שיחת ש"פ וארא, ראש חודש שבט, ה'תשכ"ו

בס"ד. שיחת ש"פ וארא, ראש חודש שבט, ה'תשכ"ו.

בלתי מוגה

א. בנוגע לר"ח שבט – מפורש בקרא1: "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם" – דברי תוכחות, וחזרת כל התורה כולה (משנה תורה)2.

ובפרטיות יותר: בר"ח שבט היתה התחלת דיבורו של משה, וכיון שהסתלקותו היתה בז' באדר, נמצא, שדיבר עמהם במשך ל"ו יום (מר"ח שבט עד ו' אדר, כי בז' באדר עצמו, שבו מלאו ימיו ושנותיו, נסתמו ממנו מעיינות החכמה3), כמרומז ב"אלה הדברים גו'", "כמספר אלה" – ל"ו4; וכל זה נכלל בר"ח שבט5, אודותיו מפורש בקרא ש"דיבר משה גו'".

וע"פ דברי האריז"ל6 בענין "והימים האלה נזכרים ונעשים"7, שכאשר "נזכרים" הענינים המיוחדים של "הימים ההם" בכל שנה ושנה, אזי חוזרים ו"נעשים" עוד הפעם אותם ההמשכות כו' כמו בפעם הראשונה, ועוד באופן נעלה יותר, כמובן ממ"ש רבינו הזקן8 ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר .. אור חדש עליון יותר כו'", וכן הוא ע"פ נגלה, כהכלל "מעלין בקודש"9 – הרי מובן, שכן הוא גם בנוגע לר"ח שבט, שבו "דיבר משה אל בני ישראל גו'".

ב. ובהקדמה – שלכאורה לא שייך הענין ד"נזכרים ונעשים" בנוגע לר"ח שבט, כי, המסופר בכתוב אודות דיבורו של משה אל בנ"י בר"ח שבט ("בעשתי עשר חודש באחד לחודש") קשור עם שנת הארבעים דוקא ("ויהי בארבעים שנה"), כך, שלכאורה אין זה ענין ששייך לר"ח שבט בכל שנה.

אך הענין יובן ע"פ דברי הצ"צ – שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו:

באוה"ת דברים (שנדפס לאחרונה)10 מביא הצ"צ שהתורה ניתנה לארבעים יום (ומביא כמה ענינים הקשורים עם מספר ארבעים), ומבאר, ש"ענין ארבעים יום שהי' משה בהר אפ"ל ע"ד לא קאים איניש אדעתי' דרבי' עד ארבעים שנין11, ולכן בן ארבעים לבינה12, ויום שלמעלה חשוב ודאי כשנה13, ע"כ הי' משה בהר ארבעים יום, כדי שיהי' קאים על התורה כו'".

ובהקדם ביאור הענין ד"קאים איניש אדעתי' דרבי'" – ש"רבי'" קאי על נותן התורה, ואמיתית לימוד התורה הוא באופן שהאדם הלומד "לוקח" לא רק את שכל התורה, אלא גם את "נותן התורה", וענין זה נעשה ע"י הדעת דוקא.

וכמבואר בשיעור תניא היומי14, ש"החכמה היא מקור השכל וההבנה והיא למעלה .. מההבנה וההשגה15 .. ולכן מתלבש בה אור א"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא בי' כלל כו'", ומזה מובן, שאמיתית ענין לימוד התורה (חכמה) הוא לא רק השכל שבה, אלא שעי"ז תופס את האוא"ס המלובש בה, שזהו בעל הרצון, נותן התורה.

ובשביל זה יש צורך בארבעים שנה, שאז "קאי איניש אדעתי' דרבי'".

אמנם, קודם החטא הי' ענין זה יכול להעשות במשך ארבעים יום – שזהו שניתנה התורה לארבעים יום, ובפרט בנוגע למשה רבינו, שאצלו הי' בודאי מספיק ארבעים יום כדי להיות "קאים אדעתי' דרבי'"; משא"כ לאחרי החטא לא מספיק ארבעים יום, אלא יש צורך בארבעים שנה.

וענין זה שלאחרי החטא יש צורך בארבעים שנה הוא גם בנוגע למשה רבינו16 – שהרי החטא פעל ירידה גם אצל משה רבינו, כדאיתא בגמרא17 על הפסוק18 "לך רד", "רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל" (וכידוע19 שרק ביום השבת מקבל משה רבינו את הענינים שהיו אצלו קודם החטא, שלכן אומרים בתפלת שבת "ישמח משה במתנת חלקו").

ומזה מובן, שמ"ש "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה וגו'" – אינו קשור עם משך זמן של ארבעים שנה דוקא (שהרי קודם החטא נעשה זה במשך ארבעים יום), אלא זהו ענין הקשור עם מספר הארבעים שישנו בתורה, כך, שזהו ענין בתורה (ולא בזמן), ולכן שייך בזה שפיר הענין ד"הימים האלה נזכרים ונעשים".

ג. המשך השיחה – ביאור ענין "משנה תורה", ש"משה מעצמו אמרם" ו"ברוח הקודש"20, שהמשכת התורה (ש"קדמה לעולם"21) בעולם22 היא ע"י הממוצע דמשה, שיש בו ב' הקצוות: תכלית הביטול ("ונחנו מה"23), ושלימות המציאות (שלכן היתה קומתו "עשר אמות"24), והמשכת ההשפעה שע"י הממוצע היא בב' אופנים: בד' ספרים ראשונים בדרך מעביר; ובמשנה תורה בדרך התלבשות25 (ולכן במשנה תורה דרשינן סמוכים26). והצורך בענין ההתלבשות (אף שלכאורה ה"ז ירידה)27 – לפי שעי"ז יכולים ליקח את (ולהתעצם עם) עצם התורה כפי שהיא למעלה מהשגה. והכח על זה – לפי שמשנה דתורה נלקח מעצמותו ית', למעלה גם משלישי28 המדבר (שמחבר הוי' ומשה)29, ועל ידו יכולה להיות הירידה למטה30 באופן של התלבשות, ובה בשעה נשארת במהותה – דבר ה'31. ובעבודה הו"ע התשובה32. וכן הוא בנוגע לגילוי תורת חסידות חב"ד, בחי' היחידה שבתורה, שמתלבשת בשכל אנושי, ועד שהמעיין עצמו בא באופן של הפצה עד ל"חוצה"33 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 9 ואילך; חל"ו ע' 41 ואילך34.

* * *

ד. בהמשך להמוזכר לעיל אודות "דברי תוכחות" שאמר משה רבינו בר"ח שבט – יש להוסיף, שענין זה הי' "אחרי הכותו את סיחון וגו'"35, שלא יאמרו "מה לזה עלינו, מה הטיב לנו כו'"36:

לפני שמשה רבינו אמר לבנ"י דברי תוכחות – דאג ליתן להם כל צרכיהם הגשמיים, כל טוב גשמי, להיותו רועה ישראל, והרי ענינו של רועה הוא שצריך לספק כל צרכי צאן מרעיתו37.

וכדאיתא במדרש38 על הפסוק39 "ומשה הי' רועה", שהקב"ה בחן את משה (וכן את דוד) בכך "שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו" – לא רק ה"זקנים" וה"בחורים", אלא גם ה"קטנים", והרי עיקר הענין ד"שה קטנה" בנוגע לבנ"י הוא בנוגע לעניני הנשמה, והיינו, שמשה רבינו דואג גם לאלו שנמצאים בדרגות נמוכות, וכמו אלו ששייכים ל"בשר תאוה" – שעל זה טוען משה רבינו: "מאין40 לי בשר"41 [משא"כ המן, שעוד לפנ"ז (החל מט"ו באייר) ירד בזכות משה42, ולא טען על זה "מאין לי כו'" – כיון שהי' "לחם43 מן השמים"44, ופעולת משה היתה רק להמשיכו למטה להיות מזון גשמי, ולא באופן שישאר מזון רוחני, כמו המן שאכלו המלאכים45], ועל זה אומר לו הקב"ה: "היד ה' תקצר וגו'"46, ומצַוה עליו להשפיע להם גם בשר.

וזהו גם מה שקומתו של משה רבינו הוצרכה להיות עשר אמות (כנ"ל ס"ג) – כיון שהשפעתו היא לא רק מט' אמות העליונים, אלא גם מהאמה התחתונה, אל התחתונים ביותר.

וזהו גם מה שמשה רבינו פעל גם את כיבוש ארץ סיחון ועוג ("אחרי הכותו וגו'"):

גם להדעה47 שארץ סיחון ועוג יש בה קדושה, ויש בה האיסור ד"לא תחנם"48 – הרי זה רק לאחרי שבני גד ובני ראובן קיימו את התנאי ש"יעברו חלוצים גו'", משא"כ לפנ"ז, הרי זה בודאי חוץ לארץ.

[ועפ"ז יובן בנוגע למשנת"ל49 בנוגע לטענת אומות העולם לישראל "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים"50, ולא בנוגע לכיבוש ארץ סיחון ועוג שהי' לפנ"ז, כיון שטענתם היתה בנוגע לקדושת ארץ ישראל, כיצד יכולים לפעול שתהי' ארץ קדושה ע"י הכיבוש בלבד – שביאור זה מתאים גם להדעה שארץ סיחון ועוג יש בה קדושה כו', כיון שחלות הקדושה היא רק לאחרי קיום התנאי דבני גד ובני ראובן, שזהו בעת כיבוש ארצות שבעה גוים].

ונמצא, שמשה רבינו דואג לבנ"י שגם בחוץ לארץ יהי' כל טוב גשמי – שהרי גם ארץ סיחון ועוג היתה ארץ מובחרת כו', כמובן מזה שיש דעה שארץ סיחון ועוג חייבת בביכורים51, וגם להדעה שאינה חייבת בביכורים52, הרי (נוסף לכך שגם בא"י יש מקומות שאין מביאים מהם ביכורים53) גם הקס"ד בתורה יש לה אחיזה במציאות, כך, שזוהי בודאי ארץ טובה, וכפי שרואים בפועל, שבני גד ובני ראובן וויתרו על חלקם בארץ שבעה אומות כדי לקבל נחלה בארץ סיחון ועוג, וכיון שדבר זה הי' כדאי ומשתלם, הרי בודאי הי' זה מקום של טוב גשמי.

וזהו סדר הדברים – שלכל לראש דואגים לצרכיהם הגשמיים של בנ"י, ולאח"ז גם בנוגע לענינים הרוחניים54.

ה. וכשם שהדברים אמורים בנוגע למשה רבינו, רועה ישראל הראשון, כן הוא גם בנוגע לרועה ישראל שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר:

ובהקדמה – שדיבורו של משה לבנ"י בר"ח שבט, "סמוך למיתה"55 (בז' אדר), קשור גם עם יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר בעשירי בשבט.

ולהעיר, שעשרת הימים שבין ר"ח שבט ליו"ד שבט הם בדוגמת עשר אמות של קומת משה (מספר עשר בנוגע לזמן, כמו מספר עשר בנוגע למקום), שעל ידם נמשכת ההשפעה גם לאלו שנמצאים בדרגא היותר תחתונה (כנ"ל ס"ד).

ובכן: גם אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו סדר הדברים הוא – שלכל לראש ממשיך ומשפיע לצאן מרעיתו צרכיהם הגשמיים.

וכידוע עד כמה השתדל כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לטובתם של ישראל גם בגשמיות, וכידוע הסיפור56 שכבר בהיותו בן י"א שנה היתה לו מס"נ בשביל טובתו של יהודי, וזו היתה הנקודה התיכונה של כל עבודתו במשך כל ימי חייו עד ליום הש"ק (שקשור עם "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"57) האחרון שבו נסתלק.

וכיון ש"צדיקים דומים לבוראם"58, הנה מה שהוא עושה הוא מצַוה לישראל לעשות59, כולל גם "מצַוה" מלשון צוותא וחיבור60, היינו, שמתחבר עם כל אחד ומסייע לו בעבודתו כו'.

ומזה מובן גם בנוגע לכל אלו שעוסקים במילוי שליחותו – שצריכים לידע ולהכיר בכך (ובלשון הרגיל אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר61: "הערן און דערהערן"), שכל הדרוש להצליח במילוי שליחותם, ניתן להם באופן שהכל ערוך ומוכן על השולחן, וצריכים רק לברך ולאכול!... כך, שיכולים למלא את שליחותם ללא בלבולים ומניעות כו', לא מצד בריאות הנפש ובריאות הגוף, ולא מצד טרדות הפרנסה.

וכמדובר לעיל62, שכאשר "ראובן ושמעון נחתין", ניתן מיד הכח שיהי' "ראובן ושמעון סלקין"63, ללא מניעות ועיכובים כו'.

ובאופן כזה הולך כל אחד לבטח דרכו, לבקוע את החושך כפול ומכופל כו', ולהצליח במילוי השליחות מתוך שמחה וטוב לבב.

* * *

ו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וארא אל אברהם וגו'.

* * *

ז. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק64 "כבד לב פרעה", "תרגומו יקיר, ולא אתיקר, מפני שהוא שם דבר, כמו כי65 כבד ממך הדבר" – דלכאורה אינו מובן דברי הקב"ה למשה שסיבת העונש היא בגלל ש"כבד לב פרעה", בה בשעה שלפנ"ז אמר66 הקב"ה "ואני67 אקשה את לב פרעה"? ולכן מפרש רש"י ש"כבד" אינו פועל עבר, שיכול להתפרש על פעולת הקב"ה להכביד את לבו, אלא "שם דבר", המתאר את מצב לב פרעה שהוא כבד בעצם68, ולכן מגיע לו עונש69 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"א ע' 28 ואילך.

ח. ועדיין צריך להבין: הרי גם העובדה שעוד לפני שה' הכביד את לב פרעה הי' לבו כבד בעצם, היא מצד הטבע של פרעה כפי שנברא ע"י הקב"ה [וכמו במשל הזונה (המובא בתניא70), שצריכה למלא את תפקידה, לפי שזהו רצונו של הקב"ה, "וכמאמר בלעם לא אוכל לעבור את פי ה'71 .. שכולם אינם משנים תפקידם"72, וכמ"ש גבי דוד "כי ה' אמר לו קלל"73], וא"כ, איך אפשר להעניש אותו על זה?!

ויובן בהקדם מ"ש רבינו הזקן באגרת התשובה74 בנוגע למארז"ל75 "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה",

– שזהו "דוקא שבשעת החטא הי' יכול לכבוש יצרו, אלא שסומך בלבו על התשובה, ולכן הואיל והתשובה גורמת לו לחטוא, אין מספיקין וכו'". וע"ד "אין קטיגור נעשה סניגור"76. ולהעיר, שענין "אין קטיגור נעשה סניגור" הוא דוקא בעבודת פנים, שלכן לא לבש הכה"ג בגדי זהב בכניסתו לקדש הקדשים (משא"כ עבודת חוץ שהיתה בבגדי זהב). ומצד גודל מעלת התשובה שהיא למעלה מכללות התומ"צ (כמובן מזה שעל ידה מתקנים את החסרון בקיום התומ"צ), מובן שהיא בבחי' "עבודת פנים", ולכן יש בה הכלל ש"אין קטיגור נעשה סניגור" –

"אין מספיקין דייקא, אבל אם דחק ונתחזק .. ועשה תשובה מקבלין תשובתו", כי "אין לך דבר שעומד בפני התשובה"77.

וכפי שמצינו באחר, שגם לאחרי שבהשגחה פרטית שמע את ה"בת קול" שיצתה ואמרה "שובו בנים שובבים חוץ מאחר"78 – הי' יכול וצריך לעשות תשובה79.

ומזה מובן גם בנוגע לפרעה, שאף שהי' לבו כבד בעצם, ונוסף לזה, הכביד ה' את לבו, מ"מ, הי' יכול וצריך לשוב בתשובה, באופן של "דחק ונכנס".

ועד"ז מובן בנוגע לעבודת כאו"א מישראל – שאינו יכול להצדיק את עצמו בנוגע לענין של עבירה ח"ו, ולטעון שאין לו ברירה כו', כיון שנמצא בעוה"ז, שהוא עולם הקליפות והסט"א, והרשעים גוברים בו72, כי, בכל מעמד ומצב שנמצא, הרי אין לך דבר העומד בפני התשובה כו'. ואין צורך להמתין עד יוהכ"פ, אלא ענין התשובה יכול להיות בכל יום, ועד "בשעתא חדא וברגעא חדא"80.

ט. המשך הביאור ב"יינה של תורה" שבפירוש רש"י, ש"כבד לב פרעה" פירושו ש"לב" פרעה נעשה כמו ה"כבד"81, שהו"ע העקשות (ששייך לכח המעשה שבשליטת הכבד) גם בניגוד לשכל והרגש הלב. והתיקון לזה הוא ע"י ענין הקבלת עול, שזהו ה"כבד" דקדושה ש"ממך הדבר", בכחו של משה שהי' בתכלית הביטול – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש הנ"ל.

י. ויש להוסיף ולבאר בנוגע למ"ש "כי כבד ממך הדבר":

לכאורה אינו מובן: איך יתכן לומר "כי כבד ממך הדבר" בנוגע למשה – רוען של ישראל, ובפרט לאחרי יוהכ"פ שנתעלה לדרגא נעלית ביותר (כנ"ל82) – שלא יוכל להתמודד ("איינקערן זיך") עם בנ"י?!

וגם צריך להבין מדוע יתרו דוקא אמר זאת למשה – דממה- נפשך: אם זהו אכן דבר שכבד ממנו, הי' משה צריך להכיר בכך מעצמו, גם לולי דברי יתרו.

יא. ויובן בהקדם הביאור בהמשך הכתוב – "כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך":

מהמשך הכתוב "לא תוכל עשוהו לבדך", מובן, שגם ענין זה צריך להיעשות ע"י משה, ככל הענינים שצריכים להיות ע"י משה, רוען של ישראל, אבל, לא לבדו, אלא באופן שמקבל סיוע מאחרים.

ונקודת הביאור בזה – שמשה הי' במדריגת צדיק, ומצד עצמו הסתפק בעבודת הצדיקים, גם ללא עבודת התשובה, הקשורה עם ענין המס"נ כו'.

ועל זה אמר לו יתרו "כי כבד ממך הדבר":

יתרו – הי' בעל תשובה, שהרי בתחילה הי' עובד ע"ז, ואח"כ אמר "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים"83. וכמרומז בשמו "יתרו" – שמורה על "יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך"84, והיינו, שהפך את הסכלות לחכמה ואת החושך לאור (תמורת אלו ש"שמים גו' אור לחושך"85 רח"ל). וזהו גם שנקרא "יתר", "ע"ש שיתר פרשה בתורה"86 – דלכאורה, איך יתכן שיתרו שהי' במדריגה היותר תחתונה, הוסיף על כל תורת משה – שזוהי הוספת ענין התשובה, שגדלה מעלתה ביותר, עד כדי כך, ש"מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו"87.

וזהו שאמר יתרו למשה "כי כבד ממך הדבר" – שחסר אצלו ענין ה"כבד"88 הקשור עם הרגל ועד לעקב שברגל (כנ"ל89), שענינו בעבודה הו"ע התשובה ומס"נ ששייך יותר אצל אנשים פשוטים (כידוע90 בפירוש מ"ש91 "והאיש משה ענו מאד גו'", שעיקר ענוותנותו של משה הי' כלפי דרא דעקבתא דמשיחא, שעבודתם מתוך מס"נ, ובזה נתקנא משה), ולכן, "לא תוכל עשוהו לבדך".

וכיון שכן, הנה העצה היא – "ואתה תחזה מכל העם וגו'"92, היינו, לילך אל המון העם, אנשים פשוטים, ולעשות מהם "שרי עשרות", "שרי חמישים", "שרי מאות" ועד ל"שרי אלפים", שזהו תוכן ענין התשובה – לעשות מאנשים פשוטים שרי אלפים!

ועי"ז יתוסף ענין התשובה גם אצל משה עצמו93, שזהו"ע ד"לאתבא צדיקייא בתיובתא"94.

וע"י עבודה זו זוכים לגאולה האמיתית והשלימה, ובלשון הכתוב בפרשת השבוע95: "והוצאתי גו' והצלתי גו' וגאלתי גו' ולקחתי גו'", ועד למ"ש בנוגע לגאולה העתידה: "והבאתי גו'" (שלכן הרי זה קשור עם כוסו של אליהו96), ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.