בס"ד. שיחת ש"פ וארא, ראש-חודש שבט, ה'תשכ"ג.
בלתי מוגה
א. יום הש"ק זה שייך במיוחד ליום ההילולא של רבינו הזקן – ובהקדמה:
מהחילוקים שבין שבת לר"ח (שני הענינים שביום זה) – ששבת שייך לימים שלפניו, שהוא הסיום של כל ימי השבוע, ור"ח שייך לימים שלאחריו, שהוא ה"ראש" של כל ימי החודש הבא.
הן אמת ששבת שייך גם לימים שלאחריו, שהרי "מיני' מתברכין כולהו יומין"1, וכמו"כ ר"ח שייך גם לימים שלפניו, כמבואר בחסידות2 שהענין דר"ח בא ע"י העבודה דכנס"י שממעטים את עצמם, ועד שנעשים בבחי' נקודה תחת היסוד, ועי"ז נעשה המולד של החודש הבא; אבל, זהו רק מצד ענין ההתכללות. ואילו מצד עיקר הענין דשבת ור"ח – הנה שבת שייך לימים שלפניו (עבר), ור"ח שייך לימים שלאחריו (עתיד).
ובנוגע ליום השבת – הנה נוסף לכך שבו עולים כל ששת ימי השבוע, הרי הוא היום האחרון של השבוע, וכיון שהסדר בקדושה הוא ש"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"3, יש שייכות מיוחדת בין יום השבת, יום האחרון בשבוע, ליום ראשון בשבוע.
ונמצא, שיום הש"ק זה שייך במיוחד ליום ההילולא של רבינו הזקן שחל ביום ראשון בשבוע, בקביעות שנה זו, שהיא כמו הקביעות בפעם הראשונה.
ב. והנה, אע"פ שהסדר דנעוץ תחלתן בסופן, שהו"ע ההתכללות, הוא רק בקדושה, משא"כ בעולם התוהו, ובענינים הנמשכים ממנו, שהם ענפין מתפרדין – הרי התכלית היא שהסדר של ההתכללות יהי' לא רק בקדושה, אלא שיומשך גם בעולם התוהו ובענינים שנשתלשלו ממנו.
ואע"פ שבתחילת הבריאה הי' סדר זה רק בעולם התיקון – הנה לאחרי ירידת הנשמה למטה, ובפרט לאחרי הירידה בזמן הגלות (ב' ירידות), שאז הירידה היא גדולה יותר (וכמבואר באגה"ק4 שבזמן הגלות ניתוסף ענין היניקה מבחי' הפנים כו'), הרי כוונת הירידה היא בכדי לפעול את הסדר דקדושה גם בלעו"ז, שכן, בשביל שישאר המצב כמקודם, לא הי' צורך בענין הירידה, אלא כוונת הירידה היא – לשנות את הסדר (ויותר נכון: לשנות את הבלתי-סדר) של תוהו, שגם שם יהי' ענין ההתכללות דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן.
וזהו כללות ענין ירידת הנשמה למטה – בכדי לברר את נפש הבהמית שגם היא תתהפך לאהבה את ה', כמ"ש5 "ואהבת גו' בכל לבבך", "בשני יצריך"6, ועי"ז נעשה תוספת עלי' גם בנשמה.
ובפרטיות יותר בעבודת האדם – הו"ע מעלת בעלי תשובה על צדיקים, "דאינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי"7. וכמבואר במאמרי ראש השנה8, שדוקא כאשר "מן המיצר קראתי" אזי "ענני במרחב"9.
וזהו גם תוכן האגרת ד"נפש השפלה" שכתב רבינו הזקן קודם הסתלקותו10 – והרי כל הענינים חוזרים ונשנים בכל שנה, ובפרט בשנה זו שקביעותה בנוגע לימי השבוע ופרשת השבוע היא כמו בפעם הראשונה – שצריכה להיות העבודה לא רק בבחי' אמת, ש"אומר אל יברא"11, אלא גם במעמד ומצב של שקרים וחסדים, והיינו, שגם שם יומשך בחי' האמת, ועד לאמת לאמיתו, שזהו"ע המשכת הסדר דתיקון וקדושה בתוהו ולעו"ז.
ג. וזהו גם מה שמסופר בפרשת השבוע, שהקב"ה אמר למשה "ראה נתתיך אלקים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך", "אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה"12:
לכאורה אינו מובן: מדוע הוצרך להיות החילוק בין משה לאהרן – שמשה קיבל מהקב"ה, אבל הוא בעצמו לא מסר את הדברים לפרעה, כי אם ע"י אהרן – למרות ש"שקולין כאחד"13?
ובפרט ע"פ המבואר בחסידות14 שלא זו בלבד ששקולין כאחד, אלא שלאמיתו של דבר ענינם אחד. וכן הוא ע"פ נגלה – ככל הענינים שבחסידות שמשתקפים גם בנגלה15 – כמאחז"ל16 ש"שמואל שקול כנגד משה ואהרן", וכיון ששניהם (משה ואהרן) נכללים באיש אחד (שמואל), עכצ"ל, שענינם אחד.
וכיון שכן, למה הוצרך להיות חילוק ביניהם? וגם אם צריך להיות חילוק ביניהם – מדוע החילוק הוא באופן שמשה יקבל מהקב"ה, ואהרן יהי' נביאו למסור את הדברים לפרעה?
ד. ויובן החילוק שבין משה לאהרן מזמן הסתלקותם:
ובהקדמה – שכיון שבעת ההסתלקות מתכללים ומתעלים כל עניני העבודה שעמל כל ימי חייו (כמבואר באגה"ק סי' ז"ך, ובדרושי ל"ג בעומר17), אזי יכולים לראות במה נחלקו עבודותיהם של משה ואהרן.
אלא, שאצל משה ואהרן בעצמם קשה להבחין. וכמדובר פעם18 שבנוגע ל"מאורות" עצמם, הנה מצד תוקף וריבוי הבהירות קשה להבחין בחילוקים שביניהם, ויכולים להבחין זאת רק מהתגלות ההשפעה לתלמידיהם. ועד"ז בנוגע להסתלקות משה ואהרן, שאצל משה ואהרן עצמם קשה להבחין – אצל שניהם היתה מיתת נשיקה (כמבואר בגמרא במסכת ב"ב19); אבל רואים חילוק בפעולת הסתלקותם אצל בני ישראל:
במיתת אהרן נאמר20 "ויבכו את אהרן .. כל בית ישראל", "האנשים והנשים", ואילו במיתת משה נאמר21 "ויבכו בני ישראל", "הזכרים" – "לפי שהי' אהרן רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה, נאמר כל בית ישראל, זכרים ונקבות"22.
כלומר: אע"פ שאהרן קיבל הכל ממשה, היינו, שקיבל ממשה לא רק את הענינים שדיבר, אלא גם עצם הנהגתו לדבר ולקרב את כולם היתה ע"פ הוראת משה, שזהו "שבחו של אהרן שלא שינה"23 ממה שקיבל ממשה, וא"כ, ידעו כל בית ישראל שהנהגת אהרן שהי' אוהב שלום כו' היא מצד משה – אעפ"כ, ההסתלקות של משה לא עשתה עליהם רושם כמו ההסתלקות של אהרן, כי, העובדה שהנהגת אהרן באה ממשה היתה אצלם באופן של אמונה וידיעה, ואילו בגלוי ובפועל קיבלו זאת מאהרן.
ומזה מובן החילוק בין משה לאהרן – כדאיתא במדרש24 על הפסוק25 "חסד ואמת נפגשו", "חסד זה אהרן .. ואמת זה משה", והיינו, שמשה הוא בחי' אמת, וכיון ש"אמת אומר אל יברא", לכן לא הי' באופן של קירוב עם העולם; ואילו אהרן הוא בחי' חסד, ו"חסד אמר יברא", ומצד חסד נעשית ההמשכה גם במקום שהוא מלא שקרים.
ועפ"ז מובן הטעם שהדיבור לפרעה שקיבל משה מהקב"ה הוצרך לעבור ע"י אהרן ("אהרן אחיך יהי' נביאך") – כי, מצד מדת האמת (בחינתו של משה) אי אפשר לירד עד לפרעה, אלא ענין זה יכול להיות ע"י מדת החסד (בחינתו של אהרן) דוקא.
ה. אמנם, אין הכוונה שמשה ואהרן הם שני ענינים נפרדים, אלא זהו ענין אחד שבא בשני חלקים: חלק אחד – כפי שנמשך מהקב"ה, וחלק שני – כפי שנמשך למטה.
וכידוע שענינם של משה ואהרן הוא להיות ממוצע בין הקב"ה וכנס"י, והרי ממוצע הוא ענין אחד.
וכפי שמצינו בחסידות26 בענין הממוצע בין בורא לנברא: לפעמים מבואר שהממוצע הוא חכמה עילאה וחכמה תתאה. ועל זה מבואר, שלאמיתו של דבר אי אפשר לומר כן, כיון שחכמה עילאה וחכמה תתאה הם ב' מדריגות שונות. ולכן מבארים שהממוצע הוא בחי' הכתר, עתיק ואריך. וגם בזה מבואר שעדיין אין זה אמיתית ענין הממוצע, כי גם עתיק ואריך הם ב' דרגות. ולכן מבארים, שאמיתית ענין הממוצע הוא בחי' חכמה סתימאה, שזהו מדריגה אחת שכוללת ב' מדריגות כו'.
ועד"ז מובן גם בענין משה ואהרן, שבאמת הרי זו נקודה אחת, אלא שנמשכה ונתגלה בשני גופים. וכיון שלאמיתו של דבר הרי זה ענין אחד, לכן הי' יכול להיות נמשך אח"כ בגוף אחד – אצל שמואל הנביא, שהוא זה שמשח את המלכים הראשונים: שאול ודוד.
וכן יהי' גם אצל משיח – "ועבדי דוד מלך עליהם"27 – שאצלו יהיו שני הענינים ביחד. ועד"ז גם בנוגע להכנה לזמן ש"עבדי דוד מלך עליהם", ע"י רבותינו נשיאינו, החל מרבינו הזקן ועד לרבינו נשיאנו, ש"כולא חד" – שגם אצלם היו ב' הענינים דאמת וחסד באופן של נקודה אחת.
ואפילו אצל משה ואהרן ששני הענינים היו בשני גופים – הי' ענין של התכללות, שהרי על משה ואהרן נאמר "חסד ואמת נפגשו" (כנ"ל), ו"נפגשו" הו"ע ההתכללות:
אצל משה שמדת "אמת ראה"28, הי' גם ענין החסד – כמדובר לעיל29 בענין "ומשה הי' רועה"30 אודות סיפור המדרש31 שרדף אחרי הגדי שברח כו', שבזה מתבטאת חביבות הכי גדולה – לרוץ לקרב אפילו מי שברח ממנו;
וכמו"כ אצל אהרן היתה התכללות מדת האמת – שלכן, אף שהי' "אוהב (אפילו) את הבריות", מ"מ, הי' "מקרבן לתורה"32, כידוע הדיוק בזה33, שלא הי' מקרב את התורה אל הבריות, כיון שאי אפשר לוותר ח"ו על התורה, אלא פעל על הבריות לקרב אותם לתורת אמת.
אלא שזהו רק מה שהם כלולים זה מזה, אבל בעיקרם (כפי שהיו בגילוי) היו בשני קוין. ולכן הי' הסדר ש"אהרן אחיך יהי' נביאך", שדוקא אהרן דיבר עם פרעה, ופעל להוציא ממנו את ניצוצות הקדושה – שזהו"ע "וינצלו את מצרים"34, שלכן אסור לשוב למצרים35, כיון שכבר הוציאו משם את כל ניצוצות הקדושה (כמבואר בתו"א36) – ובסדר כזה הי' כללות הבירור והיציאה ממצרים.
ו. וכיון ש"כל המלכיות נקראו על שם מצרים"37, הנה כן הוא הסדר בנוגע לגאולה העתידה, וההכנה אלי' ע"י רבותינו נשיאינו, אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא38 – שהסדר בזה הוא באופן של חסד ואמת ביחד.
וזהו גם תוכן האגרת ד"נפש השפלה" שכתב רבינו הזקן קודם הסתלקותו10 – שההתחלה היא "נפש השפלה", שזהו למטה ביותר, ומיד לאח"ז ממשיך "באמת לאמיתו", לא רק אמת סתם, אלא אמת לאמיתו, ומסיים בענין חסדים ושקרים, שזהו אופן ההנהגה ד"חסד ואמת נפגשו", וכאמור לעיל (ס"ב) שהו"ע המשכת הסדר דתיקון גם בתוהו. ודוקא ע"י "מן המיצר" באים ל"מרחב י-ה", וכסיום הרשימה: "וירווח לו".
* * *
ז. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון, וניגנו ניגון התוועדות ע"ד הרגיל, ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
כיון שבדרך כלל לא מתקיימת התוועדות בשבת ר"ח, היו צריכים להבין שהתוועדות זו היא בעיקר בגלל כ"ד טבת, יום ההילולא של רבינו הזקן, ובמילא, היו צריכים לנגן ("זאָגן") את הניגון של רבינו הזקן. אלא שהסדר כאן הוא באופן שאין איש יודע עד מה, ואין איש שם על לב, כך, שלא עלה בדעתו של אף א' לנגן את הניגון של רבינו הזקן.
זה עתה באים מההתוועדות של כ"ד טבת, וע"פ משנת"ל39 שענינה של התוועדות ביום ההילולא הוא נתינת פדיון לבעל ההילולא, הרי נתנו "פדיון" לרבינו הזקן בעצמו, שהי' נשמה חדשה, והיתה לו שליחות מיוחדת כו' (כמבואר בשיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר40),
– בכל פעם שנותנים פדיון, לא נותנים סתם למי שיהי' ("אַבי וועמען"...), ונוסף לזה, הנה בנדו"ד נתנו פדיון לרבינו הזקן בעצמו –
ובודאי שענין זה "פועל ישועות", ולא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות, ולא רק בדברים המוכרחים, אלא גם בעניני מותרות – כפירוש המצו"ד על הפסוק41 "ומשביע לכל חי רצון", "לכל חי לפי רצונו ותאותו", כך, שמצד זה שהנשמה נמצאת בתוך שק של בשר ועצמות ודם רותח (כפתגם הידוע42), מוותרים לו ("מ'גיט אים נאָך") וממלאים את רצונו ותאוותו בעניניו השטותיים...
ולאחרי כל זה – הנה אין איש שם על לב, ולא נפעלה שום הזזה, אלא נשאר המצב כמקודם.
בדרך כלל הנני מנסה לנחם את עצמי שמסתמא יש הזזה, אלא שאינני מבחין בה;
אבל, בבוא יום השבת, שבו נמצאים – ובכל אופן צריכים להיות – במצב של מנוחה מטרדות ימי החול, ובפרט ביום השבת שמצד הענין דנעוץ סופן בתחלתן קשור הוא עם יום ההילולא של רבינו הזקן, בעל הנשמה חדשה וכו', ואעפ"כ, בשעה שיושבים בהתוועדות חושבים על הא ועל דא, זה מביט לצפון וזה מביט לדרום כו', וכן לכל ששה קצוות, זה מסתכל על הילדים, וזה מסתכל על השעון ומחשב מתי יגיע זמן הבדלה, ויוכל כבר לחזור לעסקיו, לדבר בטלפון ולכתוב מכתב וכיו"ב – הרי רואים שלא נפעלה הזזה כלל!...
כאשר נותן את הפדיון לרבינו הזקן, הנה בשעת מעשה גופא ה"ה נשאר לעמוד במעמדו ומצבו, באופן שמעלים ומסתיר ומגביל ומיצר, ויתירה מזה – אפילו מנגד!...
כבר היתה צריכה להיות איזו הזזה!...
נמצאים כבר י"ג שנה לאחרי ההסתלקות של הרבי, והרי לאחרי י"ג שנה נעשים "גדול", "בר מצוה", וא"כ היו כבר צריכים להתחיל להבין...
*
ח. דובר לעיל (ס"א) שביום זה יש ב' ענינים: שבת ור"ח.
וכאשר רוצים לדעת מי מהם קודם – הרי זה ע"ד הידוע43 בענין "אלו ואלו דברי אלקים חיים"44, שמצד בחי' אלקים חיים, הנה ב' הדעות ("אלו ואלו") אמת, אבל מצד האמת לאמיתו דשם הוי', אזי ההלכה היא רק לפי דעה א', וכדי לברר את ההלכה, העצה היא – להתעלות למעלה מבחי' אלקים חיים, ולראות את הענין כפי שהוא מצד שם הוי'. אבל, כיון שלא כולם שייכים לזה – אזי ישנה עצה פשוטה: לעיין בגמרא ופוסקים, ראשונים ואחרונים, וכאשר רואים את ההלכה בנגלה דתורה, מובן, שזהו האמת לאמיתו שמצד שם הוי'.
ובנוגע לעניננו:
תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם, מקודש ושאינו מקודש – מקודש קודם45.
וכיון ששבת הוא תדיר ומקודש יותר מר"ח, הרי מובן, שהענין הראשון שבהתוועדות זו הוא בנוגע לשבת, שהוא הסוף של יום ראשון בשבוע, יום ההילולא של רבינו הזקן, כמדובר לעיל (ס"א).
ט. ונוסף לזה, ישנו גם הענין דראש חודש:
בנוגע לר"ח מצינו דבר והיפוכו: מחד גיסא – ר"ח מותר בעשיית מלאכה, ורק הנשים נוהגות שלא לעשות בו מלאכה46 (ומנהג זה גופא אינו אלא בנוגע למלאכות מיוחדות, שהרי עושות עבודת הבית, כמו בישול וכיו"ב47); ולאידך גיסא – ר"ח אינו נקרא יום המעשה, כמובן ממ"ש48 "שער החצר הפנימית גו' יהי' סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח", וכמובן גם מדברי יהונתן לדוד "ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה"49, וקאי על ערב ר"ח, כמ"ש50 "מחר חודש", וכיון שקורא לערב ר"ח "יום המעשה", מוכח, שר"ח אינו יום המעשה51.
ונוסף על הראיות מהפסוקים הנ"ל, מצינו זאת גם להלכה למעשה בנוגע לקריאת התורה:
איתא בגמרא52: "זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם .. קורין ג', ושאין בו ביטול מלאכה לעם, כגון ראשי חדשים וחולו של מועד קורין ד'".
ולכאורה: בשלמא בנוגע לחולו של מועד – יש מלאכות שאסור לעשותם בחוה"מ, ורק מלאכת דבר האבד מותרת בחוה"מ; אבל בנוגע לר"ח – כיון שמותר במלאכה, מהו הפירוש שאין בו ביטול מלאכה?
ומבואר ברש"י, ש"אין בו ביטול מלאכה כל כך, שאין הנשים עושות מלאכה בהן". וכן הוא בתוס', ש"מותר הוא בעשיית מלאכה לאנשים, אבל נשים אסורות במלאכה".
י. ולהעיר, שבענין זה רואים גודל המעלה של מנהג ישראל53:
ענין זה שהנשים אינן עושות מלאכה בר"ח – אינו אלא מנהג בלבד, וטעם המנהג הוא בגלל שלא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן בחטא העגל, ולכן נתן להן הקב"ה שכר שיהיו משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים54.
ולמרות שאין זה אלא מנהג בלבד, הנה ע"פ מנהג זה נקבע הסדר בקריאת התורה – שהיא מתקנת משה55 או הנביאים שבימיו56 – שקורין בר"ח ד' גברי, ולא עוד אלא שכך נהגו גם בר"ח שלפני חטא העגל (שהרי בין הארבעים יום שלאחרי מ"ת עד חטא העגל מוכרח להיות גם ר"ח).
וגדולה מזו מצינו גם בנוגע לדין דאורייתא:
בפ' משפטים (שקורין בשבועות הקרובים) נאמר בנוגע לעבד עברי: "אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו"57, ומפרש רש"י: "וכי מי הכניסה שתצא? אלא מגיד הכתוב שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו"58.
וכתב הרמב"ן: "אע"פ שלא הי' הוא מחוייב במזונותיהם מדין התורה, כמו שנתבאר בתלמוד בכתובות59, אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים, צוה הא-ל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם".
ומזה מוכח, שענין של מנהג פועל אפילו על דין דאורייתא.
וכל זה מודגש יותר ע"פ המבואר בחסידות60 גודל המעלה והחביבות שבמנהג ישראל – בנוגע להקפות שלא נכתבו אפילו בתושבע"פ, שזהו"ע נעלה יותר מניסוך המים, שלא נכתב בתורה שבכתב, כמו ניסוך היין, כי אם בתורה שבעל-פה, ואילו הענין דהקפות לא נכתב אפילו בתושבע"פ, ואינו אלא מנהג.
יא. אך צריך להבין:
כיון שר"ח מותר במלאכה, וכמבואר בפוסקים61 ש"האנשים הנוהגים שלא לעשות מלאכה (בר"ח) הוא מנהג בורות" – מדוע אינו נקרא "יום המעשה"?
ומ"ש ברש"י ותוס' שר"ח אין בו ביטול מלאכה לעם לפי שהנשים אינן עושות בו מלאכה, ולכן קורין ד' גברי – אינו מובן: הרי נשים פטורות מקריאת התורה, כמ"ש רבינו הזקן בהלכות פסח62 ש"נשים פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא בין של תורה בין של דברי סופרים" (ורק בנוגע לפרשת זכור יש דעות63 שגם נשים חייבות לשמוע קריאת התורה), ואין חייבים בה אלא אנשים, ולהם יש ביטול מלאכה64?
יב. והביאור בזה – ע"ד החסידות – כמבואר בדרושי רבינו הזקן והצ"צ65 בענין החילוק שבין שבת לר"ח, שבשבת נעשה עליית המלכות, בחי' הדיבור, לבחי' המחשבה, ואילו בר"ח בחי' המלכות היא במקומה, אלא שמקבלת מדרגא נעלית יותר מאשר בימי המעשה, ולכן, ר"ח מותר בעשיית מלאכה, כיון שבחי' המלכות היא במקומה (ולא כמו בשבת שאסור במלאכה, כיון שהמלכות עולה למעלה), ואעפ"כ אינו נקרא יום המעשה, כיון שבחי' המלכות מקבלת מדרגא נעלית יותר מכמו בימי המעשה.
ויש להוסיף ולבאר גם בפשטות הענינים:
ענין המלאכה בימות החול הוא לא רק דבר המותר, אלא כדברי המכילתא66 על הפסוק67 "ששת ימים תעבוד", "זו מצות עשה".
ולכאורה: מדוע לא ילמד תורה יומם ולילה ויתפרנס מקופת הקהל?! – אך הענין הוא, שתכלית הכוונה היא שיעסקו גם בעניני העולם, וכמאמר רז"ל "כל תורה שאין עמה מלאכה כו'"68, ו"גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים"69, שזהו מצד גודל המעלה שבעבודת הבירורים כו'.
וזהו גם הטעם שהלימוד בנוגע לל"ט מלאכות דעובדין דחול הוא ממלאכת המשכן70 – כיון שגם ע"י ההתעסקות בל"ט מלאכות דעובדין דחול פועלים המשכת אלקות כו', כמו ע"י עשיית המשכן71.
אלא, שההתעסקות בעניני העולם בימות החול דורשת יגיעה כו'.
וגם לאחרי שמזהירים שההתעסקות בזה תהי' רק באופן ד"יגיע כפיך"72 בלבד, ולא באופן של יגיעת המוח, ובלשון המובא בכמה דרושי חסידות73: "בלא לב ולב"74 – הרי זה סוכ"ס ענין שהתורה קוראת אותו בשם "יגיעה", ובמילא הרי זה דורש גם הכנה מסויימת עוד לפנ"ז, וכמובן גם מדברי אדה"ז בסיום השו"ע75 ש"אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום .. להרעיב ולסגף עצמו, שהרי מחליש כחו ולא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכח".
ומכל זה מובן, שבימות החול יש נתינת מקום ליגיעת וטרדות הפרנסה כו', כמבואר בתו"א76 ד"ה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה.
וכל זה – בששת ימי המעשה, שאז נמשך השפע דרך לבוש הטבע77; משא"כ בר"ח, שההמשכה היא מדרגא נעלית יותר – אזי נקל יותר שתהי' ההתעסקות בעניני העולם באופן של "יגיע כפיך" בלבד, ללא טרדה כו'.
וזהו הביאור בדברי הגמרא שבר"ח קורין בתורה ד' גברי מפני שאין בו ביטול מלאכה לעם – כיון שאז נקל יותר לעסוק בעניני העולם ללא טירדה כו', כנ"ל.
יג. ונקודת הענין:
ענינו של ר"ח הוא ממוצע בין יום השבת לימי המעשה78, כי: יום השבת הו"ע ההעלאה לבחי' הקדושה שלמעלה מהעולם. ימי המעשה הו"ע ההמשכה לעניני חולין שבעולם. ואילו ענינו של ר"ח הוא – המשכת הקדושה בעניני חול.
וזהו גם מה שתבע רבינו הזקן – בעל ההילולא דכ"ד טבת – שלא להתנתק מהעולם ולהסתגר ("זיין אָפּגעשלאָסן") בחדרו, אלא לצאת לעולם ולפעול בו מתוך קירוב הדעת כו', ולהמשיך את האמת לאמיתו גם בעולם שהוא מלא שקרים וחסדים, כנ"ל בארוכה.
* * *
יד. נוסף על האמור לעיל אודות החילוק שבין שבת לר"ח – יש גם נקודה משותפת ביניהם:
יום השבת – נוסף על ענין התענוג שבו, יש בו גם ענין השמחה, כדרשת חז"ל79 "וביום שמחתכם אלו השבתות", וכמ"ש הבה"ג80 שביום השבת יש חיוב גם על ענין השמחה.
וכמו"כ בנוגע לר"ח – כדאיתא בטור81: "הרי"ץ גיאות כתב .. שלא לומר צידוק הדין אחר המת בר"ח .. דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם .. ואומרים בו הלל, זה82 היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", והיינו, שגם בר"ח יש חיוב של שמחה.
וע"פ הידוע ששמחה פורצת גדר להסיר את כל ההגבלות כו', כמבואר בארוכה בדרושי חתונה ד"ה "שמח תשמח"83 – הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לנתינת הפדיון בכ"ד טבת, שכל מה שלא פעלו עדיין בזה84, יכולים לתקן ולפעול עתה ע"י השמחה באופן של יציאה מהגבלה85.
* * *
טו. מאמר ד"ה והי' מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו גו'.
* * *
טז. בהמשך להמדובר בהתוועדויות הקודמות86 אודות ג' הענינים: תניא, שולחן-ערוך, וענין הצדקה – יש להוסיף ולהשלים בנוגע לענין הצדקה:
ישנו ענין הצדקה כפי שנכלל בתורה ועבודה, ובנדו"ד – ענין הצדקה כפי שהוא בתורתו של רבינו הזקן, שכן, אע"פ שבשו"ע של רבינו הזקן אין הלכות צדקה, הרי ישנם כו"כ ענינים בהלכות צדקה87 שמופיעים בשאר ההלכות שבשו"ע88. ועוד ועיקר – שענין הצדקה נזכר בתניא ובאגה"ק בכו"כ מקומות89 שבהם תובע הרבה אודות ההתעסקות בענין הצדקה.
ובהקדמה – שאע"פ ששמו של רבינו הזקן הוא "שניאור", שמורה על שני האורות דנגלה דתורה ופנימיות התורה90, מ"מ, עיקר ענינו הוא פנימיות התורה, ומזה נמשך ונפעל גם בנגלה דתורה, כיון שפנימיות התורה ונגלה דתורה הן כמו נשמה וגוף91, והרי בעת התגלות הנשמה, כמו בעת השמחה, נפעל גם בגוף, שיוצא בריקודים83. ועוד זאת, שמצד ענין הפנימיות של רבינו הזקן, נפעל גם בכל הענינים, כולל גם בענין הצדקה.
ומצד התגלות פנימיות התורה ע"י רבינו הזקן (ולפנ"ז – ע"י האריז"ל), הנה גם כללות ההנהגה בקיום המצוות אצל איש פשוט צריכה להיות באופן נעלה יותר מכמו שהיתה בדורות שלפנ"ז אפילו אצל גדולי עולם, שלכן תבע רבינו הזקן שכל עניני העבודה יהיו באופן שלמעלה ממדידה הגבלה, ועד לעבודה שמצד עצם הנפש, שזהו"ע נעלה יותר מהמעמד ומצב שאינו יודע באיזה דרך מוליכין אותו92.
ונוסף על ענין הצדקה כפי שכלול בתורה (ועבודה), צריך להיות גם ענין הצדקה כפי שהוא בפני עצמו – נתינת הצדקה בפועל ממש.
ובזה גופא יכולה להיות הפעולה בשני אופנים: (א) ליתן ממון, ואז צריך המקבל לילך ולקנות את המצטרך לו, (ב) ליתן את המצטרך לו מן המוכן – שזוהי מעלה גדולה יותר, כדברי הגמרא במסכת תענית93 שמעלת הצדקה של האשה גדולה יותר מהצדקה של האיש: "משום דאתתא שכיחא בביתא ויהבא ריפתא לעני ומקרבא הנייתה" (דבר אכילה היא נותנת לעני, והוא בלא טורח, ממה שהיתה נותנת מעות ויטריח העני עד שיקנה). וכפי שנרמז גם בשיחת ח"י אלול94, שענין הצדקה שייך גם לנשים, ואדרבה, אצלם נוגע הענין ביותר.
וע"פ האמור לעיל שמצד התגלות פנימיות התורה צריך להיות העסק בתומ"צ באופן של בלי גבול – הרי גם נתינת הצדקה צריכה להיות בלי הגבלות.
יז. ולדוגמא – בסיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר95 שנזכר בקיצור בהתוועדות דכ"ד טבת96:
אצל רבינו הזקן הי' חסיד בשם ר' צדוק ר' מיילעך'ס, שהי' מתפרנס בעניות, ולצורך פרנסתו הי' הולך מכפר לכפר, והי' בקי במשניות בעל-פה, ובדרך הילוכו הי' נוהג לחזור משניות. וכאשר הזדמן לו להרויח בפרנסתו יותר מכפי הרגיל, הי' אומר, שבודאי ממתין לו בביתו שד"ר או מכתב מאדמו"ר הזקן שצריכים מעות עבור קופת רמבעה"ן...
כלומר: רבינו הזקן הזמין לו את ההוספה בפרנסתו, בשביל ליקח ממנו עבור המצטרך לו בעניני צדקה.
ולכאורה אינו מובן: לשם מה הוצרך רבינו הזקן להזמין את ההוספה בפרנסה לר' צדוק – באותה מדה הי' יכול להזמין זאת לעצמו, או ישירות לעני הנצרך?
אך הענין הוא – ש"צדיקים דומים לבוראם"97, והרי הקב"ה ש"זן את העולם כולו בטובו בחן בחסד כו'"98, הנה לפעמים נותן לאדם באופן ישיר, ולפעמים נותן באמצעות מישהו אחר, שנותן לו בתורת פקדון כדי שיתננו לעני וכיו"ב99.
ובענין זה היתה מעלתו של ר' צדוק – שכאשר נזדמנה לו פרנסה בלתי רגילה, ידע שהכוונה בזה אינה בשבילו, אלא בשביל עניני הצדקה של רבינו הזקן.
והגע עצמך:
ר' צדוק עצמו הי' יהודי חשוב... כמובן מזה שהרבי קוראו בשם "ר' צדוק", וכמובן גם מהתיאור שלו שהי' בקי משניות וחוזרן בעל-פה בדרך הילוכו, והי' מסור ונתון לרבינו הזקן, עד כדי כך, שהרגיש את כוונתו ורצונו של רבינו הזקן, והי' חשוב אצל רבינו הזקן, שלכן שלח אליו שליח מיוחד, ולא הסתפק במשלוח מכתב.
וכיון שכן, הרי בודאי הי' ר' צדוק ראוי לקבל בעצמו את הפרנסה היתירה, ומדוע הי' בטוח שאין זה עבורו, אלא עבור עניניו של הרבי?!
והביאור בזה – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה הנ"ל בהקדמה לסיפור אודות ר' צדוק, שרבינו הזקן תבע מחסידים שלא יסתפקו במדות ע"פ תורה, ואפילו לא במדות ע"פ חסידות, כדברי המשנה100 "שלי שלך ושלך שלך חסיד", אלא שיהיו מדות עצמיים (דהיינו מדות שמצד עצם הנפש).
ולאחרי הסיפור אודות ר' צדוק – מסיים הרבי: זה נקרא מדות עצמיים, שכאשר הרויח בפרנסה שלא לפי הרגיל, ידע שאין זה שלו!
כלומר: כאשר המדות הם ע"ד הרגיל, ה"ה בהגבלה, ע"פ שכל וכו', ומצד השכל יכול לחשוב שההוספה בפרנסה היא עבורו; אבל כיון שהיו אצלו מדות עצמיים, שהאיר אצלו עצם הנפש – שזהו ענין ששייך יותר אצל אנשים פשוטים – הי' אצלו בפשיטות שההוספה בפרנסתו אינה אלא בשביל רבינו הזקן.
ובאופן כזה צריכה להיות ההנהגה אצל כל תלמידיו של רבינו הזקן ההולכים באורחותיו – שכאשר מזדמנת להם הוספה בפרנסה שלא ע"ד הרגיל, עליהם לדעת שאין זה בשבילם, אלא בשביל עניניו של הרבי!
יח. אך עדיין נשאלת השאלה: מה נקרא הוספה בפרנסה שלא ע"ד הרגיל, שאז צריך לידע שאין זה עבורו כו'?
ויובן בהקדם המבואר במאמר של רבינו הזקן ד"ה ויספו ענוים בה' שמחה101, ש"עיקר הענווה הוא שלא ירגיש במעלת עצמו כלל בכל אשר הוא עושה טוב כאילו לא עשה כלום בעיניו .. דלא מחזיק טיבותא לנפשי' כו', ולכן יוכל להיות עניו מכל אדם (ומוסיף דבר חידוש שלא ראיתי בשום מקום) אפילו מנכרי, להיות כאשר יתבונן שמה שהוא מאמין בה' אחד ואחוז וקשור בה' .. אינו מצד עצמו, שהגיע לזה מחמת השגותיו .. רק ירושה מאברהם וכו'".
ומובן, שכאשר יהי' במעמד ומצב שלא יחזיק טובה לעצמו, ובפרט כאשר יתבונן במעמדו ומצבו, ש"הריעותי את מעשי"102, ועאכו"כ בנוגע לדיבור ומחשבה – אזי יגיע למסקנא103 שכל מה שיש לו הרי זה שלא ע"ד הרגיל...
וכיון שכן, הרי לעצמו אינו צריך מאומה, ובמילא יתן צדקה ללא חשבונות.
מצד חשבון שע"פ השכל, הרי כיון שהממון שהרויח בפרנסתו הוא שלו (מלבד המעשר, שבזה יש שקו"ט אם הוא בגדר ממון בעלים104), ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט105 בביאור מארז"ל106 "התורה חסה על ממונם של ישראל", שזהו בגלל שבכל דבר יש ניצוץ קדושה כו', כך, שגם ניצוצות הקדושה שבממון זה שייכים ונוגעים אליו – בודאי יכול להשתמש בו לצרכיו;
אבל לאחרי ההתבוננות האמורה – יגיע למסקנא שלעצמו אינו צריך כלום, ואז, מבלי להמתין לציווי ופקודה, יהי' אצלו סדר רגיל ליתן צדקה באופן של הרחבה, ומתוך שמחה וטוב לבב, אשר, השמחה עצמה פועלת ענווה וביטול107, ופורצת גדר, שתהי' ההנהגה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.
* * *
יט. בהמשך להמדובר לעיל אודות ענין הצדקה שצריך להיות באופן שלמעלה מהגבלה – יש להוסיף שכן הוא גם בנוגע לב' הקוין דתורה ותפלה, ויש צורך להדגיש זאת, בגלל שיש מקום גם להנהגה אחרת, ועד – מן הקצה אל הקצה:
בנוגע לתורה – הנה מחד גיסא יש חיוב לעסוק בתורה יומם ולילה, כמ"ש108 "והגית בו יומם ולילה";
ולאידך גיסא – איתא בגמרא במסכת מנחות109 "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש כו'".
ויתירה מזה: בגמרא הנ"ל מדובר אודות "עם הארץ", כמובן מהמשך דברי הגמרא אם "דבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ" או "מצוה לאומרו בפני עם הארץ"; ובענין זה מוסיף ומחדש רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה110, ש"אפילו מי שדעתו יפה ויוכל ללמוד .. אם אירע לו לפעמים שצריך להתעסק במלאכתו ופרנסתו כל היום כולו, ואי אפשר לו ליפנות ממנה כלל בלי הפסד, יקיים גם כן מצות והגית בו יומם ולילה בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית".
ועד"ז בנוגע לאופן הלימוד:
מחד גיסא – ישנו לימוד התורה באופן נעלה, שלומד גם פנימיות התורה, ובאופן שהלימוד דפנימיות התורה חודר גם בלימוד נגלה דתורה וכו';
ולאידך גיסא – יכול להיות מצב של לימוד התורה באופן שעז"נ111 "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי גו'", והיינו, שאע"פ "שאין דברי תורה מקבלין טומאה"112, מ"מ אומרים לו "מה לך לספר חוקי", בגלל "שמוסיף כח בקליפות לפי שעה"113, והרי זה ע"ד מ"ש רבינו הזקן בתניא114 המשל מ"האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא מלא צואה, שאין לך עלבון גדול מזה, אפילו עושה כן לפי שעה כו'",
ו"אעפ"כ, לעולם יעסוק אדם בתורה, כי מתוך שלא לשמה יוכל לבוא לידי לשמה"113,
– וכפי שמבאר רבינו הזקן בקו"א113, ש"הא דאין מלמדין לתלמיד שאינו הגון115, יש לומר, דהרב אינו צריך להכניס את עצמו לבית הספק .. אבל הוא עצמו חייב להכניס את עצמו כו'", ומוסיף, "וגם הרב יש לומר דצריך להכניס את עצמו לבית הספק אם אי אפשר בענין אחר כו'"116 –
כי, "כשיחזור אח"כ בתשובה .. כמ"ש117 כי לא ידח ממנו נדח, אזי מוציא מהקליפה כל התורה והמצות וחוזרים לקדושה כו'".
וב' קצוות אלו קשורים זב"ז, והיינו, שהעלי' של הקצה התחתון היא ע"י הקצה העליון כו'.
ועד"ז ישנם ב' קצוות בנוגע לתפלה:
מחד גיסא, ישנו ענין התפלה במדריגה היותר נעלית – כפי שהי' אצל רבינו הזקן, באופן ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"118, "שלא לחפוץ שום דבר זולתו ית', ולא אפי' שמים וארץ שהם ג"ע עליון ותחתון .. אלא תהי' האהבה רק לו ית' לבד דהיינו למהו"ע ית' ממש", וכדברי הצ"צ119: "כך הי' נשמע הלשון ממורינו ורבינו נ"ע בדביקותו, שהי' אומר בזה"ל: איך וויל זע גאָר ניסט, איך וויל ניט דאַיין ג"ע, איך וויל ניט דאַיין עוה"ב כו', איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין";
ולאידך גיסא, יכול להיות ענין התפלה בקצה הכי תחתון – כפי שמצינו בתניא בקו"א120 שרבינו הזקן נותן עצה ל"תפלה שלא בכוונה שמחשב מחשבות זרות", שאע"פ שהיא "תפלה פסולה", מ"מ, "יש לה תיקון בקל לחזור ולעלות כשמתפלל בכוונה אפילו תפלה אחת מלוקטת מתפלות כל השנה".
והגע עצמך:
הפירוש ד"תפלה שלא בכוונה" כאן הוא – לא רק שחסרה אצלו הכוונה ד"דע לפני מי אתה עומד"121, ותפלתו היא כ"מצות אנשים מלומדה"122, ועד לאופן שאינו שומע מה שמדבר... אלא יתירה מזה – "שמחשב מחשבות זרות", ומזה מוכח, שהוא במעמד ומצב של "מקום פרוץ" [שלכן נופלים לו מחשבות זרות, וכידוע פתגם רבותינו נשיאינו123: "אין אַ פּוסטקע (מקום פנוי וריק) קריכן כו'"...], שאסור להתפלל בו124.
ואעפ"כ אומר רבינו הזקן שגם תפלה כזו "יש לה תיקון בקל", ולא באופן שרבינו הזקן יתקן זאת, אלא כל אחד בעצמו יכול לתקן זאת – "כשמתפלל בכוונה אפילו תפלה אחת מלוקטת מתפלות כל השנה".
ובענין זה רואים איחוד ב' הקצוות: רבינו הזקן, שהוא זה שתובע שתפלתו של כל אחד מישראל תהי' באופן ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", "איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין" – הנה הוא בעצמו נותן עצה כיצד לתקן תפלה פסולה!
וע"ד המבואר באגרת ד"נפש השפלה"10, שהעבודה היא לא רק באופן של "אמת לאמיתו", אלא גם באופן של "חסדים ושקרים", ושם פועלים ש"ירווח לו".
כ. ועד"ז בנוגע למצות הצדקה, שיכולים לקיימה באופן של הגבלה כו', ויכולים גם לקיימה באופן שלמעלה מהגבלה כו', כבסיפור הנ"ל אודות ר' צדוק.
ויתירה מזה – כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר95 אודות חסיד עני, שלא הי' יכול להשתתף בעניני צדקה, כמו לקופת רמבעה"ן וכיו"ב, ובמשך חודש או חדשיים בשנה הי' אוכל רק לחם צר ומים לחץ, ומה שחסך ולא הוציא כדי ללפת הפת שלו, הי' נותן לצדקה.
כלומר: לא מדובר כאן אודות ענינים של מותרות, כי אם אודות מה שנצרך ללפת את הפת, שזהו דבר שבודאי מותר לו ע"פ תורה, ואעפ"כ, ויתר על זה, והסתפק בלחם צר ומים לחץ, כדי שיוכל ליתן צדקה.
ומוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהי' עושה כן כמה פעמים בשנה!
ויש לבאר ההדגשה שהי' עושה כן לא רק מידי שנה בשנה, אלא כמה פעמים בשנה – ובהקדמה:
איתא בשו"ע125 ש"הצדקה מעשרת", והרמ"א מוסיף: "אסור לנסות הקב"ה כי אם בדבר זה, שנאמר126 ובחנוני נא בזאת וגו'". ומקור הדברים – בגמרא127: "עשר תעשר128, עשר בשביל שתתעשר .. זיל נסי .. ומי שרי לנסויי' להקב"ה, והכתיב129 לא תנסו את ה' .. הכי אמר רבי הושעיא, חוץ מזו, שנאמר126 הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די .. עד שיבלו שפתותיכם מלומר די".
ולכאורה: ענינה של בחינה הוא – שכאשר "עוברים את המבחן", אזי מקבלים "תעודה", ובאם לאו כו'.
ובנדו"ד: הרמ"א פוסק שבענין הצדקה מותר לנסות ולבחון את הקב"ה שהבטיח שהצדקה מעשרת; ואילו הוא, למרות שנתן צדקה ונשאר עני מרוד – לא התפעל מזה, והמשיך לקמץ בסעודתו ולאכול לחם צר ללא לפת, כדי שיוכל להמשיך וליתן צדקה.
והחידוש בזה – שהתנהג כן לא רק פעם אחת, אלא חזר על הנהגה זו כמה פעמים.
ובזה גופא – לא רק בשנה הבאה, שאז החידוש אינו גדול כ"כ, כיון שלאחרי ר"ה ויוהכ"פ (ש"נקרא ג"כ ראש השנה בכתוב130 והוא בחי' נשמה ופנימיות"131) נעשה מציאות חדשה; אלא החידוש הוא – שחזר והתנהג כן במשך אותה שנה עצמה.
ולא עוד אלא – כפי שמדייק ומדגיש כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה הנ"ל – שהי' עושה כן כמה פעמים בשנה, דהיינו, יותר מב' פעמים:
כאשר עשה זאת בפעם השני', עדיין אין זה חידוש כ"כ, כיון שאפשר להסביר ולתרץ שזהו ענין של "נסיון", כמ"ש132 "כי מנסה ה' אלקיכם אתכם", והרי נסיון אמיתי – אצל איש תורני – הוא בענין שאין לו מקום ע"פ תורה, וכמו הנסיון של אברהם בענין העקידה, שלא הי' מקום לזה ("עס שטימט ניט") ע"פ תורה133, כדברי אברהם להקב"ה: "אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע134, וחזרת ואמרת קח135 נא את בנך וכו'"136. וכיון שהוא "חסיד", שאומר פרשת העקידה בכל יום – רואה גם בחייו ענין של נסיון, שלמרות שע"פ תורה הי' צריך לבוא לידי עשירות בגלל קיום מצות הצדקה, אעפ"כ נשאר עני מרוד, כיון שמנסים אותו מלמעלה כו'.
ולכן עיקר החידוש הוא – כאשר מגיע מצב כזה בפעם השלישית, שאז אין שום הסברה בזה (גם לא ההסברה שזהו"ע של נסיון, שהרי כבר יצא י"ח בפעם השני'), ואעפ"כ מתנהג באותו אופן, ומונע את עצמו מללפת את הפת, ואוכל לחם צר ומים לחץ, כדי שיוכל ליתן צדקה, לקופת רמבעה"ן, עבור החזקת תורה וכיו"ב, או אפילו עבור פרנסת עניי עכו"ם137 מפני דרכי שלום138 – שהנהגה כזו היא מצד מדות עצמיים (כנ"ל סי"ז).
כא. ובנוגע לעניננו:
ידוע מ"ש בתורה אור139 ש"דורות האחרונים דור אחר דור אין בהם רשעים כ"כ ולא צדיקים כ"כ טובים". ועד"ז בנדו"ד, שבימינו אלו לא נמצאים במעמד ומצב שכדי ליתן צדקה צריכים להסתפק בלחם צר ומים לחץ...
ובכל אופן, מה שנוגע אלינו מהסיפור הנ"ל – הרי זה הלימוד וההוראה שנתינת הצדקה צריכה להיות באופן שלמעלה מחשבונות, וגם כשנמצאים במעמד ומצב של הרחבה, ועד לעשירות – צריכים ליתן הכל!
וע"ד הסיפור הידוע אודות הרה"צ מרוז'ין140, שהי' מתנהג באופן של הרחבה כו', ועד שהי' נועל מנעלים מכסף וזהב, אבל, כל זה הי' רק לעיני הרואים, ולאמיתו של דבר, הנה המנעלים מכסף וזהב היו ללא סוליא... כך, שבימות החורף היו רגליו דורכות ע"ג הקרח, והי' סובל יסורים...
ויה"ר שע"י קיום מצות הצדקה תקויים ההבטחה "עשר בשביל שתתעשר", היינו, לא רק "די מחסורו אשר יחסר לו"141, שבזה נכלל אפילו "סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו"142, אלא גם באופן של עשירות גדולה, כולל גם עשירות בדעת143.
(כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה לחלק להמסובים, ואח"כ אמר:)
שמעתי פעם מחסידי פולין, מהו טעם שחוטפים "שיריים" דוקא מ"רבי", ולא מ"חסיד", כי, "רבי", הנה לעצמו נוטל הוא את האהבה ויראה, ומה שמחלק לאחרים הרי זה כסף וזהב גשמיים; ואילו "חסיד" – את הכסף וזהב נוטל לעצמו, ואת האהבה ויראה ה"ה מחלק לאחרים...
אבל האמת היא, שיכול להיות שגם חסיד יתן כסף וזהב גשמיים, וגם רבי יתן אהבה ויראה, וכפי שראינו אצל רבותינו נשיאינו, שנתנו אהבה ויראה (לא רק טבעיים, אלא גם) שכליים.
* * *
כב. בתפלת מנחה מתחילים לקרוא פרשת בא: "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו'", והיינו, לפי שמשה מצד עצמו התיירא מפני "התנין הגדול גו'"144 (כמבואר בזהר145), כי עדיין לא נתמלאה סאתה146, וע"פ החשבון ד"ארבע מאות שנה"147 היתה גלות מצרים צריכה להימשך עוד מאה ותשעים שנה, ולכן הי' צורך בציווי ונתינת-כח מהקב"ה, ואז, כאשר הולכים בשליחותו של הקב"ה, אין מה להתיירא, ופועלים את הענין דיציאת מצרים148.
וזוהי גם הוראה ונתינת כח – שכאשר הולכים בשליחותו של הרבי, אין מה להתפעל מחשבונות שע"פ שכל כו'.
ומזה באים להמסופר בהמשך הפרשה אודות היציאה ממצרים, כולל גם הציווי "וישאלו גו' כלי כסף וכלי זהב"149 כדי שתהי' היציאה ממצרים "ברכוש גדול"150, ועד – "ונצלתם את מצרים"151,
וכפי שממשיך בפרשה שלאח"ז: "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"152, וכפירוש התרגום: "בריש גלי", וכידוע הרמז המובא בספרי פולין153 ש"בריש" ר"ת רבי שמעון ב.ן י.וחאי, שענינו פנימיות התורה, והרי ע"י הפצת המעיינות חוצה פועלים את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.
הוסיפו תגובה