בס"ד. חלק משיחת ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תש"ל (א).

בלתי מוגה

יג. וע"פ הידוע שכל ענין בתורה הוא הוראה נצחית, יש ללמוד מהאמור לעיל (שגם לאחרי הנצחון על עמלק נתייראו בנ"י ממלחמת מלך ערד) בנוגע למאורעות שקורים לדאבוננו גם בימינו:

לאחרי הנצחון של בנ"י על הגויים לפני 14 שנים, היו יהודים שפחדו מהגויים, וטענו שאסור להתחכם כו', אלא חייבים לסגת ולהחזיר את השטחים, וחלילה אם לא יעשו כן. ואכן הצליחו ותביעתם נתקבלה, ולכל לראש נסוגו מהשטחים, בסמכם על ההבטחה שלאח"ז ידברו על שלום.

וכבר ראו בפועל את ה"שלום" שהרוויחו עי"ז: למרות שנאצר הבטיח בפני כל העולם כולו שייט חופשי לאניות ישראליות, לגלג על העולם כולו והפר את הבטחתו; ובמקום השלום – שהי' אמור להיות מטרת הנסיגה – התכוננו המצרים במשך כל השנים למלחמה נוספת.

וגם לאח"ז, בתקופת מלחמת ששת הימים, כאשר הגויים חסמו בפני בנ"י את מיצרי המים החיוניים עבורם, והקיפו אותם בעניבת חנק, רח"ל, לצאת במלחמה גלוי' נגדם – היו כאלו [ובמיוחד אותו אחד שעמד אז בראש התובעים לנסיגה] שטענו שאסור להתחיל ולהלחם ח"ו עם הגוי, אלא יש להשלים עם המצב באיזה אופן שהוא, ולמצוא דרכים אחרות כו'.

וכמעט שקיבלו את דעתם,

– שלכן עסקו במשך שלשה שבועות בפעילות דיפלומטית, לנסוע ממקום למקום, ולשלוח הודעות לארגונים בין-לאומיים וכו', וכשלא הועילו הדברים – שלחו מחאות, וטענו ש"מועצת הבטחון" אינה נוהגת ע"פ צדק ויושר (כאילו שדבר זה קורה בפעם הראשונה...), ואח"כ הודיעו שבעוד שלשה ימים יצאו למלחמה (דבר שמסייע לצד שכנגד, שביכלתו להתכונן כו') –

ורק בחסדי ה', ובזכות נשים צדקניות שאיימו כו', החליטו שאין לפחד ולהתפעל מהגויים, אלא לצאת להתקפה פתאומית נגדם. ואז ראו כולם את הנס הגדול שהי' במלחמת ששת הימים, עד שאפילו אנשי השמאל הכריזו ש"מאת ה' היתה זאת"!

ואז ראו במוחש דבר נוסף, שבמקום שהממשלה החליטה שיש ללחום – כפי שהתקיפו בפתאומיות את כלי הנשק הטובים שלהם, מטוסי-קרב וכו' – הי' מספר הנפגעים (גם בנפש) מינימלי (אף שברור הדבר שאפילו נפש אחת מישראל היא "עולם מלא"); ואילו בירושלים, למשל, שהממשלה החליטה שלא לכבוש את העיר העתיקה (וכידוע שהכיבוש בפועל הי' ע"פ החלטה של "קצין" שעשה זאת על דעת עצמו, כפי שכבר נדפסו הדברים) – הי' מספר הנפגעים הכי גדול.

יד. ואעפ"כ, הנה למרות שמיד לאחרי מלחמת ששת הימים גברה הדעה שלא צריך למהר ולסגת (כיון שסוכ"ס הגיעו לידי הכרה שאין לסמוך על הגויים, או לפחד ולהתפעל מהם), ולמרות לקחי העבר – באים שוב יהודים ורוצים לסגת ולהחזיר את השטחים (כולל ירושלים) לידי הגויים.

זה כבר שלש שנים שמתדפקים על דלתות אחוריות, ומתחננים ומבקשים: קחו מאתנו את השטחים, קחו את הכל!

נאצר בעצמו (ועאכו"כ ושינגטון) לא האמין תחילה למשמע הדברים, בחשבו, שלועגים עליו או שטומנים לו פח, כיון שלא הי' יכול להעלות על דעתו שיהודים בעצמם יחזירו שטחים שכבשו, שמהווים גבולות טבעיים ובטוחים, בהיותם רחוקים מן הישוב כו'. אבל כשרואה שחוזרים ומבקשים במשך שלש שנים שיקחו את השטחים, אזי "מסכים"... – למה לו לסרב?! הרי אין לו מה להפסיד!...

מלבישים זאת באיצטלא של יראת-שמים, ואומרים שכיום שיש קרבנות, מוכרחים לעשות שלום ולוותר על השטחים. אבל האמת היא שהגויים לא העלו על דעתם לדרוש את השטחים, אלא רק בגלל שיהודים מתחננים בפניהם שיקחו את השטחים!

טו. מותר וצריך פעם לגלות את האמת:

כבר החליטו ברוב קולות שצריך לסגת ולהחזיר את השטחים, כולל גם ירושלים! – מחפשים רק נוסחא דיפלומטית גואלת, אשר, כדרכה מעלימה על המציאות האמיתית. ולדוגמא: בנוגע לירושלים, יודיעו תחילה שרוצים לעשותה עיר בינלאומית, עיר שיש לה שלשה בעלי-בתים, כיון ששייכת לשלשת הדתות של הנוצרים המוסלמים והיהודים.

כששמעתי סגנון זה שאלתי: אפילו לדעת הרודפי שלום בכל מחיר (שבאמת שיטתם היא המובילה ישירות למלחמה היל"ת – בעבר וביותר עתה), מה פשר הסדר "נוצרים מוסלמים ויהודים" – אפילו לדעת האומרים שאין לערב הלכה בעניני ארץ ישראל, הרי בעלות היהודים על ירושלים, אינה רק מבחינה הלכתית, כיון שבכל ספרי ההיסטורי' נאמר שירושלים היא בירת ארץ ישראל, ובשנה פלונית קבע דוד המלך את ירושלים לבירת ארץ ישראל, ורק לאחרי זמן רב, כאלף שנה, באו לשם הנוצרים ואח"כ המוסלמים (ומובן, שגם לאחרי שלקחו מהם כו', אין זה מבטל את הבעלות של בנ"י על ירושלים). ובזאת מודים גם הגויים. וא"כ, היכן הגבול להשפלת כבוד ישראל?!

וכמו"כ רוצים לוותר גם על חברון: זוהי בושה וחרפה שבא"י נקבע חוק (שלא קיים אפילו אצל הערבים) שמשמעותו ברורה כי ליהודים אין זכות ואסור להם לגור בחברון בסמיכות למערת-המכפלה! וחוק זה – שנחתם ע"י כל שרי הממשלה, כולל גם באי-כח הדת (כאילו הי' חסר משהו אילו באי כח הדת לא היו חותמים על זה...) – נמסר (בשמחה) לידי ראש העיר, שבני משפחתו הם "מחבלים" שרצחו יהודים בחברון בפרעות תרפ"ט, ובזכות זה הוא יושב על כסאו, בבחינת "הרצחת וגם ירשת"!

ותמורת זה – הודיעו שמקימים "בחברון" עבור היהודים את "קרית חברון". אך האמת היא [כפי שאמרתי לאחד שרצה שאשתתף בשמחתו על הקמת הקרי', לאחרי ששאלתי אותו האם ידועים לו פרטי התכנית, והראני מפה וכו'], שנוסף לכך שבנוגע לקרי' זו רק החליטו שיבנוה במשך הזמן וכשיהי' תקציב וכו', ולעת עתה לא הקימו בה אפילו דירה אחת, הנה מקומה של הקרי' נקבע בדוקא מחוץ לגבולות חברון!

ועד"ז מוכנים לוותר על כל השטחים ברמת הגולן, ולהשאיר רק שביל ופרוזדור שבו יסיירו כחות ישראליים, כדי להוכיח שרמת הגולן היא עדיין בשליטת ישראל, והראי', שכחות ישראליים נוסעים על שביל המקשר בין רמת הגולן ותל אביב, בכיוון דו-סטרי.

אך ידוע על מקרים דומים, בהם ניתן שביל ופרוזדור, והתוצאות היו הרות אסון, ודבר זה מפורסם ואינו סוד. הי' הסכם דומה בין גרמני' לפולין, אך דוקא הסכם זה הביא לידי החרפת המצב משנה לשנה וכו'.

טז. כמו"כ תמוה הדבר שמסכימים לכל תביעותיו של נאצר, כמו הפסקת-אש (בה בשעה שברור הדבר שכוונתו היא כדי שיוכל להתכונן למלחמה),

– אלא כיון שלא מתאים להכנע לתכתיבים, מנסחים זאת בנוסח דיפלומטי, שעורכים הסכם שלום וכו', ולאחרי שישנו נוסח דיפלומטי שעולה על שולחן מלכים, הרי זה נעשה "חוק ולא יעבור", ואף שהכל יודעים שזה שקר גמור, שוב לא שואלים שאלות... –

וסומכים על הבטחותיו כו', בה בשעה שכבר "הודיע" בעצמו, ע"י הנהגתו במשך כל השנים, ש"פיהם דבר שוא", ו"ניירות" אינם מחייבים אותו, והוא יעשה כרצונו.

וראה זה פלא:

בפעם הראשונה שהפרו את תנאי הסכם הפסקת האש (תיכף להתדברות ע"ד הפסקת האש) ע"י הבאת ציוד צבאי לתעלת סואץ, עשו זאת המצריים בגלוי וללא הסוואה. – הם היו יכולים בקל להסוות את הנשק, ולטעון אח"כ שבתוך כלי הרכב היו חומרי בנין, כדי לתקן את הערים שנפגעו לאורך גדות התעלה (שהרי גם בהסכם הפסקת האש לא נאסר כלל לתקנם), אבל הקב"ה עשה נס, שעשו זאת באופן גלוי, כך, שהיתה אפשרות לצלם זאת, ולשלוח לארה"ב.

ואעפ"כ לא עשו מאומה, אלא הניחו למצריים לנצל את הפסקת האש להתבצרות והיערכות מחדש – דבר שהי' צפוי! ובסגנון דובר צבאי: נאיבית היתה המחשבה שהמצריים לא ינצלוה להתבצרות וכו', בה בשעה שזוהי מטרתו של נאצר משך כל השנים, גם כאשר מצבו הכלכלי והצבאי הי' מעורער, ועאכו"כ עכשיו, כשהתבצרות זו אינה מכבידה עליו, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינת צבאית, ואדרבה כו'. – זהו דבר הפשוט, כמו ששתים ועוד שתים הם ארבע, וזוהי טפשות לחשוב אחרת.

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) ידוע הסיפור שפעם אמר מישהו להגאון ר' חיים מבריסק דבר מסויים בשם הרמב"ם, ור"ח אמר שאין רמב"ם כזה. וכששאל, הא מניין לך, וכי הנך בקי בכל דברי הרמב"ם? השיב ר"ח: אינני בקי בכל דברי הרמב"ם, אבל ברור לי ש"דבר עקום" שכזה לא יכול ליפול בשכלו הישר של הרמב"ם! –

ולמרות שאלו שהיו צריכים לדעת מהתבצרות זו ידעו זאת, הנה במקום האפשרות היחידה – להפציץ ולהרוס מיד את הציוד והטילים והביצורים שהמצריים הקימו ביום ובלילה, שתקו ולא עשו דבר! ובמקום להפציץ ולהרוס, הודיעו לאחרי כמה ימים ששלחו מחאה לושינגטון, ומאז מנהלים משא-ומתן דיפלומטי עד"ז, ולכל היותר, מאיימים שלא ישתתפו ב"שיחות השלום" שמנהל השגריר "יאַרינג". ובמשך כל זמן זה – לא הפסיקו המצריים להתבצר, ואם ימשיכו כך משך זמן, אזי אפילו מטוסי פנטום (שמשתדלים ביותר להשיג אותם) לא יוכלו להרסם!

[דרך אגב: נאצר מצדו טוען, הרי לדבריכם עצמכם ידעתם על הפרת הפסקת האש מצד מצרים ששה ימים ושתקתם, מדוע התחלתם פתאום לצעוק? – ומה כבר אפשר לענות על זה!].

וכאשר באים אנשי צבא – גם מאומות העולם – ושואלים: אם הכרזתם על הפסקת אש, שפשוט בעיני כל שינצלוה לביצור ולהבאת טילים וכו', לשם מה היו כל הקרבנות שנפלו, הדם הרב שנשפך, וההוצאות הכספיות העצומות?! – עונים להם: כיון שרוצים שלום, צ"ל תחילה הסכם הפסקת אש, כצעד ראשון לקראת השלום.

הפסקת אש זו לשם מה? – במשך הזמן היו עשרות מלחמות בעולם, וכאשר רצו הצדדים הלוחמים בשלום, עשו זאת ללא הקדמת הפסקת האש. ובכלל, הרי כבר קיימת באיזור הפסקת אש זה שלש שנים, שעלי' חתמו כל המדינות...

ידוע ומפורסם (ומובן בפשטות) שבמלחמת עולם השני' (ועד"ז במלחמות שלפני') ביקש הצד המנוצח, שקודם שיתחילו המו"מ ע"ד השלום, יפסיקו האש. וכל אנשי הצבא התנגדו לזה – בהסבירם שינצלו ההפסק לביצור וכו', ועי"ז אדרבא – יתמעטו הסיכויים לשלום אמיתי ובר קיימא.