בס"ד. יום שמחת תורה ה'תשמ"ב*
להבין ענין שמחת תורה, וידועים הדיוקים בזה (במאמר ד"ה זה דכ"ק מו"ח אדמו"ר1) מה שאופן השמחה (דשמחת תורה) הוא שלוקחים ספר תורה כמו שהיא כרוכה ומכוסה במפה ומקיפים עמה את שולחן הקריאה, ואחרי שמסבבין את שולחן הקריאה מרקדין עם התורה. דעם היות שבתורה כתיב2 כי היא חכמתכם ובינתכם גו', מ"מ, אופן השמחה דשמח"ת היא לא ע"י לימוד ועיון, הבנה והשגה שבראש, כ"א ע"י ריקוד ברגלים דוקא. וענין זה (דשמח"ת שייכת לרגלים דוקא) הוא לא רק בנוגע להאדם (שהשמחה היא ע"י ריקוד ברגלים דוקא) אלא גם בנוגע להתורה. שהרי השמחה (דשמח"ת) היא מה שישראל שמחים עם אותיות התורה, כמובן מזה שאופן השמחה היא שמקיפים עם הס"ת את שולחן הקריאה אשר שם קוראים בכל השנה באותיות התורה, וידוע3 בענין ד' הבחינות טנת"א שבתורה שאותיות התורה הם דרגא הכי תחתונה שבה, בחי' רגלים דתורה. וענין זה (שהשמחה היא באותיות התורה) מובן גם מהידוע4 דזה שקורין יום זה בשם שמחת תורה הוא לפי שמסיימין בו התורה וראוי לשמוח בסיומה, שהרי זה שמסיימים וגומרים התורה (ביום זה) הוא שאז מסיימים וגומרים הקריאה באותיות התורה. דבענין הבנת והשגת התורה אין שייך כלל סיום וגמר, כיון שארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים5, וכתיב6 ועלמות אין מספר אלו הלכות7. דהגם שההלכות שנתגלו כבר הם במספר מסויים, ששים המה מלכות6 אלו ששים מסכתות ושמונים פלגשים6 אלו שמונים ברייתות8, הרי אין קץ ותכלית כלל לההלכות שמתחדשים9. שגם הם ניתנו בסיני, כמאמר10 כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני. דמזה מובן בפשטות דזה שבשמח"ת מסיימים וגומרים התורה הוא שמסיימים אז רק את אותיות התורה. ויתירה מזו, דבענין קריאת התורה אינו נוגע ההבנה וההשגה, שהרי גם עם הארץ שלא ידע מאי קאמר עולה לתורה ומברך ברכת התורה11. שמכל זה מובן, שהשמחה שעושין (בשמח"ת) לגמרה של תורה היא השמחה באותיות התורה, בחי' רגלים דתורה. שלכן גם באדם, השמחה היא בריקוד ברגלים דוקא. גם צריך להבין (כמו שמדייק שם במאמר שלפני זה12) מה שקבעו שמח"ת בשמע"צ, דלכאורה הי' צריך לעשות שמח"ת בחג השבועות זמן מתן תורתנו, ולמה עושין שמח"ת בשמע"צ.
ב) והנה דיוק זה (מה שעושין שמח"ת בשמע"צ ולא בחגה"ש) בא במאמר הנ"ל בהמשך לזה שמדייק שם לפני זה מה שבשמע"צ כתיב13 ביום השמיני עצרת תהי' לכם, והרי כל החגים ומועדים [וכן כל התורה ומצוות] ניתנו לישראל, ולמה בהחג דשמע"צ דוקא אומר לכם, מהו החידוש דשמע"צ על כל החגים ומועדים. ומביא על זה, דאיתא במדרש14, ראוי' היתה העצרת של חג שתהא רחוקה חמשים יום כנגד העצרת של פסח. ויש לומר, דבזה שמביא מדרש זה שראוי' היתה עצרת של חג שתהא רחוקה חמשים יום כמו עצרת של פסח, מתחזק יותר הדיוק (שמביא לאח"ז) מה שעושין שמח"ת בשמע"צ דלכאורה הי' צריך לעשות שמח"ת בחגה"ש, כי ממדרש זה מובן שגם שמע"צ גופא הוא דוגמת חגה"ש (עצרת של פסח), ועפ"ז אינו מובן ביותר מה שקבעו שמח"ת בשמע"צ דוקא ולא בחגה"ש. ומבאר במדרש15 הטעם על זה שעצרת של חג אינה רחוקה חמשים יום, כי ע"י שהן יוצאין מן הקיץ לחורף לית ביומייהו דייזלון וייתון, משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו בנות הרבה, מהן נשואות במקום קרוב ומהן נשואות למקום רחוק, יום אחד באו כולן לשאול שלום המלך אביהם, אמר המלך אלו שנשואות במקום קרוב אית בעונתן למיזל ולמיתי, ואילין שנשואות במקום רחוק לית בעונתן למיזל ולמיתי, עד דאינון כולן אצלי הכא נעבד כולן חד יו"ט ונחדי עמן, כך עצרת של פסח, עד דאינון נפקין מהחורף לקיץ אמר הקב"ה אית ביומא למיזל ולמיתי, אבל עצרת של חג ע"י שהן יוצאין מהקיץ לחורף כו' אמר הקב"ה לית ביומא למיזל ולמיתי, אלא עד דאינון הכא נעבד כולן חד יו"ט ונחדי, לפיכך משה מזהיר את ישראל ביום השמיני עצרת תהי' לכם.
ג) ונקודת הביאור בזה הוא, דקרוב ורחוק קאי על צדיקים ובעלי תשובה. וכמ"ש16 שלום שלום לרחוק ולקרוב, וידוע17 דשלום לקרוב קאי על צדיקים, ושלום לרחוק קאי על בעלי תשובה, לרחוק שנעשה קרוב18. וע"י התשובה, קירוב שלאחרי הריחוק, הנה עי"ז דוקא ממשיכים מבחינה עליונה יותר, בחינת רחוק (שלמעלה מהשתלשלות), בחינת העלם שאינו במציאות. ולכן במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו19. דהגם שגם בצדיקים יש עבודת התשובה, שהרי תשובה היא מצוה (לכל אחד ואחת)20, יש לומר, דמעלת התשובה היא שתשובה היא בדרך דילוג21, וענין זה הוא בתשובה כפשוטה. דכאשר עשיית התשובה היא מפני שמצוה לעשות תשובה, התשובה שלו היא בסדר והדרגה, וענין הדילוג שבתשובה הוא בעיקר בתשובה כפשוטה, באלו שהיו תחלה במקום רחוק. והגם שגם אצל צדיקים יש הרגש הריחוק, שהרי גם אצלם יש ההתבוננות (ברוממות הא-ל ית' ו)בשפלות האדם22, הרי מובן, דהרגש הריחוק שמצד התבוננות זו אינו בערך להרגש הריחוק דרע23 ומר עזבך את ה' אלקיך. ומכיון שהבעלי תשובה היו (תחלה) במקום רחוק ביותר, למטה מטה ביותר, לכן עבודתם היא בתוקף יותר און מיט אַ שטורעם, בחילא יתיר24, ועי"ז הם מגיעים למקום נעלה ביותר. ובפרט לפי תורת האריז"ל הידועה25, דזה שאדם צריך לדצ"ח הוא לפי שהניצוצות שבדצ"ח הם נעלים יותר מהניצוצות שבמדבר, דכל הגבוה גבוה ביותר כשהוא יורד הוא יורד למטה מטה ביותר. שמזה מובן במכ"ש בנוגע להענינים (עבירות) שעליהם הוא ענין התשובה כפשוטה, שהניצוצות שבהם הם גבוהים ביותר, שלכן ירדו למטה מטה ביותר26. דזהו גם מהטעמים על זה שתשובה כפשוטה היא בכחות הפנימיים והנעלמים שבנפש, עד לקלא פנימאה דלא אשתמע27, כי בכדי לברר ולהעלות ניצוצות אלו שגבוהים ביותר ונפלו למטה ביותר, הוא דוקא ע"י כחות הפנימיים והנעלמים, בחינת העלם שאינו במציאות.
ד) וזהו משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו בנות הרבה, מהן נשואות במקום קרוב ומהן נשואות למקום רחוק, בנות הן הנשמות המלובשות בגוף28. והבנות הן נשואות, דענין ירידת הנשמות למטה להתלבש בגוף הוא בכדי לעשות לו ית' דירה בתחתונים29, ע"י קיום התומ"צ, מתחיל ממצוה הראשונה פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה30, ענין פרו ורבו ברוחניות (תוספת אור כו' ע"י העבודה דתומ"צ בכלל31), וגם ענין פרו ורבו כפשוטו, לשבת יצרה32, שעי"ז נעשה העולם דירה לו ית'. וזהו"ע בנות נשואות, דענין הנשואין הוא בשביל פו"ר33 ברוחניות ובגשמיות, שיהי' המשכת וגילוי כח הא"ס למטה34. אלא שבזה גופא יש נשואות במקום קרוב, והו"ע עבודת הצדיקים העוסקים בתומ"צ, ויש נשואות למקום רחוק, והו"ע עבודת הבירורים שבדברי הרשות ובפרט עבודת התשובה28. וזהו שאומר שהנשואות במקום קרוב אית בעונתן למיזל ולמיתי משא"כ הנשואות למקום רחוק לית בעונתן למיזל ולמיתי, דהצדיקים, כיון שלא ירדו למטה כ"כ ונמצאים במקום קרוב, לכן אין צריך בזה השתדלות מיוחדת וזריזות מיוחדת, וזה יכול לקחת זמן (אית בעונתן), היינו שעבודתם היא בסדר והדרגה. משא"כ הבעלי תשובה, כיון שירדו למטה ביותר והיו במקום רחוק, ועד שגם לאחרי התשובה יש חשש שיחזרו לסורם ח"ו35, לכן צריך בזה השתדלות וזריזות וא"א לחכות (לית בעונתן), היינו שעבודתם היא בדרך דילוג דוקא למעלה מסדר והדרגה, וגם בנוגע לזמן כפשוטו הרי עבודת התשובה היא בשעתא חדא וברגעא חדא36, קונה עולמו בשעה אחת37.
והגם דזה שבעלי תשובה צריכים להשתדלות וזריזות מיוחדת הוא מצד החסרון שבהם, לפי שהיו במקום רחוק (וא"א לחכות, לית בעונתן), מ"מ, הנה זה גופא (שהיו במקום רחוק) מעורר אצלם גם ענין הריחוק למעליותא. דהצדיקים שהיו במקום קרוב, עבודתם היא בכחות הקרובים שבנפש (כחות הגלויים), וגם העבודה עצמה, העלי' שלהם בכל יום ויום (דבכל יום ויום צריך להיות מעלין בקודש38), היא בקירוב, בסדר והדרגה (היינו שכל דרגא ודרגא היא בערך וקירוב להדרגא שהיו בה תחלה), וגם המקום (הבחינה שלמעלה) שמגיעים לשם ע"י עבודתם הוא בחינת מקום קרוב, העלם שישנו במציאות. משא"כ הבעלי תשובה שהיו במקום רחוק, עבודתם היא בכחות הרחוקים והנעלמים שבנפש עד לכחות העצמיים, כי זה שהיו תחלה במקום רחוק, הנה ריחוק זה מעורר את הכחות הרחוקים שבנפש, וגם העבודה גופא (העלי' שלהם) היא בבחינת ריחוק ודילוג שלא בסדר והדרגה (היינו שהדרגא שעולים בה היא בריחוק ושלא בערך כלל לגבי הדרגות שהיו בה תחלה), וגם המקום (הבחינה שלמעלה) שמגיעים לשם הוא בחינת מקום רחוק, העלם שאינו במציאות.
ה) וזהו39 החילוק שבין עצרת של פסח לעצרת של חג, דעצרת של פסח הו"ע מתן תורה (דלוחות הראשונות) שבהמשך ליציאת מצרים, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה40, עבודת הצדיקים, דישראל היו אז (בעת יצי"מ) בבחינת צדיקים, כמו שעשה האלקים את האדם ישר41. ולכן, כל הענינים שמיצי"מ עד מ"ת הם כמו בסדר והדרגה, בתחלה היציאה ממצרים, אח"כ הימים דספה"ע שהם מ"ט שערי קדושה וגם שער הנו"ן כמו ששייך למ"ט השערים, ועד להמשכת שער הנו"ן כמו שהוא בפני עצמו, כמבואר בהדרושים דמ"ת42. משא"כ עצרת של חג בא בהמשך להתשובה דחודש אלול ימי הסליחות ר"ה עשי"ת ויוהכ"פ, דזהו גם מה שהשמחה דשמח"ת (שקבעו בשמע"צ) היא על לוחות השניות שניתנו43 ביוהכ"פ44, ענין התשובה. וזהו גם הטעם על גודל השמחה שבשמע"צ ושמח"ת, כי ענין התשובה הוא שלום לרחוק שנעשה קרוב, והשמחה דקירוב שלאחרי הריחוק היא שמחה גדולה ביותר.
ו) וזהו גם מה שבעצרת של פסח יוצאים מחורף לקיץ ובעצרת של חג יוצאים מקיץ לחורף, דזה שההליכה בימי החורף היא קשה יותר מבימי הקיץ הוא לפי שכן הוא ברוחניות הענינים [כמו כל הענינים שבגשמיות שנשתלשלו מהן45]. דבקיץ46 השמש הוא בתקפו, והוא מפני שכ"ה גם ברוחניות הענינים, שבחינת שמש הוי'47 מאיר אז בגילוי. דהגם שגם אז יש המגן ונרתק דשם אלקים48, מ"מ אינו מעלים ומסתיר כ"כ, ולכן ההליכה בדרך התומ"צ אז היא בנקל יותר, נשואות במקום קרוב. משא"כ בימי החורף, המגן ונרתק דשם אלקים הוא מעלים ומסתיר ביותר, ולכן ההליכה בדרך התומ"צ אז היא קשה יותר, נשואות למקום רחוק. וזהו שהיציאה מחורף לקיץ שייכת לעצרת של פסח והיציאה מקיץ לחורף לעצרת של חג, כי פסח (ועצרת של פסח) הו"ע עבודת הצדיקים, וחג (ועצרת של חג) הו"ע עבודת התשובה. וכידוע הפירוש עה"פ בכסה ליום חגינו49, דבחגה"ס הוא הגילוי של הענינים דר"ה ויוהכ"פ, ענין התשובה.
וביאור הענין בפרטיות יותר, הנה העבודה דר"ה היא שתמליכוני עליכם50, ענין ההתנשאות דמלכות, עד לבחינת התנשאות עצמית51. וזה נמשך אח"כ בהיום אחד דיום הכפורים, אחת בשנה52. וזהו שאומר במדרש יום אחד באו כולן לשאול שלום המלך אביהם, שיום אחד קאי על היום דיוהכ"פ53, אחת בשנה, שבו כל ישראל שוין ולכן באו כולן לשאול שלום המלך אביהם. וזהו ג"כ דיוק הלשון המלך אביהם, שמקדים המלך לאביהם, לפי שאז הוא הסיום דבנין המלכות, העבודה דתמליכוני, המשכת התנשאות עצמית, ולכן מקדים המלך לאביהם, כי עיקר ההדגשה אז הוא ענין המלך, וזה (ענין המלך) נמשך ע"י בחינת אביהם עד למטה. אמנם גם ביוהכ"פ הוא עדיין בכסה, דזהו מה שיוהכ"פ הוא למעלה מאכילה ושתי' וישראל דומים למלאכים54 [ורק דענין דומים למלאכים, כשבן אדם דומה למלאך, הוא דרגא נעלית יותר ממלאך], שאין זה נמשך בענינים הגשמיים דאכילה ושתי'. והגילוי מזה הוא ליום חגינו, דע"י הסוכה נמשכים בגילוי הענינים שהיו תחלה (בר"ה ויוהכ"פ) בכסה, ועד שע"י בסוכות תשבו שבעת ימים55 הגילוי הוא בהתיישבות56. אלא שאעפ"כ אין זה מספיק עדיין, כי סוכה היא דירת עראי57, ותכלית הכוונה הוא שיהי' דירת קבע לו ית', שזה יהי' בבית המקדש השלישי שיהי' דירה נצחית58, הנה על זה הוא מצות נטילת ד' מינים, שעי"ז נמשך המקיף דסוכה בבחי' פנימיות, וכמבואר בכ"מ59 הטעם על זה שבנענועים הלולב ומיניו צריכים לנגוע בהחזה60, כי ענין נטילת ד' מינים הוא להמשיך בנוקבא שבחזה דז"א. אבל גם זה אינו מספיק עדיין, ותכלית השלימות היא הקליטה, שעי"ז דוקא נעשה ההולדה, וזה נעשה בשמע"צ61, עצרת מלשון קליטה, שכל הענינים דחודש תשרי (ר"ה, עשי"ת, יוהכ"פ, ד' ימים שבין יוהכ"פ לסוכות וסוכות) נמשכים בשמע"צ בבחינת קליטה בפנימיות, שעי"ז נעשה ההולדה, גילוי כח הא"ס, עד למטה מטה.
ז) וזהו מה שבשמע"צ דוקא נאמר עצרת תהי' לכם (אף שכל החגים ומועדים ניתנו לישראל דוקא), דמכיון שבשמע"צ היא הקליטה של כל ההמשכות דחודש תשרי, ר"ה יוהכ"פ וכו', ענין התשובה שמגיע (כנ"ל) בבחינת העלם שאינו במציאות, עד לבחינת העלם העצמי, הנה ענין זה הוא לכם דוקא יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך62, ישראל ומלכא בלחודוהי63. וזהו גם הטעם לזה שקבעו שמח"ת בשמע"צ דוקא, כי בשמע"צ היא הקליטה של כל ההמשכות דחודש תשרי שנמשכים ע"י התשובה, כולל גם הענין דלוחות האחרונות שניתנו ביוהכ"פ, והשמחה דשמח"ת היא על לוחות השניות כנ"ל (סעיף ה).
וזהו שהשמחה דשמח"ת היא באותיות התורה [וכנ"ל (בתחלת המאמר), דאופן השמחה היא שמקיפים עם הס"ת את שולחן הקריאה אשר שם קוראים (בכל השנה) באותיות התורה], כי הגילוי שע"י אותיות התורה [אותיות מלשון אתא בוקר64] הוא למעלה מהבנה והשגה, וכמבואר במ"א בענין אנכי ר"ת אנא נפשי כתבית יהבית65, דזה שהקב"ה הכתיב ונתן את עצמותו ית' (אנא נפשי) בתורה66, הוא בעיקר באותיות התורה, ולהיות שבעצרת של חג היא הקליטה של הענינים שנמשכים ע"י התשובה, רחוק שנעשה קרוב, שעי"ז נמשך מבחינת מקום רחוק העלם שאינו במציאות עד להעלם העצמי דעצמותו ית', וההמשכה היא באופן שישראל נעשים חד עם עצמותו ית', ישראל ומלכא בלחודוהי, לכן השמחה אז היא דוקא באותיות התורה, כי המשכת העצמות היא בעיקר באותיות התורה (כנ"ל), ועל ידם נעשים ישראל חד עם העצמות. וכמבואר בהמאמר67, שכל אחד ואחד מישראל יש לו אות בתורה, דאות זו נותנת לו חיות, וגם היא מגינה עליו מכל הענינים הבלתי רצויים, והיא גם צנור וכלי לברכת הוי' בכל המצטרך לו, מתחיל מענין הקליטה (שבשמע"צ) דכל ההמשכות שנמשכו לו בחודש תשרי, אותיות רשית68, על כל השנה כולה.
ומהשמחה דשמח"ת, נעבד כולן חד יו"ט ונחדי, נמשך נתינת כח על ההליכה דויעקב הלך לדרכו69, גם בההליכה דימי החורף שהיא הליכה קשה כנ"ל, שמקיימים בפועל כל ההחלטות שמחליטים בשמח"ת, דמכיון שההחלטות הן בשמחה הרי שמחה היא למעלה מכל מדוה"ג ופורצת כל הגדרים70, שאין מתחשבים עם שום מניעות ועיכובים ומקיימים כל ההחלטות בתוקף. וכיון שהשמחה היא באותיות התורה שהם הצנור וכלי לברכת הוי' בכל המצטרך (כנ"ל), הנה עי"ז נמשך תוספת ברכה והצלחה הכי גדולה בכל הענינים במשך כל השנה, ובפרט בענין העיקרי, שתהי' שנת גאולה, גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.
הוסיפו תגובה