וארא אל אברהם, ש"פ וארא, מבה"ח שבט, ה'תשכ"ד

בס"ד. ש"פ וארא, מבה"ח שבט, ה'תשכ"ד

(הנחה בלתי מוגה)

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי הוי' לא נודעתי להם1. ומבאר רבינו הזקן (בעל ההילולא דכ"ד טבת, שחל ג' ימים קודם השבת ששייכים ליום השבת2) בד"ה זה בביכל המאמרים שבכתי"ק אדמו"ר האמצעי3, דהנה אמרו רז"ל4 אין קורין אבות אלא לשלשה, משא"כ השבטים ראובן שמעון וכו', אע"פ שהם קרובים אל הנולדים מהם יותר מהאבות, מ"מ, אינם נקראים בשם אבות. והטעם הוא מפני שבכל ניצוץ אלקי שבכל אחד מישראל יש ג' מדרגות האבות חג"ת. וממשיך לבאר, שידוע ששם הוי' הכללי דאצילות הוא בג' המדות חג"ת דוקא, שזוהי מדריגת האבות, ואילו מדריגת השבטים היא מבחי' פרטי האורות דאצילות שמתחלקים לארבעה דגלים, כנגד ד' מחנות דשכינתא5, כמו דגל מחנה ראובן בדרום, שהוא כנגד מחנה מיכאל שהוא בקו הימין, בחי' חסד, ועד שמתחלקים לי"ב חלקים, כענפי האילן המתפרדים משורש אחד. אבל בכללות, אין שם הוי' הכללי דאצילות שורה אלא באבות שהם בחי' חג"ת. וזהו מ"ש וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו', היינו, שאצל האבות הי' גילוי שם הוי' הכללי דאצילות.

ב) וממשיך בהמאמר, שבלשון וארא, שהוא לשון התגלות מן ההעלם, יש ב' פירושים. הא', לעבר, שכבר נתגלה, והב', להבא, שעתיד להתגלות. ולהבין זאת צריך להבין תחילה מה שמצינו שהגלות נקרא בשם עיבור, והגאולה נקראת בשם לידה, כמו שהמשיל בנבואת יחזקאל6 כל ענין גאולת מצרים ללידת הולד כו'. והיינו, שהגילוי שעתיד להתגלות הוא כמו הלידה, ומה שכבר נתגלה הוא כמו העיבור, שגם אז היתה כבר מציאות הולד וגידול אבריו כו'.

והענין בזה, דהנה אמרו רז"ל7 שהולד במעי אמו הוא מקופל וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה כו', וכיון שיוצא לאויר העולם נפתח פיו הסתום וכו'. והנה ידוע שכאשר נולד התינוק הרי הוא צועק ובוכה מיד (וכדאיתא בגמרא8 שסימן הלידה הוא דשמעי לולד דצויץ). וצריך להבין מהי סיבת הבכי' שהו"ע של מרירות, הרי הי' ראוי להיות בשמחה על שנפתחו עיניו ופיו כו', דלא כמו בהיותו במעי אמו, שאינו רואה ואינו שומע כו'. אך הענין הוא, שהבכי' אינה מחמת גרעון ופחיתות, אלא אדרבה, הבכי' היא מרוב החדוה, כמשל היוצא מבית האסורים. אלא שיש בבכי' זו גם ענין של עצב על מה שעבר עליו, שלא ראה מאורות וכו'. ועוד זאת, כפי שמוסיף אדמו"ר האמצעי9, שגם בעת יציאתו יוצא בדוחק ולחץ גדול ברחם אמו כו' (שזהו"ע חבלי לידה). אך לאחר הבכי' מניקים אותו חלב, וזאת נחמתו מעצבון בכייתו, לשמחו על מה שעבר עליו, וכמ"ש10 כאיש אשר אמו תנחמנו גו', דהיינו שכאשר האם רוצה לשעשע את הילד אזי מניקתו בחלב. וצריך להבין כל זאת בנוגע לענין הגלות והגאולה דבנ"י שנמשלו לעיבור ולידה.

ג) וממשיך בהמאמר, שלהבין זה צריך להקדים הידוע בענין יחיד ואחד, שהדבר המתאחד עם זולתו יקרא בלשון אחד, והדבר שאין לו התאחדות עם זולתו מפני שהוא יחידי ואין לו דבר נוסף שיתאחד עמו, יקרא יחיד. והיינו, שהתואר יחיד שולל מעיקרו דבר נוסף, וכמו שנקרא יצחק בנך יחידך11, משא"כ התואר אחד אינו שולל דבר נוסף, שהרי יש אחד המנוי שיש שני לו, ולכן נאמר12 יש אחד ואין שני, אלא, שאף שישנו דבר נוסף הרי הוא מתאחד עמו. והענין בזה, שעצמות המאציל נקרא יחיד, שעדיין לא האציל אור כלל כו'. אך לאח"ז נמשך האור במדות העליונות, שהו"ע ששה קצוות הרוחניים (שהם המקורים האמיתיים לששה קצוות הגשמיים דמעלה ומטה וד' רוחות), כמ"ש13 לך הוי' הגדולה והגבורה וגו' כי כל בשמים ובארץ, שהם באופן של התחלקות זמ"ז, ועד שיש מדות שהם הפכיים זמ"ז, שזהו ענין של ירידה לגבי בחי' הפשיטות שלמעלה מהשתלשלות כו'. ואז נקרא בשם אחד, שענינו הוא כמארז"ל14 אמליכתי' למעלה ולמטה ולארבע רוחות, והו"ע יחודא עילאה, דהיינו, להמשיך הביטול במדות העליונות שיוכלו להתאחד שני הפכים, וכידוע המשל מב' תלמידים שמחולקים בסברא ששמעו מפי הרב ובאים לשאול מהרב, שמתבטלים שניהם מהשגתם הראשונה, לכך כששומעים מחדש הסברא לא יהי' ביניהם מחלוקת כלל, ואחר שהולכים מהרב ומשיגים בהשגתם, אזי חוזרים ומתחלקים כו'.

אך הנה כתיב15 ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד, וידועה קושיית הגמרא16 אטו האידנא לאו אחד הוא כו'. והענין הוא, שבזמן הגלות שנמשל לעיבור, ההמשכה מבחי' יחיד לבחי' אחד היא בהעלם, שהרי בזמן הגלות אותותינו לא ראינו גו'17, והעולם נראה לדבר נפרד לעצמו, ובחי' יחיד הוא לעצמו בבחי' הסתלקות אל העצמות. אך בגאולה העתידה לבוא שנמשלה ללידה, יהי' הוי' אחד ע"י גילוי בחי' יחיד.

ד) ועתה יש לבאר כל ענין המשל דעיבור ולידה בנוגע לענין הגלות והגאולה. דהנה, משל הולד שראשו בין ברכיו כו' ענינו הוא שכללות עבודת בנ"י בזמן הגלות (שנמשל לעיבור) היא רק בבחי' נה"י שבנפשם, שהו"ע העשי' (מעשה המצוות) בלבד, ללא הבנה והשגה שבמוח (חב"ד) ומדות שבלב (חג"ת), שזהו"ע ראשו בין ברכיו, שאין בו בגילוי אלא רק הברכיים, ונקרא תלת גו תלת כו'18, שבחי' חב"ד מתעלמים בחג"ת, וחג"ת בנה"י, והיינו, שענין ההשגה והאהבה ויראה הם בבחי' קטנות בלבד, שזהו מה ששייך למעשה בלבד, וגם זה אינו אלא בהעלם גדול מאד, ומה שמתגלה הרי זה רק בחי' המעשה בלבד.

ויובן בעומק יותר מהחילוק שבין עיבור ללידה בנוגע לענין האכילה. דהנה, הולד במעי אמו אוכל ממה שאמו אוכלת, והיינו, שמקבל השפעת המזון דרך טבורו, ולא דרך פיו, כמו לאחרי שנולד. והנה, עיקר ההפרש בין קבלת השפעת המזון דרך הטבור לקבלת השפעת המזון ע"י אכילה דרך הפה, הוא, שבאכילה ישנו הענין דחיך אוכל יטעם19, שהו"ע התענוג, ועד שהתענוג שבחיך קשור עם התענוג שבחכמה, כידוע שהשפלת חו"ב שבמוח הוא בחיך וגרון הממוצעים בין הלב למוח. וכמו"כ צ"ל בירור המאכל ע"י השיניים שטוחנות את המאכל להיות מתעכל במעיו, כמבואר בענין ולבן שינים מחלב20. ובפרטיות יותר, הנה טחינת המאכל נעשית ע"י ל"ב השיניים, שהו"ע ל"ב נתיבות חכמה21, דבחכמה אתברירו22, וכמו בשכל וחכמה, ששונה אותה פעמיים ושלש, ומחלקה לחלקים רבים להיות כל פרט מותפס בשכלו, שעי"ז יתברר אצלו השכל, לעמוד על אמיתתו ולהסיר הפסולת כו', וזהו הנקרא גירסא שקודם העיון, כמו פולים גרוסות לחלקים רבים בטחינה כו', וכמ"ש23 גרסה נפשי. ולאחרי כל זה נכנס בקיבה רק הגשמיות של המאכל. אבל כאשר קבלת השפעת המזון היא דרך הטבור, הרי זה באופן שהמאכל כמו שהוא נכנס לבני המעיים מיד, מבלי שיבורר תחלה הטעם שבו להכנס למוח כו', אלא הטעם שבמאכל הוא בהעלם בגשמיות המאכל שבבני המעיים, ורק אח"כ יעלה משם הטעם למוח שבראש שנמצא בין ברכיו כו', ועי"ז יומשך קצת חיזוק המוחין בהעלם כו'. וענינו בעבודה, שכאשר האדם אוכל לשם שמים, אזי מתברר כח השכל שבמאכל שנפל בשבה"כ, ועי"ז ניתוסף אצלו בענין המוחין בהשגת אלקות כו'. אבל כאשר אוכל לתיאבון, למלאות כריסו בלבד, אזי נמשכת השפעת המאכל רק לכריסו ובני מעיו בלבד, ולא למוחו כו'. ועד"ז יובן בכללות העבודה שהיא בדוגמת ענין האכילה, שזהו שכנס"י נקראת רעייתי פרנסתי24, ע"ש שמפרנסים לאביהם שבשמים25, שפרנסה הו"ע המזון, וקאי על תומ"צ, כמ"ש26 לכו לחמו בלחמי, שבזמן הגלות עיקר העבודה היא בבחי' נה"י בלבד, בדוגמת הולד במעי אמו שמקבל השפעת המזון דרך הטבור, שנכנס רק לבני מעיו, אלא שעי"ז נעשה קצת חיזוק המוחין והמדות בהעלם, באופן השייך למעשה בלבד, כנ"ל.

אמנם ע"י ענין העיבור שבזמן הגלות נעשה בירור גדול, והו"ע דם נעכר ונעשה חלב27, שהדם נעכר בשעת העיבור ונעשה חלב אחר הלידה להניק הולד, והיינו, שמעשה המצוות שבזמן הגלות מתברר כמו המאכל שאוכלת האם ונהפך לדם, ומדם זה נעשה אור וחיות להאיר בנש"י בבחי' המוחין בהשגת וראיית אלקות לעת"ל, כתינוק שיונק מחלב אמו בפיו ונכנס במעיו לחזק המוחין שלו, והו"ע מוחין דיניקה, ועד שמגיע למוחין דגדלות, שכל זה נעשה ע"י הבירורים שבזמן הגלות, שנמשל לעיבור, שזהו"ע דם נעכר ונעשה חלב, כנ"ל. וזהו גם שבשעת הלידה ישנו ענין הבכי', מרוב החדוה על הגילוי שבלידה, וגם מעצבון ההעלם שהי' בזמן העיבור (כנ"ל), כי, העצבון הוא כמו עכירת הדם, ולפי ערך העצבון על העיבור כן תהי' החדוה והשמחה בהלידה, ובהיניקה דחלב אמו שנעשה מעכירת הדם בזמן העיבור.

ה) ועפ"ז יובן ענין ב' הפירושים בתיבת וארא, לעבר ולהבא, ושייכותם לענין העיבור והלידה, שישנו מה שכבר נתגלה ל(אבות ול)כללות נש"י הכלולים מג' האבות בהיותם בגלות בבחי' עיבור, שאז מאיר בגילוי רק בחי' נה"י, ואילו המדות (חג"ת, מדריגת האבות) והמוחין הם בקטנות ובהעלם (שהו"ע ראשו בין ברכיו, כנ"ל), ויש מה שיתגלה לעתיד בזמן הגאולה בבחי' לידה, שאז תהי' גם התגלות המדות והמוחין. ובפרטיות יותר, שע"י הגילוי שנתגלה כשהיו נש"י בבחי' עיבור, נעשה תועלת לבחי' הלידה, והו"ע עכירת הדם בעת העיבור שנהפך לחלב בעת הלידה. וענינו בעבודה, שעכירת הדם הו"ע המרירות והעצבון על ההעלם וההסתר שבענין העיבור בזמן הגלות, שזהו ענינו של יצחק, בחי' הגבורה, ועי"ז נעשה הגילוי והלידה דהגאולה, שזהו שלעת"ל יאמרו ליצחק דוקא כי אתה אבינו28, והיינו, לפי שע"י המרירות מתעוררת מדת הרחמנות, מדתו של יעקב, כמ"ש29 וישא את קולו ויבך, ועי"ז נעשית השמחה והחדוה ביניקת החלב שמזה נעשה הגדלת המדות והמוחין, תחילה מוחין דיניקה, ואח"כ מוחין דגדלות.

ו) וזהו וארא אל אברהם וגו' בא-ל שד-י ושמי הוי' לא נודעתי להם, שזהו הגילוי שכבר נתגלה כשהיו בנ"י בבחי' עיבור בגלות, ומה שיתגלה עי"ז בהלידה דיציאת מצרים. ועז"נ וארא גו' בא-ל שד-י ושמי הוי' לא נודעתי להם, דהנה, אף שנת"ל (ס"א) שאצל האבות הי' גילוי שם הוי' הכללי דאצילות, הרי זה רק כפי ששם הוי' נמשך ומתגלה ע"י א-ל שד-י30, ועדיין אין זה הגילוי דאמיתית שם הוי', שזהו מה שנתגלה ע"י משה רבינו ביציאת מצרים ובפרט במתן תורה. והענין בזה, שביצי"מ הי' ענין הלידה, ולאח"ז מתחיל ענין היניקה שעי"ז תהי' הגדלת המדות והמוחין. ובפרטיות יותר הנה ענין היניקה פועל רק הגדלת גשם האברים, וגם הגדלת המדות, כי האברים קשורים עם המדות, כמרומז במספר רמ"ח אברים המכוון כנגד המדות ט' פעמים ט' (כי ז"א הוא בעל ט' ספירות כפי שכלולים זמ"ז) ג' פעמים (כנגד ג' הבחינות ראש תוך סוף) וה' חסדים המגדילים31. אבל המוחין הם עדיין בקטנות, שזהו"ע מוחין דיניקה, ואילו ענין מוחין דגדלות נעשה במתן תורה דוקא32. וזהו אמיתית ענין שם הוי', בחי' יחיד שלמעלה מבחי' אחד, שנמשך ע"י משה שאמר ונחנו מה33, פי' כח מ"ה שבחכמה, שהוא הביטול במציאות שאין שם אפילו ביטול המדות והתאחדותם (שזהו"ע אחד, כנ"ל ס"ג), וזהו גם העילוי שבלימוד התורה לגבי מעשה המצוות (גם לאחרי מ"ת, שאז ישנו העילוי דגדול המצווה ועושה34), כי, מעשה המצוות הוא בבחי' עבודת עבד ששומע בקול רבו ועושה ציוויו כו', אבל עדיין ישנה המציאות שלו שהוא העושה והמקיים דבר המלך, משא"כ לימוד התורה הוא בבחי' ביטול המציאות, שהוא בעצמו אינו כלום, וגם אינו עושה כלום, ואינו אלא כשליח המלך שמכריז ומשמיע דבר המלך, שלא יוסיף דבר משלו, רק יצווה וידבר כל דברי המלך, וכמארז"ל גבי משה שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו35, ובפרט ע"י הדיבור בתורה, שבזה מודגשת ההתקשרות של האדם (לא כ"כ עם שכל המלך, אלא) עם רצון המלך שמתגלה בדיבור וציווי המלך, אשר בדבר מלך שלטון36, שיומשך ויתגלה למטה עצמותו ית' כפי שהוא בבחי' יחיד.

אמנם אע"פ שבמ"ת נתגלה אמיתית ענין שם הוי', הרי בשם הוי' גופא יש כמה דרגות כו'37, ויש גם שם הוי' שאין בו אותיות38, לא תגין ולא נקודות39, ועד לבחי' שם הוי' שעליו נאמר שעד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד40 (כדאיתא בשל"ה41). וכדי לבוא לגילוי שם הוי' במדריגה היותר נעלית, הנה גם לאחרי הלידה דיצי"מ ומוחין דגדלות דמ"ת ישנו עוד ענין של עיבור ולידה42, שזהו כללות הענין דמעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות43, שעי"ז באים להלידה שתהי' בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.