בס"ד. שיחת ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט, ה'תשי"ט.
בלתי מוגה
א. הספר1 השני מחמשה חומשי תורה נקרא בשם "שמות", לכאורה – ע"פ ההתחלה: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". אבל, כיון שכל הספר נקרא כן, בהכרח לומר, ששם זה מבטא את התוכן הכללי של הספר2, ולא רק התחלתו.
בהתחלת הפרשה הראשונה דספר שמות נימנו שמותיהם של בני ישראל שבאו למצרים. וידועה הקושיא בזה3: שמות אלו נימנו כבר, ואדרבה בפרטיות יותר, בפ' ויגש, ולשם מה צריכה התורה לחזור ולמנותם בפ' שמות?
וגם בפ' ויגש צריך להבין: שמותיהם של בני יעקב נזכרו כבר בפ' ויצא ובפ' וישלח, וא"כ, הי' מספיק לומר בפ' ויגש בקיצור שיעקב ובניו באו למצרים, והיו יודעים כבר מי הם – אף שלא היו יודעים שמות הנכדים של יעקב – ולמה צריכה התורה למנותם בפרטיות?
במדרש איתא4, שהתורה מונה את שמותיהם, כדי לרמז, שכל המאתיים ועשר שנים של גלות מצרים לא השפיעו על בני ישראל שישנו את שמותיהם – "לא שינו את שמם"; אותם שמות שהיו להם בבואם למצרים, נשארו אצלם בצאתם משם. ולכן מדגישה התורה את שמותיהם בבואם למצרים, כדי להורות שאכן אלו אותם השמות של בני ישראל כפי שנקראים בסדרות שלאח"ז ביציאת מצרים.
אבל לכאורה אין זה ביאור מספיק על כך שהתורה תספר אלו הם השמות שהיו לבני ישראל בעת ירידתם למצרים – "ראובן שמעון" וכן הלאה; לפי פירוש המדרש נוגע רק לדעת שלא שינו את שמותיהם. וכיון שהתורה אומרת "ואלה שמות בני ישראל", ומספרת ששמותיהם היו "ראובן שמעון וגו'", מובן, שגם במנין פרטי השמות יש כוונה מיוחדת, מלבד הידיעה "שלא שינו את שמם", שהרי בתורה הכל בדיוק.
ב. עוד איתא במדרש5 על הפסוק "ואלה שמות": "שקולים הן ישראל כצבא השמים, נאמר כאן שמות, ונאמר בכוכבים שמות, שנאמר6 מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא. אף הקב"ה כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו, ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכולם, הה"ד ואלה שמות בני ישראל וגו'".
כלומר, שהקב"ה קראם כאן בשמות בכדי לבטא את חשיבותם: כאשר בני ישראל הולכים בגלות עלולים הם ח"ו להאבד שם, ולכן מונה אותם הקב"ה וקוראם בשמות, כדי שגם בגלות לא יבטלו, שכן, "דבר שבמנין לא בטל"7, ומכל-שכן שלא נאבד דבר הנקרא בשם, שזוהי חשיבות יתרה מכמו "דבר שבמנין"8.
וכפי שמצינו בדין שכחה, שכאשר בעה"ב שוכח תבואה או פירות בשדה, הרי זו שכחה ושייך לעניים. אבל כאשר שוכח דבר הנקרא בשם, כלשון המשנה9: "כל זית שיש לו שם" – אין זו שכחה. כלומר, הגם שלפי שעה ובחיצוניות שכחו בעה"ב, אין זה כמו כל השכחות, שנעשים הפקר לעניים, כי בגלל חשיבותו אין זו שכחה אמיתית, ובפנימיות לא שכחו בעה"ב מעולם.
וכן הוא בענין הגלות, שנראה בחיצוניות כמו שכחה ח"ו, "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני"10, הרי כיון שבני ישראל הם דבר חשוב, ש"הקב"ה קרא שמות לכולם", אין בני ישראל יכולים ליבטל או להיות הפקר ח"ו, כיון שהקב"ה אינו שוכח אותם לעולם.
ולכן – אף שבתחלה משוה המדרש את בני ישראל לצבא השמים סתם, שבזה נכללים גם השמש והירח – מסיים המדרש שבני ישראל "משולים לכוכבים", כי, בצבא השמים גופא יש לכוכבים מעלה לגבי שמש וירח, כי בשמש וירח כתיב11: "וחפרה הלבנה ובושה החמה", ואילו הכוכבים קיימים לעד, וכמו"כ בני ישראל12.
וע"פ המדובר כמ"פ13 שפירושים שונים על פסוק אחד יש שייכות ביניהם – כן הוא גם בנוגע לשני מדרשים הנ"ל: עי"ז שהקב"ה קרא את בני ישראל בשמות, נעשו דבר חשוב שאינו בטל; וזה גופא נתן להם את הכח (כמ"ש במדרש הב') "שלא שינו את שמם", היינו, שגלות מצרים לא פעלה עליהם, ויצאו משם באותם שמות שבאו לשם.
ג. עוד דיוק ישנו14 בפסוק "ואלה שמות וגו'", שבו מרומז שצדיקים "דומים לבוראם". איתא במדרש15: "הרשעים הן קודם לשמן – גלית שמו, נבל שמו וכו', אבל הצדיקים שמן קודמין – ושמו קיש, ושמו שאול, ושמו ישי וכו', דומין לבוראם, שנאמר16 ושמי הוי' לא נודעתי להם", וענין זה מרומז גם בפסוק זה: תחילה נאמר "ואלה שמות וגו'", ואח"כ – השבטים עצמם, "ראובן שמעון וגו'".
וגם רמז זה שייך לשני הפירושים הנ"ל במדרש – שזה שבני ישראל "משולים לכוכבים", ו"לא שינו את שמם", בא מזה שבני ישראל, צדיקים, "דומים לבוראם".
ד. מבואר בחסידות בריבוי מקומות17, שהאור האלקי שנמשך להחיות ולהוות את העולם, הוא רק בחינת "שם" של הקב"ה, שהוא הארה בלבד18. וכמאמר "מלך שמו נקרא עליהם", שרק שמו של המלך נקרא על מדינתו, והרי השם אינו נוגע להעצם של הנקרא בו, אלא הוא רק כדי שהזולת יוכל להתקשר עמו. אבל הקב"ה עצמו הוא קדוש ומובדל, ואין להנבראים שום ערך אליו.
ומצד ההתקשרות של נש"י עם העצמות19, להיותם "חלק אלקה ממעל ממש"20, הרי כל העולמות אין להם ערך, וכל הנבראים אין להם תפיסא ומושג בנש"י. ומה שנמשך מהנשמה בגוף, הרי זה רק הארה מהנשמה, כי, כאמור, צדיקים – שהכוונה בזה לכל בני ישראל, כמ"ש21 "ועמך כולם צדיקים" – "דומים לבוראם", וכשם שרק הארה מהבורא נמשכת בעולם, כך נמשך בהגוף רק הארה מהנשמה22, כיון שהגוף אינו כלי להכיל את עצם הנשמה23.
וזהו הרמז בפסוק "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" – רק ה"שמות", הארה של נש"י, באו למצרים, בהגבלות של עוה"ז בכלל ושל הגלות בפרט (מצרים מלשון מיצר וגבול), אבל עצם הנשמה אינה יכולה לבוא בגלות.
וכיון שעל הנשמה עצמה לא שייך גלות, הרי זה נותן כח בהארת הנשמה שיהי' בה התוקף שלא להתפעל מההעלמות וההסתרים ולהשאר בשלימות גם בירידתה למטה ובגלות.
ה. כשם שעצם הנשמה, שלמעלה מירידה בגוף, נותנת תוקף בהארת הנשמה – כן הוא גם לאידך גיסא: העבודה של הארת הנשמה, שבאה למטה בגוף, פועלת עילוי גם בעצם הנשמה. תכלית ירידת הנשמה למטה היא בשביל העלי' שיש להנשמה מהירידה. וידוע24 שעלי' זו היא לא רק בהארת הנשמה, אלא גם עצם הנשמה כמו שהיא למעלה, מתעלית ומגעת למדריגה כזו, שמצד עצמה (ללא העבודה של הארת הנשמה בגוף) לא היתה יכולה להגיע אלי'.
הסיבה לכך שההארה, השם של הנשמה יכולה לפעול עלי' גם בהעצם, היא, לפי שהשם נוגע ("רירט אָן") בהעצם, עם היותו הארה בלבד. וכפי שאנו רואים, שכאשר קורין לאדם בשמו, אזי נפנה בכל עצמותו. וכמו"כ ידוע, שאחת העצות לעורר אדם מהתעלפות חזקה (שאז אין פועלים אצל האדם כחות הגלויים של הנפש) היא, לומר באזנו של המתעלף שמו שקורין לו ע"פ תורה, שעי"ז מעוררים את עצם הנפש, שיחזור ויחי' ויפעל בהגוף25.
וגם בזה דומים הצדיקים לבוראם: ע"י עבודת בני ישראל בעולם – עם היותה בעולם הזה, שבו מאירה רק הארה מאלקות – נעשה נחת רוח להקב"ה בעצמו, כמאמר רז"ל26 "נחת רוח לפני", הקב"ה אומר: זוהי נחת רוח בשבילי בעצמי, עצמות, שבני ישראל עשו את רצוני.
ו. העבודה למטה בגוף צריכה להיות בבירור הגוף ונפש הבהמית והחלק בעולם של כל אחד.
לא זו בלבד שאין להתפעל ואין להתחשב עם כל ההפרעות וההסתרים של הגוף ונפש הבהמית, ולעסוק בתוקף בעניני הנשמה דלימוד התורה וקיום המצוות – שבזה שוים כל בני ישראל; אלא העבודה צריכה להיות גם לברר ולשנות את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, שיהיו כלי לאלקות – שבזה יש לכל אחד אופן עבודה שלו, כיון שצריך לעבוד עם הגוף שלו, נפש הבהמית שלו, והחלק בעולם שלו.
ולכן מדגישה התורה את השמות של בני ישראל, "ראובן שמעון וגו'": שמו של יהודי מורה על הציור שנעשה בנשמתו ע"י התקשרותה בהגוף. הנשמה עצמה אין לה שם, כיון שאין לה ציור, ודוקא מצד התקשרותה עם הגוף מקבלת ציור ושם27. וכיון שכל גוף מחולק מחבירו, יש לכל אחד ציור מיוחד, ושם מיוחד, שמרמז גם על אופן העבודה המיוחד של כאו"א מישראל.
ודוקא ע"י "שמות בני ישראל" אלו, ע"י העבודה המיוחדת של כל אחד מישראל לברר את הגוף ונפש הבהמית שלו, ואת החלק שלו בעולם, נשלמה התכלית ד"הבאים מצרימה" – העלי' שנעשית ע"י הירידה.
ז. עפ"ז יובן גם הטעם שספר זה נקרא בשם "שמות", כיון שבשם זה מתבטא תוכנו הכללי של ספר זה:
הספר הראשון (בראשית) נקרא "ספר הישר"28, לפי שבו מדובר אודות האבות, שנקראים "ישרים"29, שאצלם לא הי' שייך הענין של גלות אמיתי. כאשר יעקב בא למצרים, לא התחילה עדיין גלות מצרים. יתירה מזה, איתא במדרש30: "כל זמן שיוסף הי' קיים לא הי' להם משוי של מצרים", והיינו, לפי שהאבות היו נעלים מלהיות בגלות, וכתיב31 "ואלה תולדות יעקב יוסף" – יוסף המשיך וגילה עניני יעקב32. ורק כאשר "מת יוסף" – "נתנו עליהם משוי", שאז התחיל משא הגלות. ולכן התחילה אז, אצל הבנים, העבודה ד"שמות בני ישראל" – הירידה בגלות, והעבודה שהביאה ליציאת מצרים.
ולכן נוגע השם "שמות" לכללות תוכן הספר – כיון ששם זה מורה על כללות אופן העבודה של הבנים שבאים בגלות:
א) בגלות נמצא רק שם, הארה מעצם הנשמה; ועצם הנשמה, כיון שהיא למעלה מלהיות בגלות, נותנת היא כח בעבודה דהארת הנשמה.
ב) העבודה צריכה להיות בהבחינה דשם, לברר ולהעלות את הגוף, נפש הבהמית וחלקו בעולם, שעי"ז נעשית יציאת מצרים והעלי' גם בעצם הנשמה – עד לעשיית משכן, "ושכנתי בתוכם"33 – בתוך כל אחד ואחד34.
ח. ככל סיפורי התורה, יש גם בענין זה הוראה נצחית, לכל דור ומקום:
בכל הזמנים ובמצבים היותר קשים של הגלות, צריך יהודי לדעת, שאין לו להתיירא ובודאי שאסור לו להתייאש ח"ו, כיון שהעצם של יהודי הוא אף פעם לא בגלות, ועליו לא יכול אף אחד להעלים ולהסתיר.
יתירה מזה: העצם נותן גם כח להיהודי למטה שלא להתפעל מהגלות, ולמלא את עבודתו הפרטית בגופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם, ועבודה גדולה ביותר ("גאָר אַ גרויסע עבודה") – עבודה שמביאה לידי עלי' גם בעצם הנשמה, ועד – "ושכנתי בתוכם";
שתתגלה בגאולה השלימה בקרוב ממש.
* * *
ט. קביעות שנה זו היא כמו בשנת תקע"ג – שיום השבת חל בכ"ג טבת, ומוצאי שבת הי' כ"ד טבת, שאז היתה הסתלקותו של רבינו הזקן בכפר פיענא35.
ישנם36 כמה ענינים שהיו בכפר פיענא, קודם הסתלקות רבינו הזקן: אגה"ק נפש השפלה37, אגה"ק איהו וחיוהי38, ועוד39.
מהענינים שהיו אז – ישנו בא' ה"ביכלאַך" מכתב40 מכ"ק אדמו"ר הצ"צ נ"ע41, וז"ל:
"שמעתי מרבינו הזקן בכפר פיענא בשם הרב המגיד
– (המגיד נסתלק בשנת תקל"ג, וא"כ, שמע זאת רבינו הזקן מהמגיד בשנת תקל"ג או לפנ"ז. ובשנת תקע"ג, לאחר ארבעין שנין שקאי אדעתא דרבי'42, גילה זאת להצ"צ) –
עה"פ43 דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, שכפי המדה שהאדם מראה מלמטה כך מראין לו מלמעלה44. ולכן מנע אותי מלשורר ניגון שיש בו משום מרה שחורה בתפלת ערבית, והמתין לי עד שסיימתי את תפלתי, ואח"כ אמר לי התורה הנ"ל בשם הה"מ ז"ל".
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) "זאָל מען זיין בשמחה"45, ואז יראו גם מלמעלה תנועה כזו.
* * *
י. בפסוק46 "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" – צריך להבין: מהו הפירוש שע"י העינוי נעשה "ירבה" ו"יפרוץ"?
רש"י מפרש: "אתם (המצרים) אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה". אבל, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"47, ופשטות הכתוב הוא שע"י העינוי נעשה "ירבה" ו"יפרוץ", וככל שיגדל העינוי ניתוסף יותר בה"ירבה" וה"יפרוץ".
ומבאר הצ"צ48, שזהו העילוי שנעשה בהנשמה ע"י הירידה למטה.
יא. והענין בזה:
כאשר הנשמה נמצאת למעלה בגן עדן – אין בכך חידוש ("עס איז קיין קונץ ניט"). ואפילו כאשר הנשמה יורדת למטה, אבל בזמן שיש גילוי אלקות בעולם, כמו בזמן הבית – גם אז אין חידוש;
החידוש הוא – כאשר נמצאים בזמן הגלות, בחושך כפול ומכופל, ואעפ"כ עובדת הנשמה את עבודתה מבלי להתפעל מההעלמות וההסתרים, הנה עי"ז מתגלה גדלותה של הנשמה.
ובזה גופא – הנה כאשר הנשמה אינה מתפעלת מהעלמות והסתרים שמצד הגוי, אין בכך רבותא, שהרי זה דבר הפשוט שיהודי אינו צריך לציית לגוי. וכמו"כ כאשר הנשמה אינה מתפעלת מהיצה"ר, כשבא באופן גלוי ("אַ אָפענער יצה"ר") והנשמה יודעת שזהו מנגד – אין בכך רבותא;
הרבותא היא – כאשר היצה"ר מתלבש במלבוש ארוך, "אַ זיידענע זופּיצע" (כידוע פתגם אדמו"ר הזקן וביאור כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בזה49), ואומר שהוא אינו היצה"ר אלא היצ"ט... ואעפ"כ אין הנשמה מניחה שירמו אותה כו' – אזי ניכרת גדלותה של הנשמה.
והבחינה לידע אם זוהי טענת היצה"ר או היצ"ט – הרי זה הפועל ממש: אם כתוצאה משמיעת הטענה מתחילים להוסיף בתורה ומצוות ויראת שמים – הרי זו טענת היצ"ט, אבל אם הפועל ממש משמיעת הטענות הוא היפך ההוספה בתומ"צ ויר"ש, הנה גם כאשר נראה שזוהי טענה שיש לה מקום ע"פ שכל דקדושה, מ"מ, כיון שהפועל ממש הנדרש מזה הוא היפך ההוספה ביר"ש, הרי זה דבר ברור שזוהי טענת היצה"ר שמתלבש ומתחפש ליצ"ט.
ואם יש צורך בהבהרה זו בנוגע לכל בני ישראל, הרי פשיטא שצריך להבהיר זאת בנוגע לאלו שהם עדיין קטנים בדעת, לפני גיל עשרים שנה, ופשיטא לפני גיל י"ג שנה:
כאשר היצה"ר מביע בגלוי את כוונתו, באמרו, שיש להוציא את הילד מישיבה שהנהגתה היא ע"פ סדר דברי המשנה50 שצריך להיות "יראת חטאו קודמת לחכמתו" (משא"כ כאשר הסדר הוא להיפך אזי מאבדים רח"ל את שניהם, לא חכמה ולא יראה), ולתת אותו למקום אחר כדי שיפסיד הן את היראה והן את החכמה – הרי פשיטא שלא ישמעו אליו;
ולכן מתחכם היצה"ר ומתחפש ליצ"ט, ומתחיל לטעון ע"פ שכל, שכיון שבישיבה כעסו ("מ'האָט זיך געבייזערט") על הילד, אין זה טוב עבורו,
– שלמה המלך אומר אמנם "חושך שבטו שונא בנו"51, אבל מוטב שתהי' חכם יותר ממנו... –
ולכן – טוען היצה"ר – יש לשלוח אותו למקום שבו ההנהגה היא בסדר הפוך.
ונקודת הענין – כאמור – שגם כאשר ישנם טענות ע"פ שכל, הנה אם התוצאה מזה היא מיעוט בהענין דיראת שמים, בודאי שטענות אלו הם של היצה"ר.
ויש להוסיף, שגם אם באמצע השבוע לא ניכר כ"כ מהיכן באים הטענות, הרי ביום השבת ניכר הדבר ביותר – כיון שיום השבת הוא למעלה מעבודת הבירורים,
ובפנימיות יותר, שבימי החול הסדר הוא שרוב היום צריך להיות הלימוד בנגלה דתורה, שבתורה גופא הרי זה ענין הבירורים כו', משא"כ ביום השבת עיקר הלימוד הוא בפנימיות התורה52,
ולכן ביום השבת רואים בבירור מהיכן באים הטענות.
יב. וזהו מש"נ "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ":
ע"י העינוי של היצה"ר שמתחפש ליצ"ט, ומענה בטענותיו את הנשמה כיון שיכולה לטעות שזהו היצ"ט, ואעפ"כ אין הנשמה נעשית מרומה ממנו – אזי "כן ירבה" שמתגלה גדלותה של הנשמה, "וכן יפרוץ", שבאים להגילויים דמשיח, עליו נאמר53 "עלה הפורץ לפניהם".
* * *
יג. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויאמר גו' מי שם פה לאדם.
* * *
יד. בתפלת מנחה מתחילים לקרוא פרשת וארא54: "וארא וגו' (אל האבות) ושמי הוי' לא נודעתי להם" (לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי), ואילו הגילוי דשם הוי' נעשה ע"י משה רבינו דוקא, שעל ידו ניתנה התורה למטה, ועל ידו נעשה גילוי אלקות בעולמות בי"ע עד למטה.
וזהו החידוש של משה לגבי האבות – שהאבות המשיכו אלקות רק בעולם האצילות [כמבואר במארז"ל55 שלאחרי שנסתלקה השכינה מלמטה למעלה עמדו האבות והתחילו להוריד את השכינה מלמעלה למטה, שההמשכה שע"י האבות היתה רק למעלה56], ואילו משה המשיך אלקות למטה.
ולכן, אף שתחלת המשכת אלקות מלמעלה למטה היתה ע"י האבות, ומשום זה נאמר למשה "במקום גדולים – אברהם – אל תעמוד"57, כיון שעל ידו התחילה המשכת אלקות למטה, מ"מ, מה שנוגע לנו למטה הרי זה המשכת האלקות למטה שנעשית ע"י משה דוקא.
טו. וכשם שהדברים אמורים בנוגע למשה רבינו, הנשיא הראשון, רעיא מהימנא, כן הוא גם בנוגע לנשיאי ישראל שבכל דור ודור, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר ועד בכלל,
– שיום ההילולא שלו הוא בחודש שבט שמתברך ביום הש"ק זה, היינו, שיום הש"ק זה כולל את כל הענינים של חודש שבט, והרי הנקודה העיקרית של חודש שבט בנוגע אלינו היא, יום העשירי שבו58 –
שבנוגע אלינו, צאן מרעיתו, נוגע לנו ההמשכה שע"י משה נשיא דורנו, שהמשיך, וממשיך גם עתה (כפי שכתב הרבי59 ש"רועי ישראל לא יעזבו את צאן מרעיתם"), לכל ההולכים באורחותיו, וכן לאלו שיתחילו מעכשיו לילך באורחותיו – כל השפעות אלקות ברוחניות, ועל ידם גם בגשמיות, בבני חיי ומזוני רויחי.
הוסיפו תגובה