בס"ד. שיחת ש"פ ויגש, ז' טבת, ה'תשכ"ה.
בלתי מוגה
א. הביאור בפירוש רש"י ריש פרשתנו: "ויגש אליו. דבר באזני אדוני", "יכנסו דברי באזניך", "ואל יחר אפך", "מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות" – דכיון ש"ויגש אליו", היינו, שלא דיבר באופן שכל הנוכחים היו יכולים לשמוע (כמו הדיבור של אברהם ועפרון באזני בני חת1), אלא נגש ליוסף ודיבר עמו באופן מיוחד (או שרק יוסף שמע את דבריו2), לכן צריך רש"י לפרש "באזני אדוני" – "יכנסו דברי באזניך" – שדיבורו יפעל לשנות את החלטתו כו'.
ועפ"ז, אי אפשר להוכיח ש"דיבר אליו קשות" ממ"ש "ידבר" שהוא לשון קשה, כי, גם אילו הי' פועל עליו לשנות את החלטתו ע"י דברי תחנונים, הרי זה נחשב ל"דיבור" (מלשון "ידבר עמים"3) במובן של ממשלה; ורק ממ"ש "ואל יחר אפך", הנה "מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות". וההוראה, שכאשר צריך להציל ילד יהודי מארץ מצרים, אין לערוך חשבונות, אלא לילך בתוקף כו' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"כ ע' 212 ואילך.
* * *
ב. הביאור במארז"ל4 על הפסוק5 "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך", "בכה (יוסף) על שני מקדשין כו'"6, "ובנימין בכה על צואריו", "על משכן שילה כו'" – שמעלת הצואר שמביא לפועל את תכלית הראש לפעול על כל האברים, ולכן נמשל ביהמ"ק לצואר, שהוא "בגבהו של עולם"7, אבל "נחתי בי' פורתא"8, בשייכות וקירוב לעולם בכדי להאירו;
סיבת הבכי' על מקדשו של חבירו, ולא על המקדש של עצמו (אף שאהבת עצמו גדולה יותר, שלכן, הנה גם כאשר רבינו הזקן מאריך באגה"ק9 ע"ד הצורך להרבות בצדקה10, הרי זה רק ביחס לעניני מותרות כו', אבל לא בדברים שהם "חיי נפש ממש", שבזה אמרו "חייך קודמין"11) – כי, בנוגע לחורבן ביהמ"ק הפרטי שלו, אין מקום לבכי' כדי להרגיע את רוחו12, אלא צריך להשתדל לתקנו ולבנותו13 (ואדרבה, הבכי' יכולה להחליש העבודה, בחשבו שכבר יצא ידי חובתו בבכי'14).
ומטעם זה לא בכה יעקב (כמו יוסף שבכה על צוארי יעקב בגלל חורבן ביהמ"ק15), אלא הי' קורא את שמע16, כי, יעקב הוא אביהם של כל ישראל, והמשכן והמקדש הם בחלקו, ולכן עסק בתיקונם ובנינם, ע"י ק"ש, שנחשבת כאילו הקריב קרבן17, שזהו ענינו של ביהמ"ק.
ומזה מובן, שהכוונה והתכלית היא (לא הבכי'18, אלא) ההשתדלות בנוגע לביהמ"ק הפרטי והגאולה הפרטית19, ועי"ז פועלים את הגאולה הכללית ובנין ביהמ"ק במקומו – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"י ע' 146 ואילך.
* * *
ג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויגש אליו יהודה (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).
* * *
ד. הביאור בפירוש רש"י סוף פרשתנו: "וישב ישראל בארץ מצרים", "והיכן, בארץ גושן, שהיא מארץ מצרים", "ויאחזו בה", "לשון אחוזה" – דלכאורה אינו מובן: איך יצאו בנ"י י"ח גלות בהיותם במעמד ומצב ד"וישב ישראל .. ויאחזו בה"? ולכן מדגיש רש"י שסוכ"ס "היא מארץ מצרים", אלא שבתחילה היתה ישיבתם בארץ גושן, "במיטב הארץ"20, באופן של "אחוזה", כיון שפרעה נתן ארץ גושן לשרה, ואילו ענין הגלות התבטא אצלם בעבודה קשה בלימוד התורה21 (וגם, בצער שאינם נמצאים ב"ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה גו'"22), ורק לאחרי כן, כשנחסרה אצלם היגיעה בתורה, ולא ניצלו את "מיטב הארץ" לעבודת ה', ואדרבה כו', אזי התחיל שעבוד מצרים כפשוטו;
ענין ה"אחוזה" בפנימיות הענינים – בירור ניצוצות הקדושה, שעי"ז יורשים האורות דתהו; והקשר בין פירוש המדרש23, ש"הארץ היתה אוחזת .. אותם .. בע"כ", עם הפירוש הפשוט "לשון אחוזה", שההכרח להיות בגלות מצרים הוא בשביל ירושת ניצוצות הקדושה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ו ע' 405 ואילך.
הוסיפו תגובה