בס"ד. שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תשי"ד.

בלתי מוגה

א. דובר לעיל1 אודות דברי הילקוט2 בנוגע למעלת השמחה דחג הסוכות לגבי שמחת שאר המועדים – ש"בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת .. וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת, דכתיב3 ועשית חג שבועות לה' אלקיך גו' ושמחת גו'", משא"כ בחג הסוכות – "אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג, ושמחת בחגך4, והיית אך שמח5, ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים"6.

והנה, א' מג' השמחות שנאמרו בחג הסוכות קאי על שמיני-עצרת7. אלא שלהיותו שמיני לחג הסוכות, הרי זה שייך גם לחג הסוכות, ולכן נחשב שבחג הסוכות נאמרו ג' שמחות.

ומזה מובן שגם בשמע"צ נאמרו שלש שמחות, כי, עם היות שמע"צ "רגל בפני עצמו"7, הרי הוא גם "שמיני" והמשך לחג הסוכות.

ונמצא, שגם בשמע"צ ושמח"ת צריכה להיות שמחה גדולה ביותר.

ב. וגדולה מעלת השמחה – שכל ההמשכות נמשכות ע"י שמחה, כפי שמצינו8 בנוגע להאריז"ל שזכה לכל הענינים הנעלים ע"י שמחה של מצוה, כיון שע"י השמחה נמשכות כל ההמשכות, הן בגשמיות והן ברוחניות.

ובפרטיות יותר:

בנוגע להמשכות בענינים גשמיים – בודאי שבשבילם צריך להיות ענין השמחה, שהרי בשביל גשמיות צריכה להיות התעסקות, כמ"ש9 "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה", וכיון שיש צורך בהתעסקות כדי שתומשך ההמשכה, לכן צריך להיות גם ענין השמחה.

ובהקדם ביאור הטעם שיש צורך בהענין ד"בכל אשר תעשה":

כל המלאכות הגשמיות – הם בעצם ענינים רוחניים, כמרומז בכך שלמדים כל הל"ט מלאכות, עובדין דחול, ממלאכת המשכן10.

ויש להוסיף בזה שהלימוד הוא ממלאכת המשכן דוקא – שאף שהמקדש הוא נעלה יותר מהמשכן, כמ"ש11 "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", מ"מ, יש גם מעלה במשכן על המקדש – שהמשכן הי' רוחני יותר מאשר המקדש, כמובן מזה שהמקדש נבנה ע"י שלמה המלך מכסף וזהב שהעלו לו מכל הארצות, היינו גם מאומות העולם, משא"כ המשכן נבנה רק ע"י תרומותיהם של בני ישראל, ומה גם שכללות הנהגתם של בני ישראל בזמן המשכן היתה באופן רוחני יותר, שלא עסקו כ"כ בענינים גשמיים, לפי שהי' להם "לחם מן השמים"12, מים מבארה של מרים13, ועד שאפילו הלבושים היו באופן ש"שמלתך לא בלתה מעליך"14, היינו, שהיו לבושים רוחניים ונצחיים.

וזהו החידוש בלימוד ל"ט המלאכות ממלאכת המשכן – שדוקא ממלאכת המשכן שהי' רוחני יותר מאשר המקדש נמשכים כל ל"ט המלאכות שהם עובדין דחול.

והענין בזה – שהעבודה היא לעשות מכל הדברים הגשמיים (שבהם נעשים המלאכות הגשמיות) משכן ומקדש לו ית', היינו, לא רק משכן, אלא גם מקדש, שמעלתו לגבי המשכן היא בכך שהוא בגשמיות יותר, והרי הכוונה העליונה היא שהגשמיות תהי' מכון לשבתו ית'.

וזהו הטעם שצריך להיות "בכל אשר תעשה" – כיון שצריכה להיות עבודה ויגיעה לעשות מהדברים הגשמיים שעוסק בהם שיהיו משכן ומקדש, היינו, מכון לשבתו ית', שזוהי הכוונה דדירה בתחתונים15.

ולכן, בנוגע להמשכות בענינים גשמיים, שבשבילם צריך להיות ענין של התעסקות – בודאי צריך להיות ענין השמחה, כנ"ל.

ועוד זאת, שגם בשביל ההמשכות בענינים רוחניים צריך להיות ענין השמחה, כיון שכך הוא סדר ההמשכה, שכל ההמשכות נמשכות ע"י שמחה דוקא.

ג. נוסף על מעלת השמחה בכלל (כנ"ל), יש מעלה בהשמחה שבשמע"צ ושמח"ת בפרט – כיון שהשמחה שבשמע"צ ושמח"ת היא מצד עצם הנשמה, שלכן השמחה דשמע"צ ושמח"ת היא בכל בני ישראל בשוה.

– בנוגע לשמחת בית השואבה מצינו חילוקי דרגות, ש"לא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה .. אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע"16; משא"כ השמחה דשמח"ת היא בכל בני ישראל בשוה17.

כשם שביוהכ"פ, המשכת הסליחה מחילה וכפרה, וכן איסור אכילה ושתי' ושאר העינויים, הם בכל בני ישראל בשוה – כן הוא גם בענין השמחה דשמע"צ ושמח"ת בכלל, והשמחה שבהקפות בפרט, שהיא בכל בני ישראל בשוה, כיון שענין זה הוא מצד עצם הנשמה, ועצמות ומהות א"ס ב"ה.

ד. ענין זה מודגש גם בהפסוקים שאומרים קודם הקפות, שהתחלתם – "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו"18:

בתיבת "אתה" ישנם ב' פירושים19: הפירוש הא' – ש"אתה" קאי על עצם הנשמה, והפירוש הב' – דקאי על עצמות ומהות א"ס ב"ה.

הפירוש הפשוט הוא ש"אתה" קאי על נשמות ישראל, היינו, שנש"יבאו לידי ידיעה ש"הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו"; ואדמו"ר הזקן20 גילה את הפירוש הפנימי, ש"אתה" קאי על עצמות, היינו, שעצמות הראה את עצמו באופן שיוכלו לדעת אותו ("עצמות האָט זיך באַוויזן אַז מען זאָל אים קאָנען וויסן").

וזהו מ"ש בשייכות לשמע"צ ושמח"ת "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"21:

"אתך" – קאי על ב' הענינים ד"אתה" הנ"ל, עצם הנשמה ועצמות א"ס. ו"אין לזרים אתך" היינו שבשני הענינים ד"אתה" (עצם הנשמה ועצמות א"ס) אין שום מקום כלל ל"זרים".

והענין בזה:

"זרים" – לא קאי על אומות העולם דוקא, אלא על כללות ההשתלשלות (ע"ד שמצינו שגם דוד המלך נקרא "זר" לגבי כהנים22), היינו, כל הדרגות ששם יש לאוה"ע אחיזה כלשהי ("עפּעס אַ אחיזה"); משא"כ "אתך", בעצמות א"ס ("אתה" הא') שלמעלה מהשתלשלות – שם אין לאוה"ע שום מקום כלל, כי אם לנשמות ישראל דוקא ("אתה" הב'), עליהם נאמר23 "יבחר לנו את נחלתנו", כידוע24 ש"יבחר גו'" קאי על העצמות דוקא, כי בבחי' הגילויים אין ענין של בחירה, שהרי בבחינת הגילויים יש כבר ענין של הכרח כו', וענין הבחירה הוא בעצמות דוקא, והבחירה היא בנשמות ישראל (ומטעם זה ישנו ענין הבחירה אצל בני ישראל25).

וזהו ענין השמחה דהקפות – שאז הוא ההתגלות ד"אתה", הבחירה דעצמות שבחר בנש"י, שבחירה זו היא בעצם הנשמה, שהיא אצל כל בני ישראל בשוה, ולכן גם השמחה היא בכולם בשוה.

* * *

ה. דובר לעיל (ס"ב) שעבודת בני ישראל היא לעשות מהדברים הגשמיים משכן ומקדש לו ית', היינו מכון לשבתו ית'.

ולכן נקראו בני ישראל בשם "ממלכת כהנים וגוי קדוש"26, כיון שענינם הוא להביא קדושה בכל מקום – לברר את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם, ולהמשיך קדושה במקום זה, שעי"ז ממלאים את הכוונה דדירה בתחתונים.

והיינו, שעי"ז שעושים מהדברים הגשמיים מכון לשבתו ית' – ממשיכים עצמות, כיון שבזה ממלאים את הכוונה ש"נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים"27, שכוונה זו היא בהעצמות, כידוע28 בפירוש "דירה", ש"דירה" אינה לההתפשטות, אלא דוקא להעצמות.

ו. אמנם, על זה נשאלת השאלה – "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, ואף כי הבית הזה"29:

"השמים ושמי השמים", שהם מדריגות נעלות ביותר (כמבואר בחסידות30 פרטי ענינם) – "לא יכלכלוך", כיון שאינם כלים להעצמות; "ואף כי הבית הזה" – איך יתכן ש"הבית הזה", שנבנה מדברים גשמיים, יהי' כלי לאלקות ("ג-טליכקייט"), היינו, לעצמותו ית'?!

[ולהעיר: אף שאומרים הלשון "ג-טליכקייט", אין הכוונה לבחי' ההתפשטות, כי אם לעצמותו ית', ורק מצד הזהירות מאמירת תיבת "גימ"ל אל"ף טי"ת" ("גאָט")31, אומרים "ג-טליכקייט"].

אבל אעפ"כ, זוהי המציאות – ש"השמים ושמי השמים" אינם כלים להעצמות, ודוקא "הבית הזה", היינו, כאשר עושים מדברים גשמיים כלים לאלקות, אזי ממשיכים בזה עצמות. וטעם הדבר – לא משום שהדברים הגשמיים מצד עצמם הם כלים לזה, אלא מפני שזהו רצונו של הקב"ה, שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, בגשמיות דוקא.

ז. וע"פ האמור לעיל (ס"ד) שהשמחה דשמח"ת בשעת ההקפות היא מצד העצמות – הרי זה הזמן המתאים לבקש ולפעול ("אויסבעטן"), ע"י שמחה וריקודים, את כל הענינים הגשמיים, כי, הגשמיות היא בכח העצמות, ובמילא באה ה"גשמיות" ותובעת שתהי' השפעת הגשמיות בבני חיי ומזוני רויחי, ובאופן ש"רויחי" קאי על כל ג' הענינים, "בני", "חיי" ו"מזוני", שכולם הם באופן דרויחי. וכל זה בכחו של יהודי לפעול בשמח"ת.

ולהעיר גם מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר32 שברכת "שהחיינו" בשמח"ת היא על התורה. והרי ע"פ תורה צריך יהודי להיות בריא – כשם שבשעת מתן-תורה היו כל בני ישראל בריאים33.

וע"פ הסיפור ע"ד הרה"צ רלוי"צ מבאַרדיטשוב34, שאמר, שכיון שבני ישראל מברכים "מלך מוחל וסולח", מוכרח הקב"ה למחול להם, דאל"כ תהי' זו ברכה לבטלה35 – כן הוא גם בנדו"ד, דכיון שבני ישראל מברכים בשמח"ת "שהחיינו", וברכה זו היא על התורה, וע"פ תורה צריך כאו"א מישראל להיות בריא, אזי בהכרח שיומשכו כל ההמשכות הגשמיות, בבני חיי ומזוני רויחי.

* * *

ח. דובר לעיל (ס"ג) ע"ד החילוק בין שמע"צ ושמח"ת לשמחת בית השואבה, שבשמחת בית השואבה היו חילוקים, משא"כ בהשמחה דשמע"צ ושמח"ת שוים כל בני ישראל.

וכשם שביוהכ"פ אין שום חילוק בין בני ישראל, בין משה רבינו ובין יהודי שאינו יודע דבר מעניני יהדות, ושייכותו היחידה ליהדות היא בכך שנולד בבית יהודי, שהרי כל בני ישראל מחוייבים בהעינויים, ולכל בני ישראל נמשכת הכפרה – כן הוא בהשמחה דשמח"ת, שאין בה שום חילוקים, וכל בני ישראל צריכים להיות שמחים בשמח"ת.

ושמחה זו צריכה להיות בגשמיות דוקא – ע"י ריקוד ברגלים בפשטות. כשם שקיומן של כל המצוות הוא דוקא בגשמיות בפועל ממש, וכמו אכילת מצה, שאם יכוון אדם את כל הכוונות, אבל לא יאכל מצה בגשמיות, לא יצא ידי חובתו – כן הוא בהשמחה דשמח"ת, שצריכים לרקוד ברגלים בפשטות, ולריקוד ברגליים – שייכים הכל.

ט. וענין זה ראינו גם בהנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר:

ובהקדם מ"ש36 "אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זאת".

ובנוגע לעניננו – שכ"ק מו"ח אדמו"ר הבטיח והכין גם את המצב שלאחר ההסתלקות ("האָט באַוואָרנט און צוגעגרייט אויך אויף שפּעטער").

ועד"ז בנוגע לשמח"ת – שנהג להקדיש ריבוי זמן לשמחה וריקודים בתוך העם, והיינו, שאף שהי' ביכלתו לעסוק בזמן זה בתורת הקבלה ובתורת החסידות ובענינים נעלים, מ"מ, התעסק בשמחה וריקודים, כיון שהשמחה דשמח"ת צריכה להיות בגשמיות דוקא (כנ"ל), ועי"ז המשיך ופעל גם בנוגע להזמן דעתה.

ולכן, יש לשמוח בשמחת תורה, וכאמור, לרקוד ברגלים בפשטות, והרי רגלים בריאות יש לכולם – הן רגלים בריאות בגשמיות, והן רגלים בריאות ברוחניות, שהו"ע הקבלת-עול – שזהו "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"37, וגם תכלית וסוף העבודה, שהרי תכלית הכל היא קבלת-עול – שבזה שוים כל בני ישראל.

וע"י השמחה בקבלת-עול רוקדים עם העצמות, והיינו, שעצמותו ית' רוקד עם כל יהודי, כך, שע"י הריקוד אפשר לזנק ולדלג החוצה ("אַרויסשפּרינגען און אַרויסטאַנצן") מעומק תחת לעומק רום, "אַריינטאַנצן אין עצמות"!...

י. ישנם גם אנשים שהתקבצו בחצר ("יאַרד"), וגם הם רוקדים – אלא שלעת-עתה עומדים הם "מבחוץ" ואין ברצונם להיכנס "פנימה".

ובכן: צריכים לצאת אליהם ולבאר להם, שקיום התומ"צ והשמחה דשמח"ת הם ענינים שנוגעים להם בגשמיות.

– אודות ענין הריקוד עם עצמות קשה להסביר להם, כיון שבענינים כגון-דא: עצמות, השתלשלות, אצילות ובי"ע – אין להם חוש, לפי שאין להם כלל תענוג ("געשמאַק") ברוחניות; אבל אודות גשמיות – הרי בזה לכולם יש חוש... שהרי לכולם יש חוש ותענוג בכך שיהיו להם ידים בריאות, רגלים בריאות וילדים בריאים.

יש להסביר להם מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתב38, שהסיבה לכך שאדם רוצה לאכול מאכל מסויים היא מפני שהנשמה רעבה להניצוץ אלקי שבהמאכל, כדי לבררו כו', וכדי שהנשמה תוכל לפעול זאת, פועלת היא תחושת רעבון בהגוף, שיהי' רעב ויחפוץ בגשמיות המאכל, אבל באמת מקור הענין הוא בהנשמה.

ועד"ז בעניננו: כל אלה שהתקבצו כאן לרקוד – הרי הסיבה האמיתית לכך היא מפני שנשמתם רעבה, ורצונה לרקוד בשמח"ת עם עצמות, ולכן פעלה הנשמה בהגוף, שגם הגוף ירצה לרקוד; אלא כיון שבהגוף לא נרגש הטעם הפנימי שבדבר (רצונה של הנשמה לרקוד עם עצמות) – יכול הדבר להשתלשל ולרדת באופן של דבר האסור, אבל האמת היא שמקור הענין הוא בהנשמה.

ולכן עליהם להכנס פנימה, ולרקוד באופן המותר, וריקוד זה יתן להם סיוע ותוספות כח לקיום התומ"צ בכל השנה.

וענין זה נוגע להם לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות כפשוטו – שיהיו להם ידים בריאות, רגלים בריאות וילדים בריאים, כיון שאצל בני ישראל ההשפעה בגשמיות באה ע"י הרוחניות, ורק לזמן קצר – כדי שיהי' ענין הבחירה – יכולה ההשפעה לבוא גם שלא ע"י הרוחניות, אבל סוכ"ס בהכרח שתבוא ההשפעה ע"י הרוחניות39.

יא. (לקראת סיום ההתוועדות אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

עומדים אנו עתה כבר סמוך לחצות הלילה, וצריכים כבר לחשוב ע"ד הליכה ל"הקפות"...

ברצוני רק לומר, שמובא בספרים40 שאלה שבדעתם להיות ניעורים כל הלילה, וממילא אינם אומרים ק"ש על המטה, הנה בשעת חצות צריכים לקרוא את ג' הפרשיות דק"ש, ועכ"פ פרשה ראשונה.

את הזמן שנותר עד להקפות – יש לנצל כדי לדבר עם אלה הנמצאים ב"יאַרד", כנ"ל.

ויעזור השי"ת, שתהי' השמחה מתוך קבלת-עול, ברגלים בריאות שיש לכאו"א,

– ואין הכוונה שהריקודים יהיו ברגלים בלבד, ואילו שאר האיברים יהיו "במקום אחר" ("ערגעץ אַנדערש וואו"), כך שהעינים יביטו למקום אחר (שגם שלא בשעת ההקפות אסור להסתכל שם כו'), אלא שכל האיברים יהיו בהתכללות עם הרגלים –

ועי"ז יומשכו כל ההמשכות ברוחניות ובגשמיות, בבני חיי ומזוני רויחי.