שיחת ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט, ה'תשכ"ו

בס"ד. שיחת ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט, ה'תשכ"ו.

בלתי מוגה

א. עיקר ענינה של פרשת שמות הוא – שעבוד מצרים.

– התחלת הפרשה היא אמנם "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", אבל אין זה עיקר החידוש, שהרי "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" נאמר כבר בפ' ויגש1; ואילו החידוש שבפרשת שמות הוא שאז התחיל השעבוד של בנ"י במצרים.

ואע"פ שבסוף פרשת ויחי מסופר כבר אודות מיתת יוסף2 – הרי עיקר ענין השעבוד התחיל בפרשת שמות, לאחרי ש"וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא"3, כאשר "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף"4, ועד ש"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך .. בחומר ובלבנים וגו'"5.

וענין זה הוא עיקר ענינה של פרשת שמות דוקא – שהרי פרשת וארא שייכת לענין הגאולה, כיון שבה מסופר כבר אודות המכות, שאז פסקה עבודה מישראל (כמסופר במדרשי חז"ל6), כך, שהי' כבר ענין של גאולה קצת; ואילו המעמד ומצב דקושי השעבוד הוא בפרשת שמות דוקא.

ואף שגם בפרשת שמות נאמר כבר "ותעל שועתם אל האלקים וגו'"7, והקב"ה אמר למשה לומר לבנ"י "אהי' אשר אהי' גו'"8, "פקד פקדתי אתכם וגו'"9, ועד ש"ויאמן העם גו' ויקדו וישתחוו"10 – הרי זה רק הכנה והקדמה לגאולה, ואילו הגאולה עצמה היתה עדיין בהעלם, ולא בגלוי, ובודאי לא בשלימות ובכל הפרטים, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"11, "לא תשאר פרסה"12 (ולא רק באופן ד"לכו נא הגברים גו'"13, בחי' הראש, שאז חסר לא רק בשלימות הגאולה, אלא החסרון הוא גם בגאולה של הגברים עצמם).

ב. המשך השיחה – ביאור פרטי הענינים דשעבוד מצרים שעיקרו הי' "בחומר ובלבנים", לבנים דוקא, שנעשים בידי אדם, ומקומם בבבל14 (בניגוד לאבנים שהם בריאה בידי שמים ומקומם בארץ ישראל)15, כי, עיקר החידוש הוא בהפיכת הקליפה לקדושה, "העדר" ל"מציאות", וזהו ענין עשיית "לבנים", ע"י שריפה באש16, ביטול הסט"א והפיכתה לקדושה, חידוש שנעשה ע"י עבודת האדם – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס17 בלקו"ש ח"ו ע' 13 ואילך.

ג. וההוראה מזה:

ובהקדמה – שלכאורה נוגע לנו רק כללות הענין שבנ"י היו בשעבוד מצרים, "כור הברזל"18, בתור הכנה למ"ת, כמ"ש19 "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"; אבל מה נוגע פרטי הענינים שהשעבוד הי' "בחומר ובלבנים" דוקא?!

אמנם, ע"פ תורת הבעש"ט שכל ענין – אפילו עלה קטן שמתהפך ע"י נשיבת הרוח – הוא בהשגחה פרטית20, הרי עאכו"כ בנוגע לעבודת כללות בנ"י בגלות מצרים בחומר ובלבנים דוקא, שענין זה הוא בודאי בהשגחה פרטית ובכוונה מיוחדת.

וכיון ש"כל המלכיות (גלויות) נקראו ע"ש מצרים"21, לפי שגלות מצרים היא השורש לכל הגלויות, החל מירידת הנשמה בגוף שזהו"ע של גלות22 מצרים (מלשון מיצר וגבול23), ועד לגלות האחרון (גלות הרביעי שהוא גלות אדום) – הרי מובן שכל פרטי הענינים שבגלות מצרים נוגעים גם לכל שאר הגלויות, והיינו, שכאשר יודעים במה התבטאה גלות מצרים, אזי יודעים כיצד להזהר כו' בשאר הגלויות.

ד. ולהעיר גם מהמבואר בכתבי האריז"ל24 שהנשמות של בנ"י שהיו במצרים היו גלגול של דור הפלגה, שאמרו "הבה נלבנה לבנים גו' ותהי להם הלבנה לאבן והחמר גו' לחומר"25, והתיקון שלהם הי' ע"י עבודת בנ"י "בחומר ובלבנים".

והענין בזה:

החטא של דור הפלגה הוא – ש"אמרו .. נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה"26; והתיקון על זה נעשה ע"י שעבוד מצרים, שהי' הכנה ליצי"מ שתכליתה הוא הענין דמ"ת (כמ"ש27 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"), שזהו ההיפך בתכלית מ"נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה": במקום "נעלה לרקיע" – "וירד ה' על הר סיני"28, "על ההר הזה" דוקא; ובמקום "נעשה עמו מלחמה" – הנה בשעת מ"ת הי' נשמע הקול "אנכי הוי' אלקיך" ו"לא יהי' לך אלהים אחרים"29 מכל ד' רוחות העולם30.

ולאחרי מ"ת נאמר31 "ועשו לי מקדש", "בית קדושה", וכמ"ש הרמב"ן32 ש"עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון כו'" (הענין דמ"ת) – שכבר הי' יכול להיות למטה בנין המקדש, "בנה בניתי בית זבול לך גו'"33.

ויש להוסיף, שהתחלת תיקון דור הפלגה נעשה ע"י אברהם אבינו:

ובהקדמה – שהענין דגלות מצרים וגם הגאולה ממצרים נאמר כבר לאברהם, כמ"ש34 "ועבדום וענו אותם גו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", והרי "אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשוי'", שלכן, הנה מזמנו של אברהם שייכת כבר ארץ ישראל לבנ"י, כמ"ש "לזרעך נתתי את הארץ"35, כולל גם "את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני", ש"עתידים להיות ירושה לעתיד"36.

ולכן, התיקון של דור הפלגה שהי' ע"י הדור שהיו במצרים, התחיל כבר ע"י אברהם – "אברם העברי"37, ע"ש ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"38, שבה בשעה שדור הפלגה הי' במעמד ומצב ש"כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", "על יחידו של עולם"39, הנה אברהם אבינו בהיותו בן שלש שנים הכיר את בוראו40, ועבודתו היתה באופן ש"ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם"41 – "שם" דייקא, למטה בארץ, היפך הענין ד"נעלה לרקיע", ו"א-ל עולם", שהעולם ואלקות הם מציאות אחת (שזהו הדיוק "א-ל עולם", ולא "א-ל ה.עולם"42), היפך הענין ד"נעשה עמו מלחמה".

ה. ולכל לראש יש לבאר את ההוראה בעבודת האדם שנלמדת מזה ששעבוד מצרים הי' "בפרך":

נזכר לעיל43 מ"ש במדרש44 ש"בפרך" פירושו "בפה רך", והיינו, עי"ז שפרעה בעצמו נטל סל ומגריפה ועשה לבנים, וכך פיתה ומשך את בנ"י לעבודה, ועד שבסופו של דבר שיעבד אותם בעבודת פרך כפשוטה.

ודוגמתו בעבודת כל אחד מישראל בענין הגלות דירידת הנשמה בגוף:

ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר45 בפירוש מארז"ל46 "כך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך כו' עד שאומר לו וכו'", ש"תחלת הזדווגות היצה"ר אל האדם שמסכים לו על כל אשר יעשה, שאומר לו מה שעשית כך וכך הוא ראוי ונכון כו', עד שמסיתו וכו'".

והיינו, שהתחלת הפעולה של היצה"ר היא באופן שמשתתף עם האדם בעבודתו עי"ז שמסכים עמו כו' – בדוגמת השתתפות פרעה עם בנ"י; ולאחרי כן – ביכלתו לפעול עליו כל מה שרוצה כו', וכדברי הגמרא47 "בתחלה קראו הלך (עובר דרך אליו ואינו מתאכסן עמו), ולבסוף קראו אורח (אכסנאי), ולבסוף קראו איש" (בעל הבית).

ובלשון הכתוב48: "נופת תיטופנה שפתי זרה", היינו, שלכתחילה נראה כמו "נופת", אבל "אחריתה מרה כלענה" – כפי שהי' במצרים, שההתחלה היתה "בפה רך", אבל לאח"ז נעשה עבודת פרך כפשוטה, "עבודה קשה המפרכת את הגוף"49, והיינו לפי שבאמת ה"ה מפרכת את הנשמה, אלא שאצל בנ"י שהם "גוי אחד"50, שהנשמה והגוף ענינם אחד, הנה דבר שמפרך את הנשמה פועל גם לפרך את הגוף.

ו. ונוסף לזה, ישנה ההוראה מכללות הענין דעשיית הלבנים – כמשנת"ל (ס"ב) בארוכה שבזה מודגש כללות החידוש שנעשה ע"י עבודת האדם, כולל גם החידוש בתורה51, כידוע שענין עיקרי בלימוד התורה הוא "לאפשא לה"52.

ועד כדי כך, שבשביל זה ירדה הנשמה למטה – דלכאורה אינו מובן: למה עשה ה' ככה, להוריד את הנשמה למטה, ששם יש כו"כ נסיונות וסכנות כו', הלא מוטב הי' שתישאר למעלה? – אך הענין הוא, שזהו כדי שתהי' עבודת האדם בכח עצמו (ולא "נהמא דכיסופא"53), שנוסף לכך שזוהי טובתו האמיתית של האדם (שבה רוצה הקב"ה, ש"חפץ חסד הוא"54, להיותו עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב55), הרי החידוש שבדבר הו"ע שפועל עיקר התענוג למעלה, "למעשה ידיך תכסוף"56, כמשל תענוג המלך מציפור המדברת57 – שזוהי ההוספה שנעשית ע"י ירידת הנשמה למטה, והיינו, שלא זו בלבד "שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם"58, אלא באופן נעלה יותר.

אמנם, כאשר הנשמה יורדת ומתלבשת בגוף בפועל, אזי "בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כו'"59 – בדוגמת התחלת גלות מצרים בגלל ש"לא ידע את יוסף"4, "עשה עצמו כאילו לא ידע"60 ("זיך געמאַכט ניט וויסנדיק"), לשכוח את יוסף, שזוהי תכלית ירידת נשמתו לעולם לפעול ענין של הוספה – "יוסף ה' לי בן אחר"61, ואח"כ ממשיך היצה"ר ואומר "הבה נתחכמה לו וגו'"62.

אך על זה נאמר63: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", וכמ"ש64 "מאויבי תחכמני", שצריך להוסיף כח ואומץ להתחכם ולפעול על היצה"ר כו'.

ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"65, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואלה שמות בני ישראל.

* * *

ח. בעת הדפסת ה"מענה לשון" החסידי (שיש בו כו"כ שינויים לגבי הנוסח ב"מעבר יבק"), בקשר עם ההשתטחות על ציון רבינו הזקן בהאַדיטש66, נדפס67 גם העתק מגוף כתי"ק אדמו"ר הצמח צדק, שמזה יודעים פרטי הענינים בקשר להסתלקות רבינו הזקן.

ובין הדברים כותב הצ"צ, ש"הי' מטולטל עד ביאתן לפּיענא ערב שבת וישלח תקע"ג, ושם במוצאי שבת קדש דשמות כ"ג אור לכ"ד טבת כחצות שעה י"א, נשבה ארון הקודש כו'".

ולהעיר, שפרטים אלו כתב רק הצ"צ, כיון שהוא הי' נוכח בעת ההסתלקות, כידוע68 שאדמו"ר האמצעי לא הי' בכפר פּיענא בעת ההסתלקות, ור' חיים אברהם לא הי' אז בקו הבריאות, ואילו ר' משה הי' מעברו השני של הגבול (בצד של נפוליון), ונשאר רק הצ"צ, ולכן הוא זה שכתב פרטי הדברים הנ"ל.

– שאלתי פעם את כ"ק מו"ח אדמו"ר69 בנוגע להמסורת ע"ד לידת רבינו הזקן בשנת תק"ה (קה"ת), הרי אדמו"ר האמצעי כותב בהקדמה לשו"ע "בהיותו בן שלושים שנה .. בק"ק מאהילוב", וכיון שזה הי' בשנת תקל"ז70, הרי עכצ"ל שנולד בשנת תק"ז.? והשיב, שאדמו"ר האמצעי לא הי' מדייק בענינים גשמיים, כי אם בנוגע לענינים רוחניים כו', וכמו שבנוגע להסתלקות רבינו הזקן כותב רק ענינים רוחניים: "אחר שהתפלל תפלת ערבית והבדלה בחונן הדעת בדעה צלולה ומיושבת ובדביקות נפלאה כו'", ואינו מדייק בנוגע לענינים גשמיים.

וכידוע גם מה שאמר רבינו הזקן אודות אדמו"ר האמצעי71, שבודאי אין צורך להזכיר לו אודות אמירת "והוא רחום" וכיו"ב, כי בעת תפלתו רואה את הענינים למעלה כו', אבל יש צורך להזכיר לו אודות עניני מנהגים כו', כי, להיותו בדביקות במשך כל כ"ד שעות המעת-לעת, לא הי' ביכלתו לדייק בעניני מנהגים כו'.

ולהעיר, שבנוגע לבעש"ט מצינו72 "שהתפלל כמה תפלות והתענה תעניתים שיוכל להשיב לשואלו דבר בעת עליית נשמתו כו' שיוכל לירד למטה כו'", והיינו, שבשביל הירידה למטה הי' צריך להשתדלות ע"י תפלות ותעניות כו', וכל זה – רק בגלל שרצה להשיב לשואלים בנוגע לענינים גשמיים; ואילו אדמו"ר האמצעי לא רצה כו', ולכן לא דייק בנוגע לענינים הגשמיים.

והענין בזה – שבודאי יש מעלה בירידה למטה דוקא, וכידוע מאמר הבעש"ט73 שהי' יכול לעלות בסערה השמימה, כמו אליהו הנביא74, אלא שרצה שיהי' אצלו העילוי ד"אל עפר תשוב"75. וענין זה קשור עם החידוש של תורת החסידות שנתגלתה ע"י הבעש"ט שצריך לפעול בדברים תחתונים דוקא; אבל לאידך גיסא, מובן, שאין חסרון אצל אליהו הנביא בגלל שעלה בסערה השמימה ולא נתקיים אצלו הענין ד"אל עפר תשוב".

המשך השיחה – הטעם שי"ט כסלו (ר"ה לחסידות) האחרון של רבינו הזקן וכן הסתלקותו היו בגלות דוקא, כיון שהתגלות העצם (בחי' היחידה שבנפש, וכן בתורה – תורת חסידות חב"ד) היא דוקא במקום של העלם והסתר, שמושלל מכל גילוי אור76; השייכות לפרשת שמות, כיון שגם בענין השם מודגש שעצם האדם מתבטא דוקא היכן שלא רואים שייכות גלוי' להאדם77; והרמז בשמותיו של בעל ההילולא78: שניאור, מלשון שני אור79 (נגלה וחסידות80), וזלמן אותיות לזמן – גילוי עצם מהות התורה (שבכחה לחבר נגלה ונסתר) בהעלם העולם; והתכלית שבגאולה שיהי' גילוי היחידה גם בכחות הפנימיים, וזוהי השייכות ל"וארא"81 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ז ע' 33 ואילך.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להכריז אודות ה"דינער" לטובת ישיבת תומכי תמימים שיתקיים ביום ראשון82, המקום והזמן כו'].

* * *

ט. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק83 "ויירא משה", "כפשוטו, ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין כו'" – שהצורך במדרשו הוא בגלל שלפי פשוטו אינו מובן: למאי נפק"מ הסיפור "ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר", כיון שלא הי' נוגע למעשה, שהרי רק בגלל שמיעת פרעה ברח למדין. ולפי פשוטו, בא סיפור זה ללמדנו גודל ענין הבטחון, כמאמר הידוע "טראַכט גוט וועט זיין גוט"84, כי, אילו לא הי' משה מתיירא, ובוטח בבטחון גמור, הנה זה גופא הי' פועל שהי' הדבר נשכח כו'. וזוהי ההוראה בנוגע לכל המניעות ועיכובים, שבודאי מתבטלים ע"י הבטחון והמחשבה לטוב – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס85 בלקו"ש חל"ו בתחלתו.

וזהו גם הביאור במאמר המדרש86 בנוגע לענין הגאולה, "ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין" – דלכאורה, בנוגע לענין הגאולה נוגע רק הענין ד"סלקין", ולמה נזכר גם הענין ד"נחתין" – כי, תיכף ומיד בעת הירידה לגלות ("נחתין") צריך כבר לחשוב אודות היציאה מהגלות ("סלקין"), בידעו שבודאי יש לו נתינת-כח לצאת מן הגלות (ולולי זאת לא הי' הקב"ה שולחו לגלות), כיון שגם בהיותו בגלות אינו נמצא לבדו, אלא ביחד עם הקב"ה – כמרומז גם במ"ש87 "איש וביתו באו", דקאי על יחוד מ"ה וב"ן88, שזהו"ע ההמשכה מלמעלה כו'.

וכן הוא בנוגע לגאולה מגלות זה האחרון – שבודאי "לא ידח ממנו נדח"89, וכל בנ"י יצאו מהגלות, "בנערינו ובזקנינו גו'"11, ועד ש"לא תשאר פרסה"12, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.