תניא אמר ר' יוסי זמנא חדא, ש"פ בהר, י"ז אייר, ה'תשל"ג

בס"ד. ש"פ בהר, י"ז אייר, ערב ל"ג בעומר, ה'תשל"ג

(הנחה בלתי מוגה)

תניא אמר ר' יוסי, זמנא חדא הוה צריכא עלמא למטרא, אזלי לגבי דר"ש ר' ייסא ור' חזקי' ושאר חברייא, אשכחוהו דהוה אזיל למחמי' לר' פינחס בן יאיר הוא ור"א ברי', כיון דחמא לון, פתח ואמר שיר המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד1, ועי"ז פעל שירדו גשמים2. וצריך* להבין3, מהו הטעם שרשב"י פעל ירידת הגשמים ע"י אמירת התורה דוקא, והרי מצינו בשאר התנאים (גם בדורות שקדמו לרשב"י) שפעלו ירידת הגשמים ע"י תפלה, כמו חוני המעגל4 שהי' בזמן שביהמ"ק הי' קיים. וכמובן גם ממ"ש5 אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם גו', היינו שירידת גשמים היא ע"י זיכוך המטה6, וענין זה שייך יותר לתפלה, שענינה זיכוך המטה, ובפרט כאשר המתפלל הוא שליח של כל הציבור, שכל הציבור כלול בו, הנה עי"ז שמתפלל לפני הקב"ה, ה"ה פועל זיכוך כל הציבור, ועי"ז נפעל ירידת הגשמים כו'. ומהו הענין שדוקא רשב"י (ולא שאר תנאים, כמו ר' עקיבא שהי' רבו של רשב"י7 ) פעל ירידת הגשמים ע"י אמירת תורה דוקא, שענינה המשכה מלמעלה, בלי הקדמת זיכוך המטה (גם לא עי"ז שהי' השליח של הציבור באמירת התורה), ואעפ"כ פעל המשכת הגשמים גם במקום ובמצב שאינם ראויים לירידת גשמים, שהרי לפני אמירת התורה הי' צריך עלמא למטרא, ולא ירד מטר. גם צריך להבין, מהי השייכות של הפסוק הנה מה טוב ומה נעים גו' לענין ירידת גשמים, שדוקא ע"י אמירת תורה על פסוק זה פעל ירידת הגשמים. גם צריך להבין הדיוק בדברי הזהר8 שר' יוסי סיפר סיפור זה, ועד"ז בנוגע לשאר הפרטים שבסיפור, שרשב"י הלך לר' פינחס בן יאיר, והחברייא פגשוהו בהליכתו לשם, ואז אמר תורה על הפסוק הנה מה טוב גו', דלכאורה מהי השייכות של פרטים אלו לכללות הענין דפעולת ירידת גשמים ע"י אמירת תורה.

*) בכללות הנדבר – ראה אוה"ת לאחרי. לקוטי לוי"צ לזח"ג (נסמנו בהערות 3-8) .

ב) והענין הוא, דהנה, בענין ההשפעה מלמעלה יש ב' אופנים9, הא', השפעה ע"י אתערותא דלתתא באופן של העלאה מלמטה למעלה, והב', השפעה מלמעלה למטה באופן של אתערותא דלעילא מצד עצמה. ובכל אחד מב' אופני המשכה הנ"ל יש מעלה לגבי זולתו. דהנה, יש מעלה בהמשכה שבאה ע"י העלאה מלמטה למעלה, שיש בה בירור וזיכוך המטה, משא"כ ההמשכה מלמעלה למטה, אין בזה זיכוך ובירור המטה. אמנם לאידך גיסא יש מעלה באתעדל"ע מצ"ע, שאז ההמשכה אינה מדודה ומוגבלת לפי כח המטה, כי הקב"ה נותן ההשפעה לפי האופן שלו, ולכן פעולת ההמשכה היא בשעתא חדא וברגעא חדא10. וכידוע המשל בזה11 משני אנשים שאחד נמצא בראש ההר והשני נמצא בבקעה עמוקה, שהחיבור ביניהם יכול להיות ע"י שני אופנים, או שהעליון ירד לתחתון, או שהתחתון יעלה לעליון, ויש מעלה בכל אחד מהם לגבי זולתו. ודוגמתם בעבודת האדם הם שני אופני העבודה דתורה ותפלה, מלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע, שהו"ע חיי עולם וחיי שעה12. והנה, יש סדר עבודה באופן דהלואי שיתפלל אדם כל היום13, ויש סדר עבודה באופן שתורתו אומנתו14. אך ישנם אלו שעבודתם היא בשני הענינים דתורה ותפלה, אבל שני סוגי העבודה הם בזמנים מחולקים, זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד12. וזהו גם מה שחוני המעגל פעל ירידת הגשמים ע"י התפלה דוקא, כיון שאז הי' מצב השייך יותר לעבודה דמלמטלמ"ע, שהו"ע התפלה, ואילו בזמנו של רשב"י הי' מצב השייך יותר לעבודה דמלמעלמ"ט, שהו"ע התורה, ולכן פעל ירידת הגשמים ע"י אמירת תורה דוקא.

ג) והנה בתורה גופא יש שני אופנים כלליים, אופן של אחדות, אוצר בלום (שזהו אחד הענינים דשבחן של חכמים)15, ואופן של התחלקות. ובהקדים, שבכללות הרי זה החילוק בין תורה למצוות, שמצוות הם בהתחלקות, משא"כ לגבי תורה אמרו רז"ל דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר16, ועד שישנו הענין דנפש עמל עמלה לו17, הוא עמל במקום זה והתורה עומלת לו במקום אחר18. ובכללות יותר הוא החילוק בין תורה לתפלה. אמנם בפרטיות יש גם בתורה גופא שני אופנים אלו כנ"ל. וטעם הדבר שגם בתורה יש ענין ההתחלקות (אף שתורה מצ"ע הו"ע האחדות), הוא, לפי שתורה לא בשמים היא19, אלא הכוונה היא שתומשך למטה דוקא, ועד למעשה בפועל, ולכן, כאשר לומד ענין בתורה על מנת להוציא מזה המסקנא בהלכה לפועל, הרי זה מוסיף עילוי שבאין ערוך בעצם הלימוד, וכמבואר בהמשך תרס"ו20 שהעסק בתורה באופן הנ"ל פועל שיעיין בנקודת הסברא בהתבוננות עמוקה, ועי"ז מגיע לעילוי נפלא בהבנת הסברא באמת לאמיתו וכו' (כמבואר שם פרטי הענינים שבזה). ומובן גודל מעלת הלימוד בנוגע להלכה בפועל, מזה שאמרו רז"ל21 והוי' עמו22 שהלכה כמותו, ואילו בלימוד סתם נאמר23 אלו ואלו דברי אלקים חיים24, והרי ידוע ריחוק הערך שבין השמות הוי' ואלקים כו'. וכל זה בא ע"י ענין של התחלקות דוקא, כמובן מזה שהלכתא כרב באיסורא וכשמואל בדינא25, וטעם הדבר26, לפי שרוב עסקו של רב הי' באיסורא ורוב עסקו של שמואל הי' בדינא, ונמצא שענין ההלכה בא ע"י ההתחלקות, כמו ההתחלקות בין עניני התורה השייכים לאיסורא לעניני התורה השייכים לדינא וכיו"ב (אלא שאעפ"כ יש גם מעלה באוצר בלום כו'. ובדוגמת החילוק בין יחיד לאחד27, שאחד פירושו שממשיך אלופו של עולם בהח' והד'28, ויחיד פירושו שיחיד ואין שני לו29 ).

ד) ועפ"ז יובן הטעם שאמירת התורה (המשכה מלמעלמ"ט) שעל ידה פעל רשב"י ירידת הגשמים היתה על הפסוק הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד דוקא. דהנה, בכדי להמשיך למטה, יש צורך שההמשכה תבוא בהתחלקות דוקא. ולכן, אע"פ שכל המשכה חדשה שממשיכים ע"י התורה היא מבחי' או"א, ולמעלה יותר מאריך ועתיק, עד לא"ס ממש, מ"מ, צריכה ההמשכה לבוא ע"י בחי' זו"נ, שהו"ע ההתחלקות. וכן הוא גם בענין לידת הנשמות, ובכל גילוי אור חדש, שעם היותו בכח הא"ס דוקא, הרי זה צ"ל ע"י מעבר בחי' זו"נ דוקא. וענין זה נרמז בפסוק הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, דשבת אחים קאי על בחי' זו"נ30, אבל ההמשכה היא מבחי' טוב ונעים, שהו"ע או"א וכו'. וזוהי גם שייכות מאמר זה לר' יוסי דוקא, לפי שר' יוסי הוא בחי' המלכות31, כי יוסי בגימטריא אלקים (כדאיתא בסנהדרין32 ), שהו"ע המלכות. וכיון שיוסי הוא רק בגימטריא אלקים, שגימטריא מורה על בחי' תחתונה יותר (כמבואר בשער היחוד והאמונה33 שגימטריאות הן רק חשבון האותיות), הרי זה מורה על ההמשכה למטה יותר בעולמות בי"ע, וזהו אומרו (שבת) אחים גם (יחד), דקאי על עולמות בי"ע שלמטה ממלכות דאצילות (כי אכין וגמין "מיעוטין"*). ומסיים (גם) יחד, שההמשכה היא מבחי' יחידו של עולם, ולכן הי' יכול לפעול עי"ז ירידת הגשמים למטה.

*) (הכוונה בזה) בל' נופל על לשון – דאכין וגמין קאי בדברים שהם "מיעוטין" – ולכן צריכין לימוד מיוחד לרבותם34 , ובנדו"ד – בי"ע. וראה בלקו"ת35 בפי' גם כו' דאפילו גם כו'. וראה ברכות נו, סע"ב36 . וע"ד מהר"ץ חיות לסוכה מח, א37 .

ויש לבאר גם מה שתחילה באו אליו תלמידיו כו', די"ל בדא"פ, שאמירת התלמידים שצריכא עלמא למטרא היא ע"ד ענין התפלה, וזוהי ההקדמה לאמירת התורה, ע"י ענין התפלה שקודם התורה – ברכו בתורה תחלה38, תפלתי סמוכה למטתי39, שעי"ז היתה אח"כ ההמשכה שע"י התורה מלמעלמ"ט באופן נעלה יותר. ויש להוסיף בזה, שב' הענינים דתורה ותפלה ישנם אצל רשב"י עצמו, שהם ב' הפירושים בדברי רשב"י אנא סימנא בעלמא40, הא', שהו"ע הביטול, שאינו מציאות לעצמו כלל, אלא כל מציאותו אינה אלא סימן להמציאות דלמעלה (שהו"ע התפלה), והב', שהוא מובדל למעלה מכולם (שהוא ע"י ענין התורה), ועד שאמרו41 מאן פני האדון הוי' דא רשב"י.

ולהעיר גם מהפתגם הידוע שסיפר ר' הלל מפּאַריטש42 (ששמע מר' זלמן זעזמיר43 ) בשם רבינו הזקן, שאצל רשב"י לא הי' ענין של חורבן הגלות (ומה שהוצרך להתחבא במערה44, הרי זה רק לפי שאין סומכין על הנס45 ), ועד שהמשיך ענין זה לכולם, ואפילו מי שהרגיש בעצמו ענין החורבן, הנה בבואו על הציון שלו במירון ביום שמחתו46, לא הי' שייך אצלו ענין הגלות (כמסופר בפע"ח46 לגבי אמירת נחם). ועד שמזה באים לגאולה כפשוטה – גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד47 והי' הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד.