בס"ד. שיחת ש"פ בשלח, ט"ו בשבט, ה'תש"כ.
בלתי מוגה
א. דובר לעיל (בהמאמר1) אודות הסעיף העשירי במאמר של בעל ההילולא2 שמתחיל "וזהו ועשו3 לי מקדש ושכנתי בתוכם", ומבאר בקיצור את תוכן המשך כללות המאמר, ומסיים "וזהו באתי לגני וכו'".
והנה, ע"פ מארז"ל4 "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא", מובן, שכל מה שנתבאר בתושבע"פ בנוגע להמשכה שע"י המקדש, הרי זה כלול בפסוק זה, ובפסוק זה גופא בהתחלת הפסוק, "באתי לגני"5 – "לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחלה (קודם החטא), דעיקר שכינה בתחתונים היתה"6.
ויתירה מזה, שענין זה כלול בתיבה הראשונה – "באתי": אע"פ שגם בתחילה היתה עיקר שכינה בתחתונים, מ"מ, נאמר הלשון "באתי" שמורה על המשכה חדשה – כי, נוסף לכך שלאחרי סילוק השכינה ע"י החטאים נחשבת המשכת השכינה לענין של חידוש, הרי זו המשכה חדשה ממש, שלא היתה אפילו קודם החטא.
וזוהי תכלית הכוונה דכללות ענין ההשתלשלות ובריאת העולמות, ועד לחטא עה"ד – שע"י העבודה יומשך אור נעלה יותר שלא הי' מקודם.
ובלשון הקבלה7 – שבתחלה הי' אוא"ס ממלא את כל מקום החלל, אמנם, דוקא לאחרי הצמצום, הנה, ע"י כללות ענין העבודה ממשיכים אור נעלה יותר שלא הי' אפילו קודם הצמצום, ואור זה נמשך ע"י הקו, דעם היות שהמשכת הקו עתה היא באופן שנוגע ודבוק רק בראשיתו, הנה לעתיד לבוא יהי' דבוק גם בתחתיתו, ומצד זה לא יהיו אז ההגבלות דלמעלה ומטה, ועי"ז תהי' ההמשכה מבחי' שלמעלה יותר מהאור שהי' ממלא את מקום החלל8.
וזהו החידוש ד"באתי" (ההמשכה שנעשית ע"י העבודה) לגבי המשכת עיקר שכינה שהיתה קודם החטא – שדוקא ע"י העבודה פועלים המשכת העצמות.
ב. וככל הענינים שבתורה – משתקף גם ענין זה בנגלה דתורה, ועד להלכה:
בנוגע לצדיק ובעל-תשובה – הרי אע"פ שלכאורה גדלה מעלת הצדיק שמעולם לא היתה לו שייכות לרע, משא"כ בעל-תשובה כו', מ"מ, אמרו חז"ל9 "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם", היינו, שגדלה מעלת בעלי-תשובה יותר מצדיקים גמורים.
וכן הוא להלכה: המקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור, אפילו רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר תשובה10. ואם נאמר שמעלת צדיק גמור גדולה יותר ממעלת בעל-תשובה, הרי עדיין לא נתקיים התנאי "על מנת שאני צדיק גמור", שהרי אינו במדרגת צדיק גמור, כי אם במדרגת בעל-תשובה בלבד. וע"ד המקדש את האשה על מנת שאני עשיר, ואינו עשיר (דאף שאינו עני, הרי עדיין אינו עשיר)10. ועכצ"ל, שבעל-תשובה היא בדרגא נעלית יותר מצדיק.
והנה, דוגמת העילוי דבעלי-תשובה לגבי צדיקים הוא כללות העילוי שנעשה ע"י ירידת הנשמה למטה – כי, הנשמות למעלה הם במדריגת צדיקים, ובירידתם למטה נעשים הם במדריגת בעלי-תשובה, ובשביל זה כדאי כל ענין ירידת הנשמה למטה, שעי"ז תבוא למדריגת בעלי-תשובה שלמעלה ממדריגת הצדיקים11.
וזהו החידוש ד"באתי לגני" לגבי המשכת עיקר שכינה בתחתונים בתחילת הבריאה – שהמעמד ומצב דתחילת הבריאה (קודם החטא) הוא בדוגמת מדריגת הצדיקים, והחידוש ד"באתי לגני" הוא בדוגמת העילוי דבעלי-תשובה.
וענין זה נעשה ע"י עבודת המקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כפי שמבאר בעל ההילולא בהתחלת סעיף העשירי.
ג. ובענין זה הובא לעיל12 מתורת הבעש"ט13 אודות ענוה שלא במקומה:
"מרוב ענותנותו של אדם גורם שנתרחק מעבודת הש"י, שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם ע"י תפלתו ותורתו שפע אל כל העולמות וכו', כשחושב האדם מה אני וכו' הולך בשרירות לבו וכו'. והוא מעין שארז"ל14 ענותנותו של ר' זכרי' גרם חורבן כו'".
ונתבאר, שמזה מובן, שכאשר עבודתו היא כדבעי פועל הוא בנין ביהמ"ק, שזהו"ע "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
ונמצא, שכדי לפעול את הענין דבנין ביהמ"ק, צריכה להיות העבודה (לא באופן של ענוה, אלא אדרבה) באופן של התנשאות דוקא.
ד. ולכאורה אינו מובן:
בדרושי אדמו"ר הזקן שנדפסו בהוספות לתו"א15, מבואר מארז"ל16 "ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" (מעט גאוה), ש"זהו דוקא בהתחלת העבודה" (שאז צריכים לשלול טענת היצר ש"לא יערב לבו לגשת אל העבודה באמרו מי אנכי ומה עבודתי"17), אבל לאח"ז (כשאין צורך לשלול ענין הנ"ל), אזי אין צורך בענין הגאוה כלל, אלא צ"ל רק ענין של ענוה.
וכמבואר שם שענין זה הוא "כמשל המוץ הגדל סביב החטה (שהרי המעט גאוה "מעטרא לי' כי סאסא לשבולתא"16), שהוא נעשה לשומר לשומרה שלא יוכל האור והחום של השמש לשרוף החטה ושלא יוכלו הגשמים לרקב אותה .. ואחר שתגמר גידול החטה אזי המוץ נופל ע"י דישה ולא נשאר רק החטה בעצמה".
וכיון שהמדובר בתורת הבעש"ט הנ"ל הוא (לא רק בתחלת העבודה, אלא) גם כאשר העבודה היא בתכלית העילוי, וכמדובר לעיל12 בביאור מ"ש בתורת הבעש"ט ש"אילו הי' מאמין כו' הי' עובד ה' בשמחה כו' מרוב כל", שזהו"ע שלמעלה מכל התענוגים היותר עליונים, למעלה מכל הגילויים כו' – אינו מובן למה שולל את ענין הענוה, היינו, שצריך להיות ענין ההתנשאות?
ויש לדייק גם בלשון תורת הבעש"ט הנ"ל "שהמלך גדול ונורא שומר ושוקד על שפתים של אדם כו'", "ונורא" דייקא – ע"פ הידוע בענין "והנורא" שקאי על ספירת התפארת18, ותפארת עולה עד הכתר19, ובכתר הוא ענין הענוה, כפי שמצינו20 בפירוש מארז"ל21 "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לרגלה, שנאמר22 ראשית חכמה יראת ה', וכתיב23 עקב ענוה יראת ה'", שענוה קאי על כתר.
ועפ"ז אינו מובן מ"ש בתורת הבעש"ט הנ"ל אודות שלילת ענין הענוה, דהיינו, שצריך להיות ענין ההתנשאות?
בענין ההתנשאות ישנם בכללות שתי מדריגות: א) התנשאות שבענין המלכות על העם, ובזה גופא ישנם כו"כ מדריגות עד לתכלית העילוי, אשר, כדי לעורר ענין זה יש צורך בעבודה דראש השנה, שענינה "תמליכוני עליכם"25. ב) התנשאות עצמית (שלמעלה מהתנשאות על העם).
ומהחילוקים שביניהם – שבענין ההתנשאות על העם, התנשאות וענוה הם ב' הפכים. ובדרגא זו, כיון שהעבודה צריכה להיות באופן של ביטול, לכן צ"ל ענין הענוה דוקא, ו"אחד משמונה בשמינית" צ"ל רק בתחלת העבודה, אבל לאח"ז צ"ל רק ענוה. משא"כ בענין התנשאות עצמית, יכול להיות התנשאות עצמית יחד עם ביטול בתכלית, ואינם בסתירה זל"ז, כיון שבדרגא זו ישנו הענין דנושא הפכים.
ונמצא, שמ"ש אדמו"ר הזקן בהוספות לתו"א שענין ההתנשאות צ"ל רק בהתחלת העבודה – קאי בדרגת הגילויים, שכללות הגילויים הם במדידה והגבלה, ובהתאם לכך, הגאוה שבתחלת העבודה יש לה שיעור – "אחד משמונה בשמינית", וגם הביטול שלאח"ז הוא באופן שיש לו שיעור כו';
ומ"ש בתורת הבעש"ט אודות שלילת ענין הענוה, היינו שצ"ל ענין ההתנשאות – קאי בענין התנשאות עצמית, שענין זה הוא מצד פנימיות הכתר (וכידוע26 שענינו של הבעש"ט בספירות הוא בחי' עתיק, פנימיות הכתר), ובדרגא זו יכול וצריך להיות התנשאות בתכלית, וביחד עם זה, ביטול בתכלית.
וענין זה שייך לעבודה ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – כידוע שבביהמ"ק הי' גילוי העצמות שהוא נושא הפכים, כמודגש בארון שבביהמ"ק, שאע"פ שהוצרך להיות במדידה, "אמתיים וחצי ארכו וגו'"27, מ"מ, "מקום ארון אינו מן המדה"28, מקום ובלי מקום כאחד, שזהו מצד נמנע הנמנעות29.
ו. והנה, אע"פ שהאמור לעיל שהענין דהתנשאות בתכלית וביטול בתכלית הוא מצד פנימיות הכתר דוקא, מ"מ, הרי זו הוראה ששייכת לכאו"א מישראל.
והיינו, שמחד גיסא צ"ל ענין של התנשאות, שצריך לידע מה שפועל וגורם ע"י תפלתו ותורתו, שלא זו בלבד שפועל תוספת אור בכל העולמות וגם במלאכים כו', אלא עוד זאת, שעבודתו נוגעת גם בעצמותו ית', ובלשון תורת הבעש"ט הנ"ל "שהקב"ה שומר ושוקד על שפת האדם לנושקה כו'" (כמבואר לעיל12);
וביחד עם זה, צ"ל גם ביטול בתכלית, שזהו כללות ענין העבודה באופן של קבלת עול, שהיא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" (כלשון אדמו"ר הזקן30).
ולהעיר מדיוק הלשון "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" – שלא זו בלבד שקבלת עול היא ראשית העבודה, ואח"כ אין צורך בה, אלא ענין הקבלת עול צ"ל בכל פרטי עניני העבודה, גם כאשר נמצאים במעמד ומצב של התנשאות (כאמור שהתנשאות וביטול אינם בסתירה זל"ז), כיון שקבלת עול היא "עיקרה ושרשה": "עיקרה" – שה"עיקר" צ"ל תמיד, וכשמתבטל העיקר מתבטל גם הטפל, ו"שרשה" – בדוגמת שרש האילן שפעולתו ניכרת בכל פרטי הענפים והפירות31.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ג' תנועות – דהבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן].
* * *
ז. האמור לעיל שע"י העבודה נעשית המשכת העצמות – הרי זה דוקא ע"י עבודה שבהגבלה, שזהו"ע העבודה דתומ"צ, שהרי המצוות הם במדידה והגבלה32, ואפילו התורה ש"ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים"33, הרי מצוותה שתהי' בהשגה דוקא, והרי ידוע שהשגה היא בהגבלה דו' קצוות דמקום.
והענין בזה – שדוקא בענין ההגבלה ממשיכים את הבלי-גבול34, וזוהי התכלית שיהי' גבול ובלי-גבול ביחד.
וכמודגש גם בהענין ד"ועשו לי מקדש גו'" – שמקום הארון, שהיתה בו המדידה וההגבלה דתורה, "אמתיים וחצי ארכו וגו'", הוא למעלה מן המדה (כנ"ל ס"ה).
ח. וענין זה (שהבלי-גבול קשור עם גבול) מבואר בהמשך המאמר של בעל ההילולא35 – בביאור הענין ד"היושבת בגנים"36:
בפסוק זה ישנם ג' פירושים:
א) "היושבת בגנים" קאי על הנשמות שבגן עדן, שזהו"ע "גנים", ב' הבחי' דג"ע העליון וג"ע התחתון, ועד להענין ד"נשמה מנשמה נאצלת", שרומז על עולם האצילות, שזהו בחי' ה"עדן" שב"גן" (כמדובר לעיל37).
ב) "היושבת בגנים" קאי על בנ"י שיושבים בבתי כנסיות ובתי מדרשות באופן של חברים, באהבה וקיבוץ אחד38 (ע"ד מארז"ל39 "ת"ח המדגילים זה לזה בהלכה הקב"ה אוהבן, שנאמר40 ודגלו עלי אהבה").
ג) "היושבת בגנים" קאי על כנסת ישראל הנפוצה בגולה ורועה בגנים של אחרים, ועד שענין זה (שרועה בגנים של אחרים) הוא באופן של ישיבה והעכבה כו'. ולפירוש זה צ"ל ש"חברים" קאי על מלאכי השרת (כמדובר לעיל37).
– בהמאמר של בעל ההילולא הובא רק פירוש הא' ופירוש הג', שהם ב' הקצוות, קצה היותר עליון וקצה היותר תחתון, ולא הובא פירוש הב', וטעם הדבר, לפי שפירוש הב' קאי על העבודה שבזמן הבית, ולכן אין זה נוגע עתה.
ומבאר בהמאמר בפירוש "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך", שע"י לימוד התורה למטה פועלים עילוי בנשמות ומלאכים.
וכיון שבתחלת המאמר נתבאר שע"י העבודה למטה פועלים המשכת אור הסובב, ובהמשך לזה מבאר שפועלים עילוי בנשמות ומלאכים, שנעשה אצלם תוספת אור, שזהו"ע אור הממלא שבא בהתלבשות בפנימיות (כמדובר לעיל37) – הרי זה חיבור של גבול עם בלי-גבול.
ועוד זאת, שסיום הכתוב "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך" (שהו"ע ההוספה שנעשית בעולמות העליונים, בנשמות ומלאכים) הוא "השמיעני", לשון יחיד – שקאי (לא על נשמות ומלאכים, אלא) על עצמותו ית', כיון שענין זה נוגע גם בעצמות.
ט. ולבאר ענין זה – שגם הענינים שבהגבלה, המשכת תוספת אור בנשמות ומלאכים, ועד להגבלה ד"היושבת בגנים" של אחרים (בענינים דלעו"ז), קשורים עם עצמותו ית' – הובאה לעיל37 תורת הרב המגיד41 בביאור מאמר רז"ל42 "בים נדמה להם כבחור ובסיני נדמה להם כזקן":
"ע"פ משל האב האוהב את בנו ומפני גודל האהבה שיש לו לבנו נחקקה להאב צורת הבן כמו שהי' עומד לפניו, וכשהבן קטן עדיין נדמה לאביו במחשבתו צורת קטן וכשהוא גדול נדמה לו צורת גדול במחשבתו .. והנה ידוע שכשיצאו ישראל ממצרים .. וכשבאו על הים היו כנער שגמלתו אמו .. וזהו פי' בים נדמה להם כנער, ר"ל כאשר היו ישראל בעת ההוא כך נדמה במחשבה עליונה צורתם ג"כ כנער ובחור .. וכשבאו אל הר סיני .. היו משיגים כבר חכמה עילאה, והיו אז בסוד זקן זה שקנה חכמה43, וזהו בסיני נדמה להם כזקן, ר"ל מצורתם נחקקה במחשבה עליונה בצורת זקן כדרך הבן הנחקק במחשבת אביו כפי גדולתו ושלימותו".
והיינו, שכל פרטי הענינים כפי שהם בהגבלה, "כזקן" או "כנער ובחור", ואפילו מעמד ומצב שלמטה מזה (כדלקמן ס"י) – חקוקים בעצמותו ית'.
י. והנה, בהמשך התורה הנ"ל מוסיף הרב המגיד עוד ענין:
"וזש"ה44 אם רחץ ה' את צואת בנות ציון, כביכול שהשי"ת רחץ את עצמו מצואת בנות ציון לפי שהיו חקוקים במחשבתו כביכול".
וכמו כן מבאר את הפסוק45 "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" – "ר"ל ישראל היו עדיין מרים כו'".
ולכאורה, כדי לבאר מאמר רז"ל "בים נדמה להם כבחור ובסיני נדמה להם כזקן", מספיק לבאר את המעמד ומצב דבנ"י "כנער ובחור" (כשבאו על הים) וכ"זקן" (כשבאו אל הר סיני), שבאופן כזה נחקקה צורתם במחשבה העליונה; ואינו מובן לשם מה מוסיף הרב המגיד הענין ד"רחץ הוי' את צואת בנות ציון" והענין ד"מרים הם"?!
אך הענין הוא – כמדובר לעיל46 שתורתם של הנשיאים היא באופן שבכל תורה פרטית מתבטא כל העצם דתורת החסידות, כי, העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, ועד"ז בנדו"ד, שבתורה הנ"ל מתבטא העצם דתורת החסידות – ביאור מעלת נש"י והתקשרותם עם הקב"ה, ולכן מאריך בביאור הענין גם בפרטים שאינם נוגעים לפירוש מאמר רז"ל הנ"ל, הן בנוגע למ"ש "רחץ ה' את צואת בנות ציון", שגם במעמד ומצב כזה חקוקים הם במחשבתו, והן בנוגע למ"ש "כי מרים הם", שבזה מסיים: "ונמתקו שם", שזהו מצד היותם חקוקים במחשבתו ית' (כדלקמן סי"ג).
יא. ויש להוסיף בפירוש הרב המגיד על הפסוק "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם", ש"ישראל היו עדיין מרים כו'" – שגם ענין זה (ככל עניני התורה) משתקף בנגלה דתורה, ועד להלכה (כנ"ל ס"ב):
איתא במכילתא על הפסוק47 "וימתקו המים" – "מרים היו לפי שעה ונמתקו", היינו, שקודם לכן לא הי' המים מרים, ורק כשבאו בנ"י למרה נעשו המים מרים. ויש לומר, שזהו גם הפירוש בדברי המכילתא על הפסוק48 "ולא מצאו מים", ש"אף בכליהם לא מצאו מים" – שבבואם למרה נעשו גם המים שבכליהם מרים.
וטעם הדבר – כמ"ש במכילתא עה"פ48 "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים", "לא מצאו דברי תורה שנמשלו למים .. שפרשו מדברי תורה שלשת ימים", "ולכך התקינו להם הנביאים והזקנים שיהיו קורין בתורה בשבת בשני ובחמישי".
ונמצא, שסיבת מרירות המים היא לא מצד המים עצמם או מצד המקום, אלא מצד אשמתם של בנ"י.
והרי זה מתאים לתורת הרב המגיד ש"כי מרים הם" – קאי על בנ"י, וכתוצאה מזה נעשו גם המים מרים, כולל גם המים שהיו בכליהם, דאף שהיו באופן ה"סמוי מן העין" שבזה שורה הברכה49, לא הועילה הברכה שהיתה בהם מקודם לכן, וגם הם נעשו מרים (ע"ד מ"ש ביחזקאל50 "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו").
יב. אמנם, אף שבאותה שעה היו ישראל מרים, מ"מ, "נמתקו שם" – כי, התורה שהיתה להם מקודם לכן פעלה פעולתה להחזירם למוטב, וע"ד הפס"ד51 לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, כיון שסוכ"ס המאור שבה מחזירו למוטב.
ובהתאם לכך נעשה כן גם במים – "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים"47.
ובפרטיות יותר – יש בזה ב' דעות52: א) עץ החיים, ב) עץ של הרדופני, שהוא עץ מר.
והענין בזה – שלדעה הא' נתבטלה המרירות מצד ריבוי האור ד"עץ החיים". אמנם, עדיין אין זה תכלית השלימות, כיון שצריכים להפוך את המרירות עצמה, ע"ד מ"ש53 "לילה כיום יאיר". וזהו החידוש בדעה הב' – שהמים נמתקו ע"י עץ מר, היינו, שהמרירות עצמה נתהפכה למתיקות.
וענין זה (הפיכת המרירות למתיקות) הוא לא מצד ריבוי החסדים, אלא מצד קו הגבורות דוקא, שענינם תגבורת החיות, וכידוע54 שמשורש הגבורות נמשך הענין דתחיית המתים שהוא מבחי' שיורא דטלא דבדולחא (וקשור גם עם ענין המן שבפרשת השבוע55 שהוא בחי' טל56).
יג. וזהו שבתורת המגיד הנ"ל מתבטא העצם דתורת החסידות:
מצד מעלתם של ישראל, הרי כל עניניהם נעשים חקוקים בעצמותו ית', ועד כדי כך, שאפילו הענין ד"צואת בנות ציון" נחקק כביכול בעצמותו.
אמנם, כיון שלמעלה בעצמותו ית' לא יתכן שיהי' ענין של רע – בהכרח שענין זה יתהפך לטוב.
כלומר: אין הכוונה לביטול הענין הבלתי-רצוי – דכיון שענין זה נחקק בעצמותו ית', לא שייך שיתבטל, אלא שענין זה עצמו יתהפך לטוב.
* * *
יד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ולא יכנף עוד מוריך.
* * *
טו. בהמשך המאמר של בעל ההילולא מבואר הענין שישראל נקראים "צבאות הוי'". וז"ל57:
"נקראים ישראל צבאות הוי', וכמ"ש58 ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי' מארץ מצרים, הנה צבאות הוי' הכוונה הוא על ישראל, וכמ"ש59 ויהי בעצם היום הזה הוציא הוי' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם .. וכן ביציאת מצרים מזכיר לצבאותם דוקא, וכמ"ש60 כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים".
וצריך להבין: לשם מה מביא בהמאמר ג' פסוקים?
ובפרט ע"פ המדובר בארוכה בהתוועדות די"ט כסלו61, שדיבורו של כל אדם מישראל צריך להיות מחושב ("אויסגערעכנט"), ומכ"ש אצל רבותינו נשיאנו, ובפרט במאמר חסידות, ובפרט בנדו"ד, שבאותו ענין מביא ג' פסוקים זה לאחרי זה – הרי בודאי שענין זה הוא בדיוק.
ומשנת"ל62 שהטעם שאינו מסתפק בראי' מהכתוב "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי' מארץ מצרים", הוא, לפי שיש לפרשו שקאי על המלאכים – הרי אי משום הא, הי' יכול להביא רק את הפסוק האחרון.
טז. ויש לומר הביאור בזה:
בהמאמר נתבארו ג' ענינים: (א) שהעבודה צריכה להיות באופן של צבא – דקאי על עולמות בי"ע, היינו, עבודה בדרך התלבשות כו'. (ב) תכלית העבודה באופן של התלבשות בבי"ע היא לפעול את הענין ד"באתי לגני", לגנוני כו', היינו, המשכת אור הסובב, (ג) ועי"ז נעשה עילוי גם במלאכים ונשמות, היינו, שניתוסף גם בהמשכת אור הממלא.
ועל זה הובאו ג' הפסוקים הנ"ל:
בנוגע לעבודה בבי"ע באופן של התלבשות כו' – הובא הפסוק הא', "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי' מארץ מצרים", שרק בו נאמר הלשון "צבאות הוי'" (משא"כ בב' הפסוקים שלאח"ז נזכר רק הלשון צבא, "צבאותם" או "צבאותיכם"), שמורה על פעולת הביטול ב"צבאות" – בי"ע – שיהיו בטלים וטפלים לשם הוי'.
אמנם, בפסוק זה אפשר לפרש ש"צבאות ה'" קאי על המלאכים (כנ"ל), או שקאי על הניצוצים שנתבררו בגלות מצרים ונתעלו ליכלל בשם הוי' (כידוע63 שרפ"ח ניצוצים נפלו בשבירת הכלים, ומהם נתבררו בגלות מצרים ר"ב ניצוצים), כמבואר בתו"א64.
ולכן מביא גם את הפסוק הב', "ויהי בעצם היום הזה הוציא הוי' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם" – כי, גם אם נפרש ש"צבאותם" קאי על המלאכים או הניצוצות, הרי זה שייך גם לבנ"י שנזכרו בפירוש בכתוב, והיינו, שגם בנ"י שייכים להענין ד"צבאות", כיון שפועלים עילוי בהמלאכים והניצוצות.
ועפ"ז יש לבאר גם הדיוק שבפסוק הא' נאמר "יצאו גו' מארץ מצרים", ובפסוק הב' נאמר "הוציא הוי' גו' מארץ מצרים" (ועד"ז בפסוק הג', "הוצאתי גו' מארץ מצרים") – כי, בפסוק הב' (וכן בפסוק הג') מדובר אודות בנ"י, ועליהם לא שייך לומר הלשון "יצאו" שפירושו שיצאו מעצמם, שהרי בשביל יציאת בנ"י ממצרים הי' צורך בגילוי אור מלמעלה, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"65, שגילוי זה פעל להוציאם מהמעמד ומצב שהיו שקועים בטומאת מצרים, להיות עכ"פ במעמד ומצב ד"כי ברח העם"66; משא"כ בנוגע להמלאכים והניצוצות שייך לומר הלשון "יצאו", כיון שע"י יציאת בנ"י יצאו גם הם – בדרך ממילא – מארץ מצרים.
אמנם, בפסוק זה נאמר "על צבאותם", כמבואר בתו"א64 הדיוק בזה, "שנש"י הן למעלה מבחי' ניצוצין הנ"ל", והיינו, שעבודת בנ"י אינה באופן של התלבשות בה"צבאות", ומה שבנ"י פועלים עילוי בה"צבאות" הרי זה ע"ד הבירורים שבזמן שלמה שנעשו בדרך ממילא67.
ולכן מביא גם את הפסוק הג', "כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים" – שפסוק זה נאמר בהציווי דקרבן פסח, היינו, קודם היציאה ממצרים והבריחה מהרע, בהיותם עדיין במצרים, וכיון שגם אז נקראים בשם "צבאות", הרי זה מורה על העבודה באופן של התלבשות.
ועפ"ז יובן מה שמוסיף בנוגע להפסוק השלישי: "וכן ביציאת מצרים מזכיר לצבאותם דוקא, וכמ"ש כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים" – דלכאורה, הרי גם ב' הפסוקים שמביא לפנ"ז מדברים ביציאת מצרים? – כי, ב' הפסוקים שמביא לפנ"ז נאמרו לאחרי ש"ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה"68, ורק מהפסוק השלישי שנאמר בהיותם במצרים עדיין, מוכח, שגם בעת היציאה ממצרים (לא רק לאחרי') נקראים צבאות, כיון שעוד בהיותם במצרים היתה עבודתם באופן של צבא.
ונמצא, שמכל ג' הפסוקים הנ"ל מבואר כללות ענין העבודה: העבודה ב"צבא" בדרך התלבשות – בפסוק השלישי, "הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים"; הפעולה ד"באתי לגני", המשכת אור הסובב – בפסוק הראשון, "יצאו כל צבאות הוי' מארץ מצרים", "צבאות הוי'" דייקא; והעילוי שנעשה במלאכים כו', ע"י תוספת אור הממלא – בפסוק השני, "הוציא הוי' גו' את בני ישראל גו' על צבאותם".
* * *
יז. מצינו בגמרא69 גודל הענין דפדיון שבויים – ש"רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויים פגע בי' בגינאי נהרא אמר לי' גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך .. חלק לי'", שענין זה הוא בדוגמת קריעת ים סוף70. וכפי שמבאר הרב המגיד71 שפדיון שבויים הו"ע העלאת הניצוצות, שזהו ע"ד הענין דיציאת מצרים, ולכן הרי זה קשור עם קריעת ים סוף.
ובנוגע לעניננו:
זה עתה נפדו מהשבי' ספרי הזהר של אאמו"ר ז"ל שלמד בהם בהיותו בגלות, ורשם את הערותיו על גליונות הזהר72.
ומובן, שנוסף על גודל הענין דכתיבת חידושי תורה בכלל, יש מעלה יתירה בחידושי תורה שנכתבו מתוך מיצר ודוחק – כידוע גודל המיצר ודוחק שבו הי' אאמו"ר ז"ל, ולכל לראש עצם העובדה שמושיבים אדם שהוא חכם גדול בסביבה שבה נמצאים כאלה שדומים לבעלי-חיים כו' – ע"ד מארז"ל73 הזית כשכותשין אותו מוציא שמנו, והיינו, שבזה מתגלה עצם נפשו.
יח. וכאן המקום להזכיר ענין שרשם אאמו"ר על גליון הזהר בפרשת השבוע:
על הפסוק74 "ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים" – איתא בזהר75 ב' דעות: א) "בפניו דא אברהם, דכתיב76 ויפל אברהם על פניו", ב) "מאי בפניו אלין אבהתא".
וברשימותיו על גליון הזהר מבאר אאמו"ר77 הפירוש ש"בפניו אלין אבהתא": "פנים מספרו ע"ב ס"ג מ"ה שהם חג"ת הג' אבות. פנים הוא הדכורא חג"ת ואחור הוא הנוקבא שם ב"ן".
והיינו, שהיציאה ממצרים היתה בבחי' הפנים, שהוא הדכורא, חג"ת, ואילו בחי' אחור, שהוא הנוקבא, נשארה במצרים78.
* * *
יט. בסעיף79 יו"ד57 מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע ע"ד שבני ישראל נקראים בשם צבאות, ומביא שג' פירושים בצבא: א) ל' חיל, ב) זמן מוגבל, וכמ"ש80 הלא צבא לאנוש עלי ארץ, ג) ל' צביון, וכדרז"ל81 ע"פ82 ויכולו השמים גו' צבאם, לצביונם נבראו. עיי"ש סעיף יו"ד באריכות.
הנה פי' ב' וג' מבאר בארוכה באות יו"ד, אמנם הביאור לפי' הא' דצבא מלשון חיל מתחיל בסעיף י"א, ומבאר שם, דכללות ענין המלחמה הוא להוציא הנצחון, ולהיות שמדת הנצחון הוא למעלה מכל כחות הגלוים ונטוע ומושרש בעצם, לזאת מבזבז המלך בשביל זה כל סגולות האוצרות, ואף שהנצחון מתייחס לשרי הפקידים שהם פקידי החיל, מ"מ הרי הכוונה בזה הם אנשי חיל שהם דוקא העושים בפועל הנצחון.
והנה מזה שבסעיף יו"ד רק מזכיר את פי' הא' והביאור בזה מתחיל בסעיף י"א, הרי בזה הוראה:
נתבאר כבר83 שעם תום שנה העשירית – "העשירי יהי' קודש"84 – מעת הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר, ובהכנסנו לשנה הי"א, מתחלת העבודה דסעיף י"א, וכמבואר שם שצ"ל העבודה דצבא מל' חיל, בשביל הנצחון – שזהו הכוונה בכללות המלחמה – הרי מבזבז סגולות אוצרותיו, והוא כמו שנתבאר במשל כ"ק אדמו"ר הזקן85 לבן מלך שחלה ולא מצאו תרופה כ"א לטחון את האבן היקר שבכתרו, שבשביל הצלת חיי בנו מסכים המלך לשחק את האבן היקר שבו תלוי עיקר ויופי הכתר, אשר כמו"כ הוא למעלה שלמען הצלת מצבם הרוחני של עם ישראל מוותרים מלמעלה על כל יקר, ומבזבזים כל סגולות האוצרות אשר מעולם לא השתמשו בזה לשום דבר.
הרי מובן מזה שבכל משך היו"ד שנים בזבזו מלמעלה כל סגולות האוצרות בהשפעה מרובה ובהתרחבות הענינים, אלא שלא ניצלו אותם כדבעי, כ"א בענינים קטנים, וכמו בשעת השינה, שאף שסגירת השניים והשפתיים שעליהם אינם מניחים ליכנוס ההשפעה לתוכו, מ"מ כאשר שופכים הרבה בל ימלט שיכנס לכה"פ טיפה אחת, וכמו"כ בנדו"ד שקליטת ההשפעות היו במדה מצומצמת ביותר, ובמקום שהי' צריך להיות העבודה בהתרחבות, ניצלו כ"ז על לחם צר ומים לחץ, ברוחניות וגם בגשמיות, ומתעסקים בענינים של מה בכך, זה במסחר, וזה בעבודה במשרה וכו'. וכאשר נחים קצת, הנה במקום שהמנוחה תביא לידי התעסקות בתורת ה' כמבואר ברמב"ם86, הרי זה מושלל כי טרודים הם ביום של עבודה וכדומה, ובמילא מובן גודל הצער כאשר ההתרחבות שמשפיעים מלמעלה מנצלים ומשקיעים ("שפּאַרט אַריין") בענינים הכי מצומצמים. (כי גם חיבור ב' הפכים אלו ביכולת איש הישראלי בהיותו "חלק אלקה ממעל ממש"87).
הנה אין צועקין על העבר, ומה שהי' הי', "והעשירי יהי' קודש" "מכל מקום"88 עכ"פ. אבל בזה בא הסעיף הי"א להורות שעם התחלת השנה הי"א מתחלת העבודה דצבא מל' חיל ועל כאו"א להתגייס לעבודת הצבא, בהתעסקות רחבה בהרבצת התורה ומצוותי' והפצת המעיינות עד שיגיעו גם חוצה, עד לידי אופן של "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"89 עד ל"נחלה בלי מצרים"90, וכמו שבנצחון המלחמה מבזבז המלך את סגולות אוצרותיו, ועיקר הבזבוז הוא בשביל אנשי חיל הנוטלים חלק בפועל למען הביא הנצחון, כמו"כ בעבודה, שע"י העבודה כדבעי זוכין לבזבז האוצרות והשפעות של מעלה, וכמבואר במכתב כ"ק אדמו"ר בעל ההילולא91, אתם נשיכם בניכם ובנותיכם, שיומשכו עד למטה ממש בכל הג' ענינים דבני חיי ומזוני רויחי.
הוסיפו תגובה