בס"ד. פורים, ה'תשט"ו
(הנחה בלתי מוגה)
ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד1, הנה הפירוש הפשוט בזה הוא, שעמלק אינו כשאר האומות שבהם נאמר2 אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם גו' לעבדו שכם אחד, משא"כ עמלק שאחריתו עדי אובד. ומפרש הכתוב טעם הדבר, לפי שעמלק הוא ראשית גוים, היינו, שבשעה שכל הגוים היו יראים מפני בני ישראל (פאַרטשעפּען זיך מיט זיי), כפי שהי' ביצי"מ שהי' נשמע בכל הארץ הנסים הגלויים שאירעו לישראל, כמ"ש3 אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען (דכנען הוא כללות השבעה אומות שהיו אז בארץ ישראל, ארץ כנען), הנה עמלק הי' הראשית גוים, שהלך בראש ובראשונה להלחם עם ישראל, ויתירה מזה, כמ"ש4 ויבוא עמלק וילחם עם ישראל, היינו, שאע"פ שבנ"י לא היו בגבולו, מ"מ, בא עמלק לגבול מחנה ישראל להלחם עמם, ועי"ז פעל תנועה של היפך היראה אצל שאר הגוים, כדאיתא במדרש5 משל לאמבטי רותחת שאין כל ברי' יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אע"פ שנכוה, הקרה אותה (ציננה) בפני אחרים, כך כשיצאו ישראל ממצרים נפל פחדם על כל האומות, כיון שבא עמלק ונזדווג להם, אע"פ שנטל את שלו מתחת ידיהן, הקירן לפני אומות העולם. וכיון שעמלק הוא ראשית גוים, ראשית ומקור תנועת ההתנגדות בכל שאר גוים, לכן אחריתו עדי אובד, אע"פ שאצל שאר גוים יהי' ענין של בירורים, שיוכל להיות אצלם לעבדו שכם אחד.
והנה כיון שהתורה היא נצחית6 בכל זמן ובכל מקום, ומה גם שכל הענינים שישנם בגשמיות באים ע"י השתלשלות מהענינים הרוחניים, הרי מובן שענין הנ"ל ישנו בכל זמן ובכל מקום בעבודה הרוחנית. וכללות הענין הוא, שעמלק ענינו חוצפה וגאוה, וענין זה הוא ראשית גוים, ראשית ומקור לכל השבע מדות לא טובות, ולהיותו ראשית גוים, לכן אחריתו עדי אובד.
ב) ויובן בהקדם כללות ענין עבודת האדם שהיא לפי אופן הדרגות שישנם בנפש האדם7, שכללותם חמשה דרגות, נפש רוח נשמה חי' יחידה8, אך עיקר העבודה בתמידות היא בהכחות פנימיים שהם נפש רוח ונשמה. וכללות סדר העבודה בנפש רוח ונשמה הוא באופן שנשמה היא במוח, רוח בלב, ונפש בכבד9.
וביאור הענין, דהנה, נשמה במוח הוא כללות ענין השכל, ובפרט בינה, שענינה הבנה והשגה, היינו, להבין ולהשיג כל ענין שכלי ולפרטו בפרטיות, וכן להסביר את הענין אפילו ע"י ענינים שהם מחוץ להשכל, כמו הצעות ומשלים וכה"ג שאין זה גוף השכל (משא"כ כשמפרט הענינים שזהו בגופו של השכל). וכיון שנפש האלקית מצד עצמה כל ענינה בשכל הוא ההבנה וההשגה באלקות ובענינים אלקיים, ואינה שייכת כלל להשגות אחרות, הרי ענין הבינה בנה"א הוא לבאר ולהסביר את הענינים אלקיים גם ע"י ענינים שהם מחוץ להשגה, וגם לפרט (פאַנאַנדערקלייבן) את השכל וההבנה והשגה לפרטיו. ולדוגמא, שמסביר לעצמו את הענין דהתהוות היש מהאין, שהוא בדרך אין ערוך, דעם היות שישנו כח הפועל שמתלבש בהנפעל ומהוה אותו ומקיימו ומחייהו, ובמילא יש לו קצת ערך עמו, מ"מ, לגבי בחי' האלקות שלמעלה יותר, היינו בחי' סוכ"ע, הרי זה באין ערוך לגמרי. וכן הוא גם בעולמות, וכמו הבלתי ערך דעולמות בי"ע לגבי אצילות, דבעולמות בי"ע נכלל מאפשרות הישות עד יש ממש, ובעולם האצילות איהו וחיוהי חד10, שזהו"ע שבאין ערוך, ולכן לגבי עולם האצילות הרי עולמות בי"ע כלא חשיבי. וכמו כן הוא בעולם האצילות לגבי למעלה מאצילות, וכן בכללות העולמות (גם העולמות שלמעלה מאצילות) לגבי אור א"ס. וענין זה יכול להסביר לעצמו ע"י ענינים שהם מחוץ לשכל זה, וע"ד ההסברה מה הנשמה ממלא את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם11, שאין זה פירוט הענינים שבשכל האלקי עצמו, אלא שמסביר לעצמו הענין שהקב"ה ממלא את העולם שיובן אצלו מהבנת הענין שהנשמה ממלאה את הגוף, וכמו כן מסביר לעצמו הענין דסוכ"ע ע"י ההבנה שגם בנפש ישנו ענין שהוא בדרך מקיף על הגוף12, והיינו, שהסברת השכל האלקי היא ע"י דוגמא ומשל מענינים שחוץ הימנו. ונוסף לזה ישנו ענין נעלה יותר בבינה, שהו"ע ההבנה והשגה בהפרטים שבשכל האלקי גופא. והיינו, דאף שההתחלה היא ע"י הסברה ודוגמא ומשל מענין שחוץ לשכל זה, הנה עי"ז מגיע אח"כ שיוכל גם להבין ולהשיג ולפרט הפרטים שבשכל זה גופא (לא ע"י ענין שחוץ הימנו), ועד שמגיע לעומק המושג, נקודת התמצית, שזהו עיקר השכל. והיינו, דעם היות שענין הבינה הוא הבנה והשגה ע"י ענינים שמחוץ להשכל, ופירוט הענינים שבשכל גופא, הנה עי"ז נעשה אצלו גישה (אַ צוטריט) שיוכל להבין ולהשיג גם פנימיות השכל שלמעלה מלבושי ההשגה.
והנה שורש ענין ההבנה והשגה דבינה, בחי' נשמה, היא מבחי' בינה דאצילות, אלא שכדי שיהי' נמצא ממנה מציאות הבינה בעולם, היינו, שיהי' הענין דהבנה והשגה בהנשמה כמו שהיא למטה, צ"ל ההתלבשות במלכות דאצילות, וממלכות דאצילות בבינה ומלכות דבריאה, שעי"ז נעשה השגת הנשמות בג"ע, שזהו"ע שהנשמות יושבים ונהנים מזיו השכינה13, ע"י השגה פנימית דוקא, ואח"כ נמשך למטה יותר, בעולם היצירה, ואפילו בעולם העשי'.
אך לפי ביאור זה צ"ל השגת הנשמות (ההבנה וההשגה דבינה, בחי' נשמה) באופן שנשמות דבי"ע יוכלו להשיג רק עד בחי' מלכות דאצילות, שהיא שורש ומקור ההבנה וההשגה למטה, ואפילו נשמות הגבוהות, נשמות דאצילות, יוכלו להבין ולהשיג רק עד בחי' בינה דאצילות. ומ"מ רואים אנו שנשמות הגבוהות כמו רשב"י והאריז"ל וכן הנשיאים שלאחריהם דיברו בענינים גבוהים מאד, למעלה מבינה דאצילות, ולמעלה אפילו מהעולמות שלמעלה מאצילות, ועד שדיברו גם בענינים שהם למעלה מהצמצום. ואף שמבואר על זה14 שהשגתם היתה רק השגת המציאות ולא השגת המהות, מ"מ, כיון שגם השגת המציאות נקראת בשם השגה, הרי אינו מובן איך אפשר להיות שנשמה שההבנה וההשגה שלה היא לכל היותר מבחי' בינה דאצילות, תוכל להשיג (אפילו בהשגת המציאות בלבד) דרגות נעלות יותר, לדבר און פאַנאַנדערקלייבן זיך בענינים אלו. וביותר יפלא, שהרי ענין ההבנה וההשגה צריך להביא לידי כך שיהי' ביכולת לכוין ביחודים העליונים, ולא רק יחודא תתאה, אלא אפילו יחודא עילאה, וענין זה תובעים אצל כל אחד ואחד, לא רק נשמה דאצילות, ולא רק נשמה דבריאה ויצירה, אלא גם נשמות דעשי', וכמ"ש בההקדמה דאמרי בינה שאלו שאינם משתדלים בזה (לכוון בהיחודים, ולהביא זה בעבודה בפועל) הם בגדר פושעי ישראל בנשמתם רח"ל, ולכאורה אינו מובן, כיצד יכולה הנשמה להגיע למקום כזה עם הבנה והשגה כזו שיומשך בענין של יחודים כו'. ואין להוכיח מענין המסירת נפש שתובעים מכל אחד ואחד, כי, ענין המס"נ הוא למעלה מטעם ודעת, ולהיותו למעלה מטו"ד אין זה קשור עם בחי' הבינה כמו שהיא למעלה, ובמילא אין זה פלא שבחי' הבינה כמו שהיא בנפש האלקית של איש הישראלי יכולה להגיע לשם, כיון שזהו"ע שאינו בסדר ההשתלשלות למעלה, ולא בסדר ההשתלשלות של כחות האדם למטה. משא"כ הענין דיחודים עליונים והכוונה בהם, להיותו קשור עם הבנה והשגה (לכל הפחות השגת המציאות), אינו מובן איך שייך שיהי' אצל הנשמה ענין של הבנה והשגה בדרגות שלמעלה משרש ההבנה וההשגה בבחי' בינה דאצילות. אך הענין הוא, דהנה עצם הנשמה מושרשת בעצמות ומהות א"ס ב"ה, ולכן, כשם שלמעלה נשתלשל עצמות ומהות א"ס ב"ה ונתלבש בהענינים שלמטה הימנו, עד לספירת הבינה דאצילות, וע"י ספירת הבינה נמשך למטה יותר, ועד לעולם העשי', כך גם עצם הנשמה שמקושרת עם העצמות למעלה, נמשכת ובאה בהבנה והשגה שבנשמה, ולכן, אפילו ע"י הבנה והשגה יש להנשמה שייכות להענינים שלמעלה לגמרי מהבנה והשגה, אפילו למעלה מכל סדר השתלשלות, ועד למהות ועצמות א"ס ב"ה. ולכן תובעים שע"י הבנה והשגה יבוא ליחודים העליונים ולכוין בהם, שזהו"ע שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד15, דשמע הוא גם מלשון הבנה והשגה, והבנה והשגה זו מגעת בהוי' אחד. וזהו כללות העבודה דנשמה שבמוח, שכללותה ועיקרה הוא הבנה והשגה.
ג) ורוח שבלב הוא כללות ענין המדות. וענינו בנפש האלקית, שיש בה כח מיוחד שענינו הוא להיות אהבה ויראה ושאר המדות שהם ענפי האהוי"ר. והיינו, דכשם שיש בהנשמה כח להבין ולהשיג באלקות עד לדרגות היותר נעלות, כמו"כ יש בהנשמה כח להתעורר באהבה ולהתעורר ביראה, לאהבה את הוי' אלקיך16 וליראה את הוי' אלקיך17, וכל הענפים שמסתעפים מזה. וענין זה אינו רק שמצד ההתבוננות וההשגה בא לידי אהבה ויראה, אלא הענין המבואר כאן הוא שהתעוררות המדות הוא כח בפני עצמו. והראי' לזה מב' ענינים. ענין הא', דהנה, בכללות עבודת האדם שנכללת בעבודת התפלה ישנו ענין פסוקי דזמרה, כמארז"ל18 לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל, שע"י סיפור שבחו של מקום מתעורר באהבה ויראה. והרי סיפור שבחו של מקום אינו ענין של הבנה והשגה גמורה, כי אם שמספר מה שיודע ממה שסיפרו לו, וע"ד בן כפר או אפילו בן כרך שראה את המלך19 ומספר אח"כ את יקר תפארת גדולתו, שאין זה מוכרח להיות באופן שמבין ומשיג זאת, כי אם שמספר מה שראה, וגם כשמספר זאת לאחרי זמן הרי זה פועל בו רגש של אהבה ויראה, אע"פ שאין לו בזה הבנה והשגה גמורה. ומזה מוכרח שיש כח מיוחד להתעוררות המדות גם כשאינם נמשכים ע"י ההתבוננות בשכל, וענין השכל אינו אלא להסיר את הדבר המעכב ולהזכיר על ענין האהבה והיראה. וענין הב', שגם במדות שנמשכים מן השכל כמו בדרך ממילא, הרי לכאורה אינו מובן כיצד נמשכים המדות מן השכל, בה בשעה ששכל ומדות הם ב' ענינים שונים, ויתירה מזה, ענינים הפכיים, שהרי ענין המוחין הוא התיישבות והמשכה מלמעלה למטה, וענין המדות הוא התפעלות והתרגשות ועלי' ומרוצה בדרך מלמטה למעלה, וכיון שאי אפשר שיומשך בדרך ממילא ענין שהוא מהות אחר לגבי הענין שממנו נמשך, אינו מובן איך אפשר שמהשכל יומשך בדרך ממילא ענין המדות. אך הענין הוא, שגם המשכת המדות מן השכל היא מצד זה שבלאה"כ יש בנפש האלקית כח בפני עצמו (שאינו קשור עם כח ההבנה וההשגה שבנפש האלקית) להתעוררות אהבה ויראה, ולכן כאשר ניתוסף בזה גם פעולת השכל (בשעת דער שכל טוט נאָך צו אין דערויף), הרי זה מתקשר עם ענין התעוררות המדות כפי שהוא כח בפני עצמו. וזהו שגם המדות השכליים באים בדרך ממילא, שזהו ע"י הכח הנקרא בשם רוח, שענינו הוא התפעלות והתרגשות, ומשכנו בלב, מקום משכן המדות.
ד) ונוסף לזה היא המדריגה הג' הנקראת בשם נפש, והו"ע התפעלות הנפש רק בהנוגע להפועל, מעשה בפועל, הן בהקו דעשה טוב והן בהקו דסור מרע. וגם ענין זה הוא כח בפני עצמו בנפש האלקית, שמצד טבע נפש האלקית מוכרח הוא לעשות ענין שהקב"ה רוצה שיעשה אותו, ואינו יכול לעשות ענין שרצונו של הקב"ה שימנע מלעשותו. והיינו, דכשם שנת"ל בבחי' רוח שאין זה המשכה ופועל יוצא מבחי' נשמה, כך גם בחי' נפש אינו ענין שנמשך מבחי' הרוח שבנפש האלקית, ענין המדות, וגם לא מבחי' הנשמה שבנפש האלקית, ענין השכל, אלא הוא כח בפני עצמו. ואף שמבואר בתניא20 שהאהבה היא שורש כל רמ"ח מ"ע וממנה הן נמשכות ובלעדה אין להן קיום אמיתי כי המקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת כו', הנה התעוררות האהבה ויראה נוגע רק שיהי' הקיום באמיתיות ומתוך חיות כו', אבל הקיום בפועל יכול להיות גם ללא התעוררות אהבה ויראה שמצד בחי' הרוח שבנפש האלקית, אלא מספיק גם הכח דנפש האלקית הנקרא בשם נפש, שענינו הוא בהנוגע להפועל.
ה) והנה ג' מדריגות אלו, להיותם ענינים של קדושה, הרי הם באופן של התכללות, שבכל אחת מהם נכללים גם שתי המדרגות האחרות. והיינו, שבבחי' נשמה שהו"ע הבנה והשגה שבמוח, יש גם ענין המדות שבשכל, והיינו שיש בשכל נטי' כלפי חסד או כלפי דין, ויתירה מזה, התפעלות שכלית, ויתירה מזה, מדות שכליים, שזהו"ע של מדות, אלא שהמדות הם עדיין במוחין, ומ"מ, אין זה מוחין שבמוחין, אלא מדות שבמוחין. ועוד זאת, שמצד ענין ההתכללות יש בבחי' הנשמה גם ענין הפועל, שזהו"ע הבכן של השכל בנוגע לפועל. ונמצא, שבבחי' הנשמה כלולים גם בחי' רוח ונפש. וכן בבחי' הרוח שבנפש האלקית, שכללותו ועיקרו הו"ע המדות, יש בזה גם ענין ההבנה וההשגה, שיודע בשכלו שצריך להיות אוהב את ה' וירא את ה', שידיעה זו נמשכת ובאה בהרגש הלב. ויש בזה גם הענין דפועל, שהרי התפעלות הלב באהבה ויראה דורשת להזהר מדבר לא טוב שעל ידו נעשה נפרד מה', ולעשות דבר טוב שעל ידו יהי' מקושר לה'. וכמו כן בהקיום בפועל (בחי' נפש) נכלל גם הענין דאהבה ויראה (רוח) וידיעה והשגה (נשמה), שזוהי הידיעה וההשגה שיודע שמקבל עליו מלכותו ית' ברצון ואהבה לעשות רצונו, ומקבל עול מלכות שמים לירא שלא למרוד בו ולעבדו בכל מיני עבודת עבד כו'. וזהו כללות ענין ג' הכחות נשמה רוח ונפש, שהם הכחות פנימיים דנפש האלקית שמתלבשים בנפש הבהמית ואח"כ בגוף האדם, ועל ידם צריך האדם לעבוד עבודתו לשמש את קונו.
ו) אך את זה לעומת זה עשה האלקים21, שגם בנפש הבהמית, ישנם ג' הבחינות דנשמה רוח ונפש, דאף שנה"ב עיקרה מדות, מ"מ, יש בה גם שכל, ובודאי שיש בה הענין של פועל ממש. ובפרטיות יותר, הנה ההבנה וההשגה דנה"ב (בחי' נשמה) היא באופן שאינה שייכת להבנות והשגות רוחניים ונעלים, כי אם להבנה והשגה בענינים גשמיים וחומריים, ואילו להבנה והשגה אלקית אינה שייכת כלל, ובשביל זה צריכה נפש האלקית להתייגע ביגיעה רבה ועצומה כדי שגם נה"ב תתחיל להבין השגה אלקית. וזהו גם מה שרואים כמה בני אדם שכאשר מסבירים להם ענין בפנימיות התורה, אין להם בזה שום געשמאַק, ועד כדי כך, שאין להם בזה הבנה והשגה כלל, שזהו מצד התגברות נה"ב, שמצד עצמה אינה שייכת להבנות והשגות בענינים שאינם חומריים, או לכל הפחות אינם גשמיים, ולכן, ענין של פנימיות התורה, השגה אלקית, אינו מתקבל ואינו מונח אצלם (עס האָט ניט באַ זיי קיין אָפּלייג און קיין קלעפּ). וישנו הכח שלמטה מזה, שהוא בחי' הרוח דנה"ב, שענינו הוא המשכת נה"ב שאוהב את כל הענינים הגשמיים, וירא מכל הענינים שיכולים לבלבל ולנתק אותו (אָפּרייסן אים) מענין גשמי. וזהו כללות ענין המדות דנה"ב, שהאהבה והיראה הם בענינים גשמיים וחומריים. וכשם שבקדושה ישנם מדות שכליים ומדות טבעיים, כן הוא גם בנה"ב, שיש מדות שבאים מצד ההבנה וההשגה בהדברים גשמיים, ובמילא גם המדה היא לפי אופן ההבנה וההשגה, ולכן כאשר אינו מעמיק בהטוב גשמי, לכל הפחות באופן שיבין זאת בהבנה והשגה, אזי אין לו שייכות לדבר זה. אך לפעמים יכול להיות הרגש הלב באופן כזה שאע"פ שאינו מנצל את ענין השכל או שעדיין אינו בעל שכל, מ"מ, יש אצלו המשכה להדבר מצד הרגש הלב. ומצד זה שהבנתו והשגתו מונחת בענינים גשמיים וחומריים, ועד שנעשה מושקע בזה ולבו נמשך אחר זה, נעשה לבו אטום לגמרי, כדאיתא בגמרא22 שע"י חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת נעשה מעמד ומצב דהחרש הי' לבם, ועד שמזה נמשך גם בנוגע לפועל, שיש לו שייכות רק לענינים גשמיים וחומריים, ואילו בנוגע לענין אלקי, ענין דקדושה, הנה לא זו בלבד שאין לו הבנה והשגה, ואפילו לא הרגש, ענין של מדות, אלא שאין אצלו אפילו הקיום בפועל ממש.
אמנם בנוגע לכל הענינים דנה"ב שהם בבחי' נפש רוח נשמה, להיותם כחות פנימיים, יש על זה עצה, והעצה היא להרבות בהאור דנפש האלקית, החל מבחי' נשמה, שהו"ע ההבנה והשגה, היינו, שיתעמק בהעמקה יתירה בהבנה והשגה בענינים אלקיים, וע"י הממוצע דנפש השכלית יסבירם גם לנה"ב, וענין זה יוציא אותו מהמעמד ומצב שנמצא בו, ועד שיבוא למעמד ומצב הפכי, שיברר ויעלה את הענינים הגשמיים, שזהו מפני שניתן כח לנשמה לבררם ולזככם ולהעלותם עי"ז שתעבוד עבודתה בהם.
וזהו מ"ש23 וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וגו' (ומונה בכתוב כל השבעה עממין, שבע מדות), ומסיים ותקם את דבריך כי צדיק אתה. ולכאורה אינו מובן, מהו הצורך בהעילוי דכי צדיק אתה, הרי גם בלאה"כ מובן בפשיטות שהקב"ה צריך לקיים דבריו. אך הענין הוא, דפסוק זה בא בהמשך לפסוקים שלפנ"ז, אתה הוא הוי' לבדך אתה עשית את השמים שמי השמים גו' הארץ גו' הימים גו'24, ולאח"ז ממשיך אתה הוא הוי' האלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם גו'25, ומסיים וכרות עמו הברית וגו', שבפסוקים אלה נתבאר כללות סדר הבריאה וסדר ההשתלשלות עד להפעולה שע"י עבודת האדם. ומתחיל בכתוב אתה הוא הוי' לבדך26, אתה, קאי על עצמות ומהות, כמבואר בכ"מ27 שדוקא על העצמות אפשר לומר אתה בלשון נוכח, כיון שנמצא בכל מקום, דלית אתר פנוי מיני'28. הוא, קאי על האור כמו שהוא בהעלם, היינו כמו שהוא לעצמו. הוי', קאי על סדר ההשתלשלות כמו שהוא לפני הצמצום. וכל ענינים אלו (אתה הוא הוי') הם לבדך, לפי שאין שם שום מציאות של עולמות, שהרי זה קודם הצמצום. ולאח"ז ממשיך אתה עשית את השמים שמי השמים, דקאי על המקיפים העליונים, בחי' טהירו עילאה וטהירו תתאה, שהם למעלה מעולם האצילות, שזהו"ע המקיפים כפי שהם לאחר הצמצום. וממשיך הארץ גו' הימים גו', שזהו"ע סדר השתלשלות שנחלק לים ויבשה (ארץ), שהם עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא29, ספירת הבינה וספירת המלכות, כידוע בענין ברוך הוי' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם30, שנמשך האור האלקי בעלמא דאתכסייא ובעלמא דאתגלייא, שבזה נכלל כל סדר ההשתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין. וממשיך בכתוב, אתה הוא הוי' האלקים אשר בחרת באברם, שזוהי ההתבוננות בזה שכל סדר ההשתלשלות (שנתבאר לפנ"ז) תכלית ענינו הוא הבחירה באברהם, אחד הי' אברהם31, דבחירה זו היתה באברם, קודם שנתוסף לו אות ה"א, שכבר אז הכיר את בוראו ועמד בכל הנסיונות, שע"י עבודתו זו נעשית היציאה (הוצאתו) מאור כשדים, שהו"ע היציאה מכל ההגבלות ומכל ההעלמות וההסתרים דלעו"ז ודסדר השתלשלות, ושמת שמו אברהם, בתוספת ה"א, אב המון גוים נתתיך32, כדי להתחיל את ענין הבירורים דכל הגויים שכללותם הם שבעה אומות, שזהו אומרו וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וגו' לתת לזרעו, שניתנו לו כל השבעה אומות כדי לפעול בהם כללות ענין הבירורים. וממשיך בכתוב ותקם את דבריך כי צדיק אתה, שענין זה נוגע לאופן הבירור. דהנה, ענין הבירור יכול להיות באופן שיתבטל לגמרי, עדי אובד. ועל זה אומר שכיון שצדיק אתה, וענינו של צדיק הוא כמ"ש33 אמרו צדיק כי טוב, הנה טבע הטוב להטיב34, להציל ולהעלות את כל ניצוצות הקדושה, שזהו"ע ותקם את דבריך, להקים ולהעלות את כל ניצוצות הקדושה שנמצאים בלעו"ז. וזהו וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני גו', כדי שיהי' ותקם את דבריך, להקים ולהעלות את ניצוצות הקדושה שבכל השבעה עממין. ומצד הכריתת ברית הנ"ל יש בכחם של ישראל לברר הבירורים דלעו"ז, ע"י העבודה פנימית דנפש רוח נשמה שבנפש האלקית, באמצעות שכל האנושי והבהמי שבנפש הבהמית והטבעית.
ז) אמנם כל האמור לעיל הוא בנוגע לעבודה שמצד הדרגות דנפש רוח נשמה, שכללותם כחות פנימיים שבאים בהתלבשות, ובמילא יש בהם הגבלה ומדידה. אך ישנו אופן נעלה יותר בעבודה שבא מצד ענין עמוק יותר בנפש האלקית דקדושה, שהו"ע כחות המקיפים, שנקראים בכללות בשם חי' יחידה.
ויובן ע"פ החילוק שבין השגה בשכל (בחי' נשמה) לענין ההכרה וראי'. דהנה, ענין ההשגה הוא באופן שיודע את הענין מצד שכל והסברה, והיינו שאין זה באופן שהוא בעצמו יודע את הדבר, אלא שהשכל מסביר ומחייב שהוא כך, והרי זה ע"ד דוגמא שאדם שמחוץ הימנו מספר לו איזה ענין, ולא באופן שהוא בעצמו ראה את הדבר. ולכן, גם לאחרי שהבין הדבר בשכלו, יכול לבוא חכם גדול יותר ולשאול כמה קושיות ולהביא כמה ראיות להיפך, ועי"ז יתעורר אצלו ספק באמיתיות הענין שהבין בשכלו, ועד שמצד הקושיות וההעלמות והסתרים יכול לבוא לחלוק על כללות הענין. אך ישנו אופן נעלה יותר, שלאחרי שהבין והשיג את הענין, מעמיק בו בדעת חזק, עד שסוכ"ס בא לידי הכרה, שיודע ומכיר בעצמו שהענין הוא כך. והדוגמא לזה, כפי שרואים שהתינוק יודע לקרוא אבא35 עוד לפני שנעשה בעל שכל, והרי הכרת התינוק היא באופן כזה שאי אפשר לסתור זאת ע"י קושיות בשכל, כיון שהכרתו אינה מצד השכל. ועד"ז אפשר להיות גם אצל גדול בשכל, שאע"פ שבא לענין זה ע"י ההבנה והשגה בשכל, הנה ע"י ההעמקה בהשכל גופא יכול לבוא לידי הכרה, שיודע ומכיר בעצמו שהענין הוא כך. ועד שמהכרה זו בא לאופן נעלה יותר, שנעשה אצלו ראיית עין השכל כאילו רואה בראי' מוחשית בעיני בשר, שאז אי אפשר לסתור אצלו את ההתאמתות שבדבר ע"י קושיות וסתירות שמצד הבנה והשגה, כיון שהוא בעצמו רואה את הענין כמו שהוא. וכאשר רואה את הענין כמו שהוא, הנה כשישנו דבר המנגד, מסתיר ומעלים, אזי בכחו לעבוד עבודתו בההעלם והסתר (דורכאַרבעטן אים), לבטלו או לבררו. וזהו ענין העבודה שמצד כח החכמה שבנפש, שבמדריגות הנשמה נקראת בשם חי', והו"ע הראי' דחכמה, שהביטול שנעשה על ידה הוא ביטול עצמי, היינו, שאין זה ביטול שבא מחוץ הימנו, שזהו ביטול היש שבא ע"י הבנה והשגה שהשכל מבין דבר שמחוץ הימנו, אלא זהו ביטול עצמי, ביטול במציאות.
אמנם גם הביטול שמצד החכמה (בחינת חי') הוא באופן שיש מציאות של מנגד שצריכים לבטלה ולבררה כו', והרי זה ע"ד המבואר באמרי בינה36 שיש בחינת האין שנמשך לבטל את היש, והיינו, שהאין מתעסק לבטל ענין שמחוץ הימנו, שמזה גופא מוכח שהיש קודם לו, וגם יש לו איזה ערך לגבי האין. ולמעלה מזה היא העבודה שמצד יחידה שבנפש, שחבוקה ודבוקה בך37, ומצד בחינה זו אין מלכתחילה מציאות אחרת שצריכים לבטלה, כיון שאין שום מציאות כלל מלבד עצמות ומהות א"ס. וכללות העבודה שמצד חי' יחידה היא באופן שעל ידם יכולים לבטל גם ענינים כאלה שאי אפשר לבטלם ע"י השכל (כדלקמן).
ח) והנה מצד הענין דזה לעומת זה עשה האלקים, הרי כשם שישנו הלעו"ז לנגד הבחינות נפש רוח נשמה, כמו כן ישנו גם הלעו"ז כנגד הבחינות דחי' יחידה, שזהו ענינו של עמלק, חוצפה וגאוה בלא תגא38. והענין בזה, שיש ב' אופנים בגאוה (גאה גאה39), גאוה שיש לה הבנה בשכל, וגאוה ללא טעם40. גאוה שיש לה הבנה בשכל היא כמ"ש41 אל יתהלל חכם בחכמתו גו' עשיר בעשרו, היינו, שלהיותו עשיר, וחושב אשר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה42, או אפילו כשמגיע להשגה והכרה שזהו מה שניתן לו מלמעלה, אבל אעפ"כ חושב שזה מגיע לו ויכול לתבוע בזרוע43, הנה מזה בא לידי ישות וגאוה. וכיון שגאוה זו נמשכת מן השכל, אזי המלחמה כנגדה וביטולה יכולים ג"כ לבוא ע"י השכל. אך יש גאוה שהיא באופן של דל גאה (כדאיתא בגמרא44), דאע"פ שהוא עצמו יודע שאינו עשיר ואינו חכם, מ"מ הרי הוא גאה, שזהו"ע של חוצפה בלי טעם. וענין זה אי אפשר לבטל ע"י השכל, כיון שאינו בא ע"י השכל ואינו שייך לשכל. וזהו כללות הענין דעמלק45, שאע"פ שהי' מעמד ומצב דאמבטי רותחת, אז נבהלו גו' נמוגו גו', שנפל עליהם אימתה ופחד, מ"מ, ויבא עמלק וילחם עם ישראל, שזהו"ע של חוצפה וגאוה בלי טעם. ובשביל זה לא מספיקה העבודה שמצד נפש רוח נשמה בלבד, כי, להיותם כוחות פנימיים הקשורים עם הבנה והשגה, והם במדידה והגבלה, יכולים לפעול רק בענינים הקשורים עם מדידה והגבלה, משא"כ בנוגע לענין שאין בו הגבלות וטעמים כו'. וכדי להלחם בעמלק צ"ל התעוררות כחות המקיפים של נפש האלקית, חי' יחידה.
ט) ועל זה אמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק46, שכדי להלחם בעמלק צ"ל אנשי משה47, שענינו של משה הוא כמ"ש48 כי מן המים משיתיהו, מי החכמה49, היינו, שבו נמשך בפנימיות ובהתלבשות (לא רק בחי' נפש רוח נשמה, אלא) גם בחינת חי', ולכן ע"י אנשי משה, שדוקא על ידו נמשכת בפנימיות ובהתלבשות גם בחינת חי' (כחות המקיפים), אפשר להיות צא הלחם בעמלק. והענין בזה, דלכאורה אינו מובן מה שחי' יחידה הם כחות מקיפים שאינם באים בפנימיות ובהתלבשות, שהרי גם בנוגע לבחי' נפש רוח נשמה, הנה כדי שיהיו כחות פנימיים ויוכלו להתלבש בנפש הבהמית ולאח"ז גם בהגוף, הרי זה דוקא בכח המפליא לעשות שמקשר רוחניות בגשמיות50, ולולי הכח המפליא לעשות הרי גם בחי' נר"נ לא היו יכולים לבוא בפנימית ובהתלבשות. וא"כ, מצד הכח המפליא לעשות, הרי ביכלתו לקשר בהגוף גם הבחינות חי' יחידה שגם הם יהיו בדרך התלבשות ופנימיות. אך הענין הוא, שהכח המפליא לעשות נתגלה רק כדי לקשר רוחניות בגשמיות, אבל ברוחניות גופא יש ענינים שיכולים להתלבש גם במקום שיש תערובת טוב ורע, ויש ענינים שאינם יכולים להתלבש במקום שיש תערובת טוב ורע, וחי' ויחידה הם כחות כאלה שאינם יכולים לבוא במקום שיש בו תערובת טוב ורע. וע"ד שמצינו שיש ענינים נעלים שיכולים לבוא גם בבי"ע, וכמו בחי' עולם האצילות, שנמשך ומתלבש לא רק בעולמות בריאה ויצירה, אלא גם בעולם העשי', כמבואר באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי51 שהארת הקו שהי' מאיר בכלים די"ס דמלכות דאצילות בקע הפרסא עמהם כו' והארה דהארה דהארה הוא בכל הנבראים ונוצרים ונעשים (גם בעולם העשי'). ועד"ז מצינו בענין הנבואה שהוא מאצילות, שהנביא נמצא בעולם העשי', ובהיותו בעולם העשי' נמשך ומתגלה אצלו ענין הנבואה שהוא מאצילות. והיינו, שהגילוי דאצילות יכול לבוא אפילו בהתלבשות בפנימיות גם במקום שיש בו תערובת טוב ורע. אך ישנם גילויים נעלים יותר שאינם יכולים לבוא במקום שיש בו תערובות טוב ורע, וכפי שמצינו בענין המילה52, שלאחרי שאברהם אבינו עבד עבודתו ועמד בכו"כ נסיונות, הנה כדי שיתגלו אורות נעלים ביותר שעל ידם נעשה הענין דוהי' תמים53, הוצרך להיות הסרת הערלה, היינו, להסיר גם העלם והסתר כזה שלא הפריע לגילוי כל האורות וההמשכות שהיו אצל אברהם קודם המילה. ועד"ז בכל נפש ונפש מישראל, שיש כחות בנפש שיכולים להתלבש בדרך פנימי גם כאשר בנה"ב ובגוף יש עדיין תערובת טוב ורע, משא"כ הכחות חי' יחידה אינם יכולים לבוא בהתלבשות כל זמן שיש בנה"ב ובגוף תערובת טוב ורע. והנה, במשה כתיב54 ותרא אותו כי טוב הוא, שכשנולד נתמלא הבית כולו אורה55, היינו, שאפילו גופו הי' כולו טוב, שלא הי' בו תערובת רע, ולכן ענינו הוא בחינת חי' (יחידה), שאצלו הי' יכול לבוא בפנימיות ובהתלבשות אפילו הכח דחי'56, וביכלתו להמשיך כח זה בכל אחד ואחד מישראל, ע"י הענין דבחר לנו אנשים, אנשי משה, שכל אחד ואחד מישראל בוחר (ומגלה) בעצמו את הניצוץ משה שבו57, ועי"ז יכול להיות צא הלחם בעמלק, להלחם עם הענין דחוצפה בלי תגא, גאוה שאין עלי' טעם, ולבטל אותה.
י) וזהו ראשית גוים עמלק גו', שהמקור דכל גוים הוא עמלק שענינו חוצפה בלא תגא, גאוה בלי טעם. והיינו, שלולי הענין דגאוה בלי טעם, הרי גם מצד השכל אין נתינת מקום לענין שאינו ע"פ תורה, אלא שישנו ענין הגאוה בלי טעם שהוא ראשית גוים, שורש ומקור שיוכל להיות מקום בהבנה והשגה דשכל שמזה יומשך מדות לא טובות, מדות רעות. אמנם, כאשר האדם עובד עבודתו, ומתחיל בעבודה דצא הלחם בעמלק ע"י בחר לנו אנשים, שבוחר (ומגלה) בעצמו את הענין דאנשי משה, אזי פועל בעמלק שיהי' אחריתו עדי אובד, שיתבטל לגמרי, דכיון שזהו"ע של חוצפה וגאוה בלי טעם, אין כאן ענין שיוכל להתברר. משא"כ בנוגע לשבע אומות, שבע מדות רעות, הנה וכרות עמו הברית גו' לתת לזרעו, שניתן לו הכח מלמעלה, הקב"ה עוזרו, שיוכל לבררם ע"י עבודתו, שהתחלתה ויסודה הוא ענין דקבלת עול, שבזה מתקשר גם עם ענין העבודה שמצד חי' יחידה, שחבוקה ודבוקה בך, דכיון שנעוץ תחלתן בסופן58, לכן קשורה העבודה שמצד חי' יחידה עם העבודה דפועל ממש, ועי"ז מברר את השבעה עממין, שנותן לך נחלה לרשתה59, שיורש את ארץ כנען ועושה ממנה ארץ ישראל, ולאחרי זה, והי' בהניח ה' אלקיך לך מכל אויבך גו', אזי תמחה את זכר עמלק59, ולאח"ז באופן נעלה יותר, מחה אמחה את זכר עמלק60, דעם היות שמלחמה להוי' בעמלק מדר דר61, מדרא דעלמא דין ומדרא דמשיחא כו' (כמ"ש בתרגום62), הנה ע"י ההתקשרות עם משה, שאתפשטותי' בכל דרא ודרא63, שהוא ממשיך את העבודה דמס"נ שתומשך ותפעל בעבודה שמצד נפש רוח נשמה, אזי נעשית על ידו (ער פירט דורך) המלחמה להוי' בעמלק מדר דר, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.
הוסיפו תגובה