בס"ד. שיחת ש"פ בשלח, י"ג שבט, ה'תשט"ו.

בלתי מוגה

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אני מאמין", והניגון "אבינו מלכנו"].

א. בהמשך להמדובר לעיל בהמאמר1 בענין תוארים שליליים – יש להוסיף:

בענין השלילה – הנה כשמדברים בדרך כלל הרי זה באופן שהשלילה היא רק מצד קוצר המשיג, ולא באופן שהענין מושלל מצד עצמו.

כלומר: ישנם ענינים שהאדם תופס ומשיג בשכלו, ויש ענינים בשכל שאין ביכלתו לתפוס ולהשיג אותם, להיותם למעלה מהשגתו. אבל אעפ"כ, כיון שגם ענינים אלו הם ענינים שבשכל, והאדם יש לו שייכות לענין השכל (שהרי יש ענינים בשכל שתופס ומשיג אותם) – במילא יש לו שייכות גם להענינים שבשכל שלמעלה מהשגתו, שיודע עכ"פ מה צריך לשלול מהם.

ומזה מובן ששלילה זו אינה מצד הענין עצמו, היינו, מצד עומק המושג, שהרי זה ענין שכלי, אלא השלילה היא רק מצד קוצר המשיג.

ולכן מצינו שיש ענינים שאצל כמה חכמים הם באופן של השגת השלילה, ואילו אצל חכמים גדולים מהם – באים ענינים אלו באופן של השגת החיוב.

וכל זה בנוגע לתוארים שליליים כפי שהם אצל נבראים; אבל למעלה – יש גם ענין השלילה בעצם (לא רק מצד קוצר המשיג). וזוהי הכוונה בענין השלילה שדובר בהמאמר – שלילה בהחלט.

וענין זה תלוי בהשיטות בענין האורות – שלפי השיטה שהאורות הם פשוטים, אזי השלילה היא (לא רק מצד קוצר המשיג, אלא) שלילה בהחלט, כדלקמן.

ב. ידוע2 שישנם ג' שיטות בענין הספירות, כמבואר בארוכה בדרוש ג' שיטות לכ"ק אדמו"ר הצ"צ3. והרי כל ג' השיטות הם אמת. ויש לומר בדרך אפשר הביאור בזה – ששיטה הא' היא מצד למעלה, שיטה הב' היא מצד למטה, ושיטה הג' היא השיטה המכרעת, והלכה כדברי המכריע4, והיינו, ששיטה הג' היא כפי שהענין הוא מצד הפנימיות, שכוללת גם ב' השיטות, ובלשון הקבלה – שקו האמצעי עולה עד הכתר5.

ובהקדמה – שג' השיטות באים לתרץ ענין המוקשה – ב' ענינים שע"פ שכל סותרים הם זל"ז:

ענין הא' – שכל מה שישנו בעולם בא מהקב"ה, שהוא פועל הכל, ובפרט הענינים דשכר ועונש, ומכ"ש ידיעה והשגחה, שהם בודאי מהקב"ה בעצמו. והרי הוא ית' אחדות הפשוטה.

וענין הב' – שבנבראים ישנו ריבוי התחלקות, "מה רבו"6 ו"מה גדלו"7 – שזהו שינוי גמור, היפך הפשיטות.

ובמילא נשאלת הקושיא8: כיצד בא הריבוי מפשיטות?

והתשובה לזה – שריבוי ההתחלקות נעשה ע"י הספירות, שהרי ההשפעה מהקב"ה לנבראים באה ע"י הספירות. ובמילא סרה קושיא הנ"ל – כי הקב"ה עצמו הוא אמנם פשוט, אלא שמצד הספירות נעשה ריבוי התחלקות.

אלא שבביאור דתירוץ זה (שההשפעה לנבראים היא ע"י הספירות) גופא – ישנם כמה ביאורים, והם ג' השיטות.

ג. ישנו ביאור שאופן הפעולה שהקב"ה פועל ע"י הספירות הוא "כגרזן ביד החוצב בו"9. כלומר: כל הפעולות באים אמנם מהקב"ה, אבל כפי שבאים מצד הקב"ה בעצמו אין בהם התחלקות, וההתחלקות נפעלת ע"י הספירות, שהם פועלים התחלקות וציור בהשפעה.

ולפי זה נמצא לכאורה שהציור הפרטי של כל פעולה אינו מתייחס להקב"ה עצמו, אלא להספירה. כלומר: אע"פ שהפעולה עצמה, עצם הפעולה, באה מהקב"ה, שהרי הגרזן אינו פועל בכחו, אלא שהחוצב פועל ע"י הגרזן, מ"מ, הפרט וציור הפעולה אי אפשר לייחס להקב"ה עצמו, אלא להספירות.

אמנם, ביאור זה – נוסף לכך שאינו מובן כ"כ בשכל, יש על זה סתירה:

כאשר בנ"י מתפללים להקב"ה וקורין אותו בתוארים שונים, הרי אין כוונתם להתוארים כפי שהם נפרדים ח"ו ממנו ית', אלא כוונתם היא להקב"ה בעצמו כפי שבא ומתגלה בתוארים אלו10.

וע"ד מ"ש רבינו הזקן באגה"ק11 שמ"ש12 "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" ("לית אתר פנוי מיני'"13), הוא באופן של "אמונה פשוטה בסתם כללות ישראל (שהם "מאמינים בני מאמינים"14) .. בלי לחקור בשכל אנושי ענין האלקות .. רק שחדשים מקרוב באו לחקור בחקירה זו כו'", וידוע15 שהענין ד"מאמינים בני מאמינים" הוא בעצמותו ית'.

והרי לפי ביאור הנ"ל נמצא שכל התוארים אין להם יחס להקב"ה בעצמו?!

ד. והנה, ישנו ביאור המובא בספר פלח הרמון, שהספירות הם לא רק כלים שעל ידם פועל הקב"ה בנבראים, אלא הספירות הם גם באלקות גופא (היינו בהאור), אלא שהם עשר ספירות בלי מ"ה כו', וכפי שמבאר16, ש"אין המספר בהם אלא בהעדר, ומי שיודע מה בין שלילה מוחלטת לבין ההעדר .. ירד לעומק המכוון הזה בפשיטות", עכ"ל.

ומבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע17: "ונ"ל הכוונה דהו"ע ידיעת השלילה, דשלילה מוחלטת הוא שאין בו שום ידיעה אף בדרך שלילה, וההעדר הוא ידיעת השלילה". והיינו, ש"ההעדר (ש)הוא ידיעת השלילה" אינו שלילה שמצד קוצר המשיג, אלא שלילה בעצם, שלילה בהחלט, שלמעלה ממנה יש רק "שלילה מוחלטת", היינו, שאין בו שום ידיעה אף בדרך שלילה.

ומזה ראי' מוכחת שלשיטת הפרדס האורות הם פשוטים:

אע"פ שלכאורה משמע בפרדס שהאורות אינם פשוטים, מ"מ, בהכרח לומר שגם לשיטת הפרדס האורות הם פשוטים, כפי שמשמע בכמה מקומות בפרדס גופא.

וההכרח לזה – שהרי הספר פלח הרמון הוא קיצור מספר הפרדס וביאור עליו, ושם מפורש להדיא שהספירות שבהאור הם באופן של העדר, שלילה בהחלט, היינו, שהאורות הם פשוטים.

וכמ"ש רבינו הזקן להדיא18 שלא כפי שמשמע בקצת מקובלים אחרונים שיש אור החכמה וכלי החכמה, היינו, שגם בהאורות עצמם יש ספירות, אלא האורות עצמם הם פשוטים, והספירות הם רק מצד הכלים, והיינו, שמצד התלבשות האור בהכלים נעשים ספירות בהאור, וגם אז, כשהאור הוא בהתלבשות בהכלים, האור עצמו הוא פשוט, כמשל המים שרק נראים כפי גוון הכלים.

כלומר: האורות עצמם הן פשוטים, ואפילו בהתלבשותם בכלים נשארים הם בפשיטותם – כמובן ממשל המים, שאפילו בשעה שנראים כפי גוון הכלי הרי הם פשוטים, שלכן, כאשר מוציאים את המים מהכלי יחזרו להראות בפשיטותם, כי באמת הרי גם בשעה שנמצאים בהכלים ונראים כפי גוון הכלים, הרי הם בפשיטותם. וכמו"כ יובן בהאורות, שענין הספירות הוא רק מצד הכלים, אבל האורות עצמם הם בפשיטות.

ה. ועדיין אינו מובן – שהרי לפי זה נמצא שכל עניני התוארים הם רק מצד הכלים, והרי נתבאר לעיל שכאשר מזכירים בתפלה תוארים הכוונה היא לעצמותו ית'?

ולבאר זה – ישנו משל מהתלבשות הנפש בגוף, ומשל נעלה יותר – מהתלבשות השכל בהמוח19:

בשכל – ישנם ב' מדריגות: כפי שהוא מצד עצמו, וכפי שמתלבש בהמוח. השכל כפי שהוא מצד עצמו – אינו שייך להבין דבר גשמי, דכיון שהוא רוחני, אינו יכול להבין דבר גשמי. ורק עי"ז שהשכל מתלבש בהמוח הגשמי, ומתלבש בו באופן פנימי, אזי יכול השכל להבין גשמיות. אמנם, אע"פ שההבנה בגשמיות היא רק מצד התלבשות השכל בהמוח, ומצד עצמו הרי הוא למעלה מזה, מ"מ, לאחרי התלבשותו בהמוח הרי השכל עצמו מבין גשמיות, אע"פ שמצד עצמו הרי הוא למעלה מגשמיות (גם לאחרי ההתלבשות20).

וכן הוא בכללות התלבשות הנפש בהגוף – שהרי מובן בפשטות שכל פרטי הציורים של יד ורגל וכיו"ב אינם שייכים בהנפש עצמה, כי אם מצד הגוף, ומ"מ, לאחרי התלבשות הנפש בהגוף הרי הוא עומד ומהלך וכו', היינו, לא רק הגוף עומד ומהלך כו', אלא כללות האדם, גם הנפש, עומד ומהלך כו', אע"פ שמצד עצמו (גם לאחרי התלבשותו בגוף20) הרי הוא פשוט מכל הציורים.

וכמו"כ יובן למעלה בענין התלבשות האורות בכלים – שאע"פ שהאור הוא פשוט גם בהתלבשותו בהכלים, מ"מ, מצד הכלים, הרי כל התוארים הם לא רק בהכלים עצמם, אלא גם בהאור, ומ"מ האורות הם פשוטים, גם בהתלבשותם בהכלים.

ו. והנה, משנ"ת שלדעת הפרדס האורות הם פשוטים – הרי זה מוכרח מדעת הפרדס עצמה:

ידוע19 שהרמ"ק לא ידע מענין הצמצום. ולדעת המקובלים שלא ידעו מענין הצמצום, הנה בשעה שדיברו בענין הספירות, בהכרח לומר – לדעתם – שהאורות הם פשוטים, דכיון שהאורות הם בדביקות במקורם, ואין ענין של צמצום באמצע, הרי לא יתכן שיהי' בהאורות איזה ענין של ציור, ועכצ"ל שהאורות הם פשוטים, וציור הספירות הוא רק מצד הכלים.

וזהו מ"ש הפרדס21 שהע"ס הגנוזות הן שרשי הכלים ולא שרשי האורות (העצמות), "כי העצמות (האורות) הכל אחד ואין צריך לא לשורש ולא למקור" – דכיון שלא ידע מענין הצמצום, הרי לשיטתו, כאשר אין צמצום באמצע, אזי האורות הם בדביקות והם מציאות אחת עם מקורם, שהרי זהו החילוק בין אורות לכלים, שהאורות הם בדביקות והכלים הם ע"י הפסק.

וכמו שהוא גם בענין אור הכלול ואור המתפשט שהם באין ערוך זל"ז, שמבואר בזה22 שלדעת הפרדס אינם באין ערוך כ"כ – כי, באור הכלול גופא הרי זה כאילו נאמר שיש בו האור כמו שהוא לעצמו והאור כמו ששייך להתפשט חוץ ממנו, ושניהם (גם אור המתפשט) הם מצדו הוא, היינו, שמצד האור עצמו הרי הוא שייך כבר להתפשט חוץ ממנו. וכיון שזהו גם מצד האור עצמו, הרי בהכרח שהאורות הם פשוטים, דהיינו, באופן של שלילה בהחלט.

ז. ובנוגע לעניננו:

כ"ק מו"ח אדמו"ר מבאר בהמאמר23 ש"אוא"ס .. הוא למעלה מגדר השגה", ולכן צריכה להיות העבודה באופן של שטות דקדושה דוקא, היינו, להפוך את השטות דלעו"ז לשטות דקדושה באופן שהחושך עצמו יאיר, כי, שטות דקדושה היא למעלה מהשגה, ולכן הרי זה כלי לאוא"ס שלמעלה מגדר השגה.

ונתבאר לעיל (בהמאמר1) שהפירוש "למעלה מגדר השגה" (לא רק למעלה מהשגה, אלא למעלה גם מגדר השגה) היינו שזהו למעלה גם מתוארים שליליים, כי אם באופן של שלילה מוחלטת.

ובמילא נוגע כאן מהו הפירוש של "שלילה":

אם הפירוש דשלילה הוא רק מצד קוצר המשיג, אזי יכול להיות גם הענין ש"למעלה מגדר השגה" (שלילה מוחלטת) באופן כזה, ובמילא, מספיקה גם העבודה דשטות דקדושה באופן כזה. וע"ד הידוע24 בענין "בכל מאדך"25, מאד שלך, שזהו למעלה מהכלים שלו, אף שבאמת יש בזה הגבלה.

אמנם, כאשר מבארים שהפירוש דשלילה הוא שלילה בהחלט (לא רק מצד קוצר המשיג) – הרי שלילה מוחלטת שלמעלה מזה26 היא בודאי לא מצד קוצר המשיג, כי אם שלילה מוחלטת ממש27.

וענינו בעבודה – שלא מספיק הענין ד"בכל מאדך", מאד שלך, אלא צריכים לצאת מהגבלה לגמרי.

וזהו גם החילוק שבין "מאד" (פעם אחת) ל"מאד מאד" (ב' פעמים) – ש"מאד" (פ"א) יש לו עדיין איזה שייכות להגבלה, משא"כ "מאד מאד" (ב"פ). וכמבואר בלקו"ת28 בענין ב"פ מאד, שהם ב' הבחינות שבכתר.

והרי כללות הענין שבכתר יש ב' בחינות הוא לשיטת האריז"ל דוקא, שהיא השיטה האמיתית. – כל השיטות הם אמיתיות, שהרי "אלו ואלו דברי אלקים חיים"29, אבל שיטת האריז"ל היא אמת לאמיתו.

וענין זה נתגלה ע"י הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, שהסבירו זאת בשכל.

ועי"ז יהי' הגילוי דלעתיד, שאז יהי' "הוי' אחד ושמו אחד"30, שיהיו האורות פשוטים ואפילו הכלים פשוטים.

* * *

ח. יום הש"ק זה, י"ג שבט, הוא היאָרצייט של הרבנית הצדקנית31 אמו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – כהקביעות שהיתה בשנת ההסתלקות (תש"ב) שי"ג שבט חל ביום הש"ק פרשת בשלח.

כ"ק מו"ח אדמו"ר לא הי' אז בביתו32, ולא ידע ע"ד ההסתלקות, ובמילא ערך התוועדות ביום הש"ק זה33.

ומובן, שענין זה (שכ"ק מו"ח אדמו"ר לא הי' בביתו באותה שבת, והוצרך לערוך התוועדות) הוא בהשגחה פרטית, שהרי כל הענינים הם בהשגחה פרטית, ובפרט ענינים הקשורים עם תומ"צ, ובפרט ענינים הקשורים עם נשמה כללית וגוף כללי – שהרי אצל צדיק, גם הגוף הגשמי הוא גוף כללי, כמובן מהמבואר באגה"ק34 ש"חיי הצדיק (היינו חייו הגשמיים) אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים שהם אמונה יראה ואהבה".

ואף שישנו הסיפור35 אודות תלמידי הבעש"ט שהצטערו על שהרהרו כו', עד שהראו להם בהיכלות דג"ע שמשה רבינו לומד עם תינוקות של בית רבן את הפסוק36 "ותצחק שרה גו'", ומסביר להם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו37, ואם תאמרו איך אפשר שיהי' אצלה ספק במאמר השם, "תדעו אשר זהו מצד הגוף, ואשר גם גוף קדוש, בשר הוא",

– ולהעיר, שענין זה נאמר אפילו בנוגע לשרה, שגדלה מעלתה עד שהיתה מעין חוה38,

[כלומר: עם היות חוה בדרגא נעלית יותר משרה, ומטעם זה לא נמנית חוה בין האמהות, להיותה נעלית מהן, מ"מ, היתה מעין חוה. ולכן נתתקן על ידה מה שקלקלה חוה בחטא עה"ד, כדאיתא בזהר39 "אתת חוה כו' אתת שרה ונחתת וסלקת כו'"],

וחוה היתה מעין אדם הראשון,

[לא מבעי למ"ד40 "פרצוף", "שני פרצופין בראו תחלה כו' וצלחו לשנים ועשה מן האחד חוה", שלפי זה היתה בודאי דומה לאדם הראשון, אלא גם למ"ד40 "זנב" (ולכן הוצרך להיות "ויבן ה' אלקים את הצלע גו' לאשה"41), היתה דומה לאדם. – והיינו, שהענין ד"ויבן" הוא בסדר השתלשלות, אבל למעלה מסדר השתלשלות ה"ז באופן ד"שני פרצופין", ולכן, גם כפי שנמשך בסדר השתלשלות ה"ה דומה לאדם],

שהי' יציר כפיו של הקב"ה42,

[בכלל בתורת החסידות לא מתפעלים כ"כ ממעלתו של אדם הראשון – ביחס למעלתו של רבי חסידי ("אַ חסידישן רבי'ן")43, שבודאי גדלה מעלתו ממעלת אדם הראשון44. ואף שידוע45 "הלשון מרבינו ז"ל שאמר .. שאדם הראשון הי' .. למעלה מהבעש"ט והאריז"ל וגם מרשב"י" – ה"ז רק מצד מעלת גופו של אדם הראשון46, שהי' יציר כפיו של הקב"ה],

ומבלי הבט על גודל מעלתה של שרה (מעין חוה, מעין אדם הראשון), הנה יש ענינים שהם מצד הגוף כו', כיון ש"גם גוף קדוש, בשר הוא" –

הרי הפירוש ד"בשר הוא" – אינו אלא בערכם דוקא [וכיון שבערכם בשר הוא, לכן, בריבוי ההשתלשלות בא הסיפור לתשב"ר באופן שאין מקרא יוצא מידי פשוטו], אבל האמת היא שאצל צדיקים גם הבשר הגשמי הוא רוחניות וקודש. ולהעיר, שגם בנוגע לכל בנ"י מצינו הלשון קדושה בנוגע לבשר הגוף47, אבל אעפ"כ ה"ז בשר, משא"כ בצדיקים, גם הבשר הגשמי ממש הוא רוחניות וקדושה.

ובמילא מובן שאצל צדיקים כל הענינים הם בהשגחה פרטית, כולל גם העובדה שכ"ק מו"ח אדמו"ר לא הי' בביתו בשבת הנ"ל, והוצרך לערוך התוועדות.

ט. הענינים שדיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות הנ"ל – נדפסו כבר48, ולכן אחזור פתגם א' בקיצור:

כ"ק מו"ח אדמו"ר דיבר אז אודות מנהגי ישראל שנקבעו ע"י המהר"ל מפראג, ומהם – שבשבת שירה זורקים מזון לתרנגולים ולציפרים (תחילה להבייתיות, ואח"כ גם לאלה שמבחוץ, בגלל השבת)49, זכרון לכך שבקריעת ים סוף נתנו פירות-ים להציפרים50.

וע"פ מנהג זה, מובן, שהענין דקריעת ים סוף ישנו לא רק בשביעי של פסח, אלא גם בשבת שירה, ואדרבה, מנהג זה אינו בשביעי של פסח, אלא בשבת שירה דוקא.

י. ובשיחה נוספת51 דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות מעלת הנשים המודגשת בפרשת שירה – בשירת מרים, ובשירת דבורה שבהפטרה דשבת שירה דוקא (משא"כ בשביעי של פסח, שמפטירין בשירת דוד)52.

ומהחילוקים שביניהם:

שירת מרים – היא טפל לשירת משה: "אז ישיר משה גו'"53, ואח"כ "ותען להם מרים גו'"54. משא"כ שירת דבורה – נאמר בתחילתה "ותשר דבורה וברק"55, ובהשירה עצמה – עיקר ההדגשה היא בנוגע לדבורה: "עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר"56.

ויש לבאר זה ע"פ המבואר בדרושי חתונה57 שישנו הענין שהכלה משפיעה להחתן, שזהו מצד מעלת ספירת המלכות ששרשה בבחי' רדל"א.

והסדר בזה – שתחילה ישנה השפעת החתן להכלה, שעל זה נאמר "משמח חתן וכלה", "שהכלה היא המלכות מקבלת האור ע"י החתן ז"א"58, ואח"כ ישנו הענין ששניהם שוים, "קול חתן וקול כלה", ואח"כ ישנו הענין שהכלה משפיעה להחתן, שזהו"ע "משמח חתן עם הכלה", "שע"י הכלה הוא משמח את החתן"58, שענין זה יהי' לעתיד לבוא, שאז תהי' ספירת המלכות (כלה) למעלה מז"א, כיון שיתגלה שרשה בבחי' רדל"א.

וענין זה מרומז גם בתורה – שתחילה נאמר "אז ישיר משה גו' ותען להם מרים גו'", ששירת מרים (אשה, מלכות) טפלה לשירת משה; אח"כ נאמר "ותשר דבורה וברק", ששניהם שוים; ואח"כ נאמר "עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר", ששירת דבורה היא העיקר.

יא. וענינו בעבודה:

מעלת ספירת המלכות שתתגלה לעתיד לבוא – מורה על מעלת העבודה דקבלת עול.

וההוראה מזה – ובפרט בדורות האחרונים שנתגלה ענין זה – שאין להסתפק בעבודה שע"פ טעם ודעת, אלא יש צורך גם בעבודה דקבלת עול, שהו"ע שטות דקדושה, שכן, בקדושה, גם העבודה שלמטה מטעם ודעת, שרשה – ובמילא גם ענינה – הוא העבודה שלמעלה מטעם ודעת (כמדובר בהמאמר59).

ואם אין יכולים להגיע למדריגה זו בסדר והדרגה – צריכים לילך למעלה מסדר והדרגה, שזהו"ע הריקוד לפני הכלה, שריקוד הו"ע ההילוך שלמעלה מסדר והדרגה (כמדובר בהמאמר59).

ויש להוסיף בזה, שענין הריקוד הוא למעלה גם מבחי' הכלה, כתורת הבעש"ט60 בפירוש מארז"ל61 "כיצד מרקדין לפני הכלה".

ולהעיר מהמבואר בלקו"ת62 בענין ב' בחי' כלה, "הא' מלשון כליון שמכלה ומבלה הכל .. והב' מלשון כלתה נפשי כו'", וענין הריקוד הוא למעלה גם מבחי' הב' דכלה, שאינה אלא ענין של כלות הנפש בלבד, ולא באופן שהוא בעצמו מגיע למדריגה זו ("ער ווערט ניט די זאַך אַליין").

יב. וכאשר העבודה היא באופן של שטות דקדושה שלמעלה מטעם ודעת – פועלים שגם ההנהגה מלמעלה תהי' באופן כזה, ללא מדידות והגבלות.

וע"ד שמצינו אצל רבי פנחס בן יאיר שאמר ל"גינאי נהרא" "חלוק לי מימך ואעבור בך .. חלק לי'"63, כי, מצד העבודה שלמעלה מטעם ודעת בטלים כל ההגבלות.

יג. ובפרטיות יותר:

תורה בכלל היא בעה"ב על מציאות העולם, כדאיתא בירושלמי64 על הפסוק65 "לא-ל גומר עלי", שע"י פסק ההלכה של בית-דין משתנית מציאות העולם, שבתולי' חוזרין, וכיו"ב.

אמנם, בזה גופא ישנו חילוק בין אופן הפעולה מצד גליא דתורה לאופן הפעולה מצד פנימיות התורה:

הענין ד"לא-ל גומר עלי" שמצד גליא דתורה – אינו מופת שהוא באופן של אי-התחשבות עם הטבע לגמרי, כי אם, שטבע העולם נעשה כפי פסק התורה, אבל עדיין ישנה הגבלת הטבע.

משא"כ מצד פנימיות התורה – כיון שעל ידה נעשית העבודה באופן של שטות דקדושה שלמעלה מטעם ודעת, שקשור עם גילוי עצם הנשמה – אזי מתבטלים לגמרי כל הגבלות הטבע, שזהו"ע המופתים.

יד. ועפ"ז יובן הטעם שעיקר גילוי המופתים הי' ע"י הבעש"ט66 – כיון שהבעש"ט גילה פנימיות התורה, ובמילא גם העבודה שלמעלה מטעם ודעת, שמצד זה מתבטלים כל הגבלות הטבע, שזהו"ע המופתים.

וכמו כן היו מופתים אצל רבינו הזקן, כידוע67 הפתגם שאצל רבינו הזקן התגלגלו מופתים, אלא שלא הי' פנאי להגביהם... כיון שהיו שקועים בלימוד פנימיות התורה.

אמנם, בימינו אלה שלא שקועים כל כך ("מ'איז ניט אויף אַזוי פיל פאַרטרונקען") בלימוד פנימיות התורה, ובפרט שמצד התגברות החושך כפול ומכופל צריכים מופתים בחיי היום יום – צריכה68 להיות ההנהגה עתה באופן של מופתים, למעלה מהטבע69,

עדי קיום היעוד70 "וראו כל בשר גו'", שיהי' הגילוי דלמעלה מהטבע – בטבע.