בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשט"ז.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.
א. [ניגנו הניגון "דרכך אלקינו" (שלימדו כ"ק אדמו"ר שליט"א אמש), ואח"כ אמר1]:
כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אמר פעם בהתוועדות של שמח"ת2, שיכולים לומר אותיות כאלה שבמשך כל השנה יש להזהר מלאומרם (כמו "ראה עמידתנו דלים ורקים"), שכן, מצד השמחה הגדולה ביותר שבשמח"ת, אין זה מזיק ("שאַדט דאָס ניט")3.
ויש להוסיף בזה, שלא זו בלבד שבשמח"ת אין זה מזיק, אלא אדרבה, כיון שאין זה מזיק, עכצ"ל שיש בזה תועלת.
ובהקדמה4:
כללות הבריאה מחולקת לג' סוגים: (א) ענינים שיש חיוב לעשותם, שכללותם קשורים עם מצוות עשה, (ב) ענינים שיש איסור לעשותם, שכללותם קשורים עם מצוות לא תעשה, חלק האיסור, (ג) ענינים שבאמצע, השייכים לחלק הרשות, שאם אינו עושה אותם, לא הפסיד דבר חיובי, ואם עושה אותם, לא עשה איסור.
אמנם, כל זה אינו אלא כשמדובר אודות עמא דבר, אבל, מצד החיוב ד"בכל דרכיך דעהו"5 – חיוב שנעשה דין פשוט בשו"ע6, הלכה פסוקה לכל ישראל – לא יתכן דבר אמצעי, היינו, דבר שאין חיוב לעשותו, וביחד עם זה, אין גם איסור בעשייתו.
וההסברה בזה – דממה-נפשך:
אם זהו דבר שמביא תועלת בעבודת ה' (אפילו אם מאיזו סיבה לא באה תועלת זו לידי פועל, אלא שעשה דבר זה בגלל שחשב שיביא תועלת בעבודת ה') – הרי אין זה ענין של רשות, כי אם, ענין של מצוה, הכשר מצוה או הכנה למצוה, ובכל אופן מעשה טוב שיש חיוב לעשותו;
ואם זהו דבר שאינו מביא תועלת בעבודת ה' (שאפילו לא עולה בדעתו שדבר זה יביא תועלת בעבודת ה'), ואעפ"כ עושה זאת (במזיד), ועל-כרחך שהסיבה שמביאה לעשיית פעולה זו [ככל פעולה של אדם שיש לה סיבה שמביאה את האדם לעשות פעולה זו] באה מהצד שכנגד, היינו, מג' קליפות הטמאות, כמבואר בתניא7 שכאשר אוכל דבר המותר "למלאת תאות גופו .. יורד .. ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות" – הרי אין זה ענין של רשות, אלא נעשה דבר האסור.
ועאכו"כ בזמנים שבהם מאיר אלקות בגילוי יותר, ובפרט בימי השבתות, "קדש לה'"8, ועד"ז ימים טובים, "מקראי קודש"9, "זמינין דקדש"10 – בודאי לא שייך בהם ענינים שבאמצע, ענינים של רשות, עליהם אפשר לומר "אם לא יועיל לא יזיק"11.
ומזה מובן בנוגע לעניננו, שכאשר אומרים על הזכרת דבר-מה שבשמח"ת "לא יזיק" – הרי זה בודאי ענין שיש בו תועלת.
ואדרבה: כיון שמזכירים דבר כזה שבימים רגילים נמנעים ונזהרים מלהזכירו, עכצ"ל, שהתועלת שבדבר גדולה כל כך שבשביל זה כדאי להשתמש בביטוי כזה שלולי זאת לא היו משתמשים בו!
ב. עפ"ז יש לבאר גם בנוגע לשמחת בית השואבה12:
שמחת בית השואבה היתה שמחה גדולה ביותר (עכ"פ אצל היחידי-סגולה שהיו שמחים בשמחה זו – "חסידים ואנשי מעשה"13), עד כדי כך, ש"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"13.
ואעפ"כ, מה היו אומרים בעת שמחה גדולה זו? – "יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו (שלא עברנו עבירה בילדותנו לבייש את זקנותנו), אלו חסידים (חסיד מעיקרו) ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו, אלו בעלי תשובה". ומסיים: "אלו ואלו אומרים, אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו"14.
ואינו מובן:
זה-עתה באים מראש השנה ויום הכפורים, ועדיין לא הי' זמן ואפשרות לענין של חטא,
– שהרי, כללות הענין ד"חשבון עונות" אינו מתחיל לפני יום ראשון דסוכות, כדרשת חז"ל15 עה"פ16 "ולקחתם לכם ביום הראשון", "ראשון לחשבון עונות", וביום ראשון דסוכות עצמו בודאי לא שייך ענין של עונות, שהרי אדרבה – כמדובר לעיל17 שבשבעת ימי הסוכות נקל ביותר לקיים את הציווי "בכל דרכיך דעהו", כיון שבכל ענין וענין שעושה בסוכה, גם אם העשי' עצמה היא ללא כוונה והתבוננות כו', באותו אופן שעשה דבר זה לפני שבוע-שבועיים, בימות החול, הרי, בעצם העובדה שעושה זאת בסוכה, "תשבו כעין תדורו"18, מקיים הוא המצוה ד"בכל דרכיך דעהו", שזוהי מצוה גדולה19 (אע"פ שמצות סוכה נקראת "מצוה קלה"20).
וא"כ, מה מקום לומר במוצאי יום טוב ראשון של חג הסוכות – שעדיין לא שייכים כלל לענין של חטא – "מי שחטא ישוב כו'"?!
ותמיהה גדולה יותר – שאומרים זאת בעת שמחת בית השואבה דוקא, שאז צריכים להיות בשמחה גדולה, ולפתע באה ההכרזה "מי שחטא ישוב וימחול לו"?!
ג. ויובן בהקדם הסיפור שכבר סופר פעם21, שכאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' בפולין – ששם מקובל המנהג שאין אומרים תחנון ביום הילולא של צדיק, מנהג שאינו מקובל בחב"ד – נזדמן לי לשאול אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר מהו הטעם למנהג חב"ד בזה. וענה לי: "ווען איז נאָך דאָ אַזאַ גוטע צייט צו בעטן אויף כפרת עונות" (היכן ניתן למצוא זמן מסוגל כל-כך לבקש על כפרת עונות) – כמו ביום הילולא של צדיק!
ועד"ז בנדו"ד: מצד גודל המעלה דשמחת בית השואבה, שזוהי שמחה גדולה ביותר – ה"ז ההזדמנות הטובה ביותר לענין של תשובה, גם אם באיזה-שהוא מקום "התגנב" ונשאר איזה ענין של חטא ללא תשובה המתאימה.
ד. ובעומק יותר:
מבואר בתניא22 הטעם שאמר דוד "וחטאתי נגדי תמיד"23 – גם בהיותו במעמד ומצב שאינו שייך לענין של חטא, כאמרו "ולבי חלל בקרבי"24, שפירושו (כמבואר לעיל מיני' בתניא25) "שאין לו יצה"ר כי הרגו בתענית" – שגם מי "שכבר עשה תשובה נכונה, הרי עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחי' ומדרגות רבות, והכל לפי מה שהוא אדם וכו'", ובמילא, כשמתעלה לדרגא נעלית יותר, לא מספיק זה שכבר עשה תשובה נכונה, אלא צריך להגיע "לתשובה עילאה יותר מעומקא דלבא יותר", וכיון שעבודתו של דוד היתה באופן ד"קארי תדיר ולא שכיך"26 לעלות מדרגא לדרגא, לכן אמר "וחטאתי נגדי תמיד" (גם לאחרי שלא הי' לו יצה"ר), כי, כדי לעלות לדרגא היותר עליונה, צריך להוסיף בעבודת התשובה על הענינים שהיו אצלו כמה זמן לפנ"ז.
ומזה מובן גם בעניננו:
בחג הסוכות, שאז נמצאים בני ישראל בדרגא נעלית יותר גם לגבי ד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות (שבהם "עסוקים במצוות, זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו"27) – "כאַפּט מען זיך" שהתשובה שהיתה בד' ימים שבין יוהכ"פ לסוכות28 אינה מספיקה לגבי הדרגא דחג הסוכות,
ועאכו"כ שתשובה זו אינה מספיקה לגבי הדרגא דשמחת בית השואבה – עלי' נאמר29 "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה", וכפי שמפרש הצ"צ על יסוד דברי אדמו"ר הזקן בלקו"ת30 שזוהי דרגא נעלית ביותר, "העכער און העכער", עד למזלות העליונים, "ב' מזלות ונוצר ונקה", אשר, אפילו חכמה ובינה – ראשית ההשתלשלות – אינם מקבלים מהם כי אם ע"י "קונצים" שונים ("פאַרשידענע ערליי קונצן"), כמו בנדו"ד, בשמחת בית השואבה דוקא!
ובמילא, "כאַפּן זיך" גם אלה שכבר עשו תשובה – "בעלי תשובה" ש"אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו" – שצריכים לעשות תשובה עוד הפעם על הענינים שכבר עשו תשובה עליהם.
ויתירה מזה – שכן הוא גם בנוגע ל"חסידים (חסיד מעיקרו) ואנשי מעשה" ש"אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו" (שלא עברנו עבירה בילדותנו):
מבואר בדרושי חסידות31 שגם כאשר העבודה היא כדבעי, מ"מ, כל זמן שלא הגיע לביטול עצמי, אלא הוא מרגיש את מציאותו שהוא זה שעובד עבודתו להקב"ה ופועל על ידה ("ער טוט אויף דערמיט") – ה"ז נחשב לענין של מרידה רח"ל, "מחוה במחוג קמי מלכא כו'"32.
ומזה מובן, שמצד גודל העילוי דשמחת בית השואבה, שאז שואבים "ממעייני הישועה", ועד שמגיעים לדרגא שלמעלה מכל סדר השתלשלות – "כאַפּן זיך" כל הסוגים הנ"ל [הן "בעלי תשובה" ש"אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו", והן "חסידים ואנשי מעשה" ש"אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו"] שסוף-כל- סוף, לאחרי כל העילויים שבעבודתם, נמצאים הם במעמד ומצב ד"מי שחטא" – חטא כפשוטו, או עכ"פ חטא מלשון חסרון33, כיון שלעת- עתה לא עשו תשובה המתאימה לפי-ערך דרגתם הנעלית,
ובמילא – "ישוב וימחול לו", ובאופן של כפרה ("אשרי זקנותנו שכפרה כו'") – כפי שמפרש אדמו"ר הזקן באגה"ת34: "לכפר לפני ה' להיות נחת רוח לקונו", "שיהי' לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו ית' כקודם החטא", היינו, באופן נעלה יותר מכמו שהי' במעמדו ומצבו הקודם שענינים אלה לא היו חשובים ל"חטא", בדוגמת מעלת בעלי תשובה אפילו לגבי צדיקים גמורים35.
ולהעיר, שענין זה (שגם אצל צדיקים תהי' המעלה דבעלי תשובה) הוא מעין עבודתו של משיח36. ויומתק יותר ע"פ דברי הצ"צ37 שאמר על "ושאבתם" – אפילו על הדרוש בלקו"ת – ששאבו משם עד ביאת המשיח.
ה. ומזה מובן גם בנוגע לעניננו:
כאשר נמצאים בשמחת תורה, שאז השמחה היא גדולה ביותר, "ישמח38 ישראל בעושיו" ו"ישמח39 ה' במעשיו"40,
– ולהעיר גם מהדיוק "ישמח" בלשון עתיד, היינו, שזוהי שמחה שהיא מעין ודוגמת השמחה דלעתיד לבוא עלי' נאמר "אז ימלא שחוק פינו"41, "אז" דייקא, "בשוב ה' את שיבת ציון"42, בגאולה האמיתית, שבכמה ענינים שייך מעין זה גם עתה –
ובשעת השמחה מזכירים על בני ישראל ביטויים שבדרך כלל צריכים להזהר מלאומרם, כמו: "להאריך אפך וכו' דלים ורקים" – ה"ז הזמן הטוב ביותר להמשיך ולפעול ענינים אלה למטה,
והיינו, שכל אלה שהגיעו כבר לדרגות נעלות ("די וואָס האַלטן באַ הויכע דרגות") – ישלימו את התשובה היותר נעלית הנדרשת לפי ערך הדרגא שלמעלה מסדר השתלשלות,
וגם אלה שנמצאים לעת-עתה בסדר השתלשלות – הרי ישנו סדר השתלשלות ארוך ("אַ ליינגער סדר השתלשלות") שבו יכולים ובמילא צריכים לילך מדרגא לדרגא, כולל גם בעבודת התשובה (כנ"ל),
ובמילא, אם צריכים להוסיף משהו בעבודת התשובה – "ישוב", בשעתא חדא וברגעא חדא43, "וימחול לו", "שיהי' לרצון .. כקודם החטא", ועוד יותר מזה, "כמשל בן מלך שהי' בשבי' .. ויצא לחפשי אל בית אביו המלך"44 (שזהו תוכן הענין דשמח"ת שלאחרי עבודת התשובה45), שאז השמחה היא גדולה ביותר.
* * *
ו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כי נער ישראל ואוהבהו.
* * *
ז. המאמר ד"ה כי נער ישראל ואוהבהו (שנאמר לעיל46), אמרו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ביום שמח"ת בעת הסעודה לפני חמשים שנה – כפי שנרשם (כנראה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר) בכותרת ה"הנחה" דהמאמר: "יום ש"ת בעת הסעודה בבית כבוד אמי זקנתי (אמו זקנתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר) הרבנית תחי', ס"ו". ובמק"א נרשם, שכ"ק אדמו"ר נ"ע אמר לאח"ז, שענין זה (תוכן המאמר) "האָט זיך אים געלייגט (הונח אצלו) בשעת מעשה"47.
– ה"כתב" דמאמר זה, לעת-עתה לא מצאתי, וכנראה, אינו קיים, היינו, שלא נרשם בכתב (ע"י כ"ק אדמו"ר נ"ע), כי אם "הנחה", שהעתק ממנה נמצא בידי – הנחה שהיתה למראה עיני כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהגי' אותה, ובתוספת כמה הערות משלו48.
במאמר זה ישנם אותיות כאלה שלא מצינו דוגמתם בשאר המאמרים של כ"ק אדמו"ר נ"ע – לעת-עתה לא מצאתי דוגמתם בשאר המאמרים, ולפי הסגנון של מאמרי כ"ק אדמו"ר נ"ע, לא שייך שאותיות כאלה יבואו בכתב.
ועתה, בקשר עם מלאות חמישים שנה – "יובל", שיש לו "מקום" בנוגע לכל הענינים49 – נאמר מאמר זה (אף שעד עתה לא נתפרסם המאמר, מאיזה סיבה שתהי', וכיון ש"הכל תלוי במזל ואפילו ס"ת כו'"50, מסתמא הי' טעם על כך למעלה, אבל, בכל אופן, מה שנוגע לנו היא העובדה שה"הנחה" ממאמר זה נשארה בשלימותה, וכאמור, הנחה מקויימת ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהי' נוכח בשעת מעשה).
ח. ובפרטיות יותר:
בשנה ההיא – שנת תרס"ו – שהקביעות דשנה זו שיו"ט של ר"ה חל להיות בשבת היא בהתאם להקביעות של שנה ההיא – היו כו"כ ענינים נפלאים, וא' מהם:
המשך גדול ("אַ גרויסער המשך") בתורת החסידות,
– ישנם אמנם "המשכים" לפנ"ז, החל מהמשך וככה תרל"ז של אדמו"ר מהר"ש (ואולי עוד לפנ"ז – שלא ראיתי עדיין), אבל המשך כזה, הכולל ("נעמט אַרום") משך שנה שלימה, ויותר מזה, שנכתב באריכות הביאור ביותר, ונתפרסם ברבים על מנת ללמדו, ובשלימותו מתחילתו ועד סופו – הרי זה:
ההמשך הידוע בשם "יום טוב של ר"ה – תרס"ו".
וכמו כן נאמרה בשמחת תורה דשנה ההיא שיחה ארוכה ("אַ גרויסע רייד") על הפסוק51 "קמתי אני לפתוח לדודי" (שנדפסה ב"תורת שלום"52) – ענין הכולל כמה מאמרים, מאמר של אדמו"ר הזקן, ועוד מאמרים, אלא, שנאמר באופן של שיחה, באופן של התוועדות כו' (כנראה מהרשימה).
ואז נאמר גם – בתור מאמר – המאמר ד"ה כי נער ישראל ואוהבהו (הנ"ל),
ובאופן של חידוש גדול ביותר – הפעם היחידה, או עכ"פ מהפעמים הספורות – שכ"ק אדמו"ר נ"ע אמר מאמר שהונח אצלו בשעת מעשה, שזהו דבר בלתי רגיל כלל אצלו, כפי שאמר כו"כ פעמים שקודם אמירת מאמר צ"ל אצלו הכנת זמן.
ט. ובהקדם הביאור בהנהגה זו (להקדים הכנת זמן קודם אמירת מאמר) – שיש לומר53 שהמקור לזה הוא מאמר רז"ל54 "צריך אדם להיות נוטל משל (מהקב"ה) לומר פרקו או אגדתו או מדרשו .. בצבור .. מן האלקים אתה למד כשבקש לומר תורה לישראל אמרה ד' פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל, שנאמר55 אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, ואח"כ ויאמר לאדם".
וגדולה מזו מצינו56 בנוגע לר' עקיבא – שהי' היסוד של תושבע"פ57 – "מעשה ברבי עקיבא שקראו החזן ברבים לקרות ס"ת בצבור ולא רצה לעלות .. אמר .. לא סדרתי אותה פרשה .. שאין אדם רשאי לומר דברי תורה לפני הצבור עד שיפשוט אותו .. בינו לבין עצמו כו'".
ועפ"ז יש לבאר מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות הנהגת אביו, שבא' מנסיעותיו שבהן נהג להעלים את זהותו (שלא ידעו מי הוא), אירע פעם שבבואו לבית-הכנסת בשבת (או ביו"ט), ובחשבו שלא יודעים מי הוא – קראוהו לפתע לעלות ל"מפטיר" (אם משום שנתגלתה זהותו, או מאיזו סיבה אחרת). – כיון שלא ציפה לכך, ביקש שימתינו איזה רגעים, לקח חומש ונכנס לחדר צדדי ועבר לעצמו על ההפטרה, ורק אח"כ עלה למפטיר.
והגע עצמך:
בדרך כלל, לאחר בר-מצוה, אין אמירת מפטיר דורשת הכנה מיוחדת.
ומה גם שמאורע זה אירע כמה שנים לאחרי עלותו לנשיאות, שאז הי' עולה למפטיר ואומר ההפטרות דכל השנה כולה [מלבד בשחרית דיוהכ"פ, שע"פ רוב הי' עולה רק ל"מפטיר יונה", ולא בשחרית, וכן בשמח"ת, שהי' עולה ל"חתן תורה" או ל"חתן בראשית"58].
ואעפ"כ, כשקראוהו למפטיר באופן פתאומי – לא רצה לעלות למפטיר עד שיעבור לעצמו על ההפטרה.
נמצינו למדים עד כמה הי' כ"ק אדמו"ר נ"ע זהיר – ע"ד לשון חז"ל59 "במאי זהיר טפי" – בההנהגה ד"אמרה ד' פעמים בינו לבין עצמו".
ומכל זה מובן גודל השינוי והחידוש שבאמירת המאמר ד"ה כי נער ישראל ואוהבהו – ללא הכנת זמן, אלא כפי שהונח אצלו בשעת מעשה!
י. והנה, שינוי זה קשור עם שמחת-תורה – כמו כו"כ שינויים בהנהגה דשמח"ת לגבי כל השנה כולה, שינויים למעליותא, שמוסיפים בהשמחה.
וע"ד מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר בהערה להתחלת המאמר הנ"ל60: "יסוד דברי רבינו .. כמ"ש בזהר61 .. מאן דאיהו ברוגזא ייתון לגבי' נער וישתכך רוגזי', ויתהדר בחדוי .. כדין כלא בחידו". כלומר: דברי הזהר הנ"ל שכאשר רוצים לפעול ענין של שמחה, מביאים בן קטן, ועי"ז נעשית (לא רק תוספת שמחה, אלא) חדוה מיוחדת – הם היסוד של המאמר כי נער ישראל ואוהבהו.
וכיון שכן, הרי אין מקום לשאלה כו',
– ומה גם שבלאה"כ אומר כ"ק מו"ח אדמו"ר שאין זה סדר לשאול שאלות וקושיות, או אפילו סתם "פאַרוואָס"62, ואם לפעמים היו שואלים, הי' המענה63: "אַז דו וועסט אַלץ וויסן, וועסטו פרי אַלט ווערן" (אם תדע הכל, תזדקן מהר)... –
ולמאי נפק"מ אם יש שאלה וכו' – העיקר שבינתיים ניתוסף עוד מאמר!
יא. זאת ועוד – שבמאמר זה יש (כאמור) "אותיות" שלא מצינו דוגמתם בשאר מאמרים, אשר, גם חידוש זה קשור עם השמחה דשמח"ת.
והענין בזה – ע"פ מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר דשמע"צ שיצא-לאור זה עתה64, אשר, גם בזה יש חידוש לגבי המבואר בשאר מאמרים:
בדרך כלל מבואר במאמרים ששמחת-תורה ענינו שמחת הגוף וריקודים, והשאלה היא, למה לא קבעו ענינו של שמחת-תורה – בלימוד התורה.
ואילו במאמר זה – מאמר של שמע"צ שבו מדובר גם אודות שמח"ת – כותב כ"ק מו"ח אדמו"ר64 ש"העבודה דשמח"ת .. בריקודים ובשמחה גלוי'" היא באופן "שמדבר ומגלה ענינים נעלים (ומוסיף) ונוראים בעניני תורה"!...
יב. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) דער אויבערשטער זאָל העלפן – וכיון שזקוקים לכך, וגם היתה חתימה טובה בכל הענינים, וועט דאָך דער אויבערשטער העלפן – שה"ענינים נעלים ונוראים" יומשכו בגלוי לכל אחד ואחד לפי ענינו,
בעבודתו בלימוד התורה, וכיון ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"65 – יומשך מזה גם בעבודתו בקיום המצוות,
ובדרך ממילא יומשך זה בכל הענינים הגשמיים – "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו"66,
שתהי' שנה מבורכת ברוחניות ובגשמיות בכל הענינים.
* * *
יג. האמור לעיל (בהמאמר67) שאצל יהושע היתה קבלת ההשפעה ממשה רבינו (לא לפי החושים והכשרונות של עצמו, אלא) לפי החושים והכשרונות של משה – ה"ז גם חידוש, שלעת-עתה לא מצאתי במק"א, וכנראה, אין זה דבר הפשוט, שלכן מציין על זה בהמאמר68: "כן נשמע מאדמו"ר בעל צ"צ".
ועפ"ז מבואר שם דברי הגמרא69 "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה":
הפירוש הפשוט הוא ש"פני חמה" קאי (לא רק על הזמן שמשה רבינו הי' בעלמא דין, אלא) על עניניו של משה, ו"פני לבנה" קאי על עניניו של יהושע (גם בחיי משה).
אבל לפי דברי הצ"צ הנ"ל, הפירוש הוא – שרק לאחרי הסתלקות משה נעשה יהושע בבחינת "פני לבנה" (כמבואר בהמאמר שאז התחיל הסדר דעולמות בי"ע, דלא כבעולם האצילות), משא"כ בחיי משה, שאז הי' יהושע מקבל ההשפעה ממשה לפי החושים והכשרונות של משה, "פני חמה",
[ומביא שם68 המשל ש"כן הוא בלבנה דבעת שהיא במלואה היא מקבלת האור בשלימות כו'" – אף שכנראה אין המשל מדוייק לגמרי, כפי שמשמע מסגנון ההנחה70],
וכפי שמבאר שם בארוכה שזוהי מעלתו ושבחו של יהושע "משרת משה", "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל"71 – מקבל אמיתי, שמקבל ההשפעה לפי החושים והכשרונות של המשפיע, ובמצב כזה הי' יהושע כל זמן שמשה הי' בחיים חיותו בעלמא דין, לא מבעי בשעה שהי' משה משפיע לו, אלא גם בשעה שיהושע הי' הולך ומשה הי' נשאר לעצמו, וליתר דיוק: בשעה שמשה הי' נשאר לעצמו, שאז הי' יהושע הולך – גם אז נשארו אצלו כל הענינים לפי החושים והכשרונות של משה.
יד. ועד"ז מבואר בהמשך תרס"ו בביאור מעלת "עבד נאמן":
ענינו של עבד נאמן – שאינו מציאות לעצמו כלל, וכל ענינו אינו אלא שעל ידו יכול האדון למלא איזה ענין שגורם לו נחת רוח; ואעפ"כ, יש אצלו בשלימות (לא רק כל הכחות הדרושים למלא פקודת האדון, אלא) גם התענוג מעשיית המלאכה72.
ולכאורה אינו מובן: איך שייך ענין של תענוג – בה בשעה שאינו מציאות לעצמו כלל?!
אך הענין הוא – שאין זה תענוג שלו (של העבד), כי אם תענוג האדון ("שאינו רוצה לעצמו מאומה כ"א הוא שמח מהשמחה ונח"ר שלמעלה"73), ואעפ"כ, מי הוא המתענג בזה – העבד עצמו74, ועד כדי כך, שתענוג זה בא לידי ביטוי ביופי המלאכה (כמבואר שם בארוכה75)
וענין זה הוא בדוגמת המבואר לעיל בנוגע למקבל אמיתי, שגם לאחרי קבלת ההשפעה נשארים אצלו החושים והכשרונות של הרב המשפיע, ועד"ז בנוגע לעבד, שגם לאחרי שמקבל השליחות והפקודה, בשעה שהולך הוא למלא אותה בפועל, יש אצלו התענוג של האדון.
טו. והנה, כיון שהתורה מספרת את סדר ואופן הקבלה של יהושע, ומוסיפה ומדגישה שהוא המקבל הראשון דמשה, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע"76 – ה"ז הוראה שזהו ענין שצריכים להשתדל בו, ובמילא, חל גם על זה הכלל שע"י "יגעת" יכול להיות סוף-כל-סוף "ומצאת"77.
ועד"ז בנוגע להמדריגה של "עבד נאמן" – שזהו ענין שנתבאר ובארוכה בתורת החסידות, ובפרט בהמשך תרס"ו (לפני חמישים שנה):
ובהקדם הסיפור הידוע78 אודות הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר, במענה לא' שפנה אליו במכתב עם שתי שאלות, שאלה הא' בנוגע לעניניו בעבודת ה', ושאלה הב' בנוגע לעבודת המלאכים – שהשיב לו על שאלה הא', ולא על שאלה הב', בכתבו, למאי נפק"מ כיצד היא עבודת המלאכים!...
ומזה מובן, שבנוגע לענינים שעליהם מקבלים מענה, ובפרט ענינים שבאים בביאור רחב לפי-ערך – כמו ביאור הענין ד"עבד נאמן" בהמשך תרס"ו – ה"ז סימן שענינים אלה נוגעים לעבודה.
ובזה גופא – ביאור דרגת עבד נאמן נוגע לא רק ביחס להדרגות שלמטה מזה, שלא יפול למטה מהם ("ער זאָל זיך ניט אַראָפּגליטשען נאָך נידעריקער"), היינו, שידע שצריך להתייגע בעבודתו כל כך עד שיבוא לדרגא שהיא רק מדריגה אחת למטה ממדריגת עבד נאמן, אלא – כפי שמשמע מאופן הביאור – גם ביחס לדרגא זו כשלעצמה, היינו, שע"י יגיעה מתאימה, וע"י סייעתא דשמיא (שצריכים בכל ענין, ועאכו"כ בענין כזה), יכולים לבוא להדרגא ד"עבד נאמן".
ובסגנון מאמר הנ"ל – לבוא לדרגא כזו שקבלת ההשפעה היא בהתאם להחושים והכשרונות של המלמד והרב, כך, שגם לאחרי שהתלמיד הולך לחזור על הדברים לעצמו, יכול הוא, גם לאחרי משך זמן ארוך, לחזור על הדברים באותו אופן כמו שהם בהחושים והכשרונות של הרב.
טז. ויש להוסיף, שגם אם בנוגע לענינים של שכל, הבנה והשגה, קשה להגיע לדרגא נעלית כזו, הרי, בנוגע לענינים של מעשה בפועל, נקל יותר להידמות ולהשתוות למי שנמצא בדרגא נעלית יותר מאשר בנוגע לענינים התלויים בלב, ועאכו"כ ענינים התלויים במוח.
ובפרט ע"פ המבואר במאמרי חסידות שעצמות "לוקחים" ע"י דבר של גשם דוקא, שזהו"ע של מעשה בפועל דוקא, ודוגמתו בעבודה הרוחנית – גשמיות שברוחניות, שזהו אופן העבודה דקבלת עול דוקא79.
ועד"ז – ועאכו"כ – כשצריכים "לקחת" נשיא בישראל, ובדורנו זה, כ"ק מו"ח אדמו"ר:
בודאי יכולים "לקחת" אותו ע"י מאמרי החסידות, ועד שיכולים להגיע למעמד ומצב שיהי' זה כפי החושים והכשרונות של "אתפשטותא דמשה"80 שבדורנו זה;
אבל, נוסף לכך שבשביל זה יש צורך ביגיעה גדולה הרבה יותר מאשר ההליכה ב"דרכיו ואורחותיו אשר הורנו"81 בשמירת התקנות שלו בנוגע למעשה בפועל – הרי דוקא בשמירת התקנות במעשה בפועל, ומתוך קבלת עול [היינו, לא בגלל שהדבר מתקבל אצלו בטעם ודעת, אלא מפני שזוהי תקנה של הרבי, שצוה לשמור ענין זה בזמן פלוני וענין זה בזמן פלוני כו'], יש המעלה דלקיחת העצם ע"י גשם וקב"ע (כנ"ל) – שעי"ז דוקא "לוקחים" את העצם של הרבי, אשר, העצם של הרבי קשור – ועד שנעשה חד – עם עצמות ומהות, ובמילא, מתקשרים עי"ז עם עצמות ומהות82.
יז. ועוד והוא העיקר – "כי נער ישראל ואוהבהו"83:
העבודה באופן של קבלת עול, שזהו"ע ד"נער" – מעוררת את האהבה העצמית, שממשיכה את העצם של האוהב אל הדבר (האיש) הנאהב. והרי אהבה לוקחת את הדבר כולו ("אהבה נעמט דאָך אינגאַנצן"), כך, שהאוהב והנאהב נעשים דבר אחד.
ובהקדם מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר84 אודות הפתגם של החסיד ר' אייזיק מהאָמליע85, בנוגע להמשל של שלמה המלך בשיר השירים על אהבת הקב"ה וכנס"י,
– (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת שחוק:) אם אחזור על הלשון, עלול גם מחר להיות "שטורעם"... –
שאילו הי' מתבונן באהבה שבין רבי לחסיד, לא הי' מביא המשל והדוגמא מחתן וכלה.
בשעתו, כשנדפסו הדברים בריגא86, ונתפרסם בפולין, ואח"כ גם בליטא – "נהי' שמח", "אַ שמחה'דיקער יאָר"... ונעשה "אַ מורא'דיקער טומל": היתכן לומר דבר כזה?!... – ה"מזל" הי' שהדברים נאמרו בשם ר' אייזיק מהאָמליע, שהי' מפורסם בגודל למדנותו וכו'87, ובמילא, לא היו יכולים כ"כ להיטפל ("זיך טשעפּען") לענין זה.
ובכל אופן, בנוגע לעניננו – הרי תכלית היחוד שנעשה ע"י אהבה עצמית, הוא, שהאוהב והנאהב נעשים דבר אחד.
ועז"נ88 "אהבתי אתכם אמר הוי'", וממשיך בכתוב "הלא אח עשו ליעקב", ואעפ"כ, "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי", וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמרי ראש השנה89, שענין זה נמשך מדרגא שלמעלה מהדרגא שבה נאמר "אח עשו ליעקב" (כפי שתהו ותיקון הם בשרשם), ששם קודם יעקב דוקא, "ואוהב את יעקב" דוקא – אהבה עצמית.
וזהו גם מה שדורשים בעבודה בפועל, וגם בימי החול – שכללות העבודה, כולל ובמיוחד שמירת התקנות, תהי' מצד קבלת עול (מבלי הבט על ה"געשמאַק", אם יש בזה "געשמאַק" אם לאו), ועי"ז "לוקחים" את העצם של הרבי, שזהו העצם דאלקות, ונעשים ישראל – ע"י אורייתא – וקוב"ה כולא חד90.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].
* * *
יח. איתא בגמרא (במסכת ערכין91) "א"ר טרפון תמיהני אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך (עון קטן שבידך), אמר לו טול (אתה) קורה מבין עיניך" (עון גדול שבידך, הלכך אין יכולין להוכיח, שכולן חוטאים).
והנה, בסוגיא זו לא ברור כ"כ אם זוהי שיטה נכונה – שאכן צודק הוא באי-קבלת התוכחה בטענתו להמוכיח "טול (אתה) קורה מבין עיניך", או שאין זו שיטה נכונה – שלמרות החסרון של המוכיח, שלא הי' לו להוכיח בהיותו במצב שצריך ליטול קורה מבין עיניו, הרי, בנוגע למקבל, צריך הוא לקבל את התוכחה גם כאשר המוכיח צריך ליטול קורה מבין עיניו.
אמנם, ענין זה הובא גם במק"א בגמרא92 – "מאי דכתיב93 ויהי בימי שפוט השופטים, דור ששופט את שופטיו, אומר לו טול קיסם מבין שיניך, אומר לו טול קורה מבין עיניך". וכיון שהמדובר הוא אודות דור כזה שכללותו הי' שלא כדבעי (היינו, שלא רק השופטים היו שלא כדבעי, אלא גם כללות הדור ששפט את שופטיו ולא קיבל תוכחתם הי' שלא כדבעי), הרי מוכח, שבנוגע לדברי התוכחה כשלעצמם – אין מקום למענה "טול קורה מבין עיניך", אלא גם כאשר המוכיח הוא במצב שצריך ליטול קורה מבין עיניו, צריכים לקבל את דברי תוכחתו.
יט. יש מפרשים94 שהאפשרות לאמירת דברי תוכחה בימינו אלה (אף שיש מקום לטענה "טול קורה מבין עיניך") היא משום ש"שליחותייהו – של הדורות שלפנינו (שאצלם לא הי' מקום לטענה "טול קורה מבין עיניך") – קא עבדינן". אבל:
לכל לראש – לשם מה זקוקים ל"שליחותייהו" של הדורות שלפנינו, בה בשעה שישנה השליחות של הקב"ה שצוה "הוכח תוכיח את עמיתך"95?!...
זאת ועוד: ידוע מ"ש הרמב"ם96 "קבל את האמת ממי שאמרו".
– (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך, ואמר:) בשנים האחרונות נהגו להביא דברי הרמב"ם97 – ללא נפק"מ אם הדברים הובאו ב"שולחן ערוך", ב"באר היטב" כו' – כראי' שזוהי הלכה פסוקה שאין להרהר אחרי'!... –
וא"כ, ממה-נפשך: אם אין קיסם בין שיניו, הרי, אינו צריך להשיב למוכיח – "מן הצד" ("זייטיק") – "טול קורה מבין עיניך", כי אם לומר לו שכל עיקרה של תוכחה זו אינה שייכת אליו מכל וכל, כיון שאין קיסם בין שיניו; ואם האמת היא שיש קיסם בין שיניו – חל על זה הכלל "קבל את האמת ממי שאמרו", ואילו המענה "טול קורה מבין עיניך" הוא שלא בדרי דאונא, שהרי עי"ז לא יקטן הקיסם שבין שיניו!
וזוהי גם הוראה כללית – שכאשר שומעים ממישהו דבר-תוכחה, אין "לתרץ" זאת בכך שישנו ענין חמור יותר אצל המוכיח... כי אם, להתבונן בעצמו האם דבר-התוכחה הוא אמיתי אם לאו.
כ. ויש לקשר זה גם עם ההוראה של הבעש"ט98 – מייסד תורת החסידות – בפירוש המשנה99 "איזהו חכם הלומד מכל אדם":
מכל אדם – באיזה מעמד ומצב שנמצא – יכולים ללמוד דבר מסויים כיצד להטיב הנהגתו.
ואין הדברים אמורים רק על מי שלמעלה ממנו במדריגה – שהרי אין זה רבותא שיקרא "חכם" בגלל שלומד ממי שלמעלה ממנו – אלא "איזהו חכם הלומד מכל אדם", שאפילו אלה שלמטה ממנו במדריגה, מוצא הוא אצלם דבר שיכול ללמוד ממנו הוראה כיצד להטיב הנהגתו, ואז נקרא בשם "חכם", שמתנהג בהנהגה כזו שמעמידה אותו על דרך הישר, להתנהג באופן המתאים לתורה ולהוראותי'.
ונקודת הענין – שאם יתחיל לחפש חסרונות בהזולת, ועל ידם יתרץ את החסרונות שלו, הרי, "על כל פשעים תכסה אהבה"100, אהבת עצמו, כך, שכל פשע שיהי' אצלו, יראה בעיניו כדבר קטן יותר מהחסרון הקל שאצל הזולת.
כא. והנה, אע"פ שבנוגע לאמירת דברי מוסר יש לנהוג בזהירות כו' ("מ'דאַרף זיין אויסגעהיט"),
– וכידוע הסיפור המובא בחסידות101 אודות הה"ק ר' מענדיל באַרער (שהבעש"ט כותב עליו "געוואַלדיקע" תוארים102) – ששימש כ"מגיד מישרים" בהיותו מחזר במושבות בני ישראל ואומר בפניהם דברי מוסר – ש"הי' נוהג א"ע שלא הי' אומר ד"ת (דברי תוכחה) כי אם במקום שנותנים לו נדבה" (או אם מאיזו סיבה לא היו יכולים ליתן לו מעות – היו לכל הפחות פוטרים אותו מתשלום מכס שהיו נוהגים לגבות מהעוברים ושבים דרך העיירה), וכששאלוהו לסיבת הדבר, השיב: כשמישהו אומר דבר-מה אודות בני ישראל ("אַ וואָרט אויף אַ אידן"), "בנים אתם לה' אלקיכם"103 – שואלים אותו למעלה: "וואָס ביסטו פאַר אַ זאָגער104... אויף מיינע קינדער" אלא, שכאשר זקוק לפרנסת בני ביתו (דבר שמחוייב בו ע"פ רצון ה'), ובהשגחה פרטית פרנסתו היא להיות "מגיד מישרים" (שנותנים לו בשכרו "אַ פּאָר גילדן אָדער אַ פּאָר דאָלאַר" בשביל ההוצאה), אזי, כאשר שואלים אותו "וואָס ביסטו פאַר אַ זאָגער", ביכלתו להשיב להקב"ה: ציוויתני לפרנס את בני ביתי, ולא נתת לי אלא כשרון לומר דברי מוסר ולקיים מצות "הוכח תוכיח" – אין לי ברירה ומוכרחני לקיים שתי מצוות אלו שאי אפשר לעשותם ע"י אחרים... אבל כאשר לא נותנים לו נדבה – שאז אין לו מה לענות על השאלה שישאלוהו למעלה – אינו רוצה לומר דברי מוסר105,
הרי בנוגע להנהגת רבותינו נשיאינו בענין זה – שאצלם לא הי' נהוג הסדר הנ"ל106 (של ר' מענדיל באַרער) – יש לבאר הטעם בפשטות:
כאשר דברי המוסר מיוסדים על אהבת ישראל, אזי הגישה כולה היא באופן אחר לגמרי – שלא באים לומר לו מוסר, כי אם לשמרו ממכשול כו', וכיון שכן, הרי אין זה "דברי מוסר", כי אם "מעמידו על האמת"107, ובמילא, הדיבור כולו הוא באופן אחר לגמרי – בדברים נעימים, דברי נועם ודרכי שלום.
ובאופן כזה, הנה, לכל לראש, רואים במוחש שבדרך זו מצליחים במדה גדולה יותר – שמתקבלים הדברים כו'. ונוסף לזה, סרה השאלה ששואלים למעלה "וואָס ביסטו פאַר אַ זאָגער" – שהרי הוא לא בא לחפש חשבונות על הזולת כו'; הוא בא עם רפואה לרפאותו!
כב. וזהו אחד החילוקים שבין תורת החסידות לדרך המוסר108:
דרך המוסר – ברובא דרובא מונחים ב"סור מרע": דרך המוסר מסבירה ומבארת, ובאריכות – לפי תכונותיו של כל אחד ואחד – כיצד "רע ומר עזבך את ה' אלקיך"109, ע"י מדות לא טובות, ועאכו"כ ע"י פעולות לא טובות.
ובמילא, נשארת הקושיא: למה לך לחפש חסרונות?!... ויתירה מזה: אם לכל הפחות מצליח הוא בהתעסקותו עם הרע – ניחא; אבל אם גם לאחרי כל האריכות בההתעסקות עם הרע לא פעל מאומה, הרי אע"פ שיש מקום לומר שלכל הפחות קיים מצות "הוכח תוכיח", מ"מ, במה עברו רוב שנותיו – בהדיבור אודות ענינים בלתי-רצויים: גאוה, לשון הרע, ריבית, השגת-גבול וכיו"ב!
– הן אמת שכאשר נמצאת אשפה בתוך הבית צריכים לפנותה משם, אבל אעפ"כ, לומר שזו היא המלאכה הטובה ביותר שיכולים למצוא?! – ישנם מלאכות נעימות יותר ("געשמאַקערע מלאכות")!...
לעומת זאת יש דרך בפינוי אשפה באופן ש"מעט אור דוחה הרבה מן החושך"110, היינו, שכאשר מכניסים מעט אור – ה"ז דוחה ומגרש את האשפה והחושך, ועאכו"כ כאשר מכניסים ריבוי אור.
וזוהי הגישה של תורת החסידות:
תורת החסידות מסבירה ליהודי ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש"111.
כל יהודי, יהי' מי שיהי', מבלי הבט על אופן הנהגתו במשך כל השנים עד לרגע זה – יש לו נפש שהיא "חלק אלקה ממעל ממש", וכשם שהקב"ה ("אלקה") הוא נצחי, כך גם ה"חלק" שלו – הנפש האלקית שבכל אחד מישראל – נצחית היא, ושום דבר לא יכול לנצח אותה;
יתכן רק שישימוה בבית האסורים לשעה קלה – בשעת החטא ועון, שאז היא "אסורה" ואינה יכולה לפעול פעולתה. ולא עוד אלא שאפילו במצב זה קשורה נפש האלקית עם הקב"ה – "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"112, ואין זה אלא שהיצה"ר הדיחו לשמוע אליו עד כדי כך שלא מופרך אצלו ("באַ אים איז רעכט") לקחת את הקב"ה (ה"חלק אלקה ממעל ממש") ולהושיבו כביכול בבית האסורים ("אין דזשייל, אין פּריזאן"), וכל זה – בשביל מילוי התאוה שפיתהו היצה"ר...
ובכן, כאשר מסבירים לו את הצד הטוב – גודל היוקר של הנשמה שלו, "חלק אלקה ממעל", ועד כמה יקרה היא (לא רק בעליונים אלא) אצל הקב"ה בעצמו, שהוא בעה"ב על כל הענינים שבעוה"ז הגשמי כשם שהוא בעה"ב בכל שבעת הרקיעים, ואילו הוא – האדם – זקוק לברכותיו של הקב"ה בנוגע לבריאות, פרנסה, ונחת מהילדים – הרי סוכ"ס מתחיל הוא להבין גם בשכלו עד כמה "משוחד" הוא (מצד אהבת עצמו) לשמוע לדברי היצה"ר, ומתחיל להיטיב הנהגתו כו',
ואז, גם אם ההתחלה היא באופן דשלא לשמה, על מנת לקבל שכר – הרי ה"מעט אור" שבעבודה דשלא לשמה, דוחה את ה"הרבה חושך" שבלעומת-זה, ועד שמגרש את היצה"ר – תחילה מסירו מממשלתו, ואח"כ פועל שלא יהי' גם בבחינת "אורח"113, ועד שמגרשו לגמרי מד' אמותיו ומביתו.
ונמצא, שסדר העבודה שע"פ הוראת תורת החסידות, לא זו בלבד שהיא "דרך קצרה" (דרך מהירה) הרבה יותר, אלא היא גם דרך נעימה הרבה יותר ("אַ סאַך אַ געשמאַקערע וועג"), כיון שמונחים כל הזמן (ועכ"פ רובא דרובא) בדברים קדושים ודברים נעימים.
כג. אמנם, כדי להגיע לזה – הרי כשם שבנוגע לכל התורה כולה אמרו חז"ל77 "לא יגעת ומצאת אל תאמין", כן הוא גם בנוגע לחלק התורה שנכלל בתורת החסידות – שיש צורך ביגיעה.
אלא, שמצד הרחמנות על דרא דעקבתא דמשיחא – כיון שראו שאם יצטרכו להמתין עד שכאו"א יתייגע עד כמה שצריכים להתייגע, יעבור זמן רב, וכל רגע יקר הוא – ניתנו כו"כ ענינים מן המוכן באופן שאין צורך להתייגע עליהם,
– שעל ידם יכולים לדחות "הרבה חושך", ובמילא, נעשה מונח אצלו ("עס לייגט זיך אָפּ") שצריך להתיישב ללמוד חסידות, להתייגע ולהתעלות למעלה יותר –
והם – ההוראות שקיבלנו מרבותינו נשיאינו, שבזה הולך וניתוסף מדור לדור: ההוראות שניתנו בזמן הבעש"ט – הוסיף עליהם המגיד, ועליהם הוסיפו תלמידי המגיד בדרותיהם הם, ועליהם הוסיפו ממלאי- מקומם הבאים אחריהם בכל דור ודור,
כי, מדור לדור, ככל שהולכים וקרבים לביאת המשיח, ובמילא נמצאים עמוק יותר בגלות – יש צורך בנר נוסף ובמנורה נוספת ("נאָך אַ ליכטל און נאָך אַ לאָמפּ") ובמאור נוסף, כדי שלא זו בלבד שלא להגרר אחר החושך, אלא אדרבה, שיוכלו להפוך את החושך לאור, היינו, שכל החיות וההתלהבות והתענוג ("דעם גאַנצן קאָך מיטן געשמאַק") שיש לו בענינים גשמיים (ולפעמים גם בענינים חומריים) – ינצל אותו לענינים של קדושה,
ואז, במשך זמן לא ארוך, יראה ויווכח שהנהגה זו תביא לו ברכה והצלחה מהקב"ה גם בענינים גשמיים כפשוטם, בבני חיי ומזוני רויחי.
כד. ובנוגע לפועל:
בין השיעורים בתורה שיש לכאו"א מישראל, הנה, כשם שצריך להיות בכל יום שיעור בנגלה דתורה, כן צריך להיות בכל יום שיעור בתורת החסידות114.
ויתירה מזה: כדי שהשיעור בנגלה יהי' לו קיום, היינו, לא רק קיום בזמן, אלא גם שהלימוד יהי' באופן שיחדור בפנימיותו, ועד שהתורה שלומד תהי' "תורתו.",
– כדאיתא בגמרא115 שבתחילת הלימוד נקראת התורה שלומד "תורת ה'"116, שאינה שייכת אליו, ואח"כ ("משלמדה וגרסה"117) נעשית "תורתו."116, שמתאחדת עמו, "ער מיט זיין תורה ווערן איין זאַך" –
הנה כדי לזכות לכך, וכדי שלא לנטות מדרך הישרה שאז עלול לתעות לגמרי – אזי העצה לזה היא לימוד שיעור חסידות118.
וגם כאשר כמות הזמן דלימוד החסידות היא פחותה מכמות הזמן שמקדיש ללימוד הנגלה119, הרי זה מהוה שמירה שגם לימוד הנגלה יהי' כדבעי – כדאיתא בגמרא120 "זכה (כפירוש רש"י: "ללמוד לשמה", היינו, שהלימוד הוא ביראת שמים, שזהו ע"י לימוד החסידות) נעשית לו סם חיים", היינו, שהלימוד מדריך אותו לדרך החיים, דרך שעל ידה מתקשר בהקב"ה – "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים"121.
כה. ויש לקשר זה עם ההוראה שלוקחים מימי הסוכות:
בימי הסוכות – "יום חגינו"122 – באים בגילוי כל הענינים שבמשך כל השנה הם בנסתר.
ומזה לוקחים הוראה על כל השנה בנוגע ללימוד התורה – שעניני התורה שהיו עד עתה בנסתר, יומשכו ויבואו בגילוי, שיתוסף בלימוד החסידות (נסתר שבתורה) לכל הפחות כמה דקות בכל יום,
ודקות ספורות אלה – בלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר123 – יומשכו ויוזרעו במשך כל כ"ד שעות המעת-לעת,
ועי"ז תהי' כל המעת-לעת באופן חי בריא ושמח (אַ לעבעדיקן, אַ געזונטן און אַ פריילעכן מעת-לעת), לו ולבני ביתו.
* * *
כו. ידוע שגם ענינים ומאורעות שהם בזמן מסויים – צריך להשאר מהם רושם גם לאחרי זמן. אלא, שבשאר ענינים יכולה להיות שקו"ט בדבר, פלוני יסכים על זה ופלוני לא; אמנם, יש דברים ברורים שבהם רואים במוחש שאף שנעשו מתחילה בשביל יום פרטי, מ"מ, נשארים הם גם בימים שלאח"ז. ומהם – בקשר לשמחת בית השואבה:
איתא במשנה124: "במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול". ובגמרא שם125: "מאי תיקון גדול .. כאותה ששנינו חלקה היתה (עזרת נשים) בראשונה והקיפוה גזוזטרא" (כפי שנקרא בלשון המדינה "פּאָרטש", "בּאַלקאָן"), "כדי שיהיו נשים עומדות שם בשמחת בית השואבה ורואות"126.
והנה, כיון שעשיית הגזוזטרא במוצאי יום טוב הראשון של חג דוקא, היא משום ששמחת בית השואבה אינה דוחה לא את השבת ולא את היום טוב127, הרי מובן, שבשבת ויום טוב לא היו יכולים לפרק את הגזוזטרא.
ונמצא, שאף שעשיית הגזוזטרא היתה לצורך שמחת בית השואבה שהיא במשך ימי הסוכות בלבד, מ"מ, נשארה הגזוזטרא בקיומה גם לאח"ז – בשמיני-עצרת, ובזמן הגלות – שגם אז ישנם כל פרטי הענינים דבית המקדש (כולל גם הגזוזטרא שבעזרת נשים) ברוחניות – כיון שישנו יו"ט שני של גלויות, נשארת הגזוזטרא בקיומה גם ביום שלאח"ז, שמחת-תורה (שבחוץ לארץ הוא יום בפ"ע, דלא כבארץ ישראל שהוא באותו יום דשמיני-עצרת).
כז. והנה, עשיית הגזוזטרא היתה אמנם בשביל צניעות, אבל, בינתיים ניתוסף עי"ז בבנין בית המקדש!
ובענין זה מודגשת מעלתן של נשי ישראל – שהאנשים כולם בהתאספותם יחדיו לא פעלו הוספת גזוזטרא בבנין בית המקדש, כי אם נשים צדקניות שבישראל דוקא, שלהיותן נשים צנועות, הנה כדי שיוכלו לראות את שמחת בית השואבה, צריכות הן לעמוד על גזוזטרא, ובמילא, בונים עבורן בבית המקדש גזוזטרא מיוחדת שלא היתה כל השנה כולה, ונמצא, שעל ידן ניתוסף בבנין ביהמ"ק.
כלומר: נוסף על חלקן של הנשים בבנין ביהמ"ק של כל השנה מצד השתתפותן בבנין בית המקדש,
– וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחתו הידועה לנשי ישראל בריגא128, שבעשיית המשכן קדמו נשים צדקניות והתנדבו יותר מן האנשים, ומזה מובן גם בנוגע לבית המקדש, ד"משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן"129 –
יש אצלן עוד ענין של הוספה – שכאשר נמצאים בזמן של תוספת אור וגילוי, שזהו"ע דשמחת בית השואבה, שאז צריכים גם שמירה מענינים כאלה שתחילה לא הי' צורך בשמירה מהם, ושמירה של קדושה נעשית ע"י הוספה בקו ד"עשה טוב", ההוספה בבנין הקדושה – ה"ז נפעל ע"י נשי ישראל דוקא.
כח. ויש להוסיף בביאור הדגשת מעלתן של נשי ישראל בשמחת בית השואבה דוקא:
הדגשת מעלתן של נשי ישראל קשורה עם ביאת המשיח – שאז יהי' כללות הענין ד"אשת חיל עטרת בעלה"130.
וגם כללות הענין דשמחת בית השואבה קשור עם משיח – שלכן, הפעם הראשונה שמצינו בתורה הענין ד"בית השואבה", ה"ז אצל דוד המלך (כדלקמן סכ"ט), שהוא המלך הראשון בישראל, "ראש למלכות"131, ועליו נאמר132 "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" – ביאת משיח במהרה בימינו.
הפעם הראשונה שמצינו בתורה הענין ד"בית השואבה", אצל דוד המלך, קשור עם מסירת נפש – כמסופר בתנ"ך (בספר שמואל134 ובדברי הימים135) "ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבאר (מבור) גו' ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים גו' וישאו ויביאו אל דוד ולא אבה לשתותם ויסך אותם לה' ויאמר חלילה לי גו' הדם האנשים ההולכים בנפשותם וגו'".
סיפור זה נכתב ב(כ"ד ספרים ד)תנ"ך, כדי להוציא מלבם של אלה החושבים שיכולים להיות יהודי כדבעי גם אם תהי' ההנהגה ע"פ שכל בלבד, ללא קבלת עול ומסירת נפש!
וזוהי ההוראה מהסיפור דניסוך המים ע"י דוד המלך – שהתחלת העבודה דכל השנה (לאחרי הקדמת עבודת התשובה בעשרת ימי תשובה) היא באופן של מסירת נפש, ובשתים: לכל לראש – המסירת נפש של הגבורים לשאוב מים ממחנה פלשתים להביאם לבני ישראל, ולאח"ז – לנסך אותם לה' אע"פ שמתאווה להם ביותר, דאף שזוהי תאוה דקדושה, מ"מ, אינו שותה המים שהביאום מתוך מסירת נפש, אלא מנסך אותם לה'.
והענין בזה – שענינו של דוד המלך (ראש למלכים) בספירות הוא ספירת המלכות136, וכיון שספירת המלכות היא שורש הנבראים, נמצא, שיש לו שייכות לנבראים – נבראים כפי שהם בדרגת הקדושה; אבל אעפ"כ, מים אלו הם למעלה משרש הנבראים, למעלה מטעם ודעת, היינו, שגם הנברא מכיר ומונח אצלו שזהו ענין גבוה שאינו שייך לנברא כי אם לבורא – שזהו סוף בחי' המאציל, שישנו גם בבחי' המלכות, אלא שבמלכות גופא ה"ז למעלה מהטעם ודעת שלה.
וזוהי ההוראה שלוקחים מניסוך המים בחג הסוכות על מנת להמשיכה (באמצעות שמע"צ ושמח"ת) על כל השנה – שכדי להיות יהודי כדבעי, צריכים להיות מוכנים למסירת נפש!
– יתכן אמנם שיצא ידי חובתו בהכנה בלבד, ואילו בנוגע לפועל ישמרהו הקב"ה במשך כל ימי חייו ("ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה"137, עד "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"138) שלא יצטרך להגיע למסירת נפש כי אם בנוגע ליצה"ר בלבד; אבל לכל הפחות צריכה להיות אצלו ההכנה למסירת נפש, מסירת נפש בכח, ולולי זאת, לא יוכל להיות כפי רצון הקב"ה, ובמילא, כשחסר הענין ד"עשה רצונו כרצונך", חסר ח"ו גם בהשכר "שיעשה רצונך כרצונו" (כדברי המשנה139).
וכאשר ישנו ענין המסירת נפש – נעשה הענין דשאיבת המים, ולאח"ז פועל בעצמו לנסך אותם לה' באופן שלמעלה מטעם ודעת [ובאמת, הרי גם ההנהגה שלמטה מטעם ודעת קשורה עם למעלה מטעם ודעת, ע"ד הידוע140 שיראה תתאה ויראה עילאה ענינם אחד], ועושה זאת מתוך שמחה, ועי"ז הולך לבטח דרכו בעבודה דכל השנה כולה.
ל. אמנם, אין זה סדר שיעשה זאת בעצמו, ואילו בני ביתו ישארו בחוץ;
ולכן, באו גם הנשים לבית המקדש לראות את שמחת בית השואבה – לראות איך שיהודים שמחים בעבודה שלמעלה מטעם ודעת, עבודה כזו שאפילו ע"פ שכל דקדושה אין בה תענוג,
וכאשר הנשים באו וראו והסכימו בלבב שלם שהאנשים (הבעל, האב והאחים) יעבדו עבודתם מתוך מסירת נפש, כולל גם שלא להתחשב בכל הקשור להוצאות הבית וכו', ולא רק שלא הפריעו לכך, אלא אדרבה, שסייעו בכך ע"י השתתפותם בהשמחה הקשורה עם העבודה דמסירת נפש – זכו שיתוסף על ידן בבנין בית המקדש, הוספה שנשארה בקיומה גם בשמע"צ ושמח"ת.
ושמחה זו לוקחים על כל השנה כולה – כמובן ממאמר חז"ל13 "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", ו"מכלל לאו אתה שומע הן"141, שראיית שמחת בית השואבה פועלת ראיית שמחה במשך כל ימי חייו – שכל עניניו הם למעלה ממדידה והגבלה, ומתוך שמחה, ובאופן שהכל, האנשים והנשים, שמחים וטובי לב142, במשך כל השנה, שנה שמחה ובריאה ("אַ געזונטער יאָר און אַ פריילעכער יאָר").
* * *
[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה להרבה מהמסובים לומר לחיים, ולכו"כ מהם הורה לומר לחיים "אויף א רב'נישן כוס"143.
לא' הרבנים אמר: כנראה שמעולם לא ראיתם מהי "התפשטות הגשמיות" – אף שענין זה מביאו אדמו"ר הזקן בשו"ע144, היינו, ש"התפשטות הגשמיות" הוא דין בשו"ע!...
אח"כ התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "עסן עסט זיך כו' וואָס זאָל מען טאָן אַז עס דאַוונט זיך ניט", כאשר כל המסובים מקשיבים לניגונו, וכעבור זמן-מה הפסיק לנגן, ואמר: אלה שאצלם "דאַוונט זיך", וה"קושי" שלהם הוא באכילה ושתי' – הם לא ינגנו... (ואז ניגנו כל המסובים יחדיו)].
* * *
לא. בקריאת145 היום קראו הפסוק146 "וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו" – שאמרו כ"ק מו"ח אדמו"ר פעם בהתוועדות147 בנוגע לעצמו...
ויש צורך להבהיר שענין זה ישנו בתקפו גם כיום, למרות שעברו כמה שנים מאז ההסתלקות.
ובהקדמה – שישנם כאלה148 שאצלם משתמשים בלשון "אותנו עזב לאנחות"...
ביטוי כזה – לא אומַר ("דאָס וועל איך ניט זאָגן"), שכן, כ"ק מו"ח אדמו"ר... לא הי' גורס "אנחות", ומה גם שזהו היפך דרך החסידות.
וטעם הדבר:
כל זמן שהנשמה בקרבי, ישנה השליחות שהטיל הקב"ה על כאו"א מישראל, בנתנו לו מספר מוגבל של ימים – "ימים יוצרו ולו אחד בהם"149 – בשביל למלא שליחות זו, ובמילא, כשם ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה" (כדאיתא בגמרא במסכת שבת150), כמו כן אין גם זמן מיותר (לבטלה), כך שצריך לנצל כל יום וכל רגע כדבעי – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הצ"צ151: "אנן פועלי דיממי אנן"152, כלומר, התפקיד שלנו הוא להאיר.
ולכן אומר כ"ק מו"ח אדמו"ר153 "טובה פעולה אחת יותר מאלף אנחות":
אפילו אם יתאנח אלף אנחות, ויתאנח באמת – מוטב שיעשה פעולה אחת בעניני תורה ומצוות, וישכח מאלף האנחות, כי, אין הכוונה בשברון הגוף ע"י "אנחה (ש)שוברת חצי גופו (או "כל גופו") של אדם"154, אלא אדרבה, כתורת הבעש"ט155 על הפסוק156 "עזוב תעזוב עמו", שצריך לעבוד את ה' ביחד עם הגוף,
וכאמור, שהתפקיד הוא להאיר ("פועלי דיממי") – תחילה בעצמו, בגופו ונפשו הבהמית, וגם בביתו, אצל אשתו וילדיו,
– שידעו מהי יהדות, ושיהי' להם "געשמאַק" בזה, ולא להסתפק בכך, אלא להוסיף ולהסביר להם בדברי נועם מה הם חיים חסידיים ("אַ חסידישער לעבן"), ואשר זהו האושר האמיתי ("דער אמת'ער גליק") לעצמו ולילדיו, ובפרט כשרוצים להבטיח גם בנוגע לנכדים כו'. וכשרוצים באמת, יכולים לפעול כל זה לא רק בנוגע לעצמו, אלא גם בנוגע לבני ביתו –
שעי"ז מאיר בד' אמותיו, ולאח"ז – או בבת אחת – יוצאים גם להאיר בחלקו בעולם.
ובמילא, לומר ש"אותנו עזב... לאנחות" – ה"ז בודאי שקר... "לאנחות" – בודאי לא;
ואפילו "עזב"... – הרי זה רק "אם תעזבני"... אזי "אעזבך"157... אבל כאשר אין זה מצב של "תעזבני", הרי במילא אין זה מצב של "אעזבך", כך, שאין כאן ענין של "עזב" כלל.
החילוק בין קודם ההסתלקות ולאחר ההסתלקות אינו אלא בנוגע להיצה"ר:
קודם ההסתלקות, לא הי' היצה"ר יכול לטעון ולומר: לא כך שמעת מהרבי, ולא כך צוה עליך הרבי לעשות – שהרי אז היו יכולים להכנס... יחד עם היצה"ר... ל"יחידות", באופן הנראה במוחש, ולשאול – בפני היצה"ר – מהו הציווי שהוטל עליו;
משא"כ עכשיו – לא יכול היצה"ר להכנס לשם, כיון שלא מניחים אותו להכנס לשם!... ובמילא, כאשר אומרים לו: בוא ונברר מהו הציווי שהוטל עלי – משיב, שהוא אכן מוכן לבוא, וכאשר לפועל לא מניחים לו להכנס, טוען הוא שאין זו אשמתו, ובכל אופן, אינו מאמין להדברים שימסרו לו, כיון שנאמרו "שלא בפניו"; ובמילא, ממשיך בכל הפיתויים וההסתות כמקודם, ואם יש לו עסק עם מי שאין לו את התוקף שצריך להיות אצל חסיד – יכול הוא להתגנב לאט לאט, כדברי הגמרא113 "בתחילה קראו הלך (עובר דרך עליו ואינו מתאכסן עמו) ולבסוף קראו אורח (אכסנאי) ולבסוף קראו איש" (בעל הבית) ח"ו!...
צריכים לידע איפוא שכל זה נובע מצד השקר; כל הענינים שאינם מצד הקדושה, אין להם מציאות אמיתית, ועד"ז ובמכ"ש וק"ו בנוגע לכל הטענות הנ"ל – שהם טענות של שקר.
ובמילא, צריכים לידע שהאמת היא שאין כאן ענין של "עזב", ואף א' לא ישכנע את עצמו באשליות ("מ'זאָל זיך ניט לאָזן אַיינרעדן") שכל הדברים שהרבי דיבר אליו, או שדיבר לאחרים והתכווין אליו, אינם שייכים עתה, כיון שנשתנו הזמנים והעתים, ואילו עתה היו נאמרים הדברים באופן אחר – אילו עתה היו נאמרים הדברים באופן אחר, הי' השינוי מתבטא בכך שהיו מצווים עליו להוסיף כמה פעמים ככה!
לב. כל מי שמסתכל על המצב לאשורו, ללא שוחד מכמה פניות וטענות – רואה, אשר מאז... ההסתלקות... ניתוסף... הצלחה... בכל הענינים שהרבי רצה שיעסקו בהם – שלא בערך!
אלא שכואב הלב ("ס'איז אַ האַרץ-ווייטאָג") על כך שלא הכינו "כלים" לקבל ולקלוט את ההצלחה במילואה, ובמילא לא ניצלו אותה כדבעי, והרי סדר הדברים למעלה הוא – כמסופר בתנ"ך158 – שכאשר יש מצב ש"אין עוד כלי" אזי כו'... – אינני רוצה לומר את המשך הלשון... כיון שיש לקוות שכיון ש"מבורכת ה' ארצו"... לא יהי' מצב ש"ויעמוד השמן"...
עד שנזכה שלא יסתפקו למעלה בנתינת הצלחה מופלגה... כפי שראו אפילו בעיני בשר, אלא סוף-כל-סוף – כשרואים עם מי יש עסק – יתחילו ליתן מלמעלה גם את הכלים,
– כידוע הפירוש159 במ"ש160 "והוא יכלכלך", שהקב"ה יתן לך לא רק את האורות, המשכות והשפעות, אלא גם ה"כלים" שתוכל לקבלם –
אבל, לכל הפחות, צריך להיות קצת שכל ("אַזויפיל שכל דאַרף מען האָבן") – לרצות לקבל את הכלים עם האור שמונח בתוכם!...
אלא מאי, כאשר מישהו בא וטוען – בקשר לענינים שהרבי רוצה שיעסקו בהם – "אין לי פנאי", "אין זה ענין שלי", "לא אלי מתכוונים", "יש לי דברים חשובים יותר" – יש לו בחירה חפשית,
וכיון שבחירה חפשית היא ממקום נעלה ביותר,
– שהרי בהדרגות דאורות וגילויים, אין בחירה חפשית, באור אין סוף, אין בחירה חפשית; בחירה חפשית יש רק בעצמות ומהות, כמבואר ברמז בלקו"ת פ' אמור161, ובהמשך הידוע של ר"ה לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע162 –
מובן הקושי ליטול מיהודי בחירה חפשית, שכן, בשביל זה צריכים ליגע ("אָנרירן") היכן שיהודי הוא חד עם עצמות ומהות א"ס ב"ה, ולשם לא רוצים להתקרב ("אַהינצו וויל מען זיך ניט רוקן") – כל זמן שיש איזו-שהיא ברירה.
ובכל אופן, התקוה היא – כאמור – שיתחילו ליתן מלמעלה גם את הכלים, ובמילא, ינצלו את ההצלחה במילואה, אבל, לכל הפחות, יחליט כל אחד בפשיטות גמורה שכאשר יתנו מלמעלה את האורות והכלים – יקבלם בלבב שלם, ללא "פוליטיקה" (כפי שאומרים במדינה זו), ומה טוב ("ווי ס'איז געזינטער פאַר זיך") אפילו ללא פניות,
ואז תנוצל ההצלחה באופן המתאים לכוונת נשיא הדור, הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר,
ובמילא, תומשך ההצלחה גם בהענינים הפרטיים – ע"ד מ"ש הרמב"ם בהל' תשובה163 ובהל' מלכים בסופן בענין היעודים הגשמיים שנותן הקב"ה לבני ישראל כדי שיוכלו לקיים את רצונו.
ואז יראו ש"מבורכת ה' ארצו" – עוד יותר מכמו שהי' קודם ההסתלקות:
מבואר בארוכה באגה"ק הידועה164 ובעיקר בביאורה, שבהיות הצדיק חי על פני האדמה, בחיים חיותו בעלמא דין, ישנם הגבלות הגוף.
וכידוע הסיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר165 בשם המגיד, שבעברו בהיכלות דגן עדן, עבר דרך היכל אחד אשר תינוקות של בית רבן יושבים ולומדים חומש, ומשה רבינו מסביר להם מ"ש166 "ויפול אברהם על פניו ויצחק וגו'" – שענין זה הוא מצד הגוף כו'.
ובמילא, כל זמן שנשמתו של הרבי היתה מוגבלת בגוף, היו אמנם הצלחות וכו', אבל, כל זה הגיע ע"י יגיעה... ועד להמצב ש"הוא167 מחולל מפשעינו"... עם כל הענינים שעברו עליו, ובמילא, הרי זה הגביל, במדה גדולה, את ההמשכות וההשפעות שהמשיכו מלמעלה, ובמיוחד – את האופן שבו ניצלו אותם כאן למטה;
אבל לאחר ההסתלקות – שאז "אשתכח בכולהו עלמין (וגם עוה"ז הגשמי בכלל זה, ולא רק בכלל זה, אלא עוד יותר מאשר בעולמות העליונים) יתיר מבחיוהי"168, כיון שלא עזב הרועה את צאן מרעיתו169 – אזי התחילה ההצלחה להיות באופן אחר לגמרי, ללא הגבלות,
אלא, שלא ניצלו אותה במילואה, ובמילא לא נראתה במילואה; אבל באותם מקומות שרצו לנצלה, ורצו באמת – ראו הצלחה למעלה מדרך הטבע, ועד כדי כך, שגם אלה שחשבום למנגדים, לא זו בלבד שבטלה התנגדותם, אלא עוד זאת, שנעשו למסייעים.
לג. ולדוגמא – מאורע שאירע בארץ ישראל לפני שבועות אחדים:
בידעי גודל הלהיטות של כ"ק מו"ח אדמו"ר ("אויף וויפל ער האָט זיך געקאָכט") להוסיף יום, שעה ורגע בלימוד התורה [וכידוע הסיפור ע"ד המלחמה שניהל כאן שלא ישנו שעות הלימוד של לימודי קודש170] – הוריתי במכתב171 לבית-ספר בארץ ישראל, שיתחילו את הלימודים משך זמן לפני התחלת הלימודים הרשמית ע"פ פקודת המלוכה. וכן עשו.
כאשר נודע הדבר במשרד המתאים – הגיעו לאותו בית-ספר שבו התחילו את הלימודים שבועיים לפני הזמן, ועשו שם "אַ גאַנצן שטורעם": היתכן שבה בשעה שיצאה פקודה להתחיל את שנת הלימודים ביום פלוני – הקדימו והתחילו ללמוד תורת ה' שבועיים קודם לכן?!...
והוסיפו להתרות שהנהגה כזו – היפך הסדר של כל המדינה – אינה יכולה להמשיך, ואם ימשיכו להתנהג כך, יפסיקו ליתן להם תמיכה כספית, וינתקו את הקשרים עמהם.
מה עשה מנהל בית-הספר – כפי שכותב לי במכתבו – לא נכנס עמהם לפלפולים ע"פ דין (כיון שהי' לו עסק עם יהודי שאינו בקי בשולחן-ערוך), אלא השיב כך:
שמעו רבותי! קבלתי הוראה במכתב להתחיל הלימודים ביום שבו התחלתי, ולכן עשיתי כן. ובכן, אם מתקבל הענין אצלכם – מה טוב, ואם הענין איננו מתקבל – יהי' ג"כ טוב, אם ירצה השם!...
לאחרי מענה כזה – הנה בשעת מעשה הרעיש הלה באמרו אין לי דין ודברים עמך, אבל מיד למחרת נעשה שינוי מן הקצה אל הקצה:
זה כשנתיים שבית-הספר לא מצליח לפעול בניית גדר ומבנים נוספים על חשבון אותו משרד, ולפתע – למחרת אותו מענה – באו אנשי המשרד ובנו את כל המבנים שסירבו לבנות במשך כשנתיים!
בדרך הטבע – אין למנהל בית-הספר שום הסברה על זה, ובאמת אין על זה הסברה:
הוא התנהג היפך רצונם, וכשהתרו בו שינתקו את הקשרים אתו, השיב שקיבל פקודה מכאן וקיים אותה, אם מקבלים הם, מה טוב, ואם אינם מקבלים, גם יהי' טוב;
ומה עשו הם – באו למחרת ומילאו את כל דרישותיו שלא הצליח לפעול אצלם במשך כשנתיים!...
והפלא הוא – שאף א' לא אמר תהלים בשביל ענין זה, אף א' לא נתן פרוטה בקופת-צדקה בשביל ענין זה;
אין כאן אלא הצלחה מופלגה שניתנה מלמעלה, ובאה בפועל באמצעות יהודים בעלי-בחירה, שלכאורה לא צריך להיות אצלם נתינת מקום לענין כזה, ואעפ"כ נעשה באמצעותם קידוש השם ברבים.
כיצד נעשה כל זה? – כשאמרו שקיבלו פקודה מפלוני בן פלוני, שמכתירים אותו בתואר פלוני, הרי, אף שהלה שמדברים עמו אין לו שום הבנה בתואר זה, מ"מ, ה"ז פעל עליו עד כדי כך שמיד למחרת מילא את כל הדרישות שדרש מהם במשך כשנתיים עד שכבר התעייף וכמעט התייאש מהם – שכל זה נעשה רק עי"ז שהראה את תוקף התקשרותו – על יָדִי – אל כ"ק מו"ח אדמו"ר, ובמילא, נתבטל הלה כלפי כ"ק מו"ח אדמו"ר – מבלי להכירו, ע"ד מארז"ל172 "אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי", והעמיד לרשותו את כל המבנים הדרושים, שעל ידם יתוספו עוד כמה ילדים, וכמה פעמים ככה, שילמדו תורת ה' ויקבלו חינוך הכשר.
לד. ואם הדברים אמורים בריחוק מקום, וביחס ליהודי שמעולם לא ראה את כ"ק מו"ח אדמו"ר, ומסופקני אם התכתב עמו, ומסופקני אם יש לו איזה ידיעה בתורת החסידות, ואם הי' פעם בד' אמות של חינוך חסידי – הרי עאכו"כ בנוגע לאלה שזכו וראו את כ"ק מו"ח אדמו"ר, ואת אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע – שכולא חד, וקיבלו מהם הוראות מפורטות כו'.
ובמילא, כל הביאורים וההסברים – שמשלים את עצמם ("מ'רעדט זיך איין") שהם אמת – שנועדו להקל את העבודה, ובמילא, במקום שיתוספו אלף ילדים לחינוך הכשר, מתוספים רק תשע מאות ילדים, במקום מאה ילדים, רק חמישים ילדים, וכיו"ב, או במקום לתת עשרת אלפים דולר עבור הענינים של כ"ק מו"ח אדמו"ר, נותנים רק חמשת אלפים דולר – צריכים לידע שאין זה אלא פיתויי ה"מלך זקן וכסיל"173.
ובפשטות – הרי זה שטות הכי גדול:
לאחרי שרואים במשך חמש שנים רצופות (מאז ההסתלקות) ענינים שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, ורואים זאת בעיני בשר – הרי, לבוא ולטעון "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"174, או לטעון שאין לי רשות ליתן סכום גדול כיון שאין זה לפי ערך ההכנסה, ובמילא יכולני לצאת י"ח בסכום קטן, או לטעון בכלל שאין זה שייך אלי ("ניט מיר מיינט מען"), וכיו"ב – אין לך שטות גדולה מזה.
וטעם הדבר – כי, בנוגע לכל הענינים שצריכים ליתן, הן מממונו, הן ע"י טירחא בגופו, ואפילו ע"י טירחא בנשמתו – על כולם אמרו חז"ל175 "עשר בשביל שתתעשר", ובמילא, אין זה ענין של נתינה, אלא להיפך – ענין של קבלה ("דאָס איז ניט וואָס מ'גיט; דאָס איז וואָס מ'נעמט")!
ובפשטות: עבור כל ענין שנותנים – נותן הרבי "ארבע הידות יהי' לכם"176 בהענינים הפרטיים הרוחניים, ועל ידם – גם בהענינים הפרטיים הגשמיים.
ובמילא, כאשר מקמץ ומפחית אלף דולר בהנתינה מממונו עבור עניניו של הרבי – חסר לו ארבעת אלפים דולר בעניניו הפרטיים; כאשר מקמץ ומפחית בהטירחא בגופו עבור עניניו של הרבי – חסר לו בבריאות הגוף ארבע פעמים ככה, רחמנא ליצלן; וכמו כן כאשר מקמץ ומפחית בהטירחא בנשמתו – בשביל להתפלל וללמוד לעצמו – ובמילא אין לו פנאי לעסוק בעניניו של הרבי, כמו: "תומכי תמימים", "אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש", "מחנה ישראל", "מרכז לעניני חינוך", "שיעורי לימוד הדת", "בית רבקה".
יש לזכור ולידע שסוף כל סוף "וועט דער רבי אויספירן"; אלא שרצונו שכל הענינים יהיו בחסד וברחמים177, ובהקדם הכי אפשרי. ובודאי "וועט ער אויספירן" גם בנוגע לזה – שאכן יהיו כל הענינים בחסד וברחמים, ובהקדם הכי אפשרי.
ובפשטות – שיראו בגלוי את קיום הענין ד"ליוסף אמר מבורכת ה' ארצו", ויראו זאת בארץ הלזו הגשמיות, למטה מעשרה טפחים, והעיקר – שמכאן ולהבא ינצלו את הברכה וההצלחה במילואה, ולכל הפחות כמה פעמים ככה לגבי מה שהי' עד עתה.
ואם יתברר שיש עסק עם כאלה שצריך להתוסף אצלם בחכמה178... – יעוררו רחמים רבים שיתנו להם גם את ה"כלים", "והוא יכלכלך" (כנ"ל סל"ב).
וינצלו כל זה – האורות והכלים והלבושים – לקבל במילואם את כל הענינים שנותנים מלמעלה: תחילה – ענינים של הארות וגילויים, ולאח"ז – ההתאחדות עם עצמות ומהות,
ואז מתגלה הענין ד"אין עוד מלבדו"179 בכל הפרטים שבעוה"ז הגשמי – וכמדובר לעיל בהמאמר ד"ה כי נער ישראל180, שכל הענינים שלמטה שרשם בהעצמות כו' – כיון שפועלים שנעשים דירה לעצמות ומהות א"ס ב"ה בגלוי,
ובמילא בטלים כל ההעלמות וההסתרים והענינים המבלבלים, וזוכים לשנת הצלחה הן בענינים הפרטיים, הן בענינים הכלליים בכלל, והן בענינים הכלליים של כ"ק מו"ח אדמו"ר – באופן ד"מבורכת ה' ארצו", ורואים בעין בשר הגשמי, למטה מעשרה טפחים, את ההצלחה המופלגה (לאחרי עשיית הכלים במילואם, ועכ"פ כמה פעמים ככה לגבי מה שהי' עד עתה), שכל המוסדות וכל הענינים הולכים וגדלים כמה פעמים ככה בכמות, ועאכו"כ שהולכים וגדלים כמה פעמים ככה באיכות.
* * *
לה. [בחלקה האחרון של השיחה הקודמת, הפסיק כ"ק אדמו"ר שליט"א ודיבר לכמה מהמסובים העוסקים בעניני הכלל, מנהלי מוסדות וכו', בענינים העומדים על הפרק במוסדות אלה.
כמו כן הפסיק והורה לכו"כ לומר לחיים, ודיבר אליהם בענינים פרטיים. ומהם:]
לבנו של ר' אשר מניקולייב181 אמר: אתמול ביקש "וויזע" (היתר) לומר לחיים182, ומאז שקיבל ה"וויזע" – אינו אומר לחיים, אפילו לא על כוס קטן...
(כשנתנו לו כוסית לחיים, שאל כ"ק אדמו"ר שליט"א האם נתנו לו "אַ רב'נישער כוס". והוסיף:)
חסידים מספרים אודות ההתוועדות הידועה בחרקוב – בשעה שכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע עבר בעיר זו בשנות המ"ם183 – שבה נכחו (בין השאר) אביו ר' אשר (יבדלח"ט), ור' יצחק יואל רפאלאוויטש רבה של קרעמענטשוק184. פנה אז ר' יצחק יואל ואמר לר' אשר: געוואַלד אשר185! אילו הי' לי זקן מכובד (הדרת פנים) כמו שלך ("ווען איך האָב דיין באָרד") – הייתי מקבל משכורת כפולה!... נענה ר' אשר והשיב לו: אילו הי' לי ראש ומוח כמו שלך, מבלי להיות מונח ב"קאַלאָשן"186 – היתה ההבנה שלי בחסידות באופן אחר לגמרי!...
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א – בפנותו לבנו של ר' אשר:) אילו הי' מעין דרגתו של אביו (ר' אשר) – לא הי' מבקש "וויזע", אלא הי' אומר לחיים!
*
לא' הורה לומר לחיים, באמרו שיתן לחיים גם לשותף שלו בעסקים, והוסיף: ושיהי' אצל שניכם יחד מצב של הרחבה!
– זה משך כמה שנים שאינני מצליח לפעול אצלכם לעמוד במצב של הרחבה ("מ'זאָל זיך שטעלן ברייטער").
כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב בא' ממכתביו: מה שעבר – אין, ומה שעתיד – עדיין, ומה שהוה כו', והעיקר – שבאה "ישועת ה' כהרף עין"187.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) תאמרו לחיים, ושיהי' אצלכם ענין של התרחבות – "הרחב פיך"188, ובמילא יקיים הקב"ה את הבטחתו – "ואמלאהו"182.
*
לא' אמר: זכיתם לשהות משך זמן בתומכי תמימים, בליובאוויטש, ומאז, הנכם במצב של "ניידי ואזלי": חצי שעה – "אַ פּוילישער", חצי שעה – "תמים", חצי שעה – "בעל-הבית", וחצי שעה – "אַ גוטער איד"...
אבל סוכ"ס בודאי ישאר בתומכי תמימים, בליובאוויטש, שכן, בהיותו שמה, נתנו בו "דבר המעמיד" ש"אפילו באלף לא בטיל"189, ובמילא "בל ידח ממנו נדח"190, וישאר "תמים"191, וסוכ"ס יפעל גם על בנו, בנותיו חתניו ונכדיו, שגם הם יהיו חסידים, והוא עצמו בכלל זה...
*
(עוד אמר): בקיום המצוות בכלל – ישנו קיום המצוה, וישנו קיום המצוה בהידור. אבל אעפ"כ, לא בכל המצוות צריך להקפיד על הידור מצוה. ולדוגמא: יש מצוה שבשבת צריכים לאכול בשר שמן ויין ישן. אך מעולם לא שמענו אצל חסידים שיהדרו שהבשר יהי' מה שיותר שמן, והיין יהי' מה שיותר מבושם... – בענין זה לא הקפידו על הידור מצוה192. ועד"ז בנוגע להענין המובא בכתבי האריז"ל193 ש"הבעלי תורה אשר בדור הזה", דרא דעקבתא דמשיחא, "נשותיהם מושלות עליהם" – הרי "להדר" בענין זה משום שכן איתא בקבלה, לא ראינו שצריך להדר בזה194!...
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א בשחוק:) לא אדבר בענין זה על אנשים פרטיים; ידע כל אחד לעצמו למי מכוונים הדברים!...
*
בהמשך הדברים הוכיח כ"ק אדמו"ר שליט"א כמה מחשובי וזקני החסידים – בהזכירו כו"כ שמות195, והוסיף שאפשר להוסיף ולצרף אליהם את כל אלה שיושבים במזרח196... – שעליהם להתמסר עוד יותר לעניניו של הרבי197. ובהתאוננו על זה שלעת-עתה אינו מצליח לפעול מה שצריך לפעול עליהם, הפטיר: מה עוד יכולני לעשות? הנני עושה מה שביכלתי, ולכל הפחות – מה שנראה לי שביכלתי לעשות, ולא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי198..., העיקר – שיושלמו כל הענינים שצריכים להעשות.
(ואח"כ אמר): ישנו פסוק בקהלת199 "אל תאמר גו' שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה". – אין זו "חכמה" לומר שבשנים שעברו ("אַמאָליקע יאָרן") הי' טוב יותר מעכשיו; כאשר נמצאים בזמן דעכשיו שבו רוצה הקב"ה שיהי' באופן כך וכך, הרי זה ראי' שבזמן זה מוכרחים, כביכול, להזקק לאנשים מסויימים שהם ימלאו את השליחות העליונה – גם אם זוהי שליחות קטנה יותר.
ובכל אופן, צריכים לידע את האחריות – והזכות – המוטלת על כאו"א מהנמצאים בזמן הזה, שצריך למלא את הכוונה העליונה בזמן הזה, עם הכחות שנתנו לו, אבל עליו – לכל הפחות – לנצל את הכחות שנותנים לו, במילואם.
וכדי שיוכל לנצל את הכחות במילואם – אינו יכול לסמוך על כחות אלו (שניתנו לו) לבדם, שהרי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"200, אלא זקוק הוא לקבל הוראה ממקום שלמעלה מכחות אלו, שמשם ניתן לו פסק-דין כיצד להתנהג ומה לעשות עם כחות אלו.
ובכן: אלה שהם מוצלחים, ויכולים לשמוע ממישהו ולקבל הוראה כיצד להתנהג – תבוא עליהם ברכה, ומה גם שעי"ז עבודתם היא בנקל יותר, כיון שאינם צריכים לסמוך על שכלם הם, בהיותם יכולים לשמוע ממישהו שהוא למעלה מהם – עכ"פ מישהו שהם חושבים שהוא למעלה מהם – ולקבל הוראה בנוגע להנהגתם; אך אלה שאינם רוצים להכיר שישנו מישהו שלמעלה מהם – רחמנות גדולה עליהם ("אויף זיי איז אַ געוואַלדיקע רחמנות"), שהרי תובעים מהם שני דברים: לעשות ככל יכלתם, וגם לעשות יותר מכפי יכלתם, וכאשר אין להם על מי לסמוך, הרי זה כמו שאומרים לאדם "שבור חבית ושמור את יינה"201!...
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
ובכל אופן – יתן השי"ת לכולנו, בתוך כלל ישראל, שנה טובה ומתוקה, "אַ געזונטן יאָר און אַ פריילעכן יאָר", בגשמיות וברוחניות, בבני חיי ומזונא רויחא, לכל אחד ואחד לפי עניניו, ויומשכו כל הענינים ללא יגיעות, וללא העלמות והסתרים, והעיקר – שבימיו ובימינו תושע יהודה וישראל202, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.
ו"אז – כלשונו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע203 – יהי' טוב מאד, משיח וועט זאָגען און מיר וועלען הערען".
– לשון זה נאמר ע"י הרבי, ובמילא, קשה לומר באופן אחר. אבל, אני כשלעצמי אינני יודע: מהו הצורך לגשת ולהתקרב ("זיך רוקן") לאחרים?! לנו "מספיק" שהרבי שלנו ידבר, ועל ידו ידברו כל אלה – אינני רוצה לומר את הלשון אלה שלמעלה או אלה שלמטה, אבל בכל אופן – כל אלה שצריכים לדבר... שכן, לכל אחד ישנו הצינור שלו שעל ידו צריך הוא לקבל!
וכאמור, שיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, בגאולה האמיתית והשלימה, ואז יהיו כל הענינים הגשמיים ללא בלבולים, כמ"ש204 "ביום ההוא יחי' איש וגו'" (ככל אריכות הלשון בתנ"ך), ובמילא יוכלו כולם להתעסק במילוי תפקיד האדם – "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"205 – בשלימות.
ועד אותו הזמן – יהיו ימים וחדשים בריאים ושמחים, שנה טובה ומוצלחת בגשמיות וברוחניות גם יחד.
* * *
לו. (כ"ק אדמו"ר שליט"א פנה לא' האורחים, מוהל ושו"ב, ואמר:)
איתא בלקו"ת206 שהסרת הערלה הו"ע "סור מרע". ומזה מובן, שבהוספה לזה ולאחרי זה צריך להיות גם הענין ד"עשה טוב" – להפיץ את האור דתורת החסידות, הדרכותי' ומנהגי'.
ובפשטות: כאשר באים לבית יהודי כדי למול ילד יהודי, יש לנצל את ההזדמנות והזכות – שלאחרי פעולתו בהעברת הערלה, "סור מרע", יוסיף ויתן לבעל-הבית תוספת-כח ועידוד להוסיף גם בהקו ד"עשה טוב".
יש להתעניין אצל בעל-הבית ע"ד אופן הנהגתו בשאר הענינים, ובל ימלט, אשר, למרות הנהגתו הטובה ("ווי גוט ס'זאָל נאָר זיין") עד עתה, הרי, כיון ש"טוב" אין לו שיעור, יכולים תמיד למצוא ענין שבו ניתן להוסיף ולהתעלות עוד יותר.
וכל זה – אפילו בנוגע לענינים כאלה שהוא (המוהל) בעצמו עדיין לא אוחז בהם ("ער אַליין האַלט נאָך ניט דערביי"), כי, חבירו לא צריך לסבול בגלל החסרון שלו!...
כאשר מדברים עם יהודי, צריכים להסביר לו כיצד צריכה להיות הנהגתו של אדם השלם: אדם השלם הוא בהיותו "אדם" – כפירוש השל"ה207 – ע"ש אדמה לעליון. וכיון שה"עליון" – הקב"ה – הוא אין-סוף, הרי, עד כמה שתהי' הנהגתו הטובה של הנברא, יש לו עוד ענינים שיכול להוסיף בהם יותר, עד אין-סוף.
ובמילא, כאשר הקב"ה מזכה אותו בענין של העברת הערלה, הרי, בידעו שסדר העבודה הוא "סור מרע ועשה טוב", עליו להתעניין ולברר אצלו מה הם הענינים שיכול לתקן, והוא – המוהל – צריך להורות לו כיצד לתקנם וכו'.
ואין הדבר תלוי אלא ברצונו, שהרי, היכולת על זה – ניתנה לו מלמעלה – בכך שמינוהו (מלמעלה) ל"מוהל" שביכלתו להסיר הערלה208.
ועד"ז בנוגע ל"שוחט", שענינו209 – כדברי הגמרא בנגלה דתורה – "אין ושחט אלא ומשך"210, היינו, משיכה מרשות לרשות, מרשות הרבים לרשות היחיד דיחידו של עולם211,
כך שבכחו וביכלתו – אם רק ירצה – להורות ולפעול על כל אלה שבא בקשר עמהם, שככל שיהי' מעמדם ומצבם בטוב, יכולים הם להתעלות לדרגא נעלית יותר.
ועי"ז – מוסיפים בהמשכת האור האלקי שצריך לירד למטה בעוה"ז, כדי להשלים את הכוונה דדירה לו ית' בתחתונים212. וכאשר מוסיפים מעט בהכנת העולם להיות דירה מתאימה לו ית', מקדימים וממהרים שתבוא הגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו.
ובנוגע לפועל:
אין הכוונה לצאת י"ח באמירת "אַ גוט וואָרט", פירוש נחמד בפסוק או מאמר חז"ל, שישמע הלה מפלוני בן פלוני, יסכים עמו, ואח"כ ילך לישון... אלא הכוונה לפעולה ממשית, שכאשר פב"פ הולך לברית- מילה בפועל ממש, עליו להתעניין אצל האב והאם של הרך-הנימול בהנעשה אצלם בשאר עניני תומ"צ, ולמצוא (ואם ירצה באמת, בודאי ימצא) את האותיות המתאימות להסביר להם שיכולים להוסיף בעניני תומ"צ עוד יותר, אשר, עי"ז יתוסף אצלם בהמצטרך להם, הן ברוחניות הן בגשמיות, למטה מעשרה טפחים.
וכאשר הוא יהי' ה"שליח" שעל ידו תומשך הצלחה וברכה מהקב"ה בעניניו של הזולת – הרי כיון ש"אין הקב"ה מקפח שכר כל ברי'"213, יתוסף גם בענינים הפרטיים שלו ושל בני ביתו (ובכלל זה גם חתנו), שיצליחו יותר ויותר במשך השנה הבאה לקראתנו (שהתחילה כבר), בתוך כלל ישראל, בגשמיות וברוחניות גם יחד.
והעיקר – שתהי' הפעולה בכל זה בפועל ממש, "מ'דאַרף אַליין טאָן", והעשי' צריכה להיות באופן של יגיעה דוקא, ועי"ז – כדברי הגמרא77 "יגעתי ומצאתי" – יצליח בעניניו הכלליים, ובדרך ממילא תומשך הצלחה בעניניו הפרטיים.
* * *
לז. אודות214 תוכנו של היום-טוב דשמיני-עצרת215 – אמרו חז"ל216: "כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם עכבו עוד יום אחד. משל למלך כו' אמר לאוהבו כו' נגלגל אני ואתה במה שתמצא".
ולכאורה אינו מובן217: כיון שבסופו של דבר צריכים להפרד זה מזה – מהי גודל המעלה כ"כ218 ד"עכבו עוד יום אחד", לחטוף ולהיות ביחד יום נוסף?
ועכצ"ל, שהמעלה דשמיני-עצרת היא שיום זה219 פועל ("באַוואָרנט און טוט אויף") שגם לאחריו לא יהי' ענין של פירוד.
לח. ויובן בהקדם ביאור דיוק הלשון "(קשה עלי) פרידתכם" – דלכאורה, מתאים יותר הלשון (שהקב"ה אומר לבני ישראל "קשה עלי) פרידתנו."?
והביאור בזה:
א) מצד הקב"ה – אין פירוד. מצדו, ישנו תמיד הקישור עם בני ישראל באופן ד"פנים בפנים"220. אלא שהפירוד הוא מצד בני ישראל – ש"פנו אלי עורף ולא פנים"221. וזוהי הכוונה "פרידתכם" – הפירוד שלכם (שנעשה מצדכם).
ב) הפירוד דבני ישראל מהקב"ה בא בגלל הפירוד של בני ישראל בינם לבין עצמם – "פרידתכם", כי, כאשר חסר בהענין ד"כולנו כאחד", חסר גם בהענין ד"ברכנו אבינו"222.
וזהו שבסיומו של חג הסוכות אומר הקב"ה "קשה223 עלי פרידתכם":
בחג הסוכות ישנה האחדות דבני ישראל בינם לבין עצמם – שזהו תוכן הענין דמצות ד' מינים, שרומזים על ד' הסוגים שבבני ישראל, מאלה שנמשלו לאתרוג שיש בו טעם ויש בו ריח, עד לאלה שנמשלו לערבה שאין בה לא טעם ולא ריח224 – שמתאחדים כולם להיות מהם מצוה אחת, ועד"ז בני ישראל – שנעשים "אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם"225.
אלא שאחדות זו היא מצד ובשביל המצוה. אמנם, כשבאים לימי החול שלאחרי סוכות – יכול לחזור ולהיות מצב של פירוד חס ושלום. ועל זה אומר הקב"ה "קשה עלי פרידתכם".
והעצה לזה – "בואו ונגלגל אני ואתה במה שתמצא" בשמיני- עצרת, שעי"ז תומשך האחדות גם לאח"ז, כדלהלן.
לט. ויש לבאר מעלת האחדות דשמיני-עצרת לגבי האחדות דסוכות:
האחדות של ד' המינים – אינה בעצם מציאותם. כלומר, אפילו בשעת התאחדותם, כל אחד הוא סוג בפ"ע, ונשאר במציאותו, אלא שמתייחדים הם בענין המצוה. ויתירה מזה: כיון שהמצוה היא ליקח ד' מינים בפ"ע, נמצא, שאפילו בענין המצוה גופא ניכרת גם ההתחלקות שלהם, אלא שהמינים המחולקים מתאחדים יחד במצוה אחת.
אבל האחדות דשמיני-עצרת היא – "פר אחד איל אחד"226, היינו, שאין זה איגוד של פרטים, אלא שבעצם הם דבר אחד.
וכן הוא גם בענין הריקוד שבשמחת-תורה, שכל בני ישראל, מהגדול שבגדולים עד לפשוט שבפשוטים, רוקדים יחדיו – שאין זה באופן שכל א' רוקד לפי אופנו (לפי ערך השגתו כו'), אלא כולם משתווים ומתייחדים בענין הכולל את כולם. ענין הריקוד הוא – שבעצם אין בו התחלקות227.
וזוהי האחדות האמיתית – לא רק התאגדות של פרטים228, אלא שכל א' מתבטל229 ממציאותו בפ"ע.
וכיון שאין כאן קיבוץ של נפרדים, אלא השתוות והתאחדות – נשאר ענין זה גם לאחרי כן (ולא שייך לומר בזה שבהבטל הסיבה בטל במילא גם המסובב), שגם לאחרי יום-טוב, בכל השנה, עומדים בני ישראל באחדות ושלום, כלי המחזיק ברכתו של הקב"ה230.
מ. וכיון שזוהי ברכתו של הקב"ה – ה"ה באופן של "עד בלי די"231, היינו, שלא זו בלבד שהקב"ה נותן לכאו"א "די מחסורו אשר יחסר לו"232, אלא גם באופן ש"אתה מחוייב להעשירו"233,
– ע"ד שמצינו בכהן גדול שצריך להיות "גדול .. בעושר .. אם אין לו, אחיו הכהנים מגדלין אותו .. גדלהו משל אחיו"234, ודוגמתו בכאו"א מישראל, שלאחרי עבודתו ביוהכ"פ שהיא ע"ד עבודתו של כהן גדול, מתחייב הקב"ה לגדלו ולהעשירו, "גדלהו משל אחיו", אחיו זה הקב"ה, כמובן ממארז"ל235 שבני ישראל נקראים אחים ורעים למקום –
ובפשטות – שהקב"ה נותן לכאו"א מישראל "עד בלי די", "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די"236, הן ברוחניות, והן בגשמיות, למטה מעשרה טפחים, בכל המצטרך לו ולבני ביתו.
* * *
מא. (כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה לכו"כ להוסיף ולומר "לחיים"237, ואח"כ אמר:)
מצינו שאמרה חנה – והוא מאמר כנס"י בשם כאו"א מישראל – "אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה'"238.
יהודי, גם בשעה ש"לוקח" יין ושכר – אין זה הענין ("ניט דאָס איז דער ענין")...!
גם בשעה ש"לוקח" יין ושכר – שאין זה אלא מפני העולם – הרי האמת היא ש"יין ושכר לא שתיתי", כי אם – "אשה קשת רוח אנכי וגו'":
יהודי יודע שהוא צריך להיות "מקבל" (ענינה של "אשה") מהקב"ה, ולפעמים נזכר ותופס ("ער כאַפּט זיך") ומרגיש בעצמו ש"קשת רוח אנכי", שישנם אצלו ענינים שלא כדבעי למהוי.
ולכן – "ואשפוך את נפשי לפני ה'", שזהו"ע דמסירת נפש לה' ("מ'נעמט דעם גאַנצן נפש און מ'גיט עס אָפּ צו דעם אויבערשטן")!...
ואז עוזר הקב"ה וממלא משאלות לבבו לטובה – לכאו"א בהמצטרך לו, ברוחניות או בגשמיות, "שאלתי אשר שאלתי מעמו"239 – שיהי' אצלו הענין ד"מה' שאלתיו"240, ובמילא, "נתתיו לה'"241 – שזהו תוכן פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר242 בשם רבינו הזקן, שהקב"ה נותן ליהודי גשמיות (ברכה והצלחה בכל המצטרך להם), ויהודי עושה מהגשמיות – רוחניות, ועי"ז [(כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק לרגע, ואמר:) זהו ביאור שהרבי לא אמרו בפירוש, אבל מובן הוא מסגנון לשונו – שעי"ז] נעשית דירה לו ית' הן בהענינים הרוחניים והן בהענינים הגשמיים.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
יעזור השי"ת שבשנה הבאה לקראתנו, בתוך כלל ישראל, לטובה ולברכה, יוכל כאו"א למלא עבודתו ותפקידו – "אני נבראתי לשמש את קוני"203 – ללא העלמות והסתרים, וללא יגיעה מיותרת, מתוך הרחבת הדעת למטה מעשרה טפחים – בכל הפרטים שהוטלו על כאו"א בפרט, שהנקודה הכללית בהם היא – "אנן פועלי דיממי אנן" (כנ"ל סל"א), להאיר בעצמו, בנפשו הבהמית וגופו, אצל בני ביתו, ובד' אמותיו שקונות לו בכל מקום243, ועי"ז – בחלקו בעולם, ועד שפועלים סוף-כל-סוף שתהי' הגאולה האמיתית והשלימה בקרוב בימינו אמן.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].
* * *
מב. בעמדנו קרוב לסיומו של היום-טוב, קודם תפלת מעריב ואמירת "אתה חוננתנו", שאז יוצאים מיו"ט לחול – יש לנצל את הרגעים הספורים שנותרו עדיין כדי להוסיף בענינו של היו"ט – "מקראי קודש"9:
מבואר בדרושי חסידות244 בפירוש "מקראי קודש" ("זמינין דקדש" כנ"ל ס"א) שקורין ומזמינים ה"קודש", דקאי על בחי' חכמה עילאה, בזמן שמצד עצמו הוא חול.
ומעלה זו יכולים להמשיך בחול ללא יגיעת עצמו, בכחו של הקב"ה, כפי שנקבע מאז שהלל סידר עיבור השנים וקידוש החדשים, כיון שע"פ דין ה"ז עדיין היו"ט דשמח"ת, משא"כ לאחרי אמירת "אתה חוננתנו", שאז לא קיימת אפשרות זו, גם לא ע"י ריבוי יגיעה.
והענין בזה:
בנוגע למדריגת החכמה – בחי' קודש – כותב רבינו הזקן245 בשם רבו המגיד: "הוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדריגת החכמה".
וכאשר ממשיכים בחי' החכמה למטה – "מקראי קודש" – אזי מתבטלים כל הענינים המעכבים כו', לא רק בנוגע לענינים רוחניים, אלא גם בנוגע לענינים גשמיים, כמבואר בתניא246 שמצד "בחי' חכמה .. שבה מלובש אור א"ס ב"ה הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו .. כהמס דונג מפני אש", ובדרך ממילא מתבטלים גם כל המניעות בנוגע לענינים הגשמיים.
וכיון שפס"ד התורה שולט על הטבע ומבטלו, כדרשת רז"ל247 על הפסוק248 "לא-ל גומר עלי" – הרי גם בנוגע לענינים כאלה שאין להם מקום בטבע, יכולים לפעול ברגעים אלה (ע"י הזמנת הקודש, בחי' חכמה עילאה, שענינה "הוא לבדו הוא ואין זולתו") שינוי מציאות הטבע בנוגע לכל השנה כולה!
מג. וענין זה יכולים לפעול "בשעתא חדא וברגעא חדא"43 – שגם אם במשך כל הזמן דחודש תשרי, וחודש אלול שקדם לו, היו ענינים שצריכים לומר עליהם "ומי שחטא כו'"14 (שצריך עצה לזה כו'), יכולים לנצל רגעים אלה דסיום היו"ט דשמח"ת לעבודת התשובה,
ומה גם שאפילו עבודת התשובה יכולים וצריכים לעשותה מתוך שמחה דוקא249 (ענינו של שמח"ת) – כפס"ד הרמב"ם250 בנוגע לכל המצוות: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה .. עבודה גדולה היא", ומזה מובן שגם עבודת התשובה צריכה להיות מתוך שמחה – שמחה שזכה לקיים מצות הבורא (כפי שמצינו בזהר251 שתשובה נכללת במנין המצוות), ועאכו"כ מצוה גדולה כמו מצות התשובה שעל ידה נעשה התיקון דכל עניני התומ"צ (כמבואר בחסידות252),
ויתירה מזה – שהשמחה שבעבודת התשובה היא לא רק שמחה צדדית שזכה לקיים מצות הבורא (כבכל המצוות), אלא השמחה היא מענינה של התשובה עצמה – שהשמחה היא מצד זה שע"י התשובה ביכלתו לעשות אפילו מ"זדונות", "שגגות", ועד ל"זכיות"253, שעי"ז מתעלה לדרגא נעלית יותר אפילו מדרגת צדיקים גמורים254,
ובכל אופן – גם לולי העילוי ב"דרגות", שהרי "חסידות איז אין דערויף ניט פאַרקאָכט" – מה שנוגע הוא, שלאח"ז יזכה לסייעתא דשמיא שיוכל ללמוד תורה ולקיים מצוות במצב שעניניו הגשמיים הם מסודרים ואינם מבלבלים כלל.
וכיון שצריך לדאוג גם עבור בני ביתו – יכולים להבטיח, על יסוד המבואר במאמרי חז"ל בגמרא ובהלכות פסוקות255, שהקב"ה מבטיח, שאם רק מקבלים החלטה גמורה שהנהגת הבית תהי' כראוי לבית יהודי, אזי "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"256, שתהי' פרנסה, ויוולדו ילדים, ויראו מהם נחת בכלל, נחת יהודי, ונחת פנימי בפרט, כפי שהרביים תבעו והבטיחו לכל המקושרים אליהם והשייכים אליהם – נחת חסידי מהילדים, וגם כאו"א מעצמו, מתוך בריאות הנכונה והרחבת הדעת אמיתית.
* * *
מד. נהוג בשמחת-תורה להזכיר ע"ד מנהג נכון וטוב257 – ליתן לצדקה לקופה הכללית סכום המכוון למספר הימים של כל השנה כולה, שזוהי סגולה על כל הענינים הטובים, כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק258 שנתינת צדקה גשמית מממונו – שבזה הי' יכול לקנות חיי נפשו259 – היא סגולה להמשכת כל המצטרך לו למטה ממש, למטה מעשרה טפחים, לא רק ברוחניות בלבד, אלא גם בגשמיות.
– בפעם הראשונה שדובר אודות מנהג זה260, היו ימי השנה במספר שפ"ג. ובנוגע לשנה זו – אין עתה "לוח" תחת ידי, ולכן יסתכל כאו"א בלוח לראות את מספר הימים דשנה זו, ובהתאם למספר זה יפריש לצדקה – כך וכך פרוטות, ב"סענטים" או ב"דולרים", כל אחד ואחד כברכת ה' אשר נתן לו, כפי יכלתו, ויותר מכפי יכלתו. וגם יודיע לידידיו ולקרוביו, וכל מקום שהשפעתו מגעת, ע"ד ההשתתפות בצדקה זו.
וזאת למודעי (כפי שכבר נתבאר בארוכה260) שה"גבאים" של קופה כללית זו הפרישו כבר מתחילת השנה גם "על העתיד לגבות"261, כך, שגם אלה שיביאו את חלקם להקופה הכללית בימים שלאח"ז, יש להם חלק בפעולת הצדקה בימים שלפנ"ז, וכן בימים שבהוה, ובימים שבעתיד, במשך כל השנה הבאה עלינו – בתוך כלל ישראל – לטובה ולברכה.
* * *
מה. (כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה להנוסעים, על מנת לסדר התוועדויות במקומותיהם262. ואח"כ אמר:)
כל אלה שלקחו משקה עבור מקומות נסיעותיהם – כדאי שיאמרו "לחיים" כולם יחדיו, וגם אני אצטרף אליהם.
ויתן השי"ת שהנסיעות שלהם יהיו בהצלחה ברוחניות, ובהצלחה בגשמיות, ובכל מקום ומקום שיסעו – יביאו עמהם את ה"מאור שבתורה" זוהי תורת החסידות263, הדרכותי' ומנהגי', ועי"ז יתחזק ויתוסף גם בהענינים ד"נר מצוה ותורה אור"264.
* * *
מו. בנוגע ל"צעירי אגודת חב"ד" – הרי עד עתה265 התעסקו בענינים של "הכנות", וכנראה שההכנות נתמשכו... תחילה לימים, אח"כ לשבועות, ואח"כ לחדשים!...
יעזור להם השי"ת שיתחילו לעסוק בפועל ממש, ויעסקו בענינים כאלה שהם בבחינת "אבנא דהוא מתגושש בה" (כלשון המדרש266), ושיצליחו בפעולותיהם ללא יגיעות מיותרות, וללא העלמות והסתרים.
– הנני מדייק ואומר "ללא יגיעות מיותרות", כי, יגיעה בכלל, קצת יגיעה – כן צריכים, שהרי כללות הענין דבריאת העולם הוא באופן שלא יהי' "נהמא דכיסופא"267,
אלא – כפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם268 – ש"כל ישראל בני מלכים הם"269, ובן מלך, בשעה שצריך להתהפך על משכבו מצדו הימני על צדו השמאלי בגלל שעקצו יתוש, הרי זה טירחא גדולה ביותר עבורו, ויכול לבוא ולצעוק ככרוכיא בפני המלך שלא מנע את עקיצת היתוש...
יטענו איפוא "צעירי אגודת חב"ד" להקב"ה על עקיצת היתוש ("פאַרוואָס האָט זיי אַ פליג אַ ביס געטאָן")... ויתחילו לעסוק בפועל ממש בענינים ממשיים, ולא להסתפק בהוספת איזה פרט בהענינים שישנם כבר בלאה"כ, שהרי אין זה בבחינת "אבנא דהוא מתגושש בה", כנ"ל.
וכאשר יתחילו לעסוק – יהיו בדרך ממילא כל הענינים בהצלחה מופלגה, כמדובר לעיל (סל"ב) שכל מי שרוצה להתבונן, רואה אפילו בעיני בשר, שמאז ההסתלקות, עומד במרום ומשמש270, וממשיך השפעות למעלה מדרך הטבע, בהצלחה מופלגה באין ערוך;
אלא שלא מנצלים זאת, ואפילו אלה שכן מנצלים – ה"ז שלא בערך לגבי ההצלחה שמשפיעים להם.
וכמו כן בנוגע ל"נשי חב"ד" (אף שכאן יושבים האנשים, ואילו הנשים יושבות בעזרת נשים) – שעוסקים ("מ'האָט זיך אַריינגעלאָזט") בענינים קטנים, בה בשעה שיכולים לנצל את ההצלחה באופן גדול ביותר.
אבל בכל אופן, כיון שנעשתה כבר איזו התחלה, ישנו ה"כלי" שבו תחול הברכה – שבשביל זה מספיק גם "משהו", שנחשב ל"כלי", ומ"משהו" זה, יצמח הלוך וצמוח יותר ויותר ("זאָל וואַקסן און וואַקסן און וואַקסן"), ועד שתהי' הצלחה מופלגה, שתהי' נראית בריבוי הכמות של חברים ב"צעירי אגודת חב"ד" ועניניהם, ושל חברות ב"נשי ובנות חב"ד" ועניניהן.
וכמו כן יפעלו הדברים בפרט בנוגע לעיר פלונית271 – שיבואו להכרה שיכולים לעשות שם "חסידישע ד' אמות", וע"י התבוננות באמת, ימצאו את הדרכים כיצד ליישם זאת – במכ"ש וק"ו משאר מקומות שבהם לא היתה הכנה לזה כלל, ואעפ"כ ראו שם "תשועת ה' כהרף עין"187, ועאכו"כ במקומות שבהם ישנה כבר ההכנה כו'.
ואין הדבר תלוי אלא ברצון, כי, היכולת – ניתנה מלמעלה, ואם רק יש רצון אמיתי, הרי "אין לך דבר שעומד בפני הרצון"272.
ויעזור השי"ת שיהי' כל זה מתוך הצלחה273.
* * *
מז. (לא' שביקש ברכה עבור חולה, ענה כ"ק אדמו"ר שליט"א: "דער שפּיטאָל איז געשלאָסן". וביאר דבריו:)
כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר לי274 מאורע שאירע בסיום לביקורו בארץ ישראל בשנת תרפ"ט, בהיותו בספינה בדרכו לארצות-הברית.
באותם ימים ערכו הערבים פרעות נגד יהודים, וכאשר הגיעו הידיעות ע"ד מאורעות אלה לספינה שבה נסע כ"ק מו"ח אדמו"ר – קיבל אז "התקף" בנוגע לאבנים בכליות.
באותה ספינה נסע גם ד"ר וואָלאַך, וכך הגיש לרבי טיפול רפואי, סמי רפואה וכו'275.
סיפר לי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שלאחרי כן אמר לו ד"ר וואָלאַך שיש לו צער ועגמת-נפש, באמרו: רואה אני שהרבי הי' צריך להיות פטור מהמחלה והכאבים כו'. כיצד נעשה פטור מזה – עי"ז שאני (ד"ר וואָלאַך) הייתי בספינה, ונתתי לרבי סמי רפואה כו'. ובכן, אילולי הייתי בספינה, לא היתה הדרך לרפואה, ובמילא, לא הי' הרבי לכתחילה סובל מההתקף. נמצא איפוא שבגלל שהותי בספינה נגרם ההתקף!...
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) זוהי איפוא כוונתי במה שאמרתי ש"בית הרפואה סגור":
כאשר הרופאים לא נמצאים, ובמילא, אין אפשרות לחולים להתרפא, ולאידך, רצונו של הקב"ה שיהיו בריאים – עושה הקב"ה שמלכתחילה לא יהיו חולאים, אלא כולם בריאים מלכתחילה, שזהו טוב יותר עבור ה"פּאַציענט", וטוב יותר אפילו עבור הרופא – ברוחניות, אלא מאי, מניין תהי' פרנסתו של הרופא? – הרי הקב"ה הוא "זן ומפרנס לכל", ובודאי יוכל להמציא פרנסתו של הרופא גם ללא מחלתו של פלוני בן פלוני.
יש להכריז איפוא ש"בית הרפואה סגור", ובמילא, יהיו כל בני ישראל בריאים, ותהי' לכולם "אַ געזונטן יאָר און אַ פריילעכן יאָר".
[כ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכת המזון.
לאחרי תפלת מעריב והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א מ"כוס של ברכה"].
הוסיפו תגובה