בס"ד. שיחת ש"פ מקץ, שבת חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה
א. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ועל הנסים כו'.
* * *
ב. ע"פ המבואר לעיל (במאמר1 ) בנוגע לקו השמאל, יובן גם דיוק הלשון2 "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל" – כי:
"שור" – הוא מקו השמאל, "פני שור מהשמאל"3. ומקו השמאל, הנה ע"י ריבוי צמצומים, יכולה להיות יניקה לחיצונים.
וזהו הדיוק "קרן השור" – שה"קרן" אינו חלק מגוף השור, אלא פסולת השור בלבד (שלכן יש חילוקי דינים בין קרן השור לשור עצמו4 ), ולכן, מצד קרן השור, שזהו הפסולת של קו השמאל, ששם יש יניקה לחיצונים, יכול להיות הענין ד"כתבו לכם .. שאין לכם חלק כו'".
ג. קו הימין וקו השמאל כפי שהם בענין השמות – הרי זה השמות הוי' ואלקים, כי:
שם הוי' הו"ע מדת הרחמים5, וענינו הוא גילוי אלקות, ולא רק מדריגת האלקות המלובשת בטבע, אלא גם למעלה מן הטבע, שהרי שם הוי' מורה על היותו הי' הוה ויהי' כאחד6, וגם, שם הוי' הוא מלשון מהוה7, והרי ענין ההתהוות הוא רק בחיק הבורא8.
משא"כ שם אלקים – בגימטריא הטבע9 – מורה על דרגת האלקות שמתלבשת בטבע, וגם, אלקים הוא לשון רבים10, שזהו ע"ד מ"ש11 "נעשה אדם", לשון רבים, שעל זה אמר הקב"ה למשה "כתוב והרוצה לטעות יטעה"12.
וזהו גם ב' הענינים שבספירות – אורות וכלים: האורות הם משם הוי', והכלים הם משם אלקים13. ולכן, ענין ההתהוות כפי שהוא בגלוי (באופן של ריבוי) הרי זה מהכלים, שם אלקים, אבל אמיתית ענין ההתהוות הוא מהאורות, שם הוי', וכמ"ש14 "כי הוא צוה ונבראו", דקאי על ההתהוות משם הוי'15.
ובפועל הרי זה מתבטא בכך שהאורות הם בדביקות ניכרת, והכלים הם בדביקות בלתי ניכרת16.
ד. ענין זה קשור גם עם המדובר לעיל17 בהביאור בפ"י בשער היחוד והאמונה, ששאלו על זה כמה שאלות, שיתורצו ע"פ נקודה כללית:
ישנם ג' ענינים: באצילות – איהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד; בבי"ע – אינו כן, כמפורש בתיקוני זהר18 שבבי"ע לאו איהו וחיוהי וגרמוהי חד. ואילו למעלה מאצילות – לא שייך לומר "איהו וחיוהי חד", כי שם יש רק "איהו" בלבד, "הי' הוא ושמו בלבד"19.
ונקודה נוספת: כשם שישנו אצילות הפרטית, יש גם אצילות דכללות, לפני הצמצום20. וגם שם הרי זה רק חסד דלבר. – בפרטיות הנה חסד דלבר הוא חסד דז"א (כמשנ"ת במאמרים שלפנ"ז21 ), אבל בכללות הנה גם אצילות דכללות הוא חסד דלבר, כי, אצילות דכללות הרי זה לאחרי ששיער בעצמו בכח, שזהו כבר הגילוי לעצמו השייך אל הזולת (שהרי יש דרגא של גילוי לעצמו שאינו שייך אל הזולת, אבל אצילות דכללות הו"ע הגילוי לעצמו ששייך אל הזולת).
*
ה. המשך הביאור ב"סיום" על מסכת מכות – נכלל בשיחת י"ט כסלו סל"א ואילך (לעיל ע' 348 ואילך).
בהמשך להמבואר22 בנוגע לדברי ישעי' "ובאו האובדים גו'", שכיון ש"שינוי החוזר לברייתו אינו שינוי"23 , הרי זה כמו שמלכתחילה לא הי' המצב ד"ואבדתם בגויים" – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:
וענין זה נותן תוספת כח בעבודה:
יהודי צריך לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך"24, ולהשתדל לקרב את חבירו לתורה ועבודת ה', ואפילו אם לא יצליח בכך – אומר רבינו הזקן בתניא25 : "והן לא, לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים". וכ"ש בנוגע להציווי "הוכח תוכיח את עמיתך"26, שאפילו כשיודע בוודאות שחבירו לא ישמע אליו, צריך להוכיחו, וכדרשת רז"ל27 : "אפילו מאה פעמים".
ובכן: בידעו שסוכ"ס יקויים היעוד "ובאו האובדים גו'", ו"לא ידח ממנו נדח", וכיון ששינוי החוזר לברייתו אינו שינוי, הרי לאמיתתו של דבר גם עכשיו אינו "נדח" – אזי העבודה היא בנקל יותר.
הוא צריך רק לדבר בדברים היוצאים מן הלב, עד שסוכ"ס יקויים "ובאו האובדים גו'" כפשוטו, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
* * *
ו. כפי שהוזכר בשבוע שעבר28 – ידובר עתה אודות הפסוק29 "וטבוח טבח והכן", מדוע לא מביא רש"י את דברי הגמרא30 שהכוונה היא לשחיטה ונטילת גיד הנשה, שהרי י"ל* שגם השבטים קיימו את התורה קודם שניתנה, כמ"ש31 "למען אשר יצוה את בניו וגו'", כדלקמן.
*) כן אפ"ל (כי לא נתפרש בפרש"י עה"ת). ואולי אפ"ל שבזה פליגי רבי יהודה ורבי נחמי' בפרש"י32 . ואזלי לשיטתייהו33 , דבכולהו ר"נ מהדר (אף שדוחק בפי' הענין) בכבודן של ישראל: שקיימו את התורה עד שלא ניתנה, שלא הי' שינוי בשטח דישראל שאין לו שייכות לקרח, שסדום היינו אומות העולם [נוסף על המדובר מאז34 , שלר"י העיקר הענין – הפלגת אבל יעקב, שלא הועילו בניו, ואפילו לא "כל בנותיו"31 – שזה מכריח לומר בנותיו ממש. ור"נ מדייק בפרטים – וכאן אין אדם נמנע כו', ובנותיו תרתי משמע [ואולי אפ"ל דאדרבה: עפ"ז מדוייק הפרט שמפרט "בנותיו", ולא קאמר "ויקומו כל ילדיו לנחמו"]. [ל"ק איך לקחו כנעניות – דלפרש"י קיימינן35 , וממרא כו' אמורי הם36]. כן מדוייק "כל בנותיו" – ב' סוגים. ["כל בניו"31 – גם אלו שמכרוהו] – אבל יל"פ ע"פ פרש"י37 דכולל גם בני בנים]38 .
ונוסף לזה, יש להתעכב גם על פירוש רש"י – "כמו ולטבוח טבח ולהכן, ואין טבוח לשון ציווי, שהי' לו לומר וטבח" ("טבַח" (בפתח), כמו "שלַח", וכיון שנאמר "טבוֹח" (בחולם), הרי זה כמו "ל.טבוח") – דלכאורה אינו מובן:
א) הדיוק של רש"י שאין זה לשון ציווי הוא מהניקוד ד"טבוֹח", ולא "טבַח"; אבל מנא לי' לרש"י שגם "והכן" הוא כמו "ולהכן" – הרי הניקוד ד"הכֵן" הוא כמו "הבֵא" שלפנ"ז, שהוא לשון ציווי?!
ב) גם אם יש לרש"י הוכחה ש"והכן" הוא כמו "ולהכן" – עדיין צריך להבין בפסוק עצמו, מהו טעם החילוק בין "הבא", שהוא לשון ציווי, לשאר הענינים שבהמשך הפסוק ("וטבוח טבח והכן"), שאינם לשון ציווי?
וכפי שיתבאר לקמן.
ז. הביאור ע"פ פשוטו של מקרא בנוגע להאבות שקיימו כל התורה, ואעפ"כ, יעקב נשא שתי אחיות, ואברהם לא מל את עצמו קודם שנצטווה,
– כי, קיום התורה קודם שניתנה הוא רק חומרא והידור39, ואין זה דוחה ציווי וחיוב40, ולכן: (א) ההידור של מילה (קודם הציווי) אינו יכול לדחות איסור שפיכת דם, (ב) ההידור שלא לישא שתי אחיות אינו יכול לדחות את החיוב של יעקב לקיים את הבטחתו לרחל41 שישאנה לאשה, ולא לרמותה ולצערה.
[ובנוגע לבלהה וזלפה, כיון ש"בנותיו היו מפלגש"42, שפחה, ו"מה שקנה עבד קנה רבו"43, הרי היו קנין כספו של לבן, ולאח"ז של רחל ולאה, ולא הי' להן שום יחס משפחתי לאב או לאם, ולכן אינן נחשבות לאחיות].
ועל זה שייך לומר "תרי"ג מצוות שמרתי"44 (ולא "קיימתי"), כי, כשעובר על מל"ת או מבטל מ"ע מצד ציווי התורה, הרי זו שמירת המצוות –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס45 בלקו"ש ח"ה ע' 141 ואילך; ע' 230 ואילך.
ח. המשך הביאור בפירש"י בפ' תולדות46 על הפסוק47 "ותכהין" – דיוק לשון רש"י "שכהו עיניו" (ולא ש"נתייסם"), שלא הי' סומא, שהרי הי' "עולה תמימה" (ורק היבוסים חשבוהו ל"עור", כשם שחשבו את יעקב ל"פסח", אף שהי' רק "צולע"*) – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א48.
*) ואף שתומ"י נתרפא והי' "שלם"49 – הרי גם בנוגע לבנ"י נאסר גיד הנשה לעולם.
* * *
ט. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק50 "(הוציאוה) ותשרף", "אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר, בתו של שם היתה שהוא כהן, לפיכך דנוה בשריפה",
– ש"דנוה בשריפה" (אף שהיתה פנוי', וגם לא הי' לה דין של שומרת יבם, כיון שנאסר על שלה לייבמה בגלל ש"מוחזקת היא זו שימותו אנשי'"51. וגם לא הי' בזה האיסור דאשת בנו, כי, לאחר מיתת בנו בטל האיסור, שאז לא שייך טעם האיסור: "תבל עשו", "מבלבלין זרע האב בזרע הבן"52 ) – לא בגלל דיני התורה, אלא בגלל שקיבלו על עצמם הגדרה זו53 להעניש בשריפה בת כהן שמופקרת לזנות, ולכן, כשאמר יהודה שהיא מעוברת ממנו, ואינה מופקרת לזנות, נפטרה מעונש זה.
וכדי לבאר הטעם שדנוה בשריפה בגלל היותה "בתו של שם", אף שבנישואי' נפסק הקשר לבית אבי', מביא רש"י שם בעל המאמר, "אפרים מקשאה משום רבי מאיר", שאמר: (א) "מאי שנא עובדי' לאדום .. עובדי' גר אדומי הי'"54, והיינו, שיש קשר ושייכות בין עובדי' שהי' בזמן בית ראשון, למפלת אדום שתהי' בימי המשיח, למרות ריחוק הזמן והשינויים שבו, (ב) "אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי', ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה", ולכן "לחם לא אייתי לקמייהו"55, שמזה מובן שאורח צריך להתנהג ע"פ ההידורים של בעה"ב, וכמו"כ היתה תמר צריכה להתנהג באופן המתאים לבתו של כהן.
וה"יינה של תורה", שהנשמה נשארת תמיד "בת כהן", ולכן גם כשיוצאת ("הוציאוה") ויורדת למטה, אזי מתעורר ברשפי אש ("ותשרף") האהבה להקב"ה, ע"י העבודה של הודאה וקבלת עול ("ויאמר יהודה") שמעוררת את עצם הנשמה –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס45 בלקו"ש ח"ה ע' 185 ואילך.
* * *
י. הביאור בפירוש רש"י בפרשתנו על הפסוק "וטבוח טבח והכן":
ובהקדמה – שמצינו אצל פרעה "שר האופים", "שר המשקים" ו"שר הטבחים", כלומר, שר מיוחד עבור אפי', שר מיוחד עבור שתי', ושר מיוחד עבור שחיטת בהמות.
– בפי' הראב"ע על "שר הטבחים"56 : "תמצא זה הלשון על הרג ועל בישול, ודברי המתרגם ארמי ("רב קטוליא") נכונים". אבל רש"י מפרש "שוחטי בהמות המלך". –
וכיון שפרעה אמר ליוסף "רק הכסא אגדל ממך"57, הרי מובן, שבכל שאר הענינים הי' יוסף כמו פרעה.
וכיון שכן, אי אפשר לפרש דברי יוסף "לאשר על ביתו .. וטבוח טבח והכן" בלשון ציווי, היינו, שאיש אחד ("אשר על ביתו") יטבח ויכין את כל הדרוש לסעודה, שהרי ליוסף הי' איש מיוחד על כל דבר, כמו פרעה.
ולכן מפרש רש"י: "כמו ולטבוח טבח ולהכן", והיינו, שאין הכוונה ש"אשר על ביתו" (איש אחד) יטבח ויכין כו', אלא שהוא ידאג לכך שכל צרכי הסעודה יהיו נעשים ע"י אחרים.
אך עדיין אינו מובן: מדוע לא נאמר בכתוב בפירוש "ולטבוח"?
ועל זה מוסיף רש"י שאכן מפורש הדבר בכתוב, כי, "אין טבוֹח (בניקוד חולם) לשון ציווי", ואילו היתה הכוונה ללשון ציווי, "הי' לו לומר וטבַח" (בפתח), וכיון שנאמר "וטבוֹח", הרי זה כמו שנאמר "ול.טבוח".
והניקוד ד"וטבוֹח" קאי גם על "והכן", שזהו כמו שנאמר "ולהכן".
יא. ועדיין יש לבאר מדוע לא מפרש רש"י ש"טבוח טבח והכן" קאי על שחיטה ונטילת גיד הנשה.
הביאור – ששחיטת מצרי לא היתה מועילה, כי גם אם נעשית כדין, שחיטתו נבילה, וי"ל שבפועל לא אכלו השבטים מהבשר*. ומצד יוסף אין בזה איסור ד"לפני עור"58, כי, קיום התורה עד שלא ניתנה אינו אלא חומרא. וההוראה בנוגע להכנסת אורחים, שיש לספק להם כל טוב בהרחבה, גם אם ספק אצלו אם יקחו מה שהכין להם, ואין לו לערב את החומרות שלו, אם עי"ז יוגרע מטיב צרכיהם – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 266 הערה 23; חל"ה ע' 181 ואילך.
*) ובכ"ז – "וישימו גו' להם לבדם ולמצרים גו' לבדם", כמבואר שכן הנוהג מתמיד, "כי לא יוכלון המצרים גו' העברים גו'"59 , דמיתרון הלשון מוכח דמדבר במנהגם בכלל, ולא בנדו"ד. וי"ל דאדרבה – מזה מוכח דבפעם הזאת היתה המניעה רק מפני "כי לא יוכלון" – בכלל. ודו"ק.
יב. ויש להוסיף המשך להוראה הנ"ל:
כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם, שאע"פ שתובעים מיהודי להסתפק בדברים המוכרחים בלבד, "לחם צר ומים לחץ"60, ללא צורך ב"מותרות" ו"הידור" בכל הענינים כו' – הרי זה רק בנוגע לעצמו, ולא בנוגע להזולת.
ולכן, כאשר מבקשים מ"גביר" ליתן נדבה עבור משפחה – אין לו לחשב בצמצום את הצרכים של אותה משפחה, "לחם צר ומים לחץ" עבור ארבע נפשות... מתוך טענה שזהו אופן ההנהגה הנדרש מיהודי, וכמו"כ יכול פלוני להמשיך ללבוש את אותה "קאַפּאָטע" שתפרו לו עבור חתונתו עד מאה ועשרים שנה... אלא צריך לידע שבנוגע להזולת אין לצמצם כו'.
וכמבואר בתורה אור61 בפירוש הכתוב62 "משפט וצדקה גו'", שבנוגע לעצמו צריך להיות ענין של "משפט" – "בחי' משפט שעושה האדם בנפשו על מותרות חיי גופו נגד הצדקה .. שאינו בדין שיפנק האדם את נפשו בתפנוקי עלמא וחבירו כו'", אבל בנוגע להזולת צריך להיות ענין ה"צדקה", וביד רחבה, ועד שאם הי' רגיל ב"סוס לרכוב עליו וחמישים איש רצים לפניו", צריך ליתן לו גם זאת63, כיון שאצלו אין זה ענין של "מותרות".
יג. המשך השיחה – השייכות64 של צדקה לחנוכה65, כולל גם צדקה רוחנית, ובמיוחד בנוגע ל"מבצע66 תפילין"67, שקשור עם נר חנוכה, כיון ששניהם שייכים לצד שמאל, שענינם הוא בירור68 קו השמאל69 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס70 בלקו"ש ח"ה ע' 223 ואילך.
וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:
וע"י קיום המצוות למטה פועלים שהקב"ה יקיים את המצוה שלו – "וקיבצתים גו'"71, "אם יהי' נדחך גו' משם יקבצך גו'"72, באופן ש"אתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"73, "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' (ביטול פנימי וביטול חיצוני) בהר הקודש בירושלים"74, בגאולה האמיתית והשלימה, "קהל גדול ישובו הנה"71, ו"שמחת עולם על ראשם"75.
הוסיפו תגובה