בס"ד. שיחת ש"פ וארא, מבה"ח שבט, ה'תשכ"ד.
בלתי מוגה
א. שמה של פרשת השבוע – "וארא" – הוא על שם התחלתה [אף שאין זו ההתחלה ממש, כי אם לאחרי ההקדמה ד"וידבר אלקים גו'"1, "דיבר אתו משפט ("וידבר" דייקא, שהוא לשון קשה2) על שהקשה לדבר ולומר למה3 הרעותה לעם הזה"] – "וארא אל אברהם וגו'"4, וממשיך בכתוב5: "וגם הקימותי את בריתי גו'", "וגם אני שמעתי גו'", "כמו שהצבתי והעמדתי הברית, יש לי לקיים, לפיכך שמעתי את נאקת בנ"י הנואקים אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור אותו הברית, כי בברית בין הבתרים אמרתי לו (לאברהם) וגם6 את הגוי אשר יעבודו דן אנכי".
אך צריך להבין7 מה שמפרש רש"י8, ש"אמר לו הקב"ה למשה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות .. (ש)לא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת למה הרעותה"9:
א) מהו החסרון בדברי משה להקב"ה "למה הרעותה לעם הזה" – הרי ענינו של משה הוא שכל, ובלשון הקבלה והחסידות: ספירת החכמה, שזהו גם כללות ענין התורה (שכל וחכמה) שנקראת ע"ש משה, כמ"ש10 "זכרו תורת משה עבדי", וע"פ שכל, חכמה דקדושה – אכן יש מקום לשאלה "למה הרעותה גו'". וא"כ, למה התרעם הקב"ה על שאלה זו, "דיבר אתו משפט כו'", ואמר לו "חבל על דאבדין ולא משתכחין כו'"?
ב) בשביל מה מספרת לנו התורה ש"דיבר אתו משפט כו'" – דלכאורה מבהיל הדבר, שהרי איתא בגמרא11: "אפשר בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב .. בגנות צדיקים דיבר הכתוב", וא"כ, למה נתפרש בתושב"כ בנוגע למשה רבינו, רעיא מהימנא, "וידבר אלקים אל משה", "דיבר אתו משפט כו'"; במקום זה הי' לו להקב"ה לומר תיכף ומיד המענה – "וארא אל אברהם גו' וגם הקימותי את בריתי גו' וגם אני שמעתי וגו'?!
ב. גם צריך להבין בנוגע להוראה בעבודת האדם:
איך אפשר לומר בנוגע להאבות "חבל על דאבדין ולא משתכחין" – הרי איתא בתנדב"א12 "שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב", ובודאי היו כאלו מבנ"י שמעשיהם אכן הגיעו למעשי אברהם יצחק ויעקב, ובפרט ע"פ מאמר רז"ל13 "אין דור שאין בו כאברהם כו' כיעקב"?!
ויש להוסיף בזה, ע"פ הידוע שכל עניני בנ"י במשך כל הדורות כלולים ונמשכים מהדור שיצא ממצרים,
– וכמובן ממ"ש רבינו הזקן14 בביאור דיוק לשון הכתוב15 "אלה מסעי בני ישראל", "שהוא לשון רבים .. הרי מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה שנסעו מרעמסס לסוכות", ש"כל המ"ב מסעות נק' הכל אשר יצאו מארץ מצרים .. עד חנייתם בירדן ירחו", ויתירה מזה, כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר16 מ"ש17 "כימי צאתך מארץ מצרים גו'", "כימי לשון רבים"18, ש"מזמן יציאת מצרים (בשנת ב'תמ"ח) עד גאולה העתידה לבוא בב"א הם ימי צאתך מארץ מצרים" –
ואם בנוגע לדור זה – שהי' "דור דעה"19 – אומר הקב"ה ביחס להאבות "חבל על דאבדין ולא משתכחין", עאכו"כ בנוגע לכל הדורות שלאח"ז.
ואעפ"כ אמרו רז"ל "אין דור שאין בו כאברהם כו' כיעקב".
ג. ובהקדם כללות ענינם של האבות ומשה רבינו – שהם "משבעה רועים הממשיכים חיות ואלקות לכללות נשמות ישראל, שלכן נקראים בשם רועים, ומשרע"ה הוא כללות כולם ונק' רעיא מהימנא כו'"20, שמזה מובן, שהענינים שלהם נמשכים בכאו"א מישראל.
ובפרטיות יותר, יש חילוק בין ענינם של האבות (שאודותם אמר הקב"ה "חבל על דאבדין ולא משתכחין") לענינו של משה רבינו.
ויובן ע"פ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר ד"ה החודש הזה לכם ה'ש"ת21 (מאמר הראשון בענין הגאולה שנאמר בארצות-הברית), ש"אברהם הוא הראשון ומרע"ה הוא השביעי .. מעלתו .. שהוא השביעי לראשון, ולכן הנה בכל עוצם גודל מעלתו של מרע"ה אשר אותו בחר ה' לגואל ראשון, כתיב22 ויאמר משה משה ויאמר הנני, ואיתא במדרש23 זש"ה24 ובמקום גדולים אל תעמוד, שלא ישתווה עצמו לאברהם אע"ה, דאאע"ה הי' הראשון שהמשיך גילוי אלקות בעולם ע"י עבודתו לפרסם אלקותו ית' בעולם כו'" (כפי שדרשו רז"ל25 על הפסוק26 "ויקרא שם בשם ה'", "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב וכו'").
וממשיך לבאר "ההפרש בין המס"נ דרע"ק שאמר מתי יבוא לידי ואקיימנו27, שחפץ במס"נ לטובת עצמו מצד גודל הענין שבמס"נ, ואאע"ה המס"נ שלו הי' רק על ענין פרסום אלקות בעולם בעצמו, לכן הנה ר"ע הי' לו עונג בהצער שלו, כי בזה נתמלא מבוקשו למסור נפשו על אלקות, ואאע"ה הי' לו צער מזה שנחבש בבית האסורים28 .. לפי שנתבטל מעבודתו לפרסם אלקותו ית' בעולם".
ומסיים: "ולהיותו הראשון שהמשיך גילוי אלקות בעולם, הנה משה שהי' שביעי לאברהם הוא חביב וכו'".
ויש לומר בביאור המשך הדברים – דלכאורה מה שייך לכאן ענין המס"נ דר"ע29 – שגם החילוק שבין אברהם אבינו למשה רבינו הוא ע"ד החילוק שבין אברהם אבינו לר"ע.
ד. ובהקדם השייכות של משה רבינו לר"ע:
איתא בגמרא30 שכאשר הקב"ה הראה למשה את ר"ע "שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות", אמר משה רבינו להקב"ה, "יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי", היינו, שמשה רבינו טען שהתורה ראוי' להינתן ע"י ר"ע.
וכן מובן גם מדברי הגמרא במסכת סנהדרין31 בנוגע לתושבע"פ – "כולהו אליבא דר"ע"; והרי גם עיקר ענינו של משה רבינו הוא תורה שבע"פ דוקא, כי, תושב"כ ניתנה מלמעלה באופן ש"לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו"32, ואילו ענינו של משה רבינו בתורה הוא – "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" (שאף ש"ניתן למשה מסיני"33, הרי גם לאחרי הנתינה צריך התלמיד ותיק לחדש זאת34), החל מהתלמיד (המקבל) הראשון, משה רבינו, שמוסיף ומחדש בתורה, שענין זה שייך בתושבע"פ דוקא.
[ולהעיר: גם בתושב"כ ישנה הפעולה של משה רבינו – ענין הכתיבה, כמארז"ל ש"הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע"35; אבל עיקר פעולתו של משה רבינו בתורה היא בתושבע"פ – שבה ישנו ענין החידוש, "מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש"].
וכיון שעיקר ענינו של ר"ע הו"ע התורה, ענין השכל והחכמה, שבזה מודגש גם ענין התענוג – היו כל עניני עבודתו מתוך תענוג, ועד שגם המס"נ שלו היתה מתוך תענוג.
ועפ"ז מובן גם החילוק שבין משה רבינו לאברהם אבינו – שאצל משה רבינו שענינו תורה, הי' גם ענין המס"נ באופן של תענוג, כמו אצל ר"ע; משא"כ אצל אברהם אבינו היתה מס"נ כשלעצמה, ללא תענוג, היינו, ללא התערבות המציאות שלו.
וזהו מש"נ למשה רבינו "במקום גדולים36 אל תעמוד", "חבל על דאבדין ולא משתכחין", ש"לא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת למה הרעותה" – שאצל האבות הי' ענין הביטול בתכלית ללא התערבות השכל כו', משא"כ אצל משה רבינו, שמצד התערבות השכל הי' מקום לשאלה "למה הרעותה" (וכמו השאלה שנשאלה בנוגע לר"ע: "זו תורה וזו שכרה"27).
לכאורה אינו מובן מה היתה שאלת משה "למה הרעותה" – הרי בודאי ידע שבברית בין הבתרים אמר הקב"ה לאברהם "כי גר יהי' זרעך גו' ועבדום וענו אותם גו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"38, והיינו, שיש צורך בשעבוד מצרים בתור הכנה שעי"ז יוכל להיות הגילוי דמתן-תורה39, וא"כ, מהי השאלה "למה הרעותה"?!
והביאור בזה – ששאלת משה היתה (לא על עצם ענין הגלות, אלא) "למה הרעותה", כי: מצד ההבטחה דברית בין הבתרים הי' יכול להיות ענין הגלות כמו שהי' בימי האבות באופן ש"גר יהי' זרעך בארץ לא להם", ועי"ז יצאו גם ידי חובת "ועבדום וענו אותם"; וזוהי השאלה "למה הרעותה" – שיוצרך להיות ענין הגלות באופן של קושי השעבוד במצרים?!
וזהו גם הדיוק "למה זה שלחתני" (שלחת אותי) – כי, אילו היו האבות בחיים, הי' נמשך ענין הגלות כפי שהי' בימיהם, ע"י הגירות "בארץ לא להם", ולא הי' צורך במעמד ומצב ד"הרעותה", כמו עתה, בזמנו של משה.
ובתור תשובה על השאלה "למה הרעותה" – אמר הקב"ה למשה "חבל על דאבדין ולא משתכחין":
לגבי מדריגת האבות (ומזה מובן גם בנוגע לכללות הדור, כי "בתר רישא גופא אזיל"40) – שאצלם הי' ענין של מס"נ ללא תענוג, כמו המס"נ דאברהם – הנה גם במעמד ומצב של גירות "בארץ לא להם", מרגישים כבר את צער הגלות, ולכן הרי זה נחשב כמו "ועבדום וענו אותם"; משא"כ לאח"ז, בדורו של משה – שאצלו הי' ענין המס"נ כמו אצל ר"ע – לא הספיק ענין הגירות "בארץ לא להם", אלא הוצרך להיות הענין ד"עבדום וענו אותם" כפשוטו, ע"י שעבוד מצרים.
[בסיום השיחה דובר בענין "והאיש משה עניו מאד גו'"41, שעיקר ענין הענווה הי' בראותו את המס"נ בדור דעקבתא דמשיחא42, שהיא בדוגמת המס"נ דאברהם אבינו].
* * *
ו. דובר (בקשר לכ"ד טבת) אודות השולחן-ערוך של רבינו הזקן, שנדפס רק לאחרי הסתלקותו, ואילו מה שנדפס בחייו הי' בעילום שם המחבר, ובזה גופא – ספר התניא, ולפנ"ז – הלכות תלמוד תורה (שהרי הסדר הוא שקודם צ"ל נגלה דתורה, ואח"כ תורת החסידות)43, החל מהחיוב "על האב ללמד את בנו הקטן תורה .. משיתחיל לדבר מלמדו תורה44 צוה לנו משה וגו'", והיינו, שאין להמתין עד שהילד יגדל ויתפתח בשכלו, ואז ישתדלו להתאים את התורה לשכלו, אלא כבר בקטנותו, עוד לפני ששייך להבנה והשגה, צריכים להתחיל ללמדו תורה, כפי שהיא באופן של ירושה – "מורשה", שגם תינוק יורש הכל45.
ז. דובר גם אודות זמן כתיבת השו"ע:
בהקדמת השו"ע מסופר ש"היתה התחלתו בהיותו יושב בשבת תחכמוני במקום תחנות של הרב הקדוש הנ"ל (הרב המגיד), שם הואיל באר את התורה בהלכות ציצית והלכות פסח, ושניהם נגמרו שמה כו'", "ובמיעוט שנים ב' נגמר זה החיבור על אורח חיים"; אך שם לא נתפרש בנוגע לשאר חלקי השו"ע.
אמנם, ממ"ש בדיני הלוואה46 ש"שנת השמיטה היתה שנת תקמ"ד", מוכח, שעד שנת שמיטה הבאה, שנת תקנ"א, נסתיימה כבר כתיבת השו"ע, שהרי הלכות אלו (דיני הלוואה) שבהם מזכיר ש"שנת השמיטה היתה שנת תקמ"ד" (ועכצ"ל שנכתבו לאחרי תקמ"ד ולפני תקנ"א) הם בחלק חושן משפט, ומסתבר לומר שכתיבת השו"ע היתה ע"פ סדר: אורח חיים, יורה דעה ואח"כ חושן משפט.
ח. בהמשך לזה דובר גם אודות המהדורא תניינא של השו"ע על ארבעת הסימנים הראשונים של השו"ע, והשינויים שבה לגבי המהדורא קמא – שבמהדו"ק נמשך רבינו הזקן כמעט לגמרי אחרי לשון הב"י, משא"כ במהדו"ת.
וכפי שרואים מיד בסעיף הראשון, שבמהדו"ק מתחיל רבינו הזקן – כלשון הב"י – "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו"; ואילו במהדו"ת מתחיל – כלשון הטור – "יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו'".
וצריך להבין:
א) השולחן-ערוך הוא ספר של פסקי דינים (ובשו"ע של רבינו הזקן – פסקי דינים עם טעמיהם), והרי אין דרך השו"ע להעתיק לשון המשנה, ומה גם להזכיר את שם בעל המאמר, ובנדו"ד, "יהודא בן תימא", שיחידאה הוא. וא"כ, למה מתחיל רבינו הזקן במהדו"ת "יהודא בן תימא אומר כו'"?
ב) למה מפרש רבינו הזקן רק את שני הענינים ד"עז כנמר" ("שלא להתבייש כו'") ו"גבור כארי" ("להתגבר על יצרו"), ואינו ממשיך לפרש גם את שני הענינים שביניהם – כבטור – "קל כנשר" ו"רץ כצבי"?
ג) גם בענין "גבור כארי" – הנה בטור מקדים ההוראה הכללית ד"גבור כארי" שהוא "כנגד הלב .. שתחזק לבך בעבודתו", ואילו רבינו הזקן מפרש רק את ההוראה הפרטית – "להתגבר על יצרו .. לקום משינתו כו'"?
ד) מדוע מקדים רבינו הזקן "שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים" לפני שכותב ש"צריך כל אדם בבוקר .. לקום משינתו כו'" – דלכאורה מתאים יותר להקדים ענין הקימה משינתו, שזוהי התחלת עבודת היום, וכמו במהדו"ק שכותב תחילה "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו", ורק לאח"ז – בסעיף ג' – כותב "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו"?
ה) בסיום הסעיף כותב רבינו הזקן "שיהא הוא מעורר השחר, כמ"ש47 אעירה שחר .. ואין השחר מעיר אותי" (כבטור)48, ואילו במהדו"ק כותב רבינו הזקן רק "שיהא הוא מעורר השחר" (כמו הב"י), ואינו מוסיף השלילה ש"אין השחר מעיר אותי"?
ט. ונקודת הביאור בזה:
כללות החילוק בין מהדו"ק למהדו"ת הוא – שמהדו"ת קרובה יותר בסגנונה ובתוכנה לקבלה וחסידות.
וזהו שמתחיל ב"יהודא בן תימא כו'"49 – כי: (א) "יהודא" הוא מלשון הודאה, שמורה על ההודאה לה'50, והרי בכל ענין צריך להתחיל בהודאה לה', כדאיתא בתנדב"א51 "חייב אדם שיברך .. לשמו של הקב"ה על כל מה שבאות לו לאדם", (ב) בשם "יהודה" ישנם כל ד' אותיות שם הוי'52, ובתוספת אות ד', שמורה על העולם שמעלים ומסתיר על גילוי אלקות [כמובן מביאור הצ"צ53 בענין החילוק שבין האותיות ה' וד' בנוגע ל"צדקה", אותיות צדק ה', שמאות ד' נעשה ה', ועד"ז בנוגע ל"פרי עץ הדר"54 (שבו יש גם אות ר' שלמטה אפילו מאות ד'55)], והיינו, שגם את ההעלם וההסתר של העולם צריך להעלות ולחבר לשם הוי', שזהו כללות תוכן השו"ע, שההנהגה בעולם תהי' ע"פ תומ"צ.
ועפ"ז מובן גם מה שמתחיל בענין "עז כנמר", "שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים" – כי, אע"פ שהתחלת העבודה בפועל היא "להתגבר על יצרו כארי לקום משינתו כו'", הנה עוד קודם לזה צריך להיות ענין העזות שלא להתבייש כו', היינו, שלא להתפעל כלל מההעלם וההסתר של העולם, שלא יחשיב אותו למציאות כלל, ואז יוכל להתחיל עבודתו בבירור העולם לעשותו כלי לאלקות.
ולכן מזכיר הביאור בענין ד"עז כנמר" (אף שאינו מבאר הענין ד"קל כנשר ורץ כצבי", וביאור הכללי ד"גבור כארי" – שאינם שייכים להשכמת הבוקר), כיון שזהו היסוד לכללות ענין העבודה56.
* * *
י. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וארא אל אברהם גו'.
* * *
יא. דובר אודות הענין ד"בא אל פרעה"57 (שקורין במנחה), כמבואר בזהר58 דיוק הלשון "בא אל פרעה", דלכאורה, "לך אל פרעה מבעי לי'", כיון שמשה רבינו התיירא לילך אל פרעה, "תנינא .. תקיפא", והי' צריך לנתינת כח מיוחדת כו'. ובהמשך לזה דיבר אודות המס"נ של אדמו"ר מהוריי"צ, בעל ההילולא דחודש שבט, שמתברך ביום הש"ק זה.
______ l ______
הוסיפו תגובה