בס"ד. שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשי"ד
– התוועדות ב, המשך להתוועדות יום שמחת-תורה –
בלתי מוגה
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה וצוה שכל הקהל יטלו ידיהם, ואמר, שאין רצונו לישא באחריות במקרה שמישהו שלא נטל ידיו, יאמר "לחיים" (לאחרי השקיעה) בגלל שלא ירצה לסרב להוראה לומר "לחיים"].
א. דובר לעיל1 בנוגע לתורת הבעש"ט2 שמקדים "ראשית בריאת העולם" לפני "ראשית דהתורה" (כידוע שגם סדר בתורה הוא בדיוק3), שמזה מובן שישנה מעלה בעולם לגבי התורה.
והנה, קושיא זו, מדוע הקדים הבעש"ט עולם לתורה – היא הקושיא שמקשה רש"י בפירושו על הפסוק הראשון "בראשית ברא גו'"4: "אמר רבי יצחק, לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם5, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל (דכיון ש"תורה" היא מלשון הוראה6, היתה התורה צריכה להתחיל במצוה הראשונה שנצטוו ישראל מפי משה רבינו), ומה טעם פתח בבראשית"?
ומתרץ: "משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים7, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
ב. והענין בזה:
כשם שבנוגע לארץ ישראל בגשמיות, "גשמיות שבגשמיות", ישנה הטענה "לסטים אתם", והמענה לזה הוא "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" – כך יש גם טענה זו ומענה זה בנוגע לארץ ישראל ברוחניות, "רוחניות שבגשמיות", כדלקמן.
החילוק בין ארץ ישראל (בגשמיות) לשאר ארצות העולם הוא – שעל ארץ ישראל נאמר8 "תמיד גו' עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", דהיינו, לא רק ב"רשית השנה" ו"אחרית שנה", אלא גם בימים שבינתיים, במשך כל השנה.
ודוגמתו הוא החילוק בין בני ישראל לאומות העולם – שעל בני ישראל נאמר9 "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", דהיינו שבני ישראל הם מכון לשבתו ית', כשם שארץ ישראל היא מקום ש"עיני הוי' אלקיך בה".
וכיון שבני ישראל הם בדוגמת ארץ ישראל – בכחם לעשות מכל העולם ארץ ישראל, דהיינו לעשות מכל הדברים הגשמיים שבסביבתם כלים לאלקות, מכון לשבתו ית', שזהו ענין ארץ ישראל ברוחניות.
ועפ"ז יובן מארז"ל10 "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" – דלכאורה אינו מובן: הרי ידוע שכל הענינים דלעתיד באים ע"י העבודה שבזמן הגלות, וא"כ, מה היא העבודה שעל ידה עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות? – והביאור בזה, שעבודתם של בני ישראל בזמן הגלות היא לעשות מכל העולם ארץ ישראל ברוחניות, ועי"ז "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" בגשמיות.
וכאמור, כשם שבנוגע לארץ ישראל בגשמיות ישנה הטענה ד"לסטים אתם", והמענה הוא "כח מעשיו הגיד לעמו גו'", שמטעם זה מתחילה התורה ב"בראשית ברא" (כנ"ל) – כך ישנם הטענה והמענה הנ"ל גם בנוגע לארץ ישראל ברוחניות, וזהו הטעם לכך שהבעש"ט הקדים בתורתו את "ראשית בריאת העולם" ל"ראשית דהתורה", כדלקמן.
ג. וביאור הענין:
כאשר תובעים מנשמה לעשות מהעולם ארץ ישראל ברוחניות, לעסוק בדברים גשמיים ולעשות מהם כלים לאלקות – טוענת הנשמה שאינה חפצה לעסוק בענינים אלו, וחפצה ורצונה להישאר בדביקות לאלקות.
הנשמה טוענת: "פשטתי את כתנתי, איככה אלבשנה"11 – בקושי רב עלה בידי להתפשט מהלבושים שאני מלובשת בהם ("קאַם קאַם האָב איך זיך אויסגעטאָן פון מיינע לבושים"), ואיך תובעים ממני לחזור וללבשם?!
"רחצתי את רגלי איככה אטנפם"11 – אפילו הרגליים, שבהם הולכים על הארץ, ולכן בודאי שנדבק בהם כו', גם אותם רחצתי, ואיך תובעים ממני לשוב וללכת בהם על הארץ, לעסוק בגשמיות, "איככה אטנפם"?!...
הנח לי לרגע ("לאָז מיר אָפּ אַ וויילע") – טוענת הנשמה – מספיק שתובעים ממני לעסוק בענינים אלו יום שלם, לילה שלם, שנה שלימה; אך לכל הפחות הנח לי לרגע אחד... הנח לי להישאר רגע אחד בדביקות לאלקות!...12
על כך עונים לנשמה: לא.! עצמות ומהות א"ס ב"ה עומד ודופק13 בדלת, ואומר: לא.! – כאן, מאחורי הדלת, עומד ילד יהודי שאינו יודע דבר על יהדות; עליך ללכת בעצמך, לשחק עמו חצי שעה, לאחר-מכן ללכת לטייל עמו, לתת לו "סוכריות", עד שבסופו של דבר תוכל ללמוד עמו "קמץ אל"ף אָ"!
ומה שטוען אתה "איככה אלבשנה", "איככה אטנפם", וברצונך להישאר בדביקות לאלקות – על זה ענה ירמיהו לברוך בן נרי'14: "כה אמר ה' הנה אשר בניתי אני הורס גו', ואתה תבקש לך גדולות"15 – בית המקדש חרב ובני ישראל נמצאים בגלות, ובשעת מעשה חושב אתה על רוח הקודש ונבואה?!...
ד. אך הנשמה מוסיפה לטעון:
ענין הגשמיות – אינו שייך כלל לבני ישראל, וכפי שמצינו בענין "ויתן לך האלקים גו'"16, שבנוגע ליעקב הפירוש הוא "מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה כו'"17, ובנוגע לעשו הכוונה היא בגשמיות כפשוטו18, והיינו, לפי שיעקב ועשו חלקו ביניהם את שני העולמות, "נטל עשו חלקו העוה"ז ויעקב נטל חלקו העוה"ב"19.
וזוהי טענתו: כיון שגשמיות אינה שייכת אליו כלל, א"כ, מדוע נותנים לו עשירות ("וואָס שפּאַרט מען אים עשירות")? – כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר: כוונתי שהנשמה טוענת כך... – רצונו שלא להתעסק כלל בגשמיות, אלא להישאר בתנועה של דביקות לאלקות!
והמענה לזה – שגם גשמיות שייכת לבני ישראל, ואדרבה – העצמות הוא דוקא בגשמיות, שהרי "נתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים"20, בתחתונים דוקא! כל סדר ההשתלשלות וכל הענינים שבו, עד לתחלת הענין "אור עליון פשוט ממלא כל המציאות"21 – כולם אינם אלא ממוצע לעוה"ז, שבו היא דירתו של הקב"ה, וכשם שבדירה נמצא עצם האדם, הן כשהוא לבוש והן כשהוא ערום, הן כשטוב לו והן להיפך, כן הוא גם ענין הדירה לו ית' בתחתונים, שנמצא כאן בכל עצמותו22!
וכיון שכן, מהי טענתו שאין רצונו לעסוק בענינים גשמיים, כי אם ללמוד תורה לשמה, ולהתעסק בענינים של כוונות וכו' – בה בשעה שענינים אלה אינם אלא "גילויים", ואילו בעשיית הגשמיות כלים לאלקות ובהלימוד עם ילד יהודי "קמץ אל"ף אָ" – בזה נמצא ה"עצמות"!
ה. וזהו פירוש הטענה ד"לסטים אתם" והמענה ד"כח מעשיו הגיד לעמו" – בנוגע לארץ ישראל ברוחניות:
כאשר תובעים מהנשמה לעשות ארץ ישראל ברוחניות, ע"י ההתעסקות בדברים גשמיים – טוענת היא "לסטים אתם": גשמיות, עשירות וכדומה, אינם שייכים אלי', וגזל הם בידה, כיון שענינים אלו שייכים לעשו!
והמענה לזה הוא "כח מעשיו הגיד לעמו" – שדוקא בענינים הגשמיים ישנו "כח מעשיו" של הקב"ה, כיון שכח ההתהוות הוא מהעצמות דוקא23, וענין זה "הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" – כדי שבני ישראל ("עמו") יעשו מה"נחלת גוים" כלים לאלקות.
ו. וכשם שהנפש האלקית טוענת "לסטים אתם", שענין הגשמיות גזול הוא מאוה"ע, כך טוענת גם הנפש הבהמית אותה טענה – כמרומז בפירוש רש"י "שאם יאמרו אומות העולם (דהיינו "הגוי אשר בקרבך"24) לסטים אתם":
די לה לנפש האלקית – טוען ה"גוי אשר בקרבך" – בזמן התורה והתפלה, אבל מדוע מתערבת היא בענינים הגשמיים?! ענינים אלו – טוען הוא – שייכים אליו, ובמילא, "לסטים אתם"!
והמענה לזה הוא – "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ":
כיון ש"כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה" – הרי גם את הענינים הגשמיים יש לנצל לקדושה, ולעשות מהם כלים לאלקות, מכון לשבתו ית'.
ז. וזהו הביאור במענה רש"י על הקושיא "לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה .. ומה טעם פתח בבראשית":
כדי שיוכל להיות "החודש הזה לכם", מצוה ראשונה, וכללות ענין קיום המצוות, שענינם הוא לעסוק בדברים גשמיים כדי לעשות מהם כלים לאלקות – דרושה ההקדמה ד"בראשית ברא גו'".
והיינו, לפי שבנוגע להתעסקות בדברים הגשמיים לעשות מהם כלים לאלקות, ישנה הטענה ד"לסטים אתם" – הן מצד הנפש האלקית, שטוענת שהענינים הגשמיים אינם שייכים אלי' כלל, והן מצד הנפש הבהמית, שטוענת שהענינים הגשמיים שייכים אלי' בלבד.
ועל זה בא המענה "בראשית ברא אלקים גו'", "כל הארץ של הקב"ה היא", ואדרבה, דוקא בגשמיות ישנו כח העצמות, וזהו "כח מעשיו הגיד לעמו", כדי "לתת להם נחלת גוים" – לאו דוקא "נחלת גוים" של אומות העולם, אלא גם "נחלת גוים" של "הגוי אשר בקרבך" – הגוף ונפש הבהמית,
– מספרים25 אודות ר' שמואל מונקעס, שכאשר הגיע לאדמו"ר הזקן בפעם הראשונה, בשעות הלילה, נכנס לביתו של אדמו"ר הזקן, ואמר שברצונו ללון שם. שאלו אדמו"ר הזקן: וכי לא מצאת בית אחר ללון בו?, וענה ר' שמואל: הרי גם כאן בית יהודי. אמר לו אדמו"ר הזקן: ביכלתי לקרוא לגוי, והוא יסלק אותך מכאן. התפרץ ר' שמואל בבכי ("האָט זיך פאַנאַנדערגעוויינט") ואמר: "רבי! הגוי שלי גדול מהגוי שלכם!"... –
והיינו, שיש צורך גם בבירור הגוף ונפש הבהמית, ועי"ז כובשים גם את הגוי שמבחוץ.
וזהו שגם הבעש"ט מקדים בתורתו את הענין דעולם לפני הענין דתורה – כשם שהתורה עצמה מתחילה בענין העולם ("בראשית ברא גו'"), שבזה מודגשת מעלת העולם על התורה (כמדובר לעיל).
ח. וזהו ג"כ פירוש המשך דברי הבעש"ט בתורתו הנ"ל – "ספירת הכתר היא ראשית וספירת החכמה היא ראשית. ראשית ספירת הכתר היא העלם, וראשית ספירת החכמה היא גילוי":
העולם – שרשו בכתר, שהוא למעלה מחכמה (שהיא מקור התורה); אלא שבעולם ענין זה (ספירת הכתר) הוא בהעלם, משא"כ בתורה – ספירת החכמה היא בגילוי, ולכן גם הגילוי דספירת הכתר בעולם – הוא ע"י התורה דוקא.
ועפ"ז יובן ג"כ המשך דברי הבעש"ט שם – "ראשית חכמה יראת הוי'"26 (שלכאורה פסוק זה אינו קשור להמבואר לפנ"ז או לאח"ז):
בכדי שהתורה (שענינה חכמה) תגלה את ענינו הפנימי של העולם – הרי זה ע"י ענין היראה דוקא, "ראשית חכמה יראת הוי'".
והטעם לזה – כיון שמצד היראה נעשה "סור מרע ועשה טוב"27, ועי"ז נעשה אח"כ (כהמשך הכתוב) "בקש שלום ורדפהו", שענין השלום הוא (כפירוש הבעש"ט28) שלום בין רוחניות וגשמיות, וכיון שרוחניות אינה יכולה להסכים לעשות שלום עם גשמיות, הרי בהכרח לומר שהפירוש הוא שהגשמיות עושה שלום עם הרוחניות.
וע"י ענין השלום נמשך גם ענין הברכה – שהרי שלום הוא "כלי מחזיק ברכה", כמארז"ל29 "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום".
* * *
ט. שנה זו היא שנה מעוברת, שנקראת "שנה תמימה" – כפי שמצינו בדין מכירת בית בעיר חומה שזמן גאולתו "עד תום שנת ממכרו ימים תהי' גאולתו" (ימי שנה שלימה)30, שבכתוב נאמר31 "שנה תמימה", ודרשו חז"ל32 "כשהוא אומר תמימה להביא את חודש העיבור" (שאם היתה שנה מעוברת אינה נחלטת עד שלשה עשר חודש). והיינו, שאילו נאמר "שנה" בלבד, הי' מקום לומר שאינו גואל אלא במשך י"ב חודש בלבד, ומתיבת "תמימה" למדים שגם בשנה שיש בה י"ג חודש, גואל במשך כל השנה כולה, י"ג חודש.
ולכאורה אינו מובן:
כיון שמתיבת "שנה" בלבד לא היינו יודעים שיכולים לגאול במשך י"ג החדשים של שנת העיבור, אלא במשך י"ב חודש בלבד, הרי מוכח, שי"ב חדשים נחשבים כבר ל"שנה" שלימה, שהרי, אם נאמר שבשנת העיבור לא נשלמת ה"שנה" עד שיעברו י"ג חדשים, די בתיבת "שנה" בלבד כדי להשמיענו ש"אינה נחלטת עד שלשה עשר חודש", ואין צורך בהוספת תיבת "תמימה". ונמצא, שב"שנה" לא חסר חודש הי"ג.
וא"כ, איך למדים מתיבת "תמימה" "להביא את חודש העיבור", "שאם היתה שנה מעוברת אינה נחלטת עד לאחר שלשה עשר חודש"?
ליתר ביאור:
תיבת "תמימה" אינה תיבה בפני עצמה, אלא היא מתייחסת לתיבת "שנה", דהיינו שהשנה היא "תמימה". וכיון שב"שנה" לא חסר חודש הי"ג, נמצא, שחודש זה אינו מכלל ה"שנה", וא"כ, איך יכול חודש זה להשלים את השנה (שתהי' "שנה תמימה"), בה בשעה שהוא עצמו אינו מכלל השנה?
– ענין השלימות יכול להיות רק ע"י דבר שנוגע להענין עצמו. ולדוגמא: ידוע פס"ד הרמב"ם33 "החכם .. צריך שיהי' ניכר .. בהילוכו וכו'" (ומונה עשרה דברים), דהיינו שהחכמה מוסיפה שלימות בשאר עניני האדם, שהנהגתו בהם היא כפי החכמה, וכל זה הוא מפני שהחכמה היא חלק מהאדם, ובלעדי' הרי הוא אדם חסר, ולכן, כאשר יש בו ענין החכמה, הרי זה פועל בו שלימות. משא"כ דבר כזה שהעדרו אינו חסרון, דהיינו שאינו נוגע להענין עצמו – אין בכחו לפעול שלימות בהענין.
וא"כ, איך נעשית ה"שנה" "תמימה" ע"י חודש העיבור, בה בשעה שחודש העיבור אינו מכלל ה"שנה", שהיא י"ב חודש?
והביאור בזה:
ענין השלימות שבשנת העיבור ("שנה תמימה") – אינו ענין של השלמת החסרון, שהרי גם שנה של י"ב חדשים אין בה חסרון; אלא שאע"פ שגם ללא חודש הי"ג אין חסרון, מ"מ, אין כאן שלימות, ו"תמימה" – פירושו שלימות.
[וע"ד מארז"ל34 עה"פ35 "די מחסורו אשר יחסר לו", "אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו כו'", אבל "אי אתה מצווה עליו לעשרו" – שענין העושר ("לעשרו") אינו השלמת החסרון, שהרי השלמת החסרון נכללת ב"די מחסורו אשר יחסר לו", ולאחר שמספקים לו "די מחסורו", שוב אין ענין של חסרון; אלא שאעפ"כ שלימות אין כאן, ושלימות זו – הו"ע העושר ("לעשרו")].
י. והטעם לזה (שאע"פ שגם לולי חודש הי"ג אין חסרון, מ"מ, פועל הוא שלימות) – ע"פ פשט:
תוכן ענין העיבור הוא – להשוות את שנת הלבנה לשנת החמה, דאף שבתחילה היו החמה והלבנה "שני המאורות הגדולים"36, הרי אח"כ נתמעט הירח37, ולכן יש צורך בחודש העיבור – כדי להשוות את שנת הלבנה לשנת החמה38.
ונמצא, שגם י"ב חדשים הם שנה – שנת הלבנה (וכן היתה תמיד, כמעט מעת בריאתה); אלא שאעפ"כ שלימות אין כאן, וענין השלימות הוא – להשוות את שנת הלבנה עם שנת החמה, ע"י הוספת חודש העיבור.
יא. בכלל, היו מתייראים ("מ'וואָלט זיך שרעקן") משנת העיבור39, שהרי ענין העיבור הוא תוצאה מהקטרוג ומיעוט הירח (ולכן יש נוסחאות שנוהגים להוסיף בשנת העיבור "ולכפרת פשע"40); עד שהגיעו למסקנא ("מען האָט זיך געכאַפּט") שאין סיבה להתיירא, כיון שאדרבה: ענין העיבור הוא להשוות את שנת הלבנה עם שנת החמה, היינו, לתקן את החסרון שנעשה ע"י מיעוט הירח (שזהו"ע "כפרת פשע").
וכמבואר לעיל, שמטעם זה שנת העיבור היא "שנה תמימה" – כיון שהיא פועלת שלימות בשנת הלבנה, ע"י השוואתה לשנת החמה.
ויתירה מזה: בשנת העיבור ישנם יותר ימים מאשר בשנת החמה – שהרי שנת החמה היא שס"ה ימים, ומספר הימים דשנת העיבור הוא גדול יותר.
והיינו שענינה של שנת העיבור הוא בדוגמת ענין התשובה, שמדריגת בעלי תשובה היא למעלה גם ממדריגת הצדיקים41, והרי מצינו42 שקין האריך ימים יותר מאדם הראשון (שניתנו לו אלף שנים ואח"כ נלקחו ממנו שבעים43), וגם יותר מירד וכו', שכל זה הוא מצד מעלת התשובה, ועד"ז מספר הימים דשנת העיבור גדול יותר משנת החמה, מצד מעלת התשובה.
יב. מעלה נוספת שמצינו בשנת העיבור – שההוספה שבשנת העיבור על שנה פשוטה היא (לא רק כדי להשוות שנה זו לשנת החמה, אלא) גם כדי להשוות את השנים שלפני' ושלאחרי'.
ותוכן הענין שבזה – שדוקא מי שהוא בעל תשובה בעצמו, בכחו לפעול גם על אדם אחר שיעשה תשובה.
וכפי שמצינו44 ש"פגע בו (בקין) אדם הראשון א"ל מה נעשה בדינך, א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדה"ר מטפח על פניו, אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדה"ר ואמר מזמור45 שיר ליום השבת", ונמצא, שדוקא ע"י קין, שעשה תשובה בעצמו, עשה גם אדה"ר תשובה.
צדיק – אינו יכול לפעול על רשע שיעשה תשובה;
דוקא בעל תשובה, שקודם לכן הי' בעצמו רשע – הנה כאשר הוא מדבר עם הרשע, ומדבר עמו באותיות של קירוב כו', בדוגמת אופן הדיבור שבין אב לבנו,
– ולא בן סתם, אלא בן במדריגתו של קין, עליו נאמר46 "קניתי איש את ה'" [שכן, למרות מה שמסופר עליו בפשטות הכתובים, הרי ע"פ המבואר בספרי קבלה47 הי' במדריגה נעלית, כמרומז בפסוק "קניתי איש את ה'"], והי' האדם הראשון שבא לעולם ע"י ענין של לידה שבזה מתגלה כח הא"ס48, ונולד בגן עדן, ובמצב של קודם החטא, שאז הי' גם אדם בשלימות –
אזי בכחו לפעול על הרשע שיעשה גם הוא תשובה.
יג. ומכל זה מובן שאין מה להתיירא משנת העיבור, כיון שאדרבה – יש בה מעלה (כנ"ל),
וכידוע הפתגם49 "טראַכט גוט וועט זיין גוט".
* * *
יד. לאחרי המאמר "יהי אור"50, שהוא המאמר הראשון [דאף ש"בראשית נמי מאמר הוא"51, הרי המאמר ד"בראשית" אינו שוה לשאר המאמרות, שהם בפרטיות ובגילוי52] – בא המאמר "יהי רקיע גו' מבדיל בין מים למים"53, דהיינו, ההבדלה בין "מים עליונים" ל"מים תחתונים".
וביאור הענין:
"מים" – ענינם תענוג, "כי המים מצמיחים כל מיני תענוג"54. וענין זה נוגע (לא ל"צומח" בלבד, אלא) לכל סוגי הבריאה, דומם צומח וחי ומדבר – כיון שהחי ניזון מהצומח, והמדבר ניזון מהחי ומהצומח.
ובענין זה (ענין התענוג, שישנו בכל סוגי הבריאה) היתה ההבדלה בין "מים עליונים" ל"מים תחתונים" – בין התענוג למעלה בענינים רוחניים, והתענוג למטה בענינים גשמיים.
טו. והנה, אמרו חז"ל55 "מים תחתונים בוכים, אנן בעינן למהוי קדם מלכא".
ותיבת "בכים" – הוא ר"ת "ב.רוך56 כ.בוד ה.' מ.מקומו"57, שזהו הפסוק שנאמר ע"י האופנים58.
וביאור הענין59:
השרפים כו' – אומרים "קדוש גו' מלא כל הארץ כבודו"60, כיון שמרגישים שהקב"ה הוא מופלא מהם ("קדוש"), ואף שאינם משיגים אותו, מ"מ יודעים הם היכן הוא נמצא ("מלא כל הארץ כבודו").
משא"כ האופנים – אינם יודעים את מקומו של הקב"ה, ולכן אומרים59 "ברוך כבוד הוי' ממקומו". ומצד גודל הריחוק – עומדים הם בתנועה של רעש גדול, שזהו ביטול שלמעלה מהביטול דהשרפים.
ועד"ז באדם למטה – ישנם ב' אופני העבודה ד"שרפים" ו"אופנים":
ישנם זמני התעוררות, שבהם האדם מתעורר ומרגיש ("ער ווערט נתעורר און הערט אָן") הפלאת האלקות, ועומד בתנועה של תשוקה לאלקות – בדוגמת השרפים; ולפעמים, מצד טמטום המוח וטמטום הלב, או מצד ענינים אחרים – לא נרגש אצלו ענין זה ("ער הערט דאָס ניט אָן"), ואז עומד הוא בתנועה של ביטול נעלה יותר, בדוגמת האופנים.
ולכן מצינו לגבי "מים תחתונים" הלשון "בכים", ר"ת "ב.רוך כ.בוד ה.' מ.מקומו", שהוא שיר האופנים – כי מצד ריחוקם של ה"מים תחתונים", ישנו גם אצלם הביטול בתנועה של "רעש גדול", בדוגמת האופנים (כנ"ל).
טז. והנה, מצינו61 שהקב"ה פייס את ה"מים תחתונים" בכך שעתידים להיות קרבים על המזבח, כמ"ש62 "על כל קרבנך תקריב מלח", "כי המלח מתולדות המים"63.
וביאור הענין:
ענין הקרבנות הוא – להעלות את הדבר הגשמי ולייחדו עם אלקות. והכח לזה הוא ע"י המלח, שבא מ"מים תחתונים" דוקא, שהם "בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא" – כי התשוקה של ה"מים תחתונים" לעלות למעלה, היא הנותנת כח ופועלת בדבר הגשמי שיוכל להתעלות ולהתייחד עם אלקות.
וע"ד האמור לעיל (סי"ב) שצדיק אין בכחו לפעול על רשע, כי אם בעל תשובה, שהוא בעצמו הי' פעם רשע – כך גם בנדו"ד, שדוקא "מים תחתונים" שהם בריחוק, ומ"מ בוכים שרצונם להיות קדם מלכא, הנה הם נותנים כח ופועלים בדבר הגשמי להתייחד עם אלקות, שזהו"ע הקרבנות, שהו"ע נעלה יותר גם ממים עליונים.
יז. ביאור הענין ד"יהי רקיע" (ההבדלה בין "מים עליונים" ל"מים תחתונים") – בעבודת האדם:
ובהקדמה – ששבת בראשית היא התחלת השנה בעבודת האדם בהענין ד"יעקב הלך לדרכו"64, ולכן סדר הקריאה בשבת זו מורה על סדר העבודה.
לכל לראש – "יהי אור", לדעת שצריך להאיר את העולם, כי העולם מצד עצמו הוא באופן ש"הארץ היתה תהו ובהו וחשך גו'"65, ועליו להאיר את העולם. והיינו, שגם כאשר רואה אור בעולם – הרי אור זה אינו שלו, כיון שנעשה כבר קודם לכן, ואילו חלקו בעולם הוא עדיין במצב של "תהו ובהו וחשך", ולכן עבודתו היא להאיר את חלקו בעולם באור התורה – "יהי אור". וכמדובר לעיל (ס"ח), ש"ראשית דהתורה" צריך לגלות ולהאיר את "ראשית בריאת העולם".
ולאח"ז ישנו הענין ד"יהי רקיע" – רקיע המבדיל:
הדרך להאיר את חלקו בעולם ("יהי אור") היא – ע"י ההבדלה בין "מים עליונים" ל"מים תחתונים". והיינו, שהתענוגים בענינים רוחניים ("מים עליונים") – אין צורך לבררם, משא"כ התענוגים בענינים גשמיים ("מים תחתונים") – יש לדקדק בהם ולחשב ("מ'דאַרף אין זיי אויסרעכענען") לאיזה מהם אכן זקוקים, ורק הדברים שזקוקים להם – הם אכן מותרים ("דאָס וואָס מען דאַרף – דאָס מאָג מען").
ורק כאשר ישנו ענין הרקיע המבדיל הנ"ל – אזי אפשר להיות הענין ד"יהי אור", שאור התורה יאיר את העולם.
ועי"ז נעשה לאח"ז "יקוו המים גו' ותראה היבשה"66 – שמתגלה מעלת העולם, שהעולם מתייחד עם אלקות (שהו"ע הקרבנות, שבאים ע"י "מים תחתונים", כנ"ל).
יח. וזהו כללות סדר העבודה:
לכל לראש, ביום הראשון – "יהי אור", שזוהי הידיעה שיש להאיר את העולם באור התורה, והיינו ידיעת הענין בכללות;
לאחרי ידיעה זו, ביום השני – צ"ל רקיע המבדיל, דהיינו להשתמש ב"מים תחתונים" רק כפי ההכרח לשם שמים;
ועי"ז נעשה אח"כ, ביום השלישי (שאז "יקימנו ונחי' לפניו"67) – "ותראה היבשה", יחוד העולם עם אלקות;
ועי"ז נעשה אח"כ, ביום הרביעי – "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים"36, "והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהי' שבעתים כאור שבעת הימים"68 (כפי שאומרים בקידוש לבנה), דהיינו כמדת האור של כל שבעת ימי בראשית בבת אחת69 – שגילוי ענין זה יהי' לעתיד לבוא.
* * *
יט. אמרו רז"ל70 "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות".
והענין בזה:
כיון שבני ישראל צריכים לברר את כל המקומות שבעולם ולעשות מהם ארץ ישראל ברוחניות, שזוהי העבודה שעל ידה עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות (כנ"ל ס"ב) – הרי אילו היו צריכים כל בני ישראל להיות בכל המקומות, הי' הדבר נמשך זמן רב;
ולכן "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות" – שגם מעטים מבני ישראל, ואפילו אחד מישראל שנמצא במדינה מסויימת, יכול הוא לפעול שם עבור כל בני ישראל את הענין דעשיית ארץ ישראל ברוחניות.
וע"ד שמצינו במרגלים, ש"גלוי לפני הקב"ה שיגזור עליהם יום לשנה, קצר לפניהם את הדרך"71, שזהו"ע של צדקה בזמן, וכן הוא גם בענין ה"צדקה כו' שפזרן לבין האומות", שאחד מישראל יכול לפעול עבור כל בני ישראל את הענין דעשיית ארץ ישראל.
כ. והנה, כיון שכל הגילויים דלעתיד לבוא, כולל גם "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", אינם רק בנוגע לגליא דקוב"ה, אלא גם בנוגע לסתים דקוב"ה – הרי מובן, שגם העבודה דעתה, לעשות בכל מקום ארץ ישראל ע"י הארתו באור התורה, צריכה להיות לא רק ע"י גליא דתורה, אלא גם ע"י סתים דתורה.
וגם ענין זה (הפצת פנימיות התורה) הוא באופן האמור – שגם כאשר בעיר שלימה, או אפילו במדינה שלימה, ישנו חסיד אחד בלבד, בכחו להפוך את המדינה (או העיר) למדינה חסידית.
וענין זה הוא בכחו של כאו"א – שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"72, ו"איני מבקש .. אלא לפי כחן"73, לפי כחו של כאו"א.
וכפי שמצינו באברהם אבינו, שאף ש"אחד הי' אברהם"74, יהודי אחד ויחיד בכל העולם כולו, ולכן נקרא "אברם העברי"75 (ועד"ז כתיב76 "בעבר הנהר ישבו אבותיכם"), ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"77 – אעפ"כ "ויירש את הארץ"74.
ואם הדברים אמורים בזמנו של אברהם אבינו, עוד לפני מ"ת – עאכו"כ עתה, לאחר מ"ת, שישנו כח העצמות ("אותי אתם לוקחים"78), בודאי ישנו הכח שגם יהודי אחד יוכל להאיר עיר שלימה, מדינה שלימה – וגם את העולם כולו, אילו היתה מציאות של יהודי בודד, או חסיד בודד, בכל העולם כולו – ולעשותם למקום חסידי.
כא. והכח על כל האמור – יש לקחת משמחת תורה.
וכיון שהפעולה בכל האמור צריכה להיות באופן של קירוב, ו"גדולה לגימה שמקרבת"79 – הנה כל אלה העומדים לנסוע מכאן, יאמרו "לחיים".
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להכריז: מנהיג עיר פלונית כו', ומנהיג עיר פלונית וכו'.
כשהכריזו ע"ד מנהיגי העיר מאָנטרעאַל – אמר: ענין זה אינו שייך לתלמידי הישיבה, כיון שהם אינם נמצאים במאָנטרעאַל, אלא בליובאַוויטש (היינו ליובאַוויטש שבמאָנטרעאַל – שלא יחשבו שעליהם להישאר כאן...)].
* * *
כב. בכדי80 אשר ההמשכות דחודש תשרי, חודש הכללי על כל השנה, יומשכו למטה, בהעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" ללמוד ולעשות בכל השנה – הנה ידוע, אשר כל ההמשכות נמשכות למטה מטה ע"י מעשה הצדקה. וכמבואר באגה"ק81 אשר על ידי צדקה וגמילות חסד – "חס דל"ת", "דלית לי' מגרמי' כלום", עי"ז שהוא מחי' רוח שפלים ומשפיע רב חסד, נמשך אליו מלמעלה כל הנצרך לו, כי כל ההמשכות מלמעלה הן בבחי' צדקה82 מאת השי"ת. וגם זה אשר "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא"83 – הנה אין זה בהכרח ח"ו, אלא שכך עלה ברצונו84, שזהו ענין הצדקה.
והנה, כיון ששנה זו היא שנה מעוברת, ויש בה שלש מאות ושמונים ושלשה יום – הנני מציע שכל אחד יתן לצדקה סכום זה, היינו שפ"ג: בחצי סנט, סנט, ניקל (5 סנט), דיים (10 סנט), דולר, מאת דולר, ח"י מאות דולר (מובן, כי בכל מדינה ומדינה – צ"ל המספר בהתאם למטבע של המדינה ההיא). אשר זה יהי' צנור להמשכות טובות בגשמיות וברוחניות במשך כל השנה.
מובן אשר אין זה צריך למעט הצדקות הקבועות של כל אחד ואחד, או אותן הצדקות שנתנו ג' פעמים ולא אמרו בלי נדר85, כי הצדקה דשפ"ג הנ"ל היא נוספה על הצדקות הקבועות.
גם מובן אשר כל אחד צריך ליתן כפי יכלתו, ואי אפשר לצאת ידי חובתו ב"מנחת עני", כי "עשיר שהביא קרבן עני לא יצא"86.
כג. מובן, אשר כל אחד הרשות בידו לחלק צדקה זו יום יום כרצונו. אבל מפני הבלבולים ופיזור הנפש, הנה קרוב הדבר, אשר ישכח ליתן הצדקה בכל יום. וגם – ספק אם תנתן הצדקה למקום הראוי.
לכן, אלה הרוצים לסמוך עלי, יכולים ליתן צדקה זו על דעתי, לקופה הכללית אשר אצלי, אשר מקופה כללית זו יוצא ממון לצדקה בכל יום, וממילא, סוף סוף, תגיע כל תרומה למקומה הראוי.
– כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע אמר פעם87, בענין התפלות דשמחת תורה, אשר מצד עניני שמח"ת יארע לפעמים שיהי' ערבוב ובלבול בהתפלות, אבל המלאכים, שעליהם להעלות את התפלות, מסדרים אותן שכל תיבה ותיבה תגיע למקומה הראוי, על דרך מפקח מסילות הברזל ("סטרעלעטשניק") המסדר ומשלח כל רכבת למקומה הנכון.
כד. עוד מעלה בנתינה לקופה כללית וחלוקת הצדקה ע"י קופה כזו דוקא:
כי הנה שני ענינים בצדקה: א) מה שמפריש, שיוצא88 ממונו מרשותו ונעשה ממון צדקה. וזה נעשה תיכף במסרו הממון לגבאי צדקה. ב) מה שעל ידי ממונו נפדה שבוי פלוני, נעשה הכנסת כלה פלונית, מחי' נפש עני פלוני, וכדומה. או שעל כל פנים משתתף בזה.
כדי להשיג ענין השני במדריגה ובאפשריות הכי גדולה – אפשר זה רק על ידי נתינת תרומתו בקופה כללית, כי אז מתערב ממונו עם שאר הממון שבקופה, והוא בדוגמת תערובת לח בלח, אשר בכל סכום היוצא מהקופה לצדקה יש לו חלק בו.
על דרך דין מחצית השקל שנתנו ללשכה, אשר עי"ז הי' לכל אחד ואחד חלק89 בכל קרבן תמיד ובכל קרבנות הצבור בכלל.
ואפילו אם השתתפותו הוא בפחות משוה פרוטה90.
כה. עוד מעלה יתירה בנתינה לקופה הנ"ל דוקא:
כבר נכנסנו לשנה החדשה זה משבועות אחדים. מה נעשה על דבר הימים שעברו כבר? ומה יהי' בנוגע לההמשכות דימים, שבועות, שבתות ומועדים שעברו? ובפרט אשר כל אלו כלליים הם; הימים כלליים, השבת כללי והיו"ט כלליים על כל השנה?
והעצה וההוראה לזה ג"כ – לומדים אנו מדיני נתינת מחצית השקל ללשכה. בנתינת מחצית השקל, היו נוהגין זריזות מצוה להשתדל לתת מחצית השקל בהקדם ובתחילה, מ"מ גם אלה אשר מסבות שונות נתאחרו בנתינת מחצית השקל שלהם, הי' להם חלק בממון שהוציאו מהלשכה אף קודם שהגיעה תרומתם91.
וזהו כוחו של גבאי דקופה כללית לתרום היום "על הגבוי ועל העתיד לגבות", על חשבון התרומות שיגיעו לאחר זמן.
וכן הוא בנידון דידן, הותנה על הלקיחות מקופה הכללית שיהיו "תרומה" גם על אלו שיכניסו נדבותיהם לאחר זמן. ובמילא גם להם חלק בעניני הצדקה שנעשו בתחלת וראש שנה זו.
כו. בכל זה – נכון במאד מאד, אשר הנתינות הנ"ל יתנו בהקדם, מחר:
לבד מעלת הזריזות, שזהו עיקר ענין העקידה – כי העקידה עצמה איננה נסיון גדול כ"כ, וכמו שמבאר רבנו הזקן92, שכמה וכמה מאחב"י מסרו נפשם על קידוש השם, אלא העיקר הוא הזריזות הנפלאה שנזדרז אברהם אבינו לקיים מצות קונו, וכמש"כ93 "וישכם אברהם בבקר וגו'", וזכות הזריזות דאברהם אבינו עומד לנו ולבנינו עד עולם –
הנה לבד מעלת הזריזות, הרי כיון שכמה ענינים של צדקה מהקופה הכללית צריכים להיעשות בכל יום, מהראוי שיתנו הנתינות תיכף מחר, כיון שזהו תלוי ברצונו, ואינו אנוס.
וכשתהי' הרחבה יותר בקופת הצדקה – תהי' יותר הרחבה בענינים שעליהם מוציאים מהקופה, וממילא יביא זה הרחבה ותוספת בכל ההמשכות הבאות עי"ז מלמעלה, הן בגשמיות והן ברוחניות.
* * *
כז. בכלל, הרי אין שנה דומה לחברתה. וטעם השינויים בין השנים יכול להיות בב' אופנים: או שמצד השינויים למעלה נעשים שינויים למטה, או להיפך, שמצד השינויים למטה נעשים שינויים למעלה. ובשנה זו – הי' שינוי באופן מיוחד (כדלקמן).
ובהקדמה:
כל הענינים שכ"ק מו"ח אדמו"ר דיבר אודותם, או אפילו חשב אודותם – באים הם סוף-סוף לידי פועל, במוקדם או במאוחר94, וגדלים ומשגשגים ללא הפסק ("האַלטן אין איין וואַקסן") מיום ליום – כמו כל דבר חי, שהסימן על דבר חי הוא – היותו מתנענע וגדל.
אמנם, כדי שענינים אלה יבואו לידי פועל – הרי זה נעשה ע"י ממוצעים.
והטעם לזה – לא משום שמבלעדי הממוצעים לא היו הענינים באים לידי פועל; הענינים היו מתבצעים גם מבלעדיהם, אלא שמצד טובו של הרבי ("אַזוי ווי דער רבי איז אַ גוטער"), ורצונו לזכות יהודים נוספים שישתתפו בעניניו – קבע את הסדר שהענינים יבואו לידי פועל ע"י ממוצעים.
וכפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בפירוש95, כשכתבו את ספר התורה לקבלת פני משיח צדקנו – שהי' ביכלתו לתת בעצמו את כל הממון הדרוש לכך, אלא שרצה לזכות בכך את כל בני ישראל.
ולכן, בכל ענין שהרבי עשה, השתדל לקבוע זאת באופן כזה, שמספר גדול ככל האפשר של בני ישראל יוכלו להשתתף בו.
כח. וזהו גם הטעם על סדר ההנהגה למעלה, שהענינים צריכים להתבצע ע"י הנבראים דוקא.
והיינו, שאין זה משום שזקוקים להעבודה שלהם, אלא סדר זה נעשה לטובתם – כיון שללא עבודה היתה ההשפעה שנותנים להם מלמעלה בבחינת "נהמא דכסופא"96, ולכן ניתנה להם עבודה, שבה יפעלו את הענינים שלמעלה, ועי"ז לא תהי' ההשפעה אליהם מלמעלה "נהמא דכסופא"97.
– אחד שאל פעם את כ"ק מו"ח אדמו"ר: מה נוגע להקב"ה אם מניחים תפילין או שאין מניחים ח"ו, וכדומה בשאר המצוות? והשיב לו כ"ק מו"ח אדמו"ר כנ"ל (שהעבודה היא לטובתו של הנברא שההשפעה מלמעלה לא תהי' בבחינת "נהמא דכסופא"), והוסיף משל98: מעשה בפריץ, ששכר איכר שיעבוד אצלו בביתו באותה מלאכה שהורגל לעשותה בשדה עם התבואה – לנענע את ה"מגל" הלוך ושוב... והוא ישלם לו את אותו השכר. בתחילה הסכים האיכר להצעת הפריץ, אבל אח"כ חזר בו. כששאלו הפריץ: הרי זו בדיוק אותה עבודה ואותו שכר? – ענה לו האיכר: "ראַבאָטוּ ניע ווידיאט", העבודה אינה נראית!
כט. אמנם, מבלי הבט על כך שההתעסקות בעניני העבודה של כ"ק מו"ח אדמו"ר היא רק לטובתם (כנ"ל) – מגיעים אלי לאחרונה מכתבים רבים מאלה שכ"ק מו"ח אדמו"ר זיכה אותם בהשתתפות בעבודתו, בטענה שהדבר קשה להם; ישנם הכותבים טעמים גשמיים, ואחרים כותבים טעמים רוחניים, ולכן רוצים הם להתפטר מעבודתם, ומבקשים ממני שאלך אל ה"אוהל", ואפעל ענין זה עבורם.
– הם סבורים שהם "עושים לרבי טובה"... ובמילא, עד כמה אפשר לדרוש מהם למסור נפשם כדי לעשות "טובה"?! – שנה אחת, שנתיים, שלוש שנים, אבל "וויפל איז דער שיעור"?!... – אך שהאמת היא – שדבר זה הוא טובה עבורם!
ובכן: הנני מודיע, שהרבי בפירוש אינו מסכים לכך, ובאמצעותי – לא ימסרו "שליחויות" כאלו!
אם רצונו של מישהו להתפטר מעבודתו – הרי כל אחד יודע את הכתובת של הציון, של ה"אוהל", וביכלתו ללכת לשם ולהתפטר בעצמו; אבל אני – לא אקבל על עצמי שליחויות כאלו, כיון שהרבי בפירוש אינו מסכים לכך. ואפילו אילו יכולתי לפעול ענין זה (שהרבי יסכים לכך) – לא הייתי עושה זאת, כיון שאין זו טובה, אלא להיפך, והשליחות שהרבי השאיר לי – היא להיות "ממוצע המחבר"99 להיטיב, ולא להרע ח"ו!
ל. יתירה מזה:
היו כאלה שראו בעצמם, בעיני בשר, איך שהשתתפותם בעבודתו של הרבי היתה טובה עבורם, שכן, בשעה שעסקו במלאכתו של הרבי – הי' הכל כשורה, ומיד כשכתבו שברצונם להתפטר מעבודתם – נעשו אצלם ענינים שלא כשורה;
אלא שכיון שהרבי פעל שכל הענינים יהיו בחסד וברחמים100 – הי' גם ענין זה בחסד וברחמים, דהיינו, שלאחרי שראו שהענינים אינם כשורה, וחזרו וקיבלו על עצמם את העבודה – הוטב המצב.
ואעפ"כ, בה בשעה שרואים בעיני בשר שההתעסקות בעבודתו של הרבי היא טובה עבורם – מבקשים ממני שאלך אל ה"אוהל", ואמסור שרצונם להתפטר מעבודתם!
ולכן הנני מודיע (כנ"ל) – שאינני מקבל על עצמי שליחויות כאלו, כיון שעניני הוא להיטיב ולא להיפך, ואם רצונם להתפטר – שיקחו את המפתחות, וילכו בעצמם להציון להודיע על כך.
לא. קיבלתי מכתב מא', ובו כותב שאינו רוצה לבצע ענין מסויים שצריכים לעשות. אלא מאי, בגלל זה יצטרך לסבול יסורים? מזה הוא לא מתפעל – כותב הוא – כי, להיותו יהודי מרוסיא, רגיל הוא ביסורים!...
כלומר, שעלי ללכת אל ה"אוהל", ולמסור, שישנו "פּעטאַך" שכותב לי שרצונו לקבל על עצמו יסורים!... – אין ברצוני להודיע לרבי דבר כזה!
ענינם של יסורים הוא – למרק עוונות דוקא101, אבל סתם יסורים – אין בהם שום ענין. ונוסף לזה, יסורים – אינם דבר שאדם מקבל על עצמו מרצונו. ענין קבלת יסורים באהבה הוא רק כאשר הקב"ה נותן יסורים, שאז היסורים כבר קיימים, אלא, שיש אפשרות שימשכו זמן רב, ויש אפשרות להיפטר מהם במהרה; ולכן, מוטב לקבל את היסורים באהבה – כדי להיפטר מהם מהר יותר. אבל ללכת אל הרבי ולמסור לו שפלוני רוצה מעצמו ביסורים – זאת אין ברצוני!
כמו כן קיבלתי מכתב מא', ובו כותב שיש לו "מיחוש", ולכן ברצונו להתפטר מעבודתו. ונוסף לה"מיחוש" – כותב הוא – יש לו "מרה שחורה".
– כנראה הצטרפו יחדיו ה"מיחוש" וה"מרה שחורה", להניאו מלהמשיך בעבודתו... –
ולא זו בלבד, אלא שכתב מכתב זה בחול-המועד, בטענה שזהו "דבר האבוד"! – כנראה חשש שלאחרי חוה"מ תיפסק ה"מרה שחורה"!...
לא' שלא הי' בקו הבריאות, כתבתי שילמד חסידות. וכותב הוא אלי, שעתה אינו יכול, ורק לאחר שיחלים – אז ילמד חסידות!...
משל למה הדבר דומה – לאדם שנמצא במצב של התעלפות ומתיזים עליו מים, והלה יטען: עתה אינני יכול! מה רצונכם ממני עתה? לאחר שאחזור למצבי הרגיל ("בשעת איך וועל קומען צו זיך") ואהי' בריא, אז תתיזו עלי מים, ואז אקח תרופות!...
לב. כאמור לעיל, הטעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר קבע את הסדר שעניניו יבואו לידי פועל ע"י ממוצעים, הוא, כדי לזכותם בהשתתפות בעבודתו.
ומטעם זה קבע כ"ק מו"ח אדמו"ר ענין נוסף – שהענינים יבואו לידי פועל ע"י ממון דוקא, כדי לזכות אותם מבני ישראל שיתנו מממונם לענינים אלו, שענין זה הוא לטובתם – כמארז"ל102 "עשר תעשר103, עשר בשביל שתתעשר".
ולפועל, כאשר מבקשים מהם ממון – הם מתווכחים; שואלים את "מנהל החשבונות" ("אַקאַונטענט"), והוא עורך עבורם "חשבון" – עד סכום פלוני יכולים הם לתת, ויותר מכך – אינם יכולים!
אומרים להם "עשר בשביל שתתעשר", דהיינו, שככל שיתנו יותר, יהיו להם תשעה חלקים כנגד מה שנתנו; ואעפ"כ אומרים הם שלא יתנו יותר! הם מוכנים לוותר על תשעה חלקים אלו, ובלבד שלא יתנו לרבי חלק אחד!
גם כאשר עוסקים במסחר עם אדם רע – אין מתחשבים בשאלה אם אותו אדם ירוויח מכך, אלא עורכים את החשבון האישי; ואילו כאן – מוכנים הם להפסיד תשעה חלקים, ובלבד שלא יתנו לרבי חלק אחד!
– פעם בא גביר אל כ"ק מו"ח אדמו"ר בווארשא. כשיצא הגביר, אמר לי הרבי שקרה לו (להגביר) אסון גדול, ובאמרו את הדברים – צחק. הי' זה אצלי דבר פלא: הרי הרבי מספר שקרה לגביר אסון גדול, ומה פשר הצחוק? לאח"ז המשיך הרבי לומר לי שאותו גביר הפסיד ממון רב, בציינו את הסכום, והמשיך לצחוק. ושוב התפלאתי על כך. ואז אמר לי הרבי: אילו נתן גביר זה מממונו לצדקה – הי' מפסיד פחות, ורק כיון שהשאיר את כל הממון אצלו – קרה לו אסון גדול זה!...104 –
סבורים הם, שע"י ממונם עושים הם לרבי "טובה"... – וכי מה חושבים הם, שהרבי, בהיותו בגן-עדן, ברקיע השביעי, ואפילו בהיותו כאן למטה עמנו, אינו יכול להיות דבוק בעצמות ומהות א"ס ב"ה ללא הכסף שלהם?!
הרבי רוצה לעשות להם טובה! ואעפ"כ, כשהרבי עומד מצד אחד ודוחף אותם ("טורקעט זיי") באמרו "עשר בשביל שתתעשר", ומצד שני עומד "מנהל החשבונות" ודוחף אותם שלא יתנו – מנצח "מנהל החשבונות"!...
ראיתי פעם על מישהו שביכלתו לבוא לידי הצלחה,
– כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם105, שמזה שישנו לשון "דמיון שוא"106, מוכח, שישנו גם "דמיון" שאינו "שוא"... –
אלא שכיון שכל דבר צריך "כלי" – הונח אצלי שעליו לתת בכל חודש סכום מסויים של ממון, ונתינה זו תהי' הכלי להצלחה.
מלכתחילה לא רציתי לדבר עמו על זה, אבל לאחר שהוא עצמו התחיל לדבר על זה, סיפרתי לו את כל הענין – שיש ביכלתו לבוא לידי הצלחה, ושהכלי לענין זה הוא עי"ז שיתן בכל חודש סכום פלוני. – בתחילה התווכח על זה, ואח"כ הסכים.
ואמנם כך הי' במשך כמה חדשים, שנתן בכל חודש את הסכום הנ"ל, עד שהגיע חודש ניסן, ודוקא בחודש זה – לא נתן. לאח"ז חזר לתת את הסכום בכל חודש, וכשהגיע חודש תשרי – דוקא בחודש זה לא נתן!
כלומר, שבכל החדשים נתן את הסכום הנ"ל לצדקה, ודוקא בחודש ניסן ותשרי, שהם חדשים כלליים – דוקא בחדשים אלו לא. נתן!
רואים איפוא בעיני בשר עד כמה אין זה אלא ענין של העלם והסתר (ולא ענין המתקבל בשכל), ואעפ"כ – ממשיכים להתווכח ("האַלט מען זיך אין דינגען")!
לג. ולסיום הענין – ברצוני להוסיף עוד כמה פרטים:
א) כל אלה שכ"ק מו"ח אדמו"ר זיכה אותם בהשתתפות בעבודתו, אם ע"י ההתעסקות בעצמם, או ע"י נתינת ממון עבור עבודתו – הרי כיון שהרבי בחר בהם, מובן שהם במעמד ומצב הראוי, כך, שכל הטענות שיש להם שבגללם רצונם להתפטר הם בודאי מיוסדים על טעמים שע"פ תורה – טעמים רוחניים, כדי שיהי' להם פנאי ללמוד תורה, או משום שרצונם להימצא בסביבת חסידים; או טעמים גשמיים, מצד בריאות הגוף, אשר "היות הגוף בריא ושלם מדרכי (עבודת) השם הוא"107, או מצד טענות של "שלום בית", שעל זה אומר הקב"ה "שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים"108.
ואעפ"כ, כל האמור לעיל הוא גם בנוגע לטענות אלו – שגם מי שיש לו טעמים ע"פ תורה, אין לו להתפטר מעבודתו. ובנוגע לבני הבית – יש למצוא האותיות המתאימות להסביר להם שענין זה הוא טובה גם עבורם, כדי שהענין לא יזיק לשלום בית, וכיו"ב.
ב) בכלל, קשה לי לומר ענין זה או לכתבו לכאו"א ביחוד על הכתובת שלו ("אויף זיין אַדרעס"), שבאופן זה ידע כאו"א בבירור שאליו היתה כוונתי.
ולכן הנני אומר זאת עתה ברבים, ובקשתי שכאו"א יספר לאחרים ויכתוב בשמי, שאמרתי הענין הנ"ל. ואף שבאופן זה לא יגיעו הדברים לכאו"א באופן ישיר ("דירעקט") – הרי כוונתי היא באמת אליו.
ג) יתכן שבמשך הזמן יתחילו להתווכח עמי ולהטרידני כו' ("דינגען זיך מיט מיר, צוטשעפּען זיך צו מיר וכו'"...), עד שיפעלו שאסכים להתפטרותם.
ולכן הנני מוסר מודעה מעתה, שכל ההסכמות שאתן להתפטרות – בטלות למפרע.
* * *
לד. דובר לעיל (ס"כ-כא) שכל אלה הנוסעים מכאן, מוטל עליהם הזכות והחוב להפוך את מקומם למקום חסידי, ועליהם לקחת את הכח לזה משמחת תורה.
והנה, מצינו בנביאים שנבואתם היתה מלובשת בדבר גשמי (כגון הוראת הקב"ה להנביא "ואתה שכב על צדך השמאלי גו' על צדך הימני גו'"109), כדי שהענין יבוא לידי פועל בגשמיות ממש110.
ולכן, גם הכח שלוקחים משמח"ת – צריך להיות מלובש בדבר גשמי.
וכיון שאופן העבודה להפוך את המקום למקום חסידי צריך להיות באהבת ישראל, ובאופן של קירוב, וע"י התוועדות – יתנו עתה "משקה" מהתוועדות שמח"ת זו לכל הנוסעים, כדי שיערכו התוועדות במקומם.
אפשר להוסיף עוד משקה לתוך משקה זה – לא לשפוך ממשקה זה למשקה אחר, אלא דוקא להוסיף משקה אחר לתוך משקה זה, שאז "קמא קמא בטיל"111 – כדי שיוכלו להשתמש בו להתוועדויות נוספות. אבל אין לשמור ממשקה זה עד לאחרי חג הפסח, כדי שהמשקה לא יימצא ברשות נכרי112.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן בידו הק' בקבוק משקה לכאו"א מהנוסעים].
לה. [כ"ק אדמו"ר שליט"א הגבי' חלה בידו הק', ואמר:]
בענין עירוב איתא113 שצריכים לומר "אני מזכה לכל מי שרוצה".
[לאחרי שהקהל חטף את החלה, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
אלה שעלה בידם לחטוף חלק מהחלה – הרי יש להם בכך פני': לכל לראש – בפשטות – טעם החלה; נוסף לזה – ה"כח גברא" שלו, שהי' בכחו לחטוף; ונוסף לזה – הנצחון, שחטף על חשבון חבירו ("אַרויסגעכאַפּט באַ דעם צווייטן")...
משא"כ אצל אלה שלא חטפו (ולא נהנו מהחלה, וגם הי' להם עגמת-נפש) – הרי זה באופן ש"מעלה עליו הכתוב כו'"114, ו"הכתוב" עושה את הענין ללא פניות115!... ובמילא, הרי זה נחשב כאילו קיבלו חלה מהבעש"ט וכו'...
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הרביעית – ז"פ). ואח"כ הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".
אח"כ ברך כ"ק אדמו"ר שליט"א על הכוס, ולאחר תפלת ערבית והבדלה – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א לכאו"א מהנאספים מ"כוס של ברכה".
טרם צאתו אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
שבוע טוב וחורף בריא.
הוסיפו תגובה