יפה שעה אחת, יו"ד שבט (מאמר ב), ה'תשכ"ג

בס"ד. יו"ד שבט (מאמר ב), ה'תשכ"ג

(הנחה בלתי מוגה)

יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב1. ומבואר בזה במאמר2 של רבינו הזקן3 שזהו לפי שחיי עוה"ב הוא מן היו"ד שבי"ה, אבל אור א"ס בעצמו קדוש ומובדל גם מעשיות פליאות חכמה כו', וע"י המעשים טובים בא ונמשך קדושת עצמותו כו', ולכן יפה הוא מכל חיי עוה"ב, לפי שהם שרשיים ומקוריים לחיי עוה"ב שנמשך מן היו"ד, והוא אשר עין לא ראתה כו', וד"ל.

והנה מ"ש שחיי עוה"ב הוא מן היו"ד שבי"ה, הרי זה ע"פ מארז"ל במנחות4 ביו"ד נברא עולם הבא ובה' נברא עולם הזה, ומזה מובן שחיי עוה"ב נמשכים מאות יו"ד של שם הוי'. אבל המבואר שתשובה ומעשים טובים הם למעלה מזה (שעל ידם נמשך קדושת עצמותו), לכאורה אינו מובן, שהרי שם הוי' הוא היותר נעלה מכל השמות (עשר שמות הקדושים5 או שבעה שמות שאינם נמחקים6), ונקרא שם העצם7, שם המפורש8 ושם המיוחד9, ואיך אפשר שתשובה ובפרט מעשים טובים יהיו למעלה יותר משם הוי', למעלה גם מאות יו"ד שהיא האות הראשונה דשם הוי'.

ב) ויובן בהקדם מה שההתחלה דמתן תורה בעשרת הדברות היא אנכי הוי' אלקיך10, והיינו, שההתחלה אינה בשם הוי', אלא בתיבת אנכי שקודמת ולמעלה משם הוי', בחי' אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז בשום אות וקוצא כו'11. וענינו בתורה הוא עיקר ופנימיות ועצם התורה שלמעלה מהתחלקות, וכפי שמצינו בזהר12 (שאומרים בעת ההשתטחות על הציון, ובפרט ביום ההילולא) אודות ההוא ס"ת (ד)הוה פסול על דאשתכח וא"ו יתיר בההוא קרא13 דושסעת שסע שתי פרסות [אף שלכאורה, ע"פ דין, קשה לומר שזהו חסרון שפוסל את הס"ת14, ומה גם שעי"ז לא נשתנה הפשט והפירוש כו'], שזהו מצד הענין הפנימי והעצמי שבתורה, שבו אין חילוק בין אות אחת לחברתה, כיון שכל האותיות יחדיו הם אות אחת גדולה – האות הראשונה ד"א.נכי הוי' אלקיך". וזהו גם מה שמצינו בתוספתא15 בנוגע לשואל כענין, שכל התורה כולה ענין אחד הוא, והיינו, שאע"פ שהתורה נחלקת לששה סדרים, ובפרטיות יותר, ששים מלכות, אלו המסכתות, ושמונים פלגשים, אלו הברייתות, ועלמות אין מספר, אלו ההלכות16, מ"מ, הכל הוא ענין אחד17, כיון שזהו עיקר ופנימיות ועצם התורה, שהו"ע שאינו מתחלק, ובנקודה אחת מוצאים את התורה כולה. וזהו גם כללות הענין דברכת התורה, שעל זה אמרו רז"ל18 על מה אבדה הארץ גו'19, שלא ברכו בתורה תחילה, שמזה מובן גודל העילוי דברכת התורה לגבי לימוד התורה עצמו, שדוקא הענין דברכו בתורה תחילה הי' יכול לפעול שביהמ"ק יהי' בקיומו עד היום הזה, משא"כ כשנחסר הענין דברכו בתורה תחילה, הנה אע"פ שעסקו בתורה הרבה, לא היו יכולים לפעול זאת. והענין בזה, שאף שהתורה עצמה היא חכמה עמוקה, ואילו ברכת התורה לא שייך בה הבנה והשגה עמוקה, מ"מ, ההתחלה היא מברכת התורה דוקא, שזוהי הנקודה (ללא הבנה והשגה) העצמית של התורה, שהו"ע ההתקשרות עם נותן התורה, שצריך להמשיכה באופן שתתפשט בכל התורה כולה.

ג) אמנם אף שגדלה ביותר מעלת בחי' אנכי, הרי לאידך גיסא, מצינו במדרש20 שאנכי הוא לשון מצרי. ולכאורה תמוה, שהרי מצרים הו"ע תכלית הירידה למטה, ואיך אפשר שכאשר מדובר אודות מ"ת ועשה"ד, ובעשה"ד גופא הדיבור הראשון, ובדיבור הראשון גופא התיבה הראשונה, הנה תיבה זו היא בלשון מצרי. אך הענין יובן ע"פ המבואר בהמאמר דיום ההילולא בסעיף השייך לשנה זו21, בענין ההתפשטות דאוא"ס למטה מטה עד אין תכלית, שנמשך ומתפשט עד למדריגה היותר תחתונה, עד שיכול להיות דבר ההיפך מאלקות לגמרי, והיינו, לשכוח על הוי' כו' ולהיות יעוז בהוותו22, ועד כמו שהוא בקליפה וסט"א, לומר לי יאורי ואני עשיתיני23, שזהו היפך האמת ממש, דהאמת הוא כמ"ש24 ויברך יעקב את פרעה, שברכו שיעלה נילוס לקראתו25, והוא השפעת הטוב העליון כו', ומ"מ, הנה פרעה מלך המצרים וגבולים הוא עוד כפוי טובה ואומר לי יאורי ואני עשיתיני כו'. ומזה מובן, שכדי שיהי' תיקון המטה מטה עד אין תכלית, הרי זה דוקא ממקום שלמעלה מכל סדר השתלשלות, ולמעלה אפילו משם הוי', שזהו אנכי דוקא. וטעם הדבר, כי, האפשרות שתהי' למטה מציאות דמצרים שאומרת לי יאורי ואני עשיתיני, הרי זה לפי שהיש הנברא נלקח מהיש האמיתי26, ולכן, מלשון מצרי, כאשר פועלים בו אתהפכא חשוכא לנהורא27, מתגלה ענין שלמעלה אפילו משם הוי', שזהו בחי' "אנכי".

ד) והענין בזה בעבודת האדם, דהנה, תיבת אנכי שגדלה מעלתה כו', הרי כיון שאינה מעשרה שמות הקדושים, יכולים לאמרה גם במעמד ומצב שקודם נטילת ידים, וכמו באמירת מודה אני28, שגם כאשר האיש הישראלי נמצא במעמד ומצב שאסור לו להזכיר שם קדוש (ועאכו"כ ללמוד תורה), הנה גם במעמד ומצב זה נצטווה כבר על ענין העבודה – אמירת מודה אני, ולא עוד אלא שאמירת מודה אני היא ה"נקודה" שלפני לימוד התורה וקיום המצוות [וכמו ברכת התורה שקודמת ללימוד התורה, והרי אפילו עם-הארץ שלא ידע מאי קאמר29, הרי הוא עולה לתורה30, ומחוייב לברך ברכת התורה, ואין זו ברכה לבטלה ח"ו, אע"פ שלא ידע מאי קאמר], ו"נקודה" זו צריכה להתפשט בכל מציאותו של איש ישראל ע"י עבודת התפלה31. והיינו, שמחד גיסא, הנה אי-הזכרת שם קדוש באמירת מודה אני, מורה על היות האדם במדריגה נמוכה, שאסור לו להזכיר שם קדוש, כיון שעדיין לא נטל ידיו (ער איז נאָך ניט קיין אָפּגעוואַשענער). ולאידך גיסא, כיון שענינה של עבודת התפלה (איזו היא עבודה שבלב זו תפלה32, שהיא הנקודה של כללות עבודת היום) הוא לפעול התפשטות ה"נקודה" דמודה אני, הרי מובן, שדוקא בעת אמירת מודה אני ללא הזכרת שם קדוש, נמצאת אצלו בגלוי ה"נקודה" שמתעלמת אח"כ, כיון שצריכה להתפשט בכל מציאותו.

ויש לבאר ענין זה בהקדם פירוש רבינו הזקן33 על הכתוב34 והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, שענוותנותו של משה היתה בעיקר כשראה את הדור דעקבתא דמשיחא, שהם בבחי' רגל ועקב בלבד, שזוהי השלילה בתכלית של ענין השכל שבראש בכלל, ועאכו"כ השכל של משה רבינו, שהי' המקבל הראשון של התורה, וענינו הי' עצמיות החכמה, כיון שראה שדוקא אצלם ישנו ענין המסירת-נפש במיוחד וביותר מכמו שהי' בדורות שלפנ"ז. וכמבואר35 המשל על זה, שנקל יותר להכניס את הרגל למים חמים מאשר את הראש, והיינו, שגם כאשר יודעים שזהו ענין שיש בו תועלת לרפואה, מ"מ, כאשר צריכים לפעול זאת, נקל יותר לפעול להכניס את הרגל מאשר להכניס את הראש. ודוגמתו בנמשל, שאדם החדור בשכל, קשה לו יותר להגיע למס"נ מאשר אנשים פשוטים, שמציאותם היא מלכתחילה באופן שאינם שייכים להבנה והשגה, וצריכים רק לציית. ועד"ז מובן גם בענין אמירת מודה אני, שביחד עם החסרון שעדיין לא למד תורה, ועומד עתה ב"מודה אני" בלבד, יש בזה מעלה, שנקל יותר לפעול אצלו ענין של מס"נ מאשר אצל מי שיש לו קושיות דקדושה, שמהם יכולים להשתלשל קושיות דלעו"ז. וזהו גם מה שהתחלת יסוד ושורש העבודה הוא (לא בענין של הבנה והשגה, שבא לאחרי כן, אלא) בענין הקבלת עול, שום תשים עליך מלך36, שזהו"ע אמירת מודה אני לפניך מלך חי וקיים, בהיותו במעמד ומצב שאינו שייך עדיין לשם הוי', שלכן אסור לו להזכירו.

ה) ועפ"ז יובן הטעם שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העוה"ב. דהנה, יש ענינים שנמשכים משם הוי', שזהו כללות סדר ההשתלשלות, ועד עולם הבא שנברא באות יו"ד דשם הוי', שבזה נכללים גם חיי העולם הבא. אבל ישנו ענין שלמעלה מזה, שהוא יפה מכל חיי העולם הבא, שזהו ענין המעשה (תשובה ומעשים טובים), שהוא בעולם העשי' דוקא, שנקרא בשם מצרים, כמאמר המדרש37 (שהובא ונתבאר בכמה מאמרים38) כל המלכיות נקראו על שם מצרים. ודוגמתו בלימוד התורה גופא, שהלימוד הוא מתוך מיצר ועקתא, והיינו, שלומד תורה לא מצד איזה טעם שיהי', כדי לקבל סמיכה וכיו"ב, אלא בשביל ההתקשרות עם נותן התורה. ועל זה אמרו רז"ל39 גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, היינו, שלימוד התורה שלמעלה מכל המצוות, שהרי כל חפצי שמים לא ישוו בה40, כך, שיפה שעה אחת בתורה אפילו מחפצי שמים, הנה לימוד זה מביא לידי מעשה, שהמעשה הוא העיקר41, למעלה אפילו מחיי העולם הבא. וענין זה יתגלה כאשר יקויים היעוד42 ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו, בשר דייקא, לא נשמה, נפש האלקית או אפילו רוחניות בכלל, אלא בשר דוקא – ע"ד האמור לעיל (ס"ג) שאנכי הוא לשון מצרי, ואעפ"כ נאמר אנכי בתחלת עשה"ד, אפילו לפני הוי'. אבל לאחרי כן, אין להשאר באנכי בלבד, אלא צריך להמשיך זאת בהוי', ובאופן שהוי' יהי' אלקיך, כחך וחיותך43, ועד שיומשך בכל עשה"ד, בכל תרי"ג מצוות, עד לדקדוק קל של דברי סופרים, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. וכל זה מאחדים ומייחדים באופן שנעשה ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד44.