בס"ד. ש"פ משפטים, מבה"ח אדר-ראשון, ה'תשי"ט

(הנחה בלתי מוגה)

ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר1. הנה בפסוק זה יש ב' פירושים2. פירוש הא', כדאיתא במדרש3 ובירושלמי4, דמ"ש ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר הרי זה עד שלא נגאלו (שאז הי' תחת רגליו דמות לבינה, לזכור צרתן ושעבודן בחומר ובלבנים), אבל משנגאלו, היכן היתה דרכה של לבינה לינתן שם היתה נתונה, ובמקום הלבינה הי' כעצם השמים לטוהר5, והיינו, שלבנת הספיר ועצם השמים לטוהר הם ב' ענינים שהיו בב' זמנים. ופי' הב', כדאיתא בתרגום יונתן6 שכאשר העבידו מצרים את ישראל בחומר ולבנים כו' והפילה אשה עוברה ונשתקע עם טיט, ירד גבריאל ועשה ממנה לבינה והעלה אותה לשמי שמים להיות שרפרף תחת כסא הכבוד, והיא היתה כמראה אבן ספיר, שהוא אבן טוב שדומה לעצם השמים כשהוא בטהרתו, והיינו, שלבנת הספיר ועצם השמים לטוהר הוא ענין אחד. וצריך להבין ההפרש בין ב' הפירושים. גם צריך להבין לפירוש הא' שתחת רגליו כמעשה לבנת הספיר הי' עד שלא נגאלו, הרי מ"ש ויראו את אלקי ישראל הי' אחרי יצי"מ, ואיך ראו אז תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר שהי' בשעת השעבוד במצרים. גם צריך להבין כללות הענין דלבנת הספיר שהיתה תחת כסא הכבוד, דבמסכת חולין7 איתא תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לאבן הספיר, ואבן הספיר דומה לכסא הכבוד, דכתיב ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו וגו', וכתיב8 כמראה אבן ספיר דמות כסא, ומ"מ נאמר כאן לבנת הספיר, ולא אבן ספיר, שלבינה היא למטה מאבן (כדלקמן ס"ג). וגם צריך להבין מ"ש בירושלמי4, בבבל כתיב כמראה אבן ספיר, ובמצרים כתיב כמעשה לבנת הספיר, ללמדך שכשם שהאבן קשה מן הלבינה כך שיעבודה של בבל הי' קשה משעבודה של מצרים [והיינו לפי ששעבוד מצרים הי' רק בגשמיות, משא"כ בבבל ובגליות שלאח"ז שהשעבוד הי' גם ברוחניות, וכמ"ש כתבו לכם על קרן השור כו'9, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך10], דלכאורה אין זה מתאים להנ"ל שבחי' אבן הספיר היא למעלה מבחי' לבנת הספיר.

ב) ויובן זה בהקדים תחלה כללות ענין גלות מצרים, שהוא גלות שאין לו מקום בשכל, עד כדי כך, שאפילו משה רבינו טען למה הרעותה לעם הזה11, וכמבואר במדרש12, כך אמר (משה) לפני הקב"ה, נטלתי ספר בראשית כו' דור המבול כו' דור הפלגה כו' ומדת הדין היתה (היינו שהי' מגיע להם עונשם לפי חטאם), העם הזה מה עשו וכו'. ועל זה הי' המענה וידבר אלקים ויאמר אליו אני הוי'13, והיינו, שהנהגה זו יש לה מקום לא רק מצד מדת הדין, אלא יתירה מזה, שבאה מצד שם הוי', מדת הרחמים. והביאור בזה, ע"פ מ"ש בפע"ח שער חהמ"צ14, שישראל שהיו בשעבוד מצרים הם גלגול הנשמות שהיו בדור הפלגה, שהיו נשמות קדושות ועצומות, אלא שחטאו בכך שאמרו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן15, ולכן נתגלגלו בדור מצרים שנשתעבדו בחומר ובלבנים16, שאין זה עונש בלבד, אלא גם תיקון על חטאם. וזהו אני הוי', שזוהי הנהגה שמצד מדת הרחמים, כיון שעי"ז נתקן חטאם, וזכו לכל הענינים שהיו בצאתם ממצרים. אך צריך להבין, דלכאורה חטא דור הפלגה הוא מה שאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים17, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה18, אבל מהו החטא באמרם הבה נלבנה לבנים גו' ותהי להם הלבנה לאבן, שלכן הוצרך להיות התיקון על זה ע"י שעבוד מצרים בחומר ובלבנים דוקא.

ג) והענין בזה, דהנה, ממ"ש ותהי להם הלבנה לאבן, מוכח, שלבנה ואבן הם ב' ענינים שונים, וכמבואר בתו"א19 ההפרש ביניהם, שאבנים הם בידי שמים ולבנים הם בידי אדם. ויש לבאר תחילה כללות ענין האבנים, דהנה ידוע שאבנים הם אותיות, כדאיתא בספר יצירה20 שתי אבנים בונות שני בתים, שלשה אבנים וכו', והיינו, שאותיות הם מלשון אתא בוקר21, שהאותיות הם כלים לאיזה המשכה וגילוי שנמשך ומתגלה בהם. וכמו שתי אבנים שהם האותיות א' ב', שבונות ב' בתים, אב בא, שבהיותם בצירוף אב יש בהם המשכת וגילוי ענין אב שהוא המוליד כו', וכשהם בצירוף בא יש בהם המשכת וגילוי ענין ביאה. ונמצא, שיש בהאותיות שני ענינים, גוף האותיות, וההמשכה והגילוי שנתגלה בהם. ובלשון הקבלה הו"ע אורות וכלים. ובענין השמות הו"ע שם מ"ה ושם ב"ן, כידוע ששם מ"ה הו"ע האורות, ושם ב"ן הו"ע הכלים. אמנם כל זה הוא בדרך כלל. אבל בדרך פרט, הנה שם מ"ה עצמו, אף שבכללותו הוא ענין האורות, יש בו גם ענין הכלים, והוא בחי' ב"ן דמ"ה, והיינו שבשם מ"ה גופא יש בחי' מ"ה דמ"ה ובחי' ב"ן דמ"ה22. וכן שם ב"ן עצמו, אף שבכללותו הו"ע הכלים, מ"מ יש בו גם ענין האורות, והוא בחי' מ"ה דב"ן, והיינו, שבשם ב"ן עצמו יש בחי' מ"ה דב"ן ובחי' ב"ן דב"ן. ובענין העולמות הוא ההפרש בין עולם האצילות לעולמות בי"ע, דאצילות הוא בחי' מ"ה, כדאיתא במאמר פתח אלי'23 שם מ"ה כו' דאיהו אורח אצילות, ואילו שם ב"ן הוא בחי' בי"ע, והיינו, לפי שבבי"ע ישנו ענין הישות והפירוד, משא"כ אצילות הוא בתכלית הביטול והיחוד כו', וכמאמר24 איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, שגם גרמוהי הם חד. אך מ"מ הנה גם באצילות יש ענין הכלים, וגם בבי"ע יש ענין האורות (ע"ד הנ"ל בהשמות מ"ה וב"ן).

ד) ולהבין זה בעומק יותר, הנה ההפרש בין אצילות לבי"ע הוא, שאצילות הוא מצד בחי' החכמה, ובי"ע הם מצד ספירת הבינה והספירות שלמטה הימנה. והנה, ספירת החכמה ענינה בחי' האור, כידוע25 שהתחלת הכלים היא מהבינה, ובחכמה הו"ע האורות. ובענין האור גופא ישנו האור כמו שהוא בגילוי, וישנו האור כמו שהוא כלול בהעצם, ומובן, שהאור כמו שהוא בגילוי אינו דומה כלל להאור כמו שהוא בהעצם. והיינו, דעם היות שגם כאשר האור הוא בגילוי הרי הוא בדביקות במאור, וכמו שאנו רואים באור השמש שכאשר יהיו עננים המסתירים אזי יתבטל האור, ויתירה מזה, שאין זו דביקות בעלמא, אלא שנרגש בו שמציאותו היא מהמאור ולכן הוא בביטול כו', מ"מ, הרי אין זה דומה כלל לגבי האור כמו שהוא בהעצם. ובכדי שתהי' התגלות מציאות האור יש צורך בענין הכלים דוקא, שפעולתם היא בג' ענינים. ענין הא', שע"י הכלים נעשה האור במציאות, ובדוגמת האש שטבעה לעלות למעלה, ובכדי שתהי' במציאות צריך להיות דבר הנפרד שבו נאחז האש, וכמו"כ הוא גם בענין האור, שבכדי שיהי' האור במציאות, הרי זה ע"י הכלים דוקא שבהם נאחז האור. וענין הב' בפעולת הכלים, שהם ממשיכים את האור ממקורו, וכידוע בענין הכלים למעלה, שהם לא רק מכילים בתוכם את האור, אלא הם גם ממשיכים את האור ממקורו. וענין הג' בפעולת הכלים בהאור, שע"י הכלים נמשך ומתגלה האור למטה, והיינו, שתכלית ענין המשכת האור הוא בכדי שיתגלה למטה, אבל האור מצד עצמו אי אפשר שיתגלה למטה, ורק ע"י אמצעות הכלים יכול האור לבוא בגילוי למטה.

אמנם גם הכלים דאצילות, להיותם בעולם האצילות, הרי הם בתכלית הביטול, והביטול שבהם אינו מדבר שחוץ מהם, כי אם מצד עצם אצילותם, והיינו שהוא ביטול עצמי. ואף שהכלים נקראים בשם יש הנאצל, הנה מה שנקראים בשם יש הרי זה רק שם המושאל, לפי שעל ידם נמצא היש בבי"ע, אבל הם עצמם אינם בבחי' יש ח"ו, וכמובן גם מזה גופא שנקראים בשם יש נאצל, שהרי נאצל הוא מלשון אצלו וסמוך26, וכיון שהם אצלו וסמוך, הרי הם בתכלית הביטול. וכמאמר איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, שגם הכלים (גרמוהי) הם חד עם בחי' איהו. ומה שמחלקים איהו וחיוהי חד בפ"ע ואיהו וגרמוהי חד בפ"ע, הרי זה מפני שדביקות הכלים אינה דומה לדביקות האורות, שהאורות הם בדביקות ניכרת, והכלים הם בדביקות בלתי ניכרת, אבל גם הכלים הם בדביקות ובתכלית הביטול. ומאחר שהכלים הם אצלו וסמוך להא"ס, הרי כשם שהוא ית' הוא בלי גבול, כך גם הכלים הם בבחי' בל"ג, והיינו, שבחי' הגבול שבאצילות אינו הגבלה ממש, כי אם מה שפועל הגבלה, וגם זה רק בבי"ע, אבל בהיותו באצילות הוא בבחי' בל"ג. והמשל בזה מכח התנועה והכתיבה שבאדם, שהוא כח בל"ג בערך האדם, שהרי יכול להניע תנועות או לכתוב אותיות עד אין קץ (באם לא יהיו דברים המונעים אותו מבחוץ), אך צורת והגבלת כל תנועה או אות, שכל תנועה ואות הם באופן מסוים ומוגבל, הרי זה מכח הגבול דוקא, וא"כ הרי גם כח הגבול הוא בל"ג, כיון שמגביל תנועות ואותיות שהן עד אין קץ. והיינו, שכח הגבול הוא בלי גבולי, שהרי ענינו של כח התנועה או הכתיבה הבל"ג הוא להניע או לכתוב תנועות או אותיות מסוימות, שזהו ע"י כח הגבול דוקא, וא"כ הרי כח הגבול הוא בל"ג, אלא שהוא כח המגביל*, דלא ככח הבל"ג. וכמו"כ יובן בענין הכלים דאצילות, שהיותם בבחי' גבול היינו שהם פועלים הגבלה, וגם זה רק בבי"ע, אבל הם עצמם הם בבחי' בל"ג.

*) עיין לקו"ת שה"ש ד"ה מה יפו פעמיך – (נמצא ג"כ בסו"ס דרמ"צ (בשינויים)). ועייג"כ המשך מים רבים (תרל"ו) פ"ל ואילך. דרוש ג' שיטות (אוה"ת ענינים ע' רעג ואילך).

והנה כל זה הוא בעולם האצילות, שבכללות הוא בחי' מ"ה, ששם גם הכלים הם בביטול עצמי, משא"כ בעולמות בי"ע, החל מעולם הבריאה שבו מתחיל ענין הישות, הרי זה בחי' שם ב"ן. אמנם, גם בעולמות בי"ע יש ענין האורות, וכמשנת"ל שגם בבחי' ב"ן יש שם מ"ה דב"ן. ויובן זה בעבודת המלאכים, דכתיב27 בעמדם תרפינה כנפיהן, שהו"ע עבודת המלאכים באהבה ויראה, כמו גבריאל ביראה ומיכאל באהבה, בחי' יש מי שאוהב, שיש בזה ב' פירושים, פירוש הא', שהוא בחי' יש, ועובד עבודתו באהבה כו', ופירוש הב' (שהוא בעומק יותר), שגם האהבה עצמה היא בבחי' ישות. אמנם (גם לפי' הב') הרי ידוע28 שהמלאך בשעת שליחותו מתבטל ממציאותו לגמרי עד שיכול לקרות את עצמו בשם הוי', וכמ"ש29 ותקרא שם הוי' הדובר אלי', וכתיב30 בי נשבעתי, לפי שבשעת השליחות הרי כל מציאותו הוא מציאות המשלח. ונמצא, שבעבודת המלאכים יש ב' ענינים, היינו, עצם מציאותם של המלאכים, שזהו גוף המלאכים, כידוע שהמלאכים יש להם גוף, וכמ"ש31 עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, שהם ב' יסודות הדקים32, אבל אעפ"כ הרי זה גוף, וזהו בחי' ב"ן דב"ן, ונוסף לזה ישנו גם האור שבהם, שזוהי עבודתם באהוי"ר (לפי' הא'), ובפרט ענין השליחות כו', וזהו בחי' מ"ה דב"ן. אמנם מובן שאינו דומה בחי' ב"ן דב"ן לבחי' ב"ן דמ"ה, כי, בבחי' ב"ן דמ"ה, שהו"ע הכלים דאצילות, הרי נת"ל שהביטול שלהם הוא ביטול עצמי, ולא מצד ענין שמחוץ להם, וזהו הטעם שהכלים דאצילות אין צריכים תיקון, לפי שהם בבחי' ביטול עצמי, משא"כ בבחי' ב"ן דב"ן, הרי מאחר שבעצם מציאותם הם בחי' יש, יש צורך בעבודה שיתבטלו ממציאותם כו'.

ה) וזהו כללות החילוק שבין אותיות דמ"ה שהם בבחי' ביטול עצמי, והו"ע אבנים שבידי שמים, לאותיות דב"ן שהם בבחי' ביטול היש בלבד, והו"ע לבנים שבידי אדם. ועל ידם נעשה בנין העיר ומגדל דקדושה, דענין העיר הוא מ"ש33 עיר אלקינו, וענין המגדל הוא מ"ש מגדל עוז שם הוי'34, והיינו, שהעיר נקראת ע"ש אלקים, שהוא מקור הכלים, והמגדל שהוא גבוה ובולט מהעיר נקרא ע"ש הוי', שהוא מקור האורות. ובכדי לבנות העיר ומגדל דקדושה, הנה הבנין יכול להיות גם מלבנים שהם בידי אדם, אלא שבנין זה הוא בבחי' ביטול היש בלבד, והו"ע בנין העיר, ואח"כ הוא בנין המגדל עוז שם הוי', שהוא ע"י אבנים שבידי שמים*.

*) הענין מבואר בלקו"ת לג"פ ס"פ נח35 ובכ"מ בענין עיר ומגדל דקדושה.

והענין בקצרה, דהנה איתא בירושלמי36 ע"פ37 ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שנקראו ישראל בשם ציון אלא בפסוק זה, והיינו, שע"י העבודה דואשים דברי בפיך וגו', אזי נעשים בבחי' ציון. והו"ע העבודה בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח. ואשים דברי בפיך, דבר הוי' זו הלכה38, הו"ע התורה, ועז"נ (ואשים דברי) בפיך, כי התורה היא ההמשכה בבחי' הפנימיות, כמ"ש39 ותורתך בתוך מעי. ובצל ידי כסיתיך הו"ע המצוות שהם בחי' מקיפים, שלכן נק' בשם צל, כסיתיך, שהו"ע הלבושים, והיינו קו הגמ"ח. ולנטוע שמים וליסוד ארץ הו"ע הקרבנות, כמרז"ל40 אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, וזהו לנטוע שמים וליסוד ארץ, שקיום שמים וארץ הוא ע"י הקרבנות, ומשחרב ביהמ"ק הרי זה נעשה ע"י עבודת התפלה, שענינה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה41, שזהו שהתחלת התפלה היא במדריגות תחתונות, שלא עשני גוי שלא עשני עבד, וראשו מגיע השמימה בהביטול ומס"נ דק"ש ושמו"ע שאומרים ברוך אתה הוי', שהו"ע ההמשכה בשם הוי'. וזהו שע"י העבודה בג' הקוין הנ"ל (ואשים דברי בפיך וגו') נעשים ישראל בבחי' ציון, שהוא בחי' מגדל עוז שם הוי'. ואין זה בסתירה למשנת"ל שעולמות בי"ע להיותם בחי' יש אי אפשר להיות בהם אמיתית הביטול דמ"ה, כי, עולמות בי"ע עצמם הם בבחי' יש, והביטול הוא מדבר שחוץ מהם, משא"כ בענין נש"י, הרי כל הנשמות הם מבחי' אצילות (כמבואר בלקו"ת ד"ה שחורה אני ונאוה42), וגם בירידתן למטה הרי הם אלקות בעצם מהותם, שהרי הנשמה (גם כמו שהיא למטה בגוף) היא חלק אלקה ממעל43 (ולא עוד אלא שמוסיפים בזה תיבת) ממש44, ולכן יכולים הם להגיע לבחי' ציון, שהו"ע מגדל עוז שם הוי'.

ונוסף לזה, ישנו גם העבודה דהבה נלבנה לבנים ונשרפה לשריפה ותהי להם הלבנה לאבן, כפי שהוא בקדושה. והענין בזה, שלבנים שהם בידי אדם הו"ע הבירור דשם ב"ן, ובזה צריך להיות ענין השריפה, שהו"ע הביטול והמס"נ דק"ש, שעי"ז נעשים כאבן, כמ"ש ותהי להם הלבנה לאבן, ועד שמגיעים לבחי' אבנים שבידי שמים.

ו) אמנם כיון שזה לעומת זה עשה אלקים45, הרי ישנו ענין זה גם בלעו"ז, וזה הי' חטא דור הפלגה. והענין בזה, דהנה ידוע שבכדי לקבל השפעות אלקות צריך להיות בביטול דוקא, וכמבואר בארוכה בקונטרס ומעין46. אך דור הפלגה לא רצו להיות בביטול, ולכן אמרו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשריפה, שאין זה ענין הביטול ואהבה כרשפי אש דקדושה, כי אם ענין אש זרה, תנור בוערה מאופה47, ורצו להכריח המשכת ההשפעות מלמעלה בבחי' היש, וזהו אמרם הבה נלבנה לבנים גו' ותהי' להם הלבנה לאבן, היינו, שע"י הלבנים שלהם רצו לבנות עיר ומגדל דלעו"ז, ולהמשיך ההמשכות שממשיכים עיר ומגדל דקדושה הנבנים ע"י האבן, וע"ד מ"ש48 אמלאה החרבה, שנתמלאה צור מחורבנה של ירושלים. ועז"נ49 תיסרך רעתך, שנתגלגלו בדור שירדו למצרים ונענשו בכך שנשתעבדו בחומר ובלבנים. אך ענין זה לא הי' עונש בלבד, אלא גם תיקון על חטאם. דהנה, אף שאיתא בגמרא50 שדור הפלגה אין להם חלק לעוה"ב, יש לומר הכוונה בזה, שבזמן התחי' (שזהו תכלית השכר דעוה"ב לנשמות בגופים כידוע) לא יקומו הגופים של דור הפלגה, אבל הנשמות של דור הפלגה שנתלבשו בגופים של יורדי מצרים, הנה ע"י השעבוד במצרים יהי' להם חלק לעוה"ב, וכדאיתא בגמרא50 שר' יוחנן אמר שבקה ר"ע לחסידותי' עבור מה שאמר שדור המדבר אין להם חלק לעוה"ב, ומביא קרא דהלוך וקראת גו' זכרתי לך גו' לכתך אחרי במדבר גו'51, ומה אחרים באים בזכותם הם עצמן לא כל שכן.

והנה כשם שע"י שעבוד מצרים נעשה התיקון בעיר ומגדל דלעו"ז, כמו"כ הוא גם בעבודה שבכל יום ויום, שצריכים לבנות העיר ומגדל דקדושה, ע"י העבודה דלבנה שבידי אדם ואבן בידי שמים, והו"ע עבודת התפלה, פסוד"ז ברכות ק"ש ק"ש ושמו"ע, שזה פועל הבירור בעיר ומגדל דלעו"ז. והענין בזה, שכללות ענין הבירור הוא בב' אופנים, בירור בדרך מלחמה, ובירור בדרך מנוחה52. והנה, הבירור שבדרך מלחמה הוא הבירור דשם ב"ן, והיינו, שבעצם הוא בבחי' יש, שלכן יש צורך במלחמה כו', שאע"פ שמנצח, הרי זה בדרך מלחמה. אמנם הבירור דשם מ"ה הוא הבירור בדרך מנוחה. וזהו ההפרש שבין לבנים שבידי אדם ואבנים שבידי שמים.

ז) וזהו ויראו את אלקי ישראל כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, דלבנת הספיר הו"ע הבירור בדרך מלחמה, והיינו שהוא בבחי' יש עדיין, וצריך מלחמה כו', ואין זה ביטול עצמי, אמנם ענין כעצם השמים לטוהר הוא הביטול עצמי דשם מ"ה, והו"ע אבן ספיר, אבנים שבידי שמים, והרי אין רע יורד מלמעלה53, היינו, שלמעלה יש רק ענין הטהרה ולא שייך בחי' יש כלל. וזהו תוכן פירוש המדרש וירושלמי שלבנת הספיר אינו אותו הענין דעצם השמים לטוהר, כי, כמעשה לבנת הספיר הוא הבירור דשם ב"ן שנתברר בשעבוד מצרים בחומר ובלבנים, שעי"ז נתקן חטא דור הפלגה, אך להיות שהוא בירור בדרך מלחמה בלבד, אין זה ביטול עצמי, ולכן הנה משנגאלו, היכן היתה דרכה של לבינה לינתן שם היתה נתונה, היינו, שהלבינה היא בשפל המדרי' תחת הקדושה, ואין הקדושה מתלבשת בה, אלא הבירור נעשה ממילא ע"י תוקף האור, שהו"ע כעצם השמים לטוהר, שזהו דוגמת הבירור בימי שלמה, שהי' איש מנוחה54, ובימיו קיימא סיהרא באשלמותא55, שהביאו לו את ניצוצות הקדושה מכל המקומות כו'56. אמנם, פירוש התרגום יונתן הוא שהלבינה עצמה נעשית כעצם השמים לטוהר, והיינו לפי שמבחי' העבודה דביטול היש מגיעים לביטול עצמי, וע"ד דאיתא במסכת יומא57 בענין תשובה מאהבה, שהזדונות עצמם נעשים כזכיות, היינו, שהרע עצמו נהפך לטוב, וכמו"כ הלבינה עצמה נעשית כעצם השמים לטוהר. והנה, עיקר הענין דכעצם השמים לטוהר יהי' לעתיד לבוא, שאז יהי' הבירור בדרך מנוחה (עוד יותר מכמו שהי' בימי שלמה), כמ"ש58 ונהרו אליו כל הגוים. אמנם, כיון שכל הגילויים דלעתיד באים ע"י העבודה דעכשיו59, לכן צריכה להיות גם עכשיו העבודה בדרך מנוחה, שעי"ז יהי' גילוי בחי' מנוחה דלעתיד לבוא, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.