ויקרא גו' האספו ואגידה, ש"פ ויחי, י"ד טבת, ה'תשכ"ה

בס"ד. ש"פ ויחי, י"ד טבת, ה'תשכ"ה

(הנחה בלתי מוגה)

ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים1, ופירשו רז"ל2, ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. וכן הוא בפירוש רש"י [שנוסף על מ"ש בהתחלת הפרשה, למה פרשה זו סתומה כו' שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו, שהובא כאן כבדרך אגב, מוסיף ומבאר בפרטיות יותר במקומו העיקרי, בפירוש הכתוב ואגידה לכם], ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל אומר דברים אחרים3. ויש לומר, שענין זה (שביקש לגלות את הקץ) מובן ממ"ש כאן לשון הגדה (אגידה לכם) דוקא.

ב) ובהקדם המבואר בא' הביכלאַך שיצאו מן השבי' אל החירות (וכנראה שעל זה מיוסד המאמר ד"ה נחמו של אדמו"ר מהר"ש4), שבענין הדיבור יש ג' לשונות, דיבור ואמירה והגדה5, ואמרו בזהר6 שזהו כלל שכל מקום שנאמר לשון הגדה הוא מילין דחכמתא7 [ולהעיר, שהגדה הוא גם מלשון המשכה, כמו נהר דינור דנגיד כו'8, שמורה על המשכת הענין משרשו ומקורו, וזהו שלשון הגדה הוא מילין דחכמתא, שהו"ע המשכת החכמה משרשה ומקורה כו'. וזהו גם מ"ש9 המגיד מראשית אחרית, שהו"ע ההמשכה (מגיד) מבחי' החכמה (ראשית) לבחי' המלכות (אחרית)10], והראי' היא מיעקב שאמר לבניו ואגידה לכם גו', ואמרו רז"ל שרצה לגלות להם הקץ, ונאמר לשון הגדה, הרי כי לשון הגדה הוא מילין דחוכמתא. ואמרו בזהר11 הטעם מפני מה דוקא הגדה מורה על מילין דחכמתא, כי, בתיבת ואגידה יש אותיות גימ"ל דל"ת, שהוא גומל דלים12, לשון השפעה, ולכן גמילות חסדים מתחיל בג' ע"ש שהוא בחי' השפעה, וגם גאולה שהוא ג"כ בחי' השפעה מתחיל בג', וכתיב13 חסדי ה' גו' כעל כל אשר גמלנו גו', שג' הוא בחי' השפעה, ודל"ת הוא בחי' מקבל, שזהו שאמר דוד דלותי ולי יהושיע14, וכמ"ש15 כי עני ואביון אני, כי סיהרא (ספירת המלכות, מדריגת דוד) לית לה מגרמה כלום16. והיו"ד שבאגידה הוא בחי' יסוד המשפיע כו'. ולכן תיבת אגידה מורה על מילין דחכמתא. וזהו שאמר יעקב ואגידה לכם, שהוא מילין דחכמתא. וממשיך לבאר, שיש דברי אגדה שבתורה שהן מילין דחכמתא ביותר, שהוא בחי' פנימיות התורה (ועד לרזין דרזין שהם בבחי' סתימא דכל סתימין). וזהו מה שאמרו רז"ל17, רצונך שתכיר מי שאמר והי' העולם, למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה כו', והיינו, שהגדה הוא בחי' פנימיות התורה18.

והענין בזה19, דהנה, מהחילוקים שבין דיבור אמירה והגדה, שדיבור ואמירה אפשר שיהיו רק מחיצוניות הנפש, כי, הדיבור שהוא בפה, יכול להיות באופן של אחד בפה ואחד בלב20, ואפילו אמירה שהיא בלב, יכולה להיות היפך פנימיות הנפש, היפך אמיתית רצונו [וכמבואר ברמב"ם21 טעם ההלכה שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, לפי שיצרו אנסו (ולכן רוצה ומתאוה לעבירה), אבל הרצון האמיתי בפנימיות נפשו של כאו"א מבנ"י הוא לעשות כפי רצון העליון, ועי"ז שכופין אותו, מבטלים האונס ורצונו הנעשה עי"ז, ועושה מה שחפץ בפנימיות נפשו. והרי רואים במוחש שאמירתו איני רוצה (לפני הכפי'), אינה באופן של אחד בפה ואחד בלב, כי גם בלבו לא רצה לעשות (ובלשון חז"ל22 העין רואה והלב חומד), אלא שאמירה זו באה מצד חיצוניות הלב, אבל בפנימיות לבו רוצה תמיד לעשות רצונו ית'], משא"כ הגדה, שהיא באה מפנימיות הלב. וזהו מ"ש בזהר שהגדה היינו מילין דחכמתא, כי, ענינם של מילין דחכמתא – פנימיות (וסתים) דאורייתא – שהן המעוררות ומגלות את הפנימיות (וסתים) של הנשמה23. וכן הוא בענין ההגדה של הקב"ה, שפירושה הוא המשכת פנימיות אוא"ס בגילוי, וכמארז"ל הנ"ל שע"י לימוד אגדה (מלשון הגדה) אתה מכיר את הקב"ה כו', כי באגדה (פנימיות התורה) מאיר ומתגלה מפנימיות (וסתים) דקוב"ה. ובזה יובן שבתיבת ואגידה גופא24 מרומז שביקש יעקב להגיד, לגלות לבניו ענין פנימי ביותר, קץ הימין, שענינו הוא הגילוי של תכלית הסתום והפנימי – גילוי סתים דנשמה וסתים דקוב"ה ע"י סתים דאורייתא.

ג) אך כל זה הוא כפי ראות עיניו של יעקב, שבראותו את בניו כפי שעמדו בעולמו, חשב שהם ראויים (לאחרי הכנה מסויימת) שיגלה להם את הקץ [ובמכ"ש מזה שחשב אפילו בנוגע לעשו שכבר נתברר25, ולכן כבר אפשר להיות הגאולה, שלכן אמר ויהי לי גו' וחמור26, זה מלך המשיח27], וזהו שאמר להם האספו ואגידה לכם, שכאשר תתאספו (כולל גם הענין דאסיפת ובירור הניצוצות28) ותתאחדו, אזי אגידה (אגלה) לכם את קץ הימין (באחרית הימים). אבל מצד מעמדם ומצבם של בני יעקב עצמם, לא היו ראויים לכך, להיותם במדריגה תחתונה ממדריגת יעקב, וכמובן מהמשך מארז"ל הנ"ל29, שכשראה יעקב שנסתלקה ממנו שכינה, אמר, שמא ח"ו יש במטתי פסול כו', אמרו לו בניו, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, אמרו, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, שמזה גופא שאמרו כשם כו' כך, בכ"ף הדמיון30, מובן, שהיו למטה ממדריגת יעקב.

ועפ"ז יש לבאר דיוק לשון הגמרא31 נסתלקה ממנו שכינה (ולא שהקץ נתכסה ממנו32 או נסתם ממנו33), שהלשון שכינה, ע"ש ששוכנת ומתלבשת34, מורה על ההמשכה למטה, וזהו שנסתלקה ממנו (מה שהוא באותה שעה – מבקש לגלות הקץ לבניו35) היכולת להשכין בענין זה – גילוי הקץ – למטה. והיינו, שיעקב עצמו, שרתה עליו שכינתו ית' (הגילוי דאוא"ס ב"ה) גם לאחרי כן (שהרי אמר להם תומ"י כו"כ עניני נבואה, שבשביל זה צ"ל השראת השכינה), וגם הקץ עצמו לא נתכסה ממנו36, אלא רק נסתלקה ממנו ה"שכינה" (ענין הגילוי למטה) של בחי' הקץ, שזהו הכח להשכין ולהמשיך גילוי הקץ למטה. ואעפ"כ מייחסים חז"ל ענין זה ליעקב, באמרם נסתלקה ממנו שכינה (אף שלכאורה הרי זה ענין שנוגע רק להשבטים, והול"ל שלא היו בניו זכאין לכך37, וכיו"ב), כי, זה גופא שאין בניו ראויים לגילוי הקץ, פעל ירידה גם בו. וע"ד שמצינו במשה רבינו שאמר לו הקב"ה לך רד (מגדולתך), כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל38, וכיון שבנ"י אינם כדבעי, הרי זה גורם ירידה גם במשה. אמנם, ירידה זו שנסתלקה ממנו שכינה, היתה רק לאחרי שביקש לגלות להם את הקץ, אף שגם לפנ"ז היו במעמד ומצב שלא היו ראויים לגילוי הקץ. וטעם הדבר, כי, בהיותו מופשט משייכות ומחשבה אודות מצבם, לא הי' מצבם נוגע ופועל בו, ורק כשביקש לגלות להם את הקץ, שאז יש לו שייכות וקשר עמהם, פעל מצבם גם בו, שנסתלקה ממנו שכינה. וע"ד שמצינו במשה רבינו, שבעלייתו בהר, הי' מופשט מכל הענינים דלמטה, ולא הי' לו קשר עם העולם ועניניו, ולכן לא נגע מעשה העגל בו ובמדריגתו, אף שידע זאת ע"י שמיעה39 מהקב"ה, שהודיעו שעשו להם עגל מסכה גו'40. אך כאשר ירד מן ההר, ולאח"ז גם ראה את העגל, אזי נגע בו הדבר, ועד שכבדו ידיו41, ויחר42 אף משה וישלך מידיו את הלוחות43.

ד) אמנם כיון שהענין דהאספו ואגידה לכם גו' נכתב בתורה (שניתנה לכל בנ"י), מובן, שרצונו של יעקב לגלות את הקץ פעל פעולתו גם למטה, ועד שזהו תורה (הוראה) נצחית. וכמובן גם בלאה"כ, שהרי בקשתם של צדיקים אינה חוזרת ריקם44. ויובן ממה שמצינו במשה רבינו (והרי משה ויעקב ענינם אחד, אלא שיעקב מלבר ומשה מלגאו45), שע"י תפלתו, ואתחנן גו' אעברה נא ואראה את הארץ46, בכדי לפעול בבנ"י ענין הראי' באלקות, הנה אף שבעצמו לא נכנס לארץ, מ"מ, פעל המשכת הראי' בבנ"י בדרך מקיף (והיינו, שבפנימיות תהי' בהם רק בחי' השמיעה, כהמשך הכתוב47 ועתה ישראל שמע אל החוקים גו', אבל במקיף המשיך בהם גם בחי' הראי')48. ועד"ז י"ל גם ביעקב (סמוך להסתלקותו49), שאף שנסתלקה ממנו שכינה, שלכן אמר אח"כ הקבצו ושמעו בני יעקב50, מ"מ, ע"י אמירתו האספו ואגידה51, נתן הכח לבניו (ולבניהם אחריהם עד אחרית הימים) שיגיעו בעבודתם לגילוי הקץ בדרך מקיף (עבודת ה' באופן של חירות52 מאוה"ע ומיצה"ר). וי"ל שזהו מ"ש רש"י והתחיל אומר דברים אחרים, שענין זה בא בהמשך למה שביקש לגלות את הקץ, והיינו53, שמה שביקש לגלות, הכניס בהדברים אחרים, בהקבצו ושמעו גו', שעי"ז יבואו לגילוי הקץ54.