ואלה שמות, ש"פ שמות, כ"א טבת, ה'תשכ"ה

בס"ד. ש"פ שמות, כ"א טבת, ה'תשכ"ה

(הנחה בלתי מוגה)

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו'1, ופירש רש"י, אע"פ שמנאן בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן, שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר2 המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא. וצריך להבין, מהו תוכן ב' הענינים דמספר ושמות שבהם מתבטא גילוי החיבה. גם צריך להבין, מהו הענין שמנאן בשמותם, והיינו, שאף שמספר ושמות הם לכאורה ב' ענינים שונים (שמבטאים גילוי החיבה), כמובן מענין הכוכבים שמוציאן ומכניסן הן במספר והן בשמותם (במספר ו.בשמותם), הנה אצל בנ"י הרי זה באופן שהמנין הוא בשמותם (מנאן ב.שמותם).

ב) ויובן בהקדם ביאור הצ"צ בהחסידישע פרשה באור התורה3, בענין שישראל נמשלו לכוכבים שעליהם נאמר לכולם בשם יקרא, שמביא המבואר בזהר4 בענין הכוכבים, שמהם עיקר ההשפעה בעולם, שאין לך עשב למטה שאין לו כוכב ומזל כו'5, וכן ההארה באבנים טובות הוא מהכוכבים כו' [ולהעיר, שענין זה נתגלה בשנים האחרונות, אבל ישנו מכבר בזהר]. וא"כ, יש בזה ב' בחי'. הא', מה שמשפיע למטה, הב', מה שמקבל תחילה מלמעלה, שהרי אי אפשר שישפיע למטה בלתי שיקבל תחילה מלמעלה. וזהו ענין לכולם בשם יקרא, שע"י השמות נמשך להם השפע מלמעלה, וגם עי"ז הם משפיעים למטה, וכפי בחי' ההשפעה כך הוא השם, ולכן יש שמות לכוכבים, שעי"ז מפורסם ענינם בעולם שמהם באים כל ההשפעות למטה. ומזה מובן גם בנוגע לשמות בנ"י, שנקראים ע"ש פעולתם, כמו ראובן, ע"ש כי ראה ה'6, בחי' ראי', ושמעון, ע"ש כי שמע ה'7, בחי' השמיעה, ועד"ז בכל פרטי השמות, שענין זה קשור עם השליחות הפרטית של כאו"א מישראל שצריך לפעול למטה.

אמנם נוסף לכך שפרטי השמות מורים על פרטי עניני ההשפעה כו', הרי ישנו גם כללות ענין השם שקשור עם העצם שלמעלה מהתחלקות לפרטים8, וכידוע ששם האדם קשור עם עצם החיות שלמעלה מכחות הגלויים, וכדמוכח מזה שעי"ז שקוראים את האדם בשמו מעוררים אותו מהתעלפותו, שהיא סילוק החיות הגלוי, כי הקריאה בשם מעוררת את עצם החיות כו'9. ולכן נקרא האדם באותו שם במשך כל ימי חייו, למרות השינוי, הגידול וההתפתחות שנעשים בכחותיו הגלויים במשך כל שנותיו (שנה גם מלשון שינוי10).

ומזה מובן גם בנוגע לענין החיבה שמתגלית ע"י שמות בנ"י, שנוסף על החיבה מצד המעלה הפרטית שבכל אחד מישראל שבה הוא מחולק מחבירו, ישנה גם החיבה מצד העצם דבנ"י, שזהו החלק אלקה ממעל ממש11, נקודת היהדות, שאצל כל בנ"י בשוה, כולן מתאימות ואב אחד לכולנה12.

ג) והענין בזה, שבקריאה בשם מתבטאת האהבה העצמית של הקב"ה לבנ"י. ויובן מענין האהבה העצמית של ההורים לבנם (שנשתלשלה והיא בדוגמת האהבה העצמית של הקב"ה לבנ"י13), שהחיבה שמבטאים ההורים לבנם ע"י הקריאה בשמו (ובפרט ע"י הסלסול בהשם והוספת כינוי כו') היא בעומק יותר מאשר החיבה שמתבטאת ע"י נתינת מתנה, או ע"י דיבור דברי אהבה, ואפילו ע"י חיבוק ונישוק. דהנה, נתינת מתנה ודיבור דברי אהבה, הרי זה תלוי בגיל ובהבנת הילד, כי, כאשר נותנים לילד גדול מתנה שמתאימה לילד קטן, הנה לא זו בלבד שאין זה מבטא ענין של חיבה, אלא אדרבה, שזה מבטא היפך החיבה. וכן לאידך גיסא, שכאשר נותנים לילד קטן מתנה שמתאימה לילד גדול, אין זה מבטא ענין של חיבה14. וכן בנוגע לדברי אהבה, שדוקא כאשר הם לפי ערך וההבנה של הבן, אזי מבטאים ענין החיבה. וכיון שמתנה ודברי חיבה, שהם הכלים שעל ידם מתבטאת החיבה, הם מדודים לפי הגיל וההבנה של הבן, הרי מובן שגם החיבה שמתבטאת על ידם היא במדידה, ובמילא אין זו האהבה העצמית לעצם הבן, שאינה מדודה לפי שכלו כו'. ואפילו האהבה והחיבה שמתבטאת ע"י חיבוק ונישוק, ששייכים הן לקטן והן לגדול, הרי15 חיבוק ונישוק שייכים דוקא בשעה שהאהוב נמצא בסמיכות ובקירוב מקום לאוהב, ומזה מוכח שגם הם אינם מבטאים עדיין את האהבה העצמית ממש, שאינה מדודה ומוגבלת במקום. ויתירה מזה, ביטוי החיבה ע"י חיבוק ונישוק שייך דוקא כאשר האהוב הוא ער (ולא שייך לבטא אותה בשעה שהוא ישן). ומזה מובן עוד יותר שאין זה עצם האהבה ממש, שהרי בהעצם אין חילוק בין ער לישן. משא"כ בנוגע לאהבה שמתבטאת ע"י הזכרת השם, הרי רואים במוחש שאין בה מדידות והגבלות, והיינו, שאין נפק"מ אם האהוב נמצא בקירוב מקום או בריחוק מקום, ומכ"ש שאין נפק"מ אם הוא חכם (שהרי בכל מצב שבו נמצא הבן, מבטאים החיבה ע"י הקריאה בשמו), כי, ע"י הזכרת השם מתבטאת האהבה העצמית הקשורה עם עצם הבן, למעלה מציורים.

וזהו גם ענין קריאת שמות בנ"י, שבזה מתבטאת האהבה העצמית של הקב"ה לבנ"י שאינה קשורה עם מעלות פרטיות, אלא עם העצם של בנ"י, שישנו בהם בשלימות בכל מעמד ומצב, לא רק בעמדם בהר סיני בעת מ"ת, או אפילו בשבתם במיטב הארץ16, כמו בארץ גושן, באופן דויאחזו בה גו'17, אלא גם בהיותם בארץ מצרים (כהמשך הכתוב ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה), ששם היו במעמד ומצב דהללו עובדי ע"ז והללו כו'18, ואעפ"כ, להחליפם באומה אחרת אי אפשר כו'19, שזהו מצד העצם כו'. וע"י קריאת שמות בנ"י מתעורר העצם כו', וכמשל הקריאה בשם האדם שעי"ז מעוררים אותו מהתעלפותו (כנ"ל ס"ב). וכידוע גם בנוגע להתגלות הבעש"ט, שאז היו כללות בנ"י במעמד ומצב של התעלפות, ולידת הבעש"ט, ששמו ישראל, היתה בבחינת קריאת שם ישראל כדי לעורר את בנ"י מהתעלפותם כו'20.

ד) והנה האהבה העצמית של הקב"ה לבנ"י שמתבטאת בקריאת השמות, קשורה גם עם ענין המנין, שזהו שמנאן בשמותם. והענין בזה, דהנה, גם ענין המנין קשור עם העצם, שהרי המנין הוא באופן שכולם נמנים בשוה, והיינו, שהגדול שבגדולים אינו נחשב יותר מאחד, והקטן שבקטנים אינו נחשב פחות מאחד, וכמו במנין השבעים נפש שבאו מצרימה, שיעקב אבינו, שאול בן הכנענית ויוכבד שנולדה בין החומות, נימנו בשוה, שזהו לפי שמצד עצם הנשמה כולם שוים [וזהו גם הטעם שקודם חג השבועות, זמן מ"ת, קורין פרשת במדבר, שהתחלתה ותוכנה הוא מנין בנ"י, כי הגילוי דמ"ת הוא מצד עצם הנשמה21 (ולכן הוצרך להיות המספר של ששים ריבוא בשעת מ"ת22)]. ויתירה מזה, שענין המנין קשור עם העצם יותר מאשר ענין השם, כי, בענין המנין אין התחלקות כלל בין הנמנים, משא"כ בענין השם, שהעדר ההתחלקות הוא רק בהאדם עצמו, שבמשך כל שנותיו נקרא באותו שם (כנ"ל ס"ב), אבל יש התחלקות בין אחד לחבירו, שכל אחד נקרא בשם מיוחד שמורה על ענינו. ועפ"ז יש לבאר החילוק שביניהם, שענין המנין מורה על מדריגת הנשמה כפי שהיא למעלה מהתקשרות עם גוף פרטי, שבמדריגה זו כולן מתאימות ואב אחד לכולנה12, ואילו ענין השם מורה על מדריגת הנשמה כפי שמתלבשת בגוף פרטי. וכידוע23 שהנשמה למעלה אין לה שם, ורק בירידתה למטה בגוף היא מקבלת שם.

ה) וזהו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, שמנאן בשמותם, להודיע חיבתן. דהנה, עבודת בנ"י צריכה להיות ע"י הכחות הגלויים, אך הנתינת כח להכחות הגלויים שיוכלו לעבוד עבודתם היא דוקא עי"ז שמאיר בהם העצם. ולכן צריך להודיע חיבתן, היינו, שהחיבה שמצד העצם, שהיא למעלה מגילוי, תבוא בהתגלות (להודיע), ע"י המנין והקריאה בשמם בגילוי. וענין זה הוא באופן שמנאן בשמותם, היינו, שבשמותם, דקאי על הארת הנשמה שבגוף, צ"ל ענין המנין (מנאן), שזהו גילוי עצם הנשמה. וזהו הטעם שהענין דמנאן בשמותם הוא דוקא בשייכות להבאים מצרימה, כי, הצורך להודיע חיבתן הוא בשביל שמות24 בני ישראל הבאים מצרימה25, היינו, בשביל הארת הנשמה שבאה ב"מצרים" של הגוף ונה"ב, ועד לגלות כפשוטו26, שעי"ז שמנאן בשמותם, היינו, שגם בהארה שנמצאת במצרים מאיר עצם הנשמה שלא באה במצרים, יש גם בה הכח שלא להתפעל מההעלמות וההסתרים של הגוף ונה"ב27, אלא אדרבה, למלא תפקידה, לברר את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם, ולעשותם כלי לאלקות28. ובפרטיות יותר, הנה הענין דמנאן בשמותם, שזהו החיבור של עצם הנשמה (ענין המנין) עם הארת הנשמה שבגוף (ענין השם), הוא הן בחייהן והן במיתתן, והיינו, שכשם שבכדי שיהי' כח בהארת הנשמה למלא תפקידה בהיותה בגוף, בחייהן, צריך להאיר בה עצם הנשמה (מנאן), כך גם לאידך גיסא, שעי"ז שעצם הנשמה נותנת כח להארת הנשמה למלא תפקידה בעלמא דין, הנה לאחרי שהארת הנשמה משלימה תפקידה, במיתתן, אזי חזר ומנאן (בשמותם), היינו, שהארת הנשמה פועלת עלי' בעצם הנשמה, כידוע29 שהעלי' שנעשית בהנשמה ע"י ירידתה למטה היא לא רק בהארת הנשמה, אלא ע"י העבודה דהארת הנשמה שבגוף (מצד התקשרותה עם עצם הנשמה, ועד שבהארה מקושר כל העצם30), נעשה עלי' גם בעצם הנשמה.