בס"ד. שיחת ש"פ וארא, מבה"ח שבט, ה'תשט"ו.
בלתי מוגה
א. ידוע שבכל חודש ישנו יום (וענין) מיוחד שהוא עיקרו ותוכנו של החודש כולו, ועל שמו נקרא החודש כולו, החל מראש חודש (שכולל את כל ימי החודש, כדלקמן) – כדאיתא בגמרא1 בפירוש דברי המשנה "באחד בניסן ראש השנה לרגלים" (דלכאורה, "רגלים באחד בניסן הוא (בתמי'), בחמשה עשר בניסן הוא"), "רגל שבו ראש השנה לרגלים", והיינו, שר"ח ניסן נקרא ע"ש ה"רגל שבו", להיותו ענינו ותוכנו העיקרי.
ובפרטיות יותר:
מבואר בחסידות2 דיוק השם "ראש חודש", ולא תחלת החודש – להיותו כמו ה"ראש" שבגוף האדם שכולל את כל האברים, היינו, שהחיות של כל האברים כלולה ונמשכת מהראש,
– ובפרטיות יותר, כהדיוק3 במ"ש בתניא פנ"א בענין המשכת החיות מהראש באברי הגוף: "מהמוח מתפשטת לכל האברים", שזהו מה שהיא בשוה בכל האברים, מה שהם חיים (חיות כללי), ואח"כ מוסיף עוד ענין: "וכל אבר מקבל ממנה חיות וכח הראוי לו לפי מזגו ותכונתו כו'" (חיות פרטי) –
ועוד זאת, שגם לאחרי שכבר נמשכה החיות מהראש לאברי הגוף, קשורה החיות שבאברי הגוף עם החיות שבראש, שכל אברי הגוף מונהגים ע"י הראש,
ודוגמתו ב"ראש חודש" – שהחיות של כל ימי החודש כלולה ונמשכת מראש חודש, וגם לאחרי המשכת החיות מראש חודש קשורה החיות של כל ימי החודש עם ראש חודש.
וכשם שבימי החודש ישנו יום (וענין) מיוחד שהוא עיקרו ותוכנו של החודש, כך גם בהתכללותם בראש חודש – אף ששם נמצאים הם בדקות ובעילוי יותר, מ"מ, מודגשת גם שם המעלה המיוחדת בחלק זה שהוא עיקרו ותוכנו של החודש לגבי שאר חלקי החודש.
ב. ומזה מובן גם בנוגע לשבת מברכים החודש:
שבת מברכים הו"ע של כלל ביחס לכל ימי החודש עוד יותר מראש חודש – שהרי "מיני' מתברכין כולהו יומין"4, היינו, שממנו נמשכת הברכה לראש חודש, ובמילא גם לכל ימי החודש, הן כמו שכלולים בראש חודש, והן כמו שנמשכים בפרטיות במשך החודש כולו.
ויש לומר שזהו אחד הטעמים5 לתקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר ע"ד אמירת תהלים6: "לומר בכל בוקר אחר התפלה תהלים כפי שנחלק לימי החודש"7, "וביום שבת קודש שמברכים החודש השכם בבוקר יתקבצו אנ"ש לבית-הכנסת להגיד כל התהלים"8 – דכיון ששבת מברכים הוא הכלל שממנו נמשך על ר"ח וכל ימי החודש, לכן צריכים לומר בו את כל התהלים השייך לכל ימי החודש, ועוד זאת, שצריכים לאמרו כולו קודם התפלה דוקא (דלא כהשיעור יומי שהוא לאחר תפלת שחרית), כיון שזהו הכנה ונתינת כח לברכת החודש (שבתפלה).
וגם בשבת מברכים החודש שבו נמצאים כל ימי החודש בדקות ובעילוי יותר מהתכללותם בראש חודש – מודגשת יותר המשכת הברכה בנוגע להיום (והענין) המיוחד שהוא עיקרו ותוכנו של החודש.
ג. בנוגע לחודש שבט – איתא במשנה9 "באחד בשבט ראש השנה לאילנות כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו".
אמנם, הענין היותר קרוב אלינו הוא – יום העשירי בשבט, יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא הדור.
ובמילא, גם בשבת מברכים חודש שבט, נוגע יום זה יותר משאר ימי החודש.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) בעמדנו בהתוועדות דשבת מברכים חודש שבט – ינגגו עתה ניגון של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ובשעת מעשה יצייר לעצמו כל אחד ואחד (כפי ששייך אצל רובם ככולם מהנמצאים כאן) מעמד ומצב שבו הי' אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר...
[ניגנו ניגון "הבינוני"].
* * *
ד. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן, ואמר מאמר ד"ה ראה נתתיך אלקים גו'.
* * *
ה. בתורה בכלל – יש ענינים שהם "לאגמורן (ללמדני) הלכה (לעשות) מעשה"10, יש ענינים שהם "הלכתא למשיחא"11, היינו, שאינם נוגעים למעשה בפועל בזמן הזה, אבל בביאת המשיח יהיו נוגעים למעשה בפועל, ויש ענינים שאינם נוגעים למעשה בפועל כלל, אלא באופן של "דרוש וקבל שכר"11, "יגדיל תורה ויאדיר"12.
אמנם, כבר נתגלה ע"י ה"מאור שבתורה"13 – כפי שנמשך בהבנה והשגה ע"י תורת חסידות חב"ד – שבכל ענין בתורה, אפילו ענין נעלה ביותר, צריך להיות ענין של "בכן" בנוגע לעבודה בפועל14.
– ה"בכן" אינו מוכרח להיות באופן ישר, אלא יכול להיות גם ע"י ממוצעים, כלומר, ממוצעים של שכל, אבל, מוכרח להיות "בכן", ולא רק "בכן" בהשגה, אלא "בכן" בפועל, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא שעיקר העבודה בענין המעשה15, הרי בודאי שה"בכן" צריך להיות בנוגע לעבודה בפועל.
ומזה מובן גם בנוגע להמדובר לעיל (בהמאמר16) בענין "נתתיך אלקים לפרעה גו'"17, "שופט ורודה לרדותו במכות ויסורים"18, שמשה רבינו, להיותו נשמה דאצילות, ניתן לו כחו ויכלתו ית' לשבור ולבטל הקליפה בעודה בתקפה – דכיון שזהו ענין בתורה שנתגלה עתה [לאו דוקא ביום הש"ק זה, אלא בדורנו זה], צריך להיות בזה "בכן" בנוגע לעבודה בפועל.
ולכאורה, כיון שמדובר אודות ענין ששייך למשה רבינו, לנשמות דאצילות – שהיו בדורות שלפנינו וישנם גם עתה, שזהו"ע של נשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר, ובפרט כפי שהם בשרשם ושרש שרשם כו' – איך שייך להיות מזה "בכן" בנוגע לאנשים כערכנו שאינם שייכים למדריגות נעלות כאלה?
ו. שאלה זו מבהיר אדמו"ר הזקן בספר התניא:
בנוגע ל"מ"ש בגמרא19 על פסוק20 ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך, אטו יראה מילתא זוטרתי היא, אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא" – שואל אדמו"ר הזקן בספר התניא21 "דלכאורה אינו מובן התירוץ, דהא שואל מעמך כתיב"?
ומבאר, "אלא הענין הוא כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משה רבינו ע"ה, כי הוא משבעה רועים .. ונקרא רעיא מהימנא וכו'", ומצד זה שייך אצל כאו"א מישראל הענין ד"יראה מילתא זוטרתי היא" כמו שהוא "לגבי משה", ולכן דורשים מכל אחד את הענין ד"ישראל מה", היינו, להיות בבחי' מ"ה, שעי"ז נעשה הענין ד"ליראה את ה' אלקיך"22.
– בודאי אין זה דומה למדריגתו של משה רבינו, שכן, אצל משה רבינו ה"ז בפשיטות, ואילו כאו"א מישראל צריך להתייגע רבות על זה; אצל משה רבינו ישנו כללות הענין, ואילו אצל כאו"א מישראל ישנו איזה פרט; אצל משה רבינו ה"ז כמו שהוא בעולם האצילות, ואילו אצל כאו"א מישראל ה"ז בעוה"ז הגשמי והחומרי, אבל אעפ"כ, יש לכאו"א מישראל שייכות להענין ש"לגבי משה מילתא זוטרתי היא".
ומזה מובן גם בנוגע להמדובר לעיל (בהמאמר) אודות מעלתו של משה שהקב"ה נתן לו את הכח והיכולת להיות "אלקים לפרעה", "לרדותו במכות ויסורים" – שמצד זה שמשה רבינו הוא רועה ישראל, ו"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משה רבינו ע"ה", בכחו של כאו"א מישראל לשבור את כל הקליפות, ולצאת מהגלות אל הגאולה.
ז. המשך השיחה – שמצד אתפשטותא דמשה (ע"י ההתקשרות אליו) יש נתינת כח לכל אחד מישראל לפעול שבירת הקליפה גם בהיותה בהתגברות (כדעת רשב"י, ניצוץ משה, ש"מותר להתגרות ברשעים" גם כש"השעה משחקת להם"23), ולכן אין להתפעל מחושך הגלות, אלא לעסוק בהפצת החסידות – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס24 בלקו"ש חט"ז ע' 74 ואילך.
* * *
ח. שבת25 מברכים החודש הוא מהענינים השייכים לכאו"א מישראל (דלא כהענינים שיש כאלה השייכים אליהם, בהרחבה ובעומק יותר, ויש כאלה שאינם שייכים אליהם כו') – כמודגש בכך שהתקנה דברכת החודש היא כדי שידע כל אדם מתי ר"ח, שלכן תיקנו ברכת החודש ביום הש"ק דוקא, לפי שאז באים כולם לבית הכנסת (גם אלה שבימות החול טרודים הם במלאכתם ולפעמים אינם באים לבית הכנסת)26.
והנה, כללות הענין דברכת החודש שייך לקידוש החודש27, והיינו, שע"י ברכת החודש נעשה מעין הענין דקידוש החודש.
וע"ד המבואר בכתבי האריז"ל28 בפירוש הפסוק29 "והימים האלה נזכרים ונעשים", שע"י הזכרון ("נזכרים") חוזרים ו"נעשים" אותם הענינים – כן הוא גם בנדו"ד, שכאשר בנ"י מתאספים יחדיו ומברכים את החודש כדבעי למהוי, אזי נעשה תוכן הענין דקידוש החודש (כדלקמן).
מהו הפירוש (מברכים את החודש) "כדבעי למהוי"?
– בנוגע למארז"ל30 "מפני מה ישראל מתפללין ואינם נענים מפני שאין יודעים לכוין בשם", מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר31 שענין זה אינו אלא בנוגע לאלה השייכים לענינים של כוונות כו', ולכן, העדר הכוונה הו"ע של חסרון אצלם, משא"כ בנוגע לאלה שמצד סיבות שונות אינם שייכים לענינים של כוונות, וברגע זה עכ"פ אין ביכלתם לבוא למעמד ומצב שיהיו שייכים לעניני כוונות – מספיק הרצון והכוונה הכללית להיות תפלתו נשמעת לפניו ית' כאילו כיון את כל הכוונות.
ונוסף לזה ישנה גם העצה לכלול את עצמו עם תפלת הציבור, שעז"נ32 "כי ברבים היו עמדי", והרי תפלת הציבור היא בודאי כדבעי (עם כל הכוונות).
ומזה מובן גם בנוגע לברכת החודש "כדבעי למהוי" – שכאשר מסיבות שונות אינם יכולים לכוין באופן טוב יותר, אזי מספיק הרצון והכוונה הכללית כדי לפעול את ה"נעשים" בנוגע לענינים השייכים לקידוש החודש.
ט. והענין בזה:
בנוגע לכללות הענין דקידוש החודש – אמר הקב"ה למשה ואהרן (בפרשה שמתחילים לקרוא בתפלת מנחה) "החודש הזה לכם"33, "הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהי' לך ר"ח"34, "כזה ראה וקדש"35.
וקידוש החודש בעת מולד הלבנה – נעשה ע"י ב' ענינים: (א) חשבון, (ב) עדי ראי'.
וב' דעות בזה: (א) דעת הרס"ג36 שהעיקר הוא החשבון, שניתן למשה מסיני, אלא שישנו תנאי שבנוסף להחשבון יהיו גם עדי ראי'. (ב) העיקר הם עדי הראי'37, והחשבון הוא רק כדי לברר אמיתת דברי העדים – ע"ד ש"דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל שבעלייתו שבהן מראה את ההדיוטות ואומר הכזה ראית או כזה"38.
ובזמן הזה – אין לנו קידוש החודש ע"פ עדי ראי', ונשאר לנו רק החשבון, שהרי קביעת ראשי חדשים ומועדים היא ע"פ החשבון שתיקן וסידר הלל הנשיא עד ביאת מורה צדק39.
י. וביאור תוכן הענין ברוחניות40:
בנ"י מונין ללבנה, לפי שדומין ללבנה41 – "מאור הקטן"42, כמ"ש43 "מי יקום יעקב כי קטן הוא". ומזה מובן, שחידוש הלבנה (בזמן המולד, שהו"ע קידוש החודש) וגידולה מורה על החידוש והעלי' דבנ"י (ע"י העבודה בקיום התומ"צ) מקטנות לגדלות.
ובעלי' זו יש ב' אופנים: (א) ע"י חשבון – שמורה על העבודה שע"פ טעם ודעת, (ב) ע"י עדי ראי' – שמורה על העבודה שלמעלה מטעם ודעת.
ואף שעתה בזמן הגלות ישנו רק ענין החשבון שמורה על העבודה שע"פ טעם ודעת, מ"מ, מצד הענין ד"נזכרים ונעשים", ה"ז "כלי" גם לענין הראי' שמורה על העבודה שלמעלה מטעם ודעת.
וכל זה הוא בכחו של משה רבינו – כמודגש בכך שבשביל קידוש החודש יש צורך בב"ד סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו44.
ויש להוסיף בזה, שמצינו ב' דעות במדרשי חז"ל45 בנוגע לעדים שעל ידם הי' קידוש החודש: (א) משה ואהרן היו עדי הראי' שע"י עדותם קידש הקב"ה את החודש, (ב) מלאך מיכאל ומלאך גבריאל היו העדים שהעידו בפני ב"ד של שלשה, הקב"ה ומשה ואהרן – שבזה מודגש שכללות הענין דקידוש החודש, "כזה ראה וקדש", שהו"ע הגילוי, נעשה ע"י צדיקים למטה וצדיקים (מלאכים) למעלה כו'.
יא. וההוראה מזה בעבודתנו עתה:
כאשר יהודי עושה חשבון ממעמדו ומצבו ורואה גודל פחיתותו שנמצא בשפל המצב – עלול ליפול ברוחו ולבוא לידי יאוש ח"ו.
ועד"ז כאשר עושים חשבון מכללות המצב דבנ"י שנמצאים בגלות קשה כזו, ובפרט שבשנים הכי אחרונות ניתוסף עוד גלות בתוך גלות: עד עתה ידעו לכל-הפחות שנמצאים בגלות, ואילו עתה, ישנם כאלה רח"ל שחושבים שכבר יצאו מהגלות ונמצאים במצב של גאולה; הם חושבים ששוב אינם תחת מרות של בעה"ב, "סאַם סאַפּאָזשניק"46, ויכולים לעשות ככל העולה על רוחם...
וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא דעשירי בשבט, שאמר (בחג הפסח תש"ג47) בפירוש מאמר ההגדה "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדין לשנה הבאה בני חורין" – שמשמע מזה שיכולים להמצא "בארעא דישראל" ולהשאר "עבדין" (ואדרבה – בעבדות גדולה יותר ממקודם!).
ואעפ"כ, למרות שפל המצב שבו נמצאים – צריכים לידע שבכחו של משה רבינו, ואתפשטותא דמשה שבכל דרא48, לפעול הענין של קידוש החודש, שהו"ע החידוש והעלי' דבנ"י מקטנות לגדלות (ע"ד האמור לעיל (ס"ה) בנוגע לפעולתו של משה לשבור ולבטל הקליפות כו'), ועד לשלימות החידוש והעלי' דבנ"י מקטנות לגדלות – בגאולה האמיתית והשלימה.
וכל זה מודגש ביותר בדרא דעקבתא דמשיחא, כדאיתא בכתבי האריז"ל49 שבדור זה נתגלגלו הנשמות של דור המדבר – אשר, בנוגע אליהם נאמר על משה רבינו "ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה גו'"50, כמארז"ל51 "אמר הקב"ה למשה, משה, באיזה פנים אתה מבקש לבוא לארץ .. שבחך הוא שהוצאת ששים ריבוא וקברתם במדבר ואתה מכניס דור אחר, עכשיו יאמרו כו', אלא תהא בצדן ותבוא עמהם, שנאמר ויתא ראשי עם (צדקת ה' עשה) וגו'",
ועד"ז בנוגע לאתפשטותא דמשה שבכל דרא, ובפרט משה שבדורנו, דרא דעקבתא דמשיחא, שנשאר בגלות יחד עם צאן מרעיתו כדי שיוכל להוציאם מהגלות, שהרי לא שייך שמשה רבינו עצמו יצא מהגלות וישאיר שם את צאן מרעיתו, ומה גם שניצוץ שלו נמצא בתוך כאו"א מצאן מרעיתו, ובודאי שיוציא את כולם מהגלות.
יב. ויה"ר שמהענין דקידוש החודש כמו שהוא עתה, ע"פ החשבון, שמורה על העבודה שע"פ טו"ד – נבוא תיכף ומיד לקידוש החודש כמו שיהי' לעתיד לבוא, ע"פ הראי', שאז תהי' גם שלימות העבודה שלמעלה מטו"ד.
ולהעיר, שלעתיד לבוא יהי' מולד הלבנה במהירות גדולה יותר, כדאיתא במדרשי חז"ל52 "עד שלא חטא אדה"ר היו המזלות מהלכין דרך קצרה ובמהירות, משחטא סיבבן דרך ארוכה ובמתינות כו', אבל לעתיד לבוא הקב"ה מרפא אותה מכה וכו'", היינו, שאז יחזור להיות הילוך המזלות כמו קודם החטא,
– ויש לומר, שלעתיד לבוא יהי' הילוך המזלות באופן נעלה יותר מכמו שהי' קודם החטא, כמובן ממ"ש במשיח "ירום ונשא וגבה מאד"53, למעלה גם מאדם הראשון ("מאד" אותיות "אדם"54) אפילו כמו שהי' קודם החטא55 –
וע"ד שמצינו56 שלעתיד לבוא יהי' זמן העיבור במהירות גדולה ביותר – ט' שעות במקום ט' חדשים.
הוסיפו תגובה