נתת ליראיך נס להתנוסס, יום א' פ' פינחס, י"ג תמוז, ה'תשי"ב

בס"ד. יום א' פ' פינחס, י"ג תמוז, ה'תשי"ב

(הנחה בלתי מוגה)

נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה1, ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר2 פירוש התרגום (ועוד מפרשים), שתוכנו, שנס קאי על ענין הנסיונות, ונס להתנוסס היינו שהנסיונות פועלים רוממות, והכח על זה הוא מאברהם אבינו, שזהו מפני קושט סלה, שקושט קאי על אברהם. והנה, פירוש זה אינו בסתירה לפירוש הפשוט, שנס קאי על ענין הנסים, ונס להתנוסס היינו שע"י הנסים שמראה הקב"ה נעשה רוממות בכל ישראל, ובפרט ביראיך, ופעולת הנסים בעולם היא מפני קושט סלה, היינו שנמשך ומתגלה בחי' ואמת הוי' לעולם3.

ב) וביאור הענין שע"י הנסים נמשך בחי' ואמת ה' לעולם, הנה, ענין הנסים הוא היפך הטבע, דטבע הוא כפי שעולם כמנהגו נוהג, ועד שאפשר לחשוב שהעולם הוא כמו בירה בלי מנהיג, אך ע"י הנס שענינו שידוד המערכות ושינוי מהלך הטבע, הרי זה מעורר את האדם המתבונן, וכאשר הנס הוא גדול אין צורך אפילו בהתבוננות, ורואה שיש מנהיג לבירה4.

ולהבין בעומק יותר ענין ההמשכה שע"י הנסים, הנה5 איתא בגמרא6 אל יעמוד אדם במקום סכנה כו' שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס, מנכין לו מזכויותיו. ומובן מזה, שענין הנס הוא כמו הענין דשכר מצוה, שהרי נותנין לו א' משניהם, או שכר מצוה או נס במקום שכר מצוה. והנה ענין שכר מצוה יובן ע"פ מ"ש בעמק המלך7, שהכוונה היא שע"י תורה ומצוות תהי' המשכת בחי' אוא"ס שלפני הצמצום שיאיר בגילוי כו'8, דהנה, בריאת העולמות היתה ע"י הצמצום והמשכת קו קצר ודק9, אך כוונת הבריאה היא שע"י תומ"צ ימשיכו גם את האור שלפני הצמצום.

והנה כללות ב' ענינים הנ"ל, אור הקו שנמשך אחר הצמצום ואוא"ס שלפני הצמצום, הם ב' המדריגות דממכ"ע וסוכ"ע10. דאור הקו הוא האור שמאיר בכללות ההשתלשלות, שנמשך בסדר והדרגה עד למטה, כמשל שלשלת11, שהטבעת העליונה קשורה עם הטבעת התחתונה, וטבעת זו קשורה בטבעת שלמטה ממנה, עד לטבעת היותר תחתונה. ומזה מובן ב' ענינים, הא', שהקו יש בו התחלקות פרטים, ההתחלקות דמעלה ומטה12, כמו בשלשלת שכל טבעת חלוקה במדריגתה מחברתה, והב', שכל המדריגות שבאור הקו יש להם ערך זה לזה, כמו בשלשלת, שכל הטבעות אחוזות וקשורות זו בזו. וכל זה הוא בסדר השתלשלות. אבל למעלה מהשתלשלות, ובפרט באור א"ס שלפני הצמצום, אין התחלקות דמעלה ומטה, ובעומק יותר, שאין שם התחלקות פרטים כלל. וזהו ההפרש בין אור הממכ"ע לאור הסוכ"ע13, דאור הממכ"ע הוא אור פנימי שיש בו התחלקות פרטים, ולהיותו אור פנימי, הנה גם כפי שנמשך בעולמות (בכלים) ה"ה נמשך בפנימיות, היינו שמתאחד עמהם, ומזה גופא מובן שיש בו התחלקות פרטים, דכיון שנמשך בכל עולם ועולם לפי ערכו, הרי מובן שיש בו ריבוי פרטים. ומזה מובן גם שאור זה הוא בבחי' גילוי בלבד ואינו אור עצמי, שהרי כל עצם בלתי מתחלק14. משא"כ אור הסוכ"ע הוא אור מקיף, היינו שמצד עצמו הוא מקיף, ואין בו התחלקות לפרטים, לא ההתחלקות דמעלה ומטה ולא ההתחלקות ברוחב15, ולהיותו מקיף מצד עצמו, הנה גם כפי שנמשך בעולמות ה"ה בבחי' מקיף אל העולמות. ואין הכוונה שהוא בבחי' מקיף בלבד, שהרי הוא נמצא בתוכו ותוך תוכו של כל נברא בפנימיות, אלא להיות שאינו מאיר בגילוי בעולמות (דכיון שאין בו התחלקות, ואילו העולמות הם בהתחלקות וסדר השתלשלות זה למטה מזה, לכן אינם סובלים את אור הסובב, ונמצא בהם בהעלם), לכן נקרא סוכ"ע16. ואף שעיקר חיות העולמות הוא מצד אור הסובב דוקא17, הרי אור הסובב הוא בהעלם בעולמות, ואם יתגלה בהם אור הסובב, יתבטלו ממציאותם (אויס השתלשלות ועולמות), ובהיותם בגדר עולמות אינם יכולים לקבל את אור הסובב בגילוי. דהנה, אור הממלא הוא בגילוי בעולמות, וגם בעוה"ז, דאף שבעוה"ז אין מרגישים את אור הממלא, הרי זה רק שאין יודעים שזהו חיות אלקי, אבל הנבראים מרגישים שיש להם חיות שמחי' ומהווה ומקיים אותם18, והיינו, לא רק שמבינים בשכל שיש בהם חיות, אלא עוד זאת, שמרגישים את החיות שהוא מציאותם, אלא שאינם יודעים מהות החיות, שנדמה להם שהוא חיות סתם, ובאמת הרי זה חיות אלקי. ומאחר שעצם החיות הוא בגילוי בעולם, ורק מצד העלם והסתר החומר אין יודעים שזהו חיות אלקי, הרי מובן, שע"י העבודה בבירור וזיכוך החומר אפשר להרגיש גם שהוא חיות אלקי. וראי' לדבר ממה שמצינו באדה"ר קודם החטא, כדאיתא בפדר"א19 שאמר לכל הנבראים בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו20, והנבראים היו בביטול מצד בחי' ה' עושינו, שזהו אור הממלא, והיינו, שהנבראים כפי שהיו במציאותם הרגישו את אור הממלא. וגם עכשיו הנה אור הממלא הוא בגילוי בנבראים, שמרגישים את החיות, אלא שטועים בתפיסת הדבר, שאין יודעים שזהו חיות אלקי. וכל זה הוא באור הממלא שהוא בגילוי בנבראים (שזהו הפירוש שהוא בפנימיות בנבראים), משא"כ אור הסוכ"ע הוא בהעלם בנבראים, כי הנבראים כפי שהם במציאותם אינם יכולים לסבול את אור הסובב, ואם יתגלה בהם יתבטלו ממציאותם.

ג) והנה ענין שכר המצוות הוא המשכת אור הסובב, ולמעלה יותר הוא אור א"ס שלפני הצמצום, וכנ"ל (מעמק המלך) שע"י המצוות ממשיכים את האור שלפני הצמצום. ולכן המשכה זו שע"י תומ"צ אינה בגילוי בעולמות, והפעולה שנעשית ע"י תומ"צ אינה ניכרת בגילוי בעולמות. והגם שע"י קיום המצוה נמשך אור מקיף על האדם המקיים את המצוה, וכדאיתא בתניא21 שלכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה אף אם הוא בור ועם הארץ22, ה"ז ג"כ בהעלם לגמרי, היינו, שלא זו בלבד שאינו מבין מהות הגילוי, אלא שאינו מרגיש כלל את הגילוי. וגם הענין דמצוה גוררת מצוה23, היינו שקיום המצוה פועל בגוף ונה"ב24 שירצו לקיים עוד מצוות, הרי גם בענין זה אינו מרגיש את הגילוי של המצוה, שהרי אינו יודע בעצמו (ער קלייבט זיך ניט פאַנאַנדער) למה רוצה לקיים עוד מצוה, אלא המצוה מושכת אותו בדרך ממילא (עס שטופּט אים און עס שלעפּט אים) לקיים עוד מצוה, שזהו דיוק הלשון גוררת, אבל אין זה בגילוי כלל, שאינו מרגיש כלל הגילוי של המצוה. ועוד זאת, שכשם שאור הסובב וההמשכה שע"י התומ"צ הם בהעלם בעוה"ז ובעולמות בי"ע, הנה עד"ז הוא גם בעולם האצילות, שהיחודים והתוס' אור באצילות שע"י התומ"צ25 הם בהעלם, כמבואר במ"א26 שהתוס' אור שנמשך באצילות ע"י תומ"צ הוא כמונח בקופסא, והיינו לפי שגם עולם האצילות הוא עולם, בכלל סדר ההשתלשלות, ולכן אי אפשר שיהי' בו גילוי אור הסובב27. ורק לעתיד לבוא, שאז יקויים מ"ש28 ונגלה גו', אזי תתגלה פעולת התומ"צ בהמשכת אור הסובב והמשכת האור שלפני הצמצום. וזהו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא29, דשכר מצוה שהוא המשכת אור הסובב, אי אפשר שיהי' בהתגלות בהאי עלמא ובכללות סדר ההשתלשלות, ורק לעתיד לבוא יהי' בגילוי, דלעתיד יהי' עיקר שכינה בתחתונים30, עיקר שכינה דייקא, שאין זה אור הממלא, אלא אור הסובב, ולמעלה יותר בחי' העצמות (דער עיקר פון עצמות)31, והגילוי דעיקר שכינה יהי' בתחתונים דוקא.

והענין בזה, דבאור הממלא יש התחלקות באופן הגילוי כפי שהוא בעולמות העליונים לגבי אופן הגילוי בעולמות התחתונים, שבעולמות העליונים הוא בגילוי יותר, ובעולמות התחתונים, הנה גם כשמזככים את החומר, וגם כפי שהי' קודם החטא שהי' האור בגילוי גם בעוה"ז, הרי אין זה בדומה לאופן הגילוי כפי שהוא בעולמות העליונים. וכמאמר32 נטה ימינו וברא שמים נטה שמאלו וברא ארץ, והיינו33, דשמים הם העולמות העליונים, הנה שם נטה ימינו, שהו"ע התגלות אורות עליונים, וארץ הם עולמות התחתונים, ושם נטה שמאלו, שאין האור בגילוי כ"כ כו'. וטעם הדבר הוא, לפי שאור הממלא יש בו התחלקות פרטים, ונמשך בפנימיות בנבראים, ולכן הנה גם ע"י העבודה דזיכוך החומר אינו דומה האור למטה לכמו שהוא למעלה. משא"כ אור הסובב, כשנמשך בגילוי ה"ה בכל מקום בשוה, משום שאין בו התחלקות פרטים בעצמו, וגם הארתו בעולמות אינה בדרך אור בכלי, אלא שאסתלק יקרא דקוב"ה34 מצד ענין העבודה, ולכן ה"ה מאיר למטה דוקא, שהרי העבודה היא בעוה"ז דוקא, שהוא תכלית הבריאה, גם תכלית בריאת העולמות העליונים.

ד) ובזה יובן שענין הנסים הוא כמו הענין דשכר מצוה, דכשם ששכר מצוה ענינו המשכת אור הסוכ"ע שלמעלה מסדר ההשתלשלות, הנה כן הוא גם ענין הנס שהוא למעלה מהטבע, דטבע הוא מלשון טביעה, כמו טובעו בים סוף35, דהיינו שהאלקות הוא בהעלם והסתר בנבראים, והוא גם מלשון מטבע, ע"ד לשון המשנה בסנהדרין36 אדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומין זל"ז, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדה"ר ואין א' מהן דומה לחבירו, דאין פרצופיהן דומין זל"ז37, והיינו לפי שענין הטבע הוא מצד אור הממכ"ע שיש בו התחלקות פרטים כו'. אבל ענין הנס שלמעלה מהטבע הוא באופן שמאיר בעולם אור חדש, והו"ע המשכת אור הסובב שלמעלה מהעולמות לגמרי. ויתירה מזה, שגילוי אור הסובב שע"י הנס מאיר בעולם כפי שהוא במציאותו, בהגבלותיו הטבעיים, שהרי גם לאחר הנס נשאר כללות העולם בטבעו כמקודם, אלא שבפרט א' הי' ענין של נס, וא"כ, המשכת הסובב היא בהעולם כפי שהוא במצבו כו'. וזהו נתת ליראיך נס להתנוסס, שהנס פועל רוממות בעולם גופא, בדוגמת המעמד ומצב דלעתיד לבוא.

ה) ולהבין ענין ההמשכה שע"י הנסים בעומק יותר, הנה כתיב38 כי א-ל דיעות הוי', שיש ב' דיעות39, דעת עליון ודעת תחתון40. דעת תחתון הוא מצד הנבראים, ובפרטיות יותר מצד סדר ההשתלשלות, ודעת עליון הוא מצד הקב"ה, ובפרטיות יותר, מצד אוא"ס שלפני הצמצום. דעת תחתון הוא שהתהוות הנבראים היא יש מאין, שהנברא מרגיש את עצמו למציאות יש, ואילו המקור המהווה, כיון שאינו תופסו, אינו משיגו ואינו מרגישו, לכן נקרא בשם אין. והיינו דהגם שמשיג שיש לו מקור המהווה אותו, מ"מ, להיות שאין לו תפיסא במהותו של המקור, לכן קוראו בשם אין, ועד שאפשר שלא ירגיש כלל את מקורו, וכנ"ל דטבע הוא מלשון טובעו בים סוף, שהמקור המהווה טבוע ומכוסה בהנברא, והנברא אינו מרגיש אותו. אמנם דעת עליון הוא שלמעלה יש ולמטה אין, שהיש הוא היש האמיתי שמציאותו מעצמותו41, וכל מה שנברא הוא באין ערוך אליו, דכולא קמי' לא ממש חשיבי, ולמטה מזה, כלא חשיבי, בכ"ף הדמיון42, שגם זה הוא בחי' אין. והנה, אף שבב' הדיעות ישנם ב' הבחי' דיש ואין, מ"מ, אין זה בשוה, כי, בדעת עליון היש הוא יש באמת, שהוא המציאות האמיתי דמציאותו מעצמותו, וגם האין הוא אין בפועל ממש (באמת), דכולא קמי' כלא חשיב, שאינו תופס מקום כלל. ועאכו"כ שבהיותו כלול בשרשו ומקורו אינו תופס מקום כלל, דאף ששם הוא בתוקף יותר, וכמשל אור השמש הכלול בשמש, שגם שם מאיר ומתפשט אורו, וביתר שאת כו'43, אבל לאידך גיסא, הרי אדרבה, בהיותו במקורו הוא בביטול יותר, בבחי' אפס. ומה שגם בדעת עליון נקרא אין ולא אפס, הרי זה כשיוצא ממקורו ונרגש כו', אבל גם אז הוא אין באמת. משא"כ בדעת תחתון הרי היש אינו יש באמת, שהרי הוא יש נברא, שכל מציאותו היא רק מצד כח הפועל שבו, ומצד עצמו אינו מציאות כלל. וגם האין שבדעת תחתון אינו אין באמת, שאין זה באופן שאינו מציאות כלל, שהרי הוא מקור ליש, וכיון שהיש הוא במציאות, הרי אדרבה, המקור המהווה אותו הוא מציאות עוד יותר חזקה, ורק בגלל שאין לו תפיסא והשגה במקורו, לכן קוראו בשם אין. ונמצא, שבדעת תחתון הן האין והן היש אינם באמת. והנה, עם היות שגם דעת תחתון הוא אמת, והיינו לפי שגם אור הממלא הוא אלקות, לכן גם דעת תחתון הוא אמת, וראי' לדבר, שהרי התומ"צ ניתנו בסדר ההשתלשלות ובפרט בעוה"ז, ומ"מ הם אמת, אבל אעפ"כ, אין זה אמת כמו דעת עליון. וכמו שם אלקים, שהוא מז' שמות שאינם נמחקים44, וגם הוא אמת, אבל אעפ"כ אין זה כמו האמת דשם הוי', שם העצם45. וכידוע שיש כמה מדריגות באמת, שפת אמת, אמת46, ואמת לאמיתו47, ומעלת שם הוי' היא שהוא אמת לאמיתו48. וע"ד ענין ההלכות48, שאף שאלו ואלו דברי אלקים חיים49, וב' הדעות אמת, מ"מ, ההלכה היא כדעה אחת, שהיא בחי' אמת לאמיתו, להיותה משם הוי', כמארז"ל50 והוי' עמו51 שהלכה כמותו.

ועפ"ז יובן ענין ההתחדשות שנעשה בדעת תחתון עי"ז שממשיכים בו דעת עליון, דעם היות שגם דעת תחתון הוא אמת, ויש בו יחודא תתאה עכ"פ, דעם היותו תתאה, הרי זה יחוד, שענינו ביטול, והיינו שע"י עבודת הנבראים ה"ה מרגישים את האין המהווה אותם, מ"מ, אין זה דומה כלל להמשכה דדעת עליון, ולכן צריכה להיות העבודה להמשיך דעת עליון בדעת תחתון. ויש לבאר הטעם איך אפ"ל המשכת דעת עליון בדעת תחתון, דהנה, שורש היש הנברא הוא מיש האמיתי52, שמציאותו מעצמותו41, ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו להוות יש כזה שיורגש בו שמציאותו מעצמותו, דאף שאין זה אמת, אלא רק דמיון וטעות בלבד, מ"מ, הא גופא שיש מקום לסברא שמציאותו מעצמותו, הרי זה רק מפני ששרשו ושרש שרשו הוא מהעצמות שמציאותו מעצמותו, שלכן אפשר שיהי' בו ההרגש דמציאותו מעצמותו. ונמצא שישנו כח העצמות לא רק באור שמהווה את היש53, אלא גם בהיש עצמו. והיינו, שהענין דאני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים54, נמשך בהיש ע"י האין של היש האמיתי, ואח"כ ע"י האין של יש הנברא. וכיון שישנו בחי' העצמות בהיש, אזי מגיע זמן שענין זה מתגלה בו. וזהו ענין המשכת דעת עליון בדעת תחתון, שזהו מצד כח העצמות שבנבראים.

ועפ"ז יובן גם ענין ההתחדשות שנעשה ע"י הנסים, שהו"ע ההמשכה דלמעלה מהטבע בטבע, שעי"ז פועלים רוממות בשם אלקים, והיינו, שהטבע שנמשך משם אלקים55 עולה ונכלל בשם הוי' שלמעלה מהטבע, והו"ע שילוב אד' ואלקים בהוי', כידוע56 שיש ב' אופני שילוב, שילוב הוי' באד' ואלקים, שזהו אופן העבודה דיחודא תתאה, ולמעלה מזה הוא שילוב אד' ואלקים בהוי', והוא ע"י המשכת דעת עליון דוקא בדעת תחתון, והיינו, לא רק גילוי דעת עליון כשלעצמו, אלא שדעת עליון נמשך ומתגלה בדעת תחתון, שזהו בכח העצמות, כנ"ל. וזהו נתת ליראיך נס להתנוסס, שהנסים פועלים רוממות בטבע גופא, והרוממות היא מפני קושט סלה, שנמשך בטבע בחי' ואמת הוי' לעולם, דטבע מצד עצמו הוא שם אלקים, שעם היותו אמת, מ"מ אינו אמת לאמיתו, וע"י הנס נמשך בו בחי' שם הוי' שהוא אמת לאמיתו, והוא שם העצם (ולא שם התואר, שם הפועל ושם הפעולה), ונמצא שע"י הנסים היא המשכת עצמות ומהות א"ס ב"ה.

ו) ובזה יובן גם הקשר והשייכות דענין הנסים לענין הנסיונות. דהנה, כללות ענין הנסיונות הוא באופן שבאמת אין בו ממש, וכל ענינו הוא שהאדם העובד לא יתפעל ממנו57. ובפרט אצל צדיקים, ראשי ונשיאי ישראל, שמצד עצמם השלימו את כל הענינים (זיי האָבן אַלץ דורכגעטאָן), ואינם שייכים לנסיונות הבאים מצד העלם והסתר, כי אם מצד שאין הדור ראוי כו', הנה כדי שבהליכתם מחיל אל חיל58 יפעלו הצדיקים להעלות (מיטנעמען) גם את דורם, לכן יש גם אצלם ענין של נסיונות, והכוונה בנסיונות אלה היא כדי שיבטלו אותם, וימשיכו את אור הסובב שלמעלה מהטבע בהטבע גופא, באופן שכולם יראו את הנס, ועד שגם אוה"ע יראו את הנס. וזה הי' ענין עבודת הנשיאים, שהמשיכו ענין הנסים בטבע גופא, בגשמיות וחומריות עוה"ז, ובאופן שגם המנגדים המעלימים ומסתירים, וגם אלו שמהרסיך ומחריביך ממך יצאו59, הנה גם הם יודו שאמת הוי' לעולם, שזהו מפני קושט סלה. ובאופן כזה היתה גם עבודת בעל השמחה, שמבלי הבט על גודל ההעלם והסתר דהנסיונות [וכמבואר ההפרש בין עבודת הבירורים ועבודת הנסיונות60, שבנסיונות ההעלם וההסתר יותר מאשר בעבודת הבירורים, דהנסיונות נוגעים בחיי הנפש, וגם בנפש האלקית], עבד עבודתו במסירת נפש, שזהו מפני קושט סלה, דקושט קאי על אברהם, שפתח את הצינור דמס"נ61, והנחיל אותו לכל ישראל, ובפרט לראשי אלפי ישראל נשיאי הדור, ובפרט נשיאי הדור דעקבתא דמשיחא, דמעלת העקב הוא שניכר בו יותר ענין המס"נ62, וכיון שעבודת כל הדור תלוי' בראש ומוחין שבדור, דגופא בתר רישא אזיל63, הנה כל עניני עבודתו, עוד בימי קטנותו שאז הי' זמן ההכנה וההקדמה לימי נשיאותו, וכ"ש בימי נשיאותו, נעשו מתוך מס"נ. ולא כמו המס"נ דר' עקיבא64 שאמר מתי יבוא לידי ואקיימנו65, דכיון שחיפש ענין המס"נ, אין זה מס"נ בטהרתו, שהרי ענין המס"נ הוא למסור גם נפשו האלקית, וכיון שרצונו הי' בעבודה דמס"נ, הרי אין זו מסירת נפשו האלקית. אך עבודת בעל השמחה היתה באופן שהי' מוכן לקיים שליחותו בעלמא דין בכל האופנים, עד מס"נ ועד בכלל, היינו שאם הי' צריך למסור נפשו אזי הי' אצלו גם ענין המס"נ. וע"י מסירת נפשו הרי ראו במוחש שפעל הרמת הרוח בכל ישראל, שפעל לרומם את דורו, שהמשיך בחי' אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים בכל ישראל ובחלקם בעולם. וזהו נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה, היינו, שהגילוי שלמעלה מהטבע, בחי' ואמת הוי' לעולם, נמשך בגילוי בעיני בשר, שכולם, לא רק המאמינים, אלא גם כל ישראל, וגם אלה שמהרסיך ומחריביך ממך יצאו, וגם אוה"ע, ראו את הגילוי דלמעלה מהטבע בהטבע גופא. וזוהי הכנה והקדמה קרובה לימות המשיח, שאז יהי' הטבע גופא בהנהגה אחרת, וכיון שכל גילוי תלוי באתעדל"ת דוקא, הנה המס"נ שלו הי' האתדעל"ת להגילוי דמשיח, שע"י המס"נ שלו המשיך לכל מקושריו, בניהם ובני בניהם, בחי' ואמת הוי' לעולם, ועי"ז נזכה בקרוב לגאולה שלימה, שאז יהי' ונגלה כבוד הוי'28, במהרה בימינו, ע"י משיח צדקנו.