בס"ד. שיחת ש"פ האזינו, שבת תשובה, ה'תשכ"ח.

בלתי מוגה

א. בקביעות שנה זו חל שבת פרשת האזינו, שבת שובה – מיד לאחרי ר"ה, בלי הפסק ימים בינתיים.

ובכדי להבין את החידוש שבזה – יש להקדים תחילה ביאור ענין התשובה,

– שזהו ענינו של יום הש"ק זה, שאף שבפשטות נקרא "שבת שובה" ע"ש התחלת ההפטרה1 : "שובה ישראל עד ה' אלקיך"2, הרי נתבאר כמ"פ ששם ע"פ תורה והמקובל בישראל, "מנהג ישראל תורה הוא"3, אינו רק סימן בעלמא, אלא שם שמורה על תוכן הענין, ובנדו"ד, שהשם "שבת שובה" מורה שענינו של השבת הו"ע התשובה –

כפי שנתבאר בפרשת האזינו בפנימיות התורה, שנתגלה בתורת החסידות, כדלקמן.

ב. רבינו הזקן מבאר בלקוטי תורה פרשת האזינו4 (וגם במאמרים שלאח"ז5 ), ש"עיקר התשובה הוא כמ"ש6 והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", והיינו, לא כפי שהעולם טועים לומר שתשובה היא רק על חטא ועון, אלא תשובה היא מלשון השבה – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", למקום שבו היתה קודם שניתנה וירדה למטה.

ומזה מובן שהעלי' שע"י התשובה היא באופן של אין ערוך – כמובן מזה שירידת הנשמה למטה היא "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"7, והרי החילוק שבין "איגרא" ל"בירא" הוא חילוק שבאין ערוך, כי, "איגרא" הוא "גג" שעל פני הארץ ולמעלה מזה, ובזה גופא מוסיפים "איגרא רמה", שמורה על תכלית העילוי; ו"בירא" הוא בור שלמטה מן הארץ, ובזה גופא מוסיפים "בירא עמיקתא", ועד לבור שאין עמוק ממנו. וכיון שהתורה, "תורת אמת", אומרת שזוהי ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, הרי מובן שזוהי ירידה שבאין ערוך – מהמקום היותר נעלה עד להמקום היותר תחתון.

וענין זה נאמר בנוגע לכל בנ"י:

בנוגע לירידה ל"בירא עמיקתא" – הרי זה גם אצל צדיקים, כי, אע"פ שגופו של הצדיק הוא מזוכך (ועד"ז בנוגע לכל בנ"י הנולדים בטהרה, שהרי "עמך כולם צדיקים"8 ), וא"כ, איך אפשר לומר שירידת הנשמה למטה היא ירידה שבאין ערוך, בה בשעה שגם הגוף הוא בתכלית העילוי, מ"מ, כיון שהגוף הוא מד' יסודות גשמיים שבעוה"ז הגשמי ש"הוא התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו" (כמ"ש רבינו הזקן בתניא9 ), הרי זה "בירא עמיקתא" גם אצל צדיק, ולכן גם אצלו צריך להיות הענין ד"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה".

וכיון שמרובה מדה טובה ממדת פורעניות10 – הרי בודאי שגם הענין ד"איגרא רמה" הוא אצל כל אחד מישראל, והיינו, שגם אלו שהם קטנים בישראל, ובעלי נשמות נמוכות, נלקחים "מאיגרא רמה", ועד למקום שאין למעלה ממנו.

וכפי שרואים מזה שכל אחד מישראל אומר "נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה וכו'", והיינו4, שהנשמה נמשכת מדרגא שלמעלה מ"בראתה" – "טהורה היא", ולמעלה יותר – "נתת בי", ולאחרי כן הנה "אתה בראתה", כמבואר בחסידות11 ש"אתה" שייך לומר רק על עצמות ומהות, ועז"נ "אתה בראתה", שהענין ד"בראתה" נעשה ע"י עצמותו ומהותו ית' בעצמו.

[וזהו גם הטעם למ"ש במדרש12 ובטור13 בנוגע לר"ה, שבנ"י יודעים בוודאות שזוכין בדין, ותהי' להם כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בכל הענינים, הן ענינים רוחניים, והן ענינים גשמיים ("שנשתלשלו מהן"14 ), בני חיי ומזוני רויחי – שזהו לפי ששרש נשמתו של כל אחד מישראל הוא במדרגה שלמעלה מסדר השתלשלות, ועד להשרש בעצמות כו'].

וענין זה אומר כל אחד מישראל בשם ומלכות, שזה מורה על הוודאות שבדבר, "בלי שום ספק כו'"15, היינו, שאצל כל אחד מישראל ישנו הענין ד"נשמה שנתת בי", ובאופן ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"16, שבודאי נותן לכל אחד מישראל כל מה שאפשר ליתן בנתינת הנשמה, עד לדרגות היותר נעלות – "מאיגרא רמה".

ומזה מובן, שגם ענין התשובה הוא בדרך של אין ערוך, קפיצה ודילוג, לא רק אצל מי שנמצא במדריגה תחתונה, אלא גם אצל צדיק גמור – שנעשה אצלו הענין ד"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", כפי שהוא מצד שרשו, ב"איגרא רמה".

ג. וענין זה מודגש באופן התשובה שבר"ה:

ענין התשובה ישנו גם בר"ה, שנכלל בעשרת ימי תשובה, וכדיוק לשון חז"ל17 "עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ", כיון שגם בר"ה ישנו ענין התשובה18. וכיון שבר"ה אסור להזכיר ענין של חטא, שלכן אין אומרים וידוי בר"ה19, עכצ"ל, שהתשובה בר"ה אינה על חטאים (וכ"ש לא על עוונות ופשעים), אלא באופן ש"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה".

וזהו גם אופן התשובה שבשבת שובה – שהרי בשבת בודאי אין אומרים וידוי20 (במכ"ש מר"ה, ועד שיש מעלות בקדושת שבת אפילו לגבי יוהכ"פ), וכיון שתורת אמת פוסקת ש"כל מלאכתך עשוי'"21, הרי מובן שאין מקום לענינים בלתי-רצויים של חטא ועון, כי אם דברים טובים, ובלשון הידוע22 : "שבת היא מלזעוק כו'".

ויש להוסיף בנוגע לקשר ושייכות שבין שבת לר"ה – כידוע23 שבשבת יש עליות בקדושה גופא, מבחי' מלכות (בליל שבת) לבחי' ז"א (ביום השבת), ועד לזמן רעוא דרעוין, שאז היא העלי' לבחי' בינה, שבה היא התגלות עתיק, שהו"ע התענוג. וג' בחי' אלו ישנם גם בר"ה – שהם ג' הענינים דמלכיות (מלכות) זכרונות (ז"א) ושופרות (בינה)24.

ד. וזוהי המעלה המיוחדת בקביעות שנה זו, ששבת שובה בא מיד לאחרי ר"ה, כי, בשנים שיש הפסק בין ר"ה לשבת שובה, יש ביניהם ימים הקשורים עם ענינים בלתי-רצויים, אבל כאשר שבת שובה בא מיד לאחרי ר"ה, ישנם ג' ימים רצופים ללא ענינים בלתי-רצויים (וענין זה גופא הוא באופן שכל א' מהם פועל פעולתו – "כל יומא ויומא עביד עבידתי'"25 ).

ובלשון הכתוב26 : "יחיינו מיומיים (ב' ימי ר"ה27 ) ביום השלישי (יום השבת שלאח"ז) יקימנו גו'", שזהו ענין של חזקה28, והרי "חזקה" היא ענין של חיות, כמובן מהקצה ההפכי כו'.

וכללות הענין בזה – שמתבטלים כל הענינים הבלתי רצויים,

ועד שהקב"ה אומר שאינו רוצה לשמוע דבר בלתי רצוי על בנ"י, כי אם דברים טובים, וכמ"ש29 "ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך גו' לך את הקללה לברכה" – כפי שמביא הצ"צ30 : "כזה הי' מעשה בימי הבעש"ט ז"ל, שרדפו הב"ד שלמעלה לשטן המקטרג לחוב ולא רצו לשמוע ממנו הקטרוגים וכו'", ומובן, שהחידוש בזה הוא (לא בנוגע להקב"ה, שהרי אין זה דבר פלא, אלא) בנוגע לב"ד של מעלה, שגם הם לא רצו לשמוע הקטרוגים, וגרשו את השטן כו' –

ואז נמשך "רב טוב לבית ישראל"31 בכל הענינים.

וכיון שמיום השבת "מתברכין כולהו יומין"32, ועד שגם השבת שלאח"ז מתברך מהשבת שלפניו, נמצא, שכל עשי"ת הם באופן שאין בהם ענין של חטא, כך, שהתשובה היא באופן ש"הרוח תשוב אל האלקים", שזהו"ע העלי' בקדושה גופא; ובאופן כזה נמשך גם בעולם, שהרי "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון"33.

והרי ענין זה הוא בדוגמת המעמד ומצב דלעתיד לבוא, ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"34, ויש רק עליות בקדושה גופא, כמ"ש35 "ילכו מחיל אל חיל", ועד ש"יראה אל אלקים בציון", כפי שיהי' בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ה. נתבאר לעיל36 אודות העבודה ד"הקהל" ברוחניות – "הקהל את העם האנשים וגו'"37, היינו, חלק האיש שבו, "איש דרכו לכבוש"38, וכן "הנשים והטף וגו'"37, עד למחשבה דיבור ומעשה, ולהביאם לביהמ"ק שבו, עליו נאמר39 "ושכנתי בתוכם" – שענין זה מהוה הכנה לר"ה, שבו נעשה הענין ד"תמליכוני עליכם"40, בנין המלכות41, כמו ב"הקהל", שהיו שומעים קריאת פרשיות התורה מפי מלך בשר ודם, "כאילו .. מפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל"42.

ושאלו על זה: כיון שבר"ה נפעל כבר הענין ד"תמליכוני עליכם" (כדמוכח מזה שמברכים בשם ומלכות "מלך על כל הארץ", "והרי ספק ברכות להקל .. אלא אין כאן שום ספק כלל", "בלי שום ספק וס"ס בעולם"15) – מהו ענין העבודה ד"הקהל" לאחרי ר"ה?

ויובן ע"פ דברי רבינו הזקן בלקו"ת43 ש"יוהכ"פ נקרא ג"כ ר"ה בכתוב44, והוא בחי' נשמה ופנימיות כו'".

[וכפי שרואים בגלוי בשנת היובל, שהענין ד"תשובו איש אל אחוזתו"45 מתחיל בר"ה ונשלם ביוהכ"פ46, ומזה מוכח שענינם אחד, אלא שבכל השנים הרי זה בהעלם, ומתגלה בשנת היובל].

ומזה מובן, שגם ביוהכ"פ ישנו הענין של בנין המלכות, ובמילא שייך הענין ד"הקהל" (בתור הכנה לבנין המלכות) גם לאחרי ר"ה.

ו. ויש להוסיף בזה:

בלקו"ת פרשת ברכה47 איתא: "והנה אנו אומרים ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך, וצריך להבין מהו ולהשתחוות, ולמה אין אנו יכולים, בשלמא לעלות ולראות אי אפשר מפני היד כו', אבל ההשתחואה אפשר להיות בכל מקום לפניו ית' .. ולמה צריך לזה בהמ"ק דוקא"?

ומבאר, ש"ענין ההשתחוואה הוא שמבטל ומכניע את עצמו לפניו ית' .. השתחוואה בבחי' פנימי' .. השתחוואות הנפש. והשתחוואה זו היו מקבלים ישראל ע"י ראי' שלש רגלים בשנה בבהמ"ק ששם הי' גילוי שכינה .. וזהו ולא יראו פני ריקם48, כדרך שבא לראות49, שהי' ראי' והתגלות פנימית .. ועיקר הראי' היא ההשתחוואה וכו'".

וממשיך לבאר ש"משחרב בהמ"ק, הגם שאין אנו יכולים להשתחוות, עכ"פ נתפשטה קדושת הארה זו אפס קצהו במקדש מעט בהכ"נ ובהמ"ד והיינו בשעת התפלה וכו'".

והענין בזה – שאף שאינה דומה ההשתחוואה בביהמ"ק להשתחוואה במקום אחר, הרי ע"פ תורת הבעש"ט50 שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, מובן, שבאמרו בתפלה "ואין אנו יכולים .. להשתחוות לפניך", מתוך רצון להשתחוות, אזי נעשה אצלו ענין ההשתחוואה.

וענין זה נמשך בכל הימים שלאח"ז – כמבואר בלקו"ת47 ש"משלש רגלים אלו הי' מקבל בחי' השתחוואה להיות כל השנה בחי' ביטול זה, כי מכל רגל ויו"ט הי' נמשך הביטול עד הרגל הבא אחריו".

וכל זה – בנוגע לענינים שישנם בכל רגל ויו"ט, שנמשכים עד הרגל והיו"ט שלאחריו; ומזה מובן גם בנוגע לענין המיוחד של כל יו"ט שהוא רק פעם אחת בשנה (כמו יוהכ"פ שהוא "אחת בשנה"51 ) – שענין זה נמשך (לא רק עד הרגל הבא אחריו, אלא) על כל השנה כולה, עד ליו"ט זה בשנה הבאה.

וכמו בנוגע לחג הסוכות, שנוסף לכך שיש בו ענינים שהם בכל הימים טובים, כמו ענין השמחה, יש בו ענינים מיוחדים שאין בחג הפסח ובחג השבועות (כולל גם בנוגע לענין השמחה – שרק בו נאמר ג"פ שמחה52 ), וענינים אלו נמשכים מחג הסוכות זה עד לחג הסוכות בשנה הבאה.

ומזה מובן גם בנוגע לענין דהקהל שבחג הסוכות – שענין זה נמשך על כל השנה כולה, שהשנה כולה היא "שנת הקהל", עד לחג הסוכות בשנה שלאחרי'.

ז. ולכן צריכה להיות גם עכשיו (עד חג הסוכות) העבודה הרוחנית ד"הקהל" – ללקט ולקבץ את כל הענינים דמחשבה דיבור ומעשה כו'; הבלתי-רצויים – לבטלם לגמרי, והטובים – להוסיף בהם שלימות נעלית יותר.

[ובאמת, ע"פ האמור לעיל (ס"ד), הרי עכשיו, ביום השבת שבא בסמיכות לשני ימי ר"ה, אין מקום כלל לענינים בלתי-רצויים, כך, שהעבודה היא רק בעניני טוב וקדושה גופא].

ועי"ז זוכים להענין ד"הקהל" כפשוטו,

ובפרט בעשי"ת, כדברי הגמרא17 שאז נחשב גם היחיד כמו ציבור, והיינו, שגם מהיחיד נעשה ציבור,

ועד לקיום היעוד53 "קהל גדול ישובו הנה", ובאופן ש"כספם וזהבם אתם"54, הן כסף וזהב רוחניים, שהו"ע אהבה ויראה (כמבואר בחסידות55 בפירוש הכתוב56 "מאלפי זהב וכסף"), והן כסף וזהב כפשוטו (שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"57 ),

בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול.

* * *

ט. הביאור במ"ש בכתבי האריז"ל58 "כל מי שאינו בוכה בעשי"ת אין נשמתו שלימה",

– דלכאורה אינו מובן: איך שייך ענין זה (לא רק אצל בינוני, שיכול ליפול במחשבתו הרהור רע59, אלא גם) אצל צדיק גמור, דאף שמצד ענוה יכול לחשוב שלא מילא תפקידו כדבעי60, הרי אין זה דבר המוכרח, שהרי יכול להיות גם מעמד ומצב שיודע מעלת עצמו לאמיתתה, ואין לו סיבה לבכות?

ואין לומר שבכייתו של צדיק גמור בעשי"ת היא רק בכי' של שמחה, מחמת דביקות הנפש, כמו הבכי' דר"ע61 כשהשיג סודות התורה62 (כמבואר63 בלקו"ת64 ) – כי65, מהלשון "כל מי שאינו בוכה כו'", שכולל את כל בנ"י, משמע שמדובר אודות סוג א' של בכי' לכל בנ"י (ולא ב' סוגי בכי' שהם הפכיים זמ"ז בתכלית), והיינו, שגם אצל צדיק גמור צ"ל בכי' (גם) על הריחוק מאלקות66.

והביאור בזה – שגם בצדיק גמור "הבכי' היא לנשמתו .. שירדה ממקום כבודה ונתגשמה"67.

ואף שצדיק גמור אינו חושב על התועלת שלו, אלא מסור ונתון לגמרי להשלים הכוונה העליונה68, שנשמתו תהי' למטה באופן של ירידה והגשמה דוקא – הרי כוונת הירידה היא בשביל העלי', שעי"ז תגיע הנשמה לביטול ודביקות באלקות באופן נעלה יותר מאשר קודם ירידתה למטה; וכיון שנשמת הצדיק למטה היא "דבר בפני עצמו", "יש ולא אפס"69, הרי בינתיים לא נשלמה כוונת הירידה, ועל זה מצטער עד כדי בכי'.

ואף שמזה גופא שאינו יכול להגיע לביטול במציאות ממש, מוכח לכאורה שאין זה תפקידו – הרי מבואר בחסידות70 שכיון שעצם מהות הנשמה היא אלקות71, יש בכחה לצאת מגדר הנבראים ולבוא לביטול במציאות, והיינו, שעי"ז גופא שמצטער על הישות, ה"ה יוצא מגדרי הנברא ומתאחד עם אלקות72.

וזהו "מן73 המיצר גו' ענני במרחב"74, שכאשר נרגש אצלו שלאחרי כל העילוי שבעבודתו נמצא עדיין ב"מיצר", הנה עי"ז יוצא מה"מיצר" וההגבלה של נבראים, ומגיע ל"מרחב", להתאחד עם אלקות* –

*) עוד ביאור: העני' לו – ענני – (שפועל) במרחב – י"ל שזהו ע"ד אהוי"ר שנותנין לו מלמעלה (סידור75 הערה לתיקון חצות. תו"א76 לא תהי'. ובכ"מ). ועוד יש להאריך בזה. ואכ"מ.

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס77 בלקו"ש ח"ט ע' 206 ואילך.

י. ויש להוסיף בנוגע לענין ד"מן המיצר" – שהאמור לעיל הוא בנוגע לענין ה"מיצר" ברוחניות, ואינו שייך לענין ה"מיצר" בגשמיות, והיינו, שיכול להיות שיהיו אצלו כל הענינים הגשמיים בהרחבה – "תורה וגדולה במקום אחד"78, או באופן שענין הגשמיות אינו תופס מקום אצלו, כך, שאין לו מה לבכות בנוגע למצב הגשמי, וכידוע הסיפור79 אודות אדמו"ר מהר"ש, שאמר, שלא הי' לו על מה לבכות כו'.

אמנם, כיון שכל ענין התומ"צ צ"ל בגשמיות דוקא, שהרי "המעשה הוא העיקר"80, וגם אם כיון את כל הכוונות אבל לא עשה את המצוה בפועל, לא יצא ידי חובתו – הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לענין המיצר, שכאשר המיצר הוא בפועל ובגשמיות, הרי זו מעלה גדולה יותר מהמיצר ברוחניות, וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי81 בנוגע לעני ואביון בגשמיות, ש"כשנזכר .. על רוב דוחקו .. יבכה במר נפשו תיכף כו'".

וטעם הדבר שיש מעלה במיצר בגשמיות יותר מאשר המיצר ברוחניות – אף שלכאורה יכול להיות שאצל צדיק נוגע ענין הרוחניות יותר ממה שנוגע לעני ענין הגשמיות, שהרי הגוף הוא טפל אצלו, וכשהולך לאכול הרי זה באופן שהולך לגמול חסד עם העלובה כו'82 – כי, גם כשמדובר אודות צדיק, הרי בבואו למטה לעוה"ז הגשמי בהכרח שהעולם יפעל עליו, ונדבק בו כו', ובלשון חז"ל83 : "אזלת לקרתא עבד כנימוסא", ולכן נוגע בעיקר הגשמיות.

ועפ"ז יובן מה שמצינו בנוגע ל"הרוגי לוד" ש"אין כל ברי' יכולה לעמוד במחיצתן"84 – דלכאורה אינו מובן: מדוע אומרים זאת רק עליהם, ולא על צדיק שבמשך כל ימי חייו נמצא בתנועה של מס"נ, כמו רבי עקיבא שאמר "כל ימי הייתי מצטער .. מתי יבוא לידי ואקיימנו"85 – כיון שיש להתחשב בעיקר עם הפועל ממש בגשמיות, ורק כשישנו ענין המס"נ בפועל בגשמיות, אזי באים לדרגא כזו ש"אין כל ברי' יכולה לעמוד במחיצתן"86.

אך אין הכוונה שצ"ל אצל בנ"י ענין של עניות ח"ו,

– שהרי בנ"י מושרשים בעצמותו ית', וכמ"ש87 "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב גו'", והיינו, שגם אלו שנקראים בשם "יעקב", שאין זה כמו "ישראל", שם המעלה, אלא מלשון עקב, ע"ש "וידו אוחזת בעקב עשו"88, כולל גם "עקב" בענין הזמן, עקבתא דמשיחא, וגם בענין המקום, שנמצאים בחוץ לארץ כו' – גם הם מושרשים בעצמותו ית', ולכן בוחר בהם, ובאופן "אשר אהב סלה"87, שמורה על ענין הנצחיות, כמארז"ל89 "כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק", ומצד זה צריך להיות אצלם מעמד ומצב של הרחבה דוקא –

אלא הכוונה בענין ה"מיצר" היא – שלמרות שיש לו כל טוב ובהרחבה, צריך לדעת שאין זה שלו, אלא מה שהקב"ה נותן לו, אבל מצד עצמו הרי הוא עני90. וע"ד הנהגת רב המנונא סבא, שלא הי' מתקן את מאכלו (שכבר הי' ברשותו) לסעודה, עד שהי' מתפלל להקב"ה שיתן לו מזונו91, כיון שנרגש אצלו שאין זה שלו, אלא הכל ניתן מהקב"ה92.

* * *

יא. איתא בגמרא93 שהשאלה הראשונה ששואלים "בשעה שמכניסין אדם לדין" היא: "נשאת ונתת באמונה". ולכאורה אינו מובן: כיצד שואלים שאלה זו אצל כל אחד מישראל, כולל גם יושבי אוהל, שאצלם אין ענין של משא ומתן כלל?

ויובן ע"פ המבואר בתו"א55 שכללות ענין ירידת הנשמה למטה הו"ע של מסחר (ולכן נקראת הנשמה בשם "כנען"94, שפירושו סוחר), כיון שכוונת הירידה היא כדי שע"י העבודה למטה בקיום התומ"צ יתוסף עילוי לגבי המעמד ומצב שקודם הירידה, בדוגמת המסחר, שמוציאים ממון כדי להרויח יותר כו'.

ועל זה שואלים אצל יושבי אוהל: "נשאת ונתת באמונה" – האם עסקו באמונה ב"מסחר" הנ"ל שנעשה ע"י העבודה למטה בלימוד התורה כו'.

יב. ובנוגע לעניננו:

תלמידי הישיבה יכולים לטעון שהזמן של עשי"ת, שעליהם נאמר95 "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", הוא זמן שלמעלה ממדידות והגבלות, ולכן אין צורך בזהירות בנוגע לסדרי הישיבה.

ויש מי שמוסיף לטעון, שבכתבי האריז"ל איתא96 שבעשי"ת יש ללמוד רק קבלה, ומזה מסיק שאין צורך ללמוד נגלה... – "קבלה" הוא לא יודע, כיון שבישיבה שלו לא למדו קבלה, אבל עכ"פ נגלה לא צריך ללמוד בעשי"ת!...

ובכן: צריך לדעת, שאף שנמצאים בחודש תשרי, וצריכים "אַריינכאַפּן" את כל הענינים כו' – הנה באלקות אין לחטוף ("ניטאָ קיין כאַפּן"); יש למלא את רצונו של הקב"ה, ובפרט בזמן שהוא "בהמצאו" ו"בהיותו קרוב", וללמוד נגלה וחסידות, בהתאם לסדרי הישיבה: כשהשעון מורה שזהו הזמן של סדרי הישיבה – צריך מיד ללכת ללמוד! וכאמור, השאלה הראשונה ששואלים כשבאים למעלה היא: "נשאת ונתת באמונה"; לא שואלים האם השתתפת בהתוועדות חסידית, אלא האם שמרת את סדרי הישיבה!

ומ"ש בספרים97 שבחודש אלול (וכ"ש בעשי"ת) ממעטים יושבי אוהל מזמני הלימוד ומרבים בתפלה – הנה כל זה הוא בנוגע לזמן שיש לתלמיד לעצמו, והיינו, הזמן שהנהלת הישיבה נותנת לתלמיד בשביל עצמו.

ועוד חשבון בזה: כיון שכל אחד מחזיק את עצמו לגדול שבחבורה, ופלוני קטן ממנו, הנה כאשר הוא ישמור את סדרי הישיבה, אזי גם שאר התלמידים שמסתכלים עליו ישמרו את סדרי הישיבה, כך, ש"זכה וזיכה את הרבים"98.

וכל זה – בנוגע לתלמידים; ועאכו"כ שכן הוא בנוגע להנהלת הישיבה, מנהלים, רמי"ם ומשפיעים בחסידות – שגם הם תלמידיו של הקב"ה – שיש להם אחריות כלפי ה"כתה" שלהם, בנגלה או בחסידות או בעבודת התפלה וכו', שבודאי צ"ל אצלם שמירת הזמן כו'.

ולהעיר, שבאמת לא הי' צורך אפילו לדבר על זה, ובפרט ביום השבת (עם היותו שבת שובה), כיון שזהו דבר המובן מעצמו, אלא הכוונה היא רק לעורר ולזרז כו', ו"אין מזרזין אלא למזורזין"99.

אך בשביל זה צריך להיות הענין ד"שימו לבבכם"100, כפי שיתבאר לקמן101.

ועי"ז זוכים לשנת אורה ושנת תורה – "תורה אור"102, והיינו, שתהי' הצלחה בלימוד התורה, נגלה וחסידות, וגם בעבודת התפלה שהיא בבחי' "חוט השדרה" של כל הענינים103,

וכל זה – מתוך שמחה וטוב לבב.

* * *

יג. באמת היו צריכים להתחיל כבר הביאור בפירוש רש"י, אבל יש לסיים תחילה האמור לעיל אודות תלמידי הישיבה:

יש תלמידים שהגיעו לכאן ממקום אחר, ולכן יכולים לחשוב שכבר יצאו י"ח בכך שגלו מביתם, והרי "גלות מכפרת"104, כיון שזהו צער היותר גדול כו'105.

ובכן: צריך לידע, שבכל מקום שיושב-אוהל נמצא שם – "ביתו עמו"106, שזהו"ע התורה, ולכן צריך תמיד לעסוק בתורה.

ובפרט בנוגע לתלמידים שבאו מארץ ישראל – כיון שכל ההיתר לצאת מארץ ישראל הוא רק בשביל לימוד התורה107 (כמדובר כמ"פ108 ), הרי בודאי צריכה להיות אצלם שמירת הסדרים.

ומובן שאין לטעון ע"ד אונס שינה ("ער האָט פאַרשלאָפן"), "ואונס רחמנא פטרי'"109 – שהרי ההלכה היא שתחילתו ברצון וסופו באונס נחשב למזיד110, ולכן, "החכם עיניו בראשו"111, להבטיח ("באַוואָרענען") מלכתחילה שיוכל לשמור את הסדרים.

ומה שטוען שבעשי"ת צריך לצאת מכל המדידות וההגבלות, וצריך להתוועד, ולהיות ב"חזרה" וכו' – עליו לגשת להנהלת הישיבה (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר112 ש"בעל-הבית" של תלמיד ישיבה, ובפרט בישיבת תומכי תמימים, הרי זה הנהלת הישיבה), ולהציע בפניהם את כל טענותיו, ולהוסיף ולהסביר להם בדברים היוצאים מן הלב נחיצות הענין וכו', כיד ה' הטובה עליו... אבל בנוגע לפועל עליו לציית ולהתנהג כפי החלטתם.

ועי"ז תהי' שנה תמימה – שנת תומכי תמימים, "תורת ה' תמימה"113.

* * *

יד. על הפסוק100 "שימו לבבכם", מפרש רש"י: "צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר114 בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו', והרי דברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה, על אחת כמה וכמה".

וצריך להבין:

א) ענינו של פירוש רש"י הוא לבאר דבר הקשה בפשוטו של מקרא (כמדובר כמ"פ). ולכאורה, פסוק זה מובן בפשטות – שלאחרי שמשה רבינו צוה לבנ"י עניני תורה ומצוות, אמר להם "שימו לבבכם" לכל ענינים אלו. ומה חסר כאן בפשוטו של מקרא, שלכן יש צורך בפירושו של רש"י?!

ב) כיון שענינו של רש"י לפרש פשוטו של מקרא, הי' רש"י צריך לכתוב ש"שימו לבבכם" פירושו כוונת הלב כו', ולא "צריך אדם וכו'", שזהו לשון של הלכה שמתאים לשולחן ערוך. ואף שכן הוא לשון הספרי, הרי עיקר ענינו של ספרי הוא הלכה (אף שיש בו גם פשט), משא"כ פירוש רש"י אין ענינו הלכה (בגלוי), אלא פשוטו של מקרא, וא"כ, למה כתב רש"י בלשון של הלכה – "צריך אדם כו'"?

ג) בפסוק נאמר "שימו לבבכם", ומנא לי' לרש"י שצריך גם "שיהיו עיניו ואזניו .. מכוונים כו'"?

ואף שלפנ"ז נאמר115 "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע" – הרי שם מפרש רש"י "להכיר את חסדי הקב"ה ולידבק בו", ואילו מ"ש "שימו לבבכם" קאי על שמירת התומ"צ, "כל הדברים אשר אנכי מעיד בכם וגו'"100, ומנא לי' לרש"י שגם בענין זה יש צורך "שיהיו (גם) עיניו ואזניו .. מכוונים כו'"?

ד) מהו ההכרח בפשוטו של מקרא כאן ש"צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים כו'" – ממ"ש ביחזקאל הנביא (בנוגע לביהמ"ק שיבנה בקרוב ממש ע"י משיח צדקנו) "בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך"?

ה) ביחזקאל נאמר "ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך", עינים אזנים ולב; ואילו בפירוש רש"י נאמר בשינוי הסדר: "עיניו ולבו ואזניו"116.

ולהעיר, שיש בדפוסי רש"י גירסא "צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו כו'", כהסדר ביחזקאל. אבל, גירסא זו היא רק במקצת דפוסים האחרונים, ואילו ברוב הדפוסים ובכתבי-יד הגירסא היא באופן שונה מהסדר שביחזקאל, ו"אחרי רבים להטות"117.

ויתירה מזה – כאמור כמ"פ118 שכאשר צריכים לברר מהי הגירסא הנכונה, יש לבחון את הסיבה שבה יכולים לתלות את הטעות של ה"בחור-הזעצער". ובנדו"ד: בנוגע לגירסא שבדפוסים האחרונים הסדר הוא עינים אזנים ולב, מסתבר לומר שה"בחור-הזעצער" מצא לנכון לתקן את סדר הדברים בפירוש רש"י בהתאם לסדר ביחזקאל; משא"כ בנוגע לגירסא שברוב הדפוסים וכת"י שהסדר אינו כביחזקאל, אין שום סיבה לומר שה"בחור-הזעצער" שינה וכתב שלא כסדר הכתוב ביחזקאל. ולכן מסתבר יותר לומר שהגירסא בפירוש רש"י שאינה כסדר הכתוב, היא הגירסא הנכונה. וצריך להבין מהו הטעם שרש"י מדייק לכתוב שלא כהסדר שבכתוב.

ו) בנוגע ל"תבנית הבית" כותב רש"י הלשון "נמדד בקנה" – בשינוי מלשון הספרי: "ונמדד ביד"?

ולהעיר, שמלבד שינוי זה, כותב רש"י כלשון הספרי, ועכצ"ל ששינוי זה הוא בדיוק, כפי המתחייב ע"פ פשוטו של מקרא.

ז) בנוגע ל"קל וחומר", "ומה תבנית הבית כו' דברי תורה כו'" – הרי בניגוד ל"תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה", מתאים לסיים בנוגע ל"דברי תורה" שאינם נראים לעינים ואינם נמדדים בקנה, שזהו ה"חומר" בניגוד ל"קל", ואילו רש"י מסיים "דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה", שלכאורה הוא ענין אחר לגמרי?

וכאמור כמ"פ שאי אפשר לתרץ כל הנ"ל ע"י פלפול, אלא כל זה צריך להיות מובן בפשוטו של מקרא, שזהו ענינו של רש"י, וכפי שיתבאר לקמן.

* * *

טו. בפירושו על הפסוק "שימו לבבכם" מתרץ רש"י קושיא שמתעוררת אצל בן חמש למקרא – כידוע דרכו של רש"י בפירושו על התורה (וכן בפירושו על הש"ס), שאינו מקדים לפרש את הקושיא (כדרכם של התוספות שלפני "ויש לומר" מקדימים את הקושיות), אלא מתחיל מיד את פירושו, ובדרך ממילא מתבטלים כל הקושיות.

ובהקדים – שלכאורה אינו מובן: מהו החידוש בדברי משה רבינו לבנ"י "שימו לבבכם" – הרי כבר נאמר בפרשת שמע (שאומרים פעמיים בכל יום): "והיו הדברים האלה גו' על לבבך"119, וכן בפרשה שני': "ושמתם את דברי אלה על לבבכם"120, וא"כ מה מחדש משה רבינו ביומו האחרון בעלמא דין באמרו "שימו לבבכם"?!

וכפי שמצינו בפירוש רש"י על הפסוק121 "בכל לבבכם ובכל נפשכם" שבפ' שני' דק"ש: "והלא כבר הזהיר (בפרשה ראשונה) בכל לבבך ובכל נפשך122, אלא אזהרה ליחיד אזהרה לציבור", והיינו, שאפילו בנוגע לציווי פרטי יש צורך לבאר בפשוטו של מקרא מדוע נכפל הציווי ב"פ, ועאכו"כ כשמדובר אודות ענין כללי שאמר משה רבינו ביומו האחרון, בודאי יש צורך לבאר מהו החידוש שבדבר.

[ואין לומר שבפסוקים שלפנ"ז מדובר אודות בנ"י עצמם, ואילו החידוש שבדברי משה "שימו לבבכם" הוא בנוגע להציווי לבנים, "אשר תצום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת"100 – כי: (א) גם בפסוקים שלפנ"ז נאמר כבר "ושננתם לבניך"123, (ב) והוא העיקר: גם בפרשה זו מדובר לא רק אודות הבנים, אלא גם אודות בנ"י עצמם – "כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים וגו'"124 ].

אמנם, הבן חמש למקרא מבין מעצמו החידוש בדברי משה "שימו לבבכם":

"שימו (לבבכם)" פירושו לקחת דבר מסויים ולהניחו במקום מסויים, כמו מש"נ לפנ"ז125 "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו'", ובנדו"ד, "שימו לבבכם לכל הדברים" – לשים את הלב לדברי תורה, והיינו, שלא די בכך שכאשר שומעים דברי תורה, אזי צריכים להביא אותם אל הלב, שזהו הפירוש במ"ש "ושמתם את דברי גו' על לבבכם", אלא אדרבה: צריכים לשים את הלב לדברי תורה; לא להמתין עד שדברי תורה יגיעו אליו, אלא מלכתחילה יש להביא את הלב לדברי תורה.

אך שאלת הבן חמש למקרא היא – איך שייך לצוות "שימו לבבכם": בנוגע לענין של מעשה שייך לצוות – לעשות או שלא לעשות, ואז יכולים לקיים את הציווי, גם אם אין רצונו בכך; אבל איך שייך לצוות לשים את הלב בתורה, וכיצד באים לקיום ציווי זה?!

ועל זה אומר רש"י: "צריך אדם כו'" – זוהי הלכה שצריך כל אדם לקיימה – "שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה", וכאשר מקיימים הלכה זו אזי תתורץ השאלה הנ"ל.

כלומר: רש"י לא בא לפרש התיבות "שימו לבבכם", שהרי תיבות אלו מובנות בפשטות, כמו "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו גו'", אלא כוונת רש"י לבאר שהאפשרות לבוא לקיום הציווי "שימו לבבכם" היא ע"י קיום ההלכה ("צריך אדם") "שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה".

והביאור בזה:

הבן חמש למקרא למד כבר שראי' פועלת על הלב – כמ"ש126 "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ופירש רש"י: "העין רואה והלב חומד כו'".

וכן הוא בנוגע לשמיעה – כמ"ש "והי' אם שמוע תשמעו"121, אזי באים למעמד ומצב ד"לעבדו בכל לבבכם"121.

וכיון שראי' (בעיניו) ושמיעה (באזניו) הם ענינים של מעשה בפועל, שעל זה שייך ענין של ציווי, הרי מובן, שכאשר עיניו ואזניו יהיו מכוונים לדברי תורה, הרי זה יפעל בדרך ממילא גם על הלב – "שימו לבבכם".

טז. ועדיין אינו מובן: מהו ההכרח שכדי לפעול על הלב, יש צורך שגם עיניו וגם אזניו יהיו מכוונים לדברי תורה, ולא די באחד מהם (עינים או אזנים בלבד)?

ועל זה מביא רש"י ראי' מיחזקאל: "וכן הוא אומר בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך", שמזה מוכח, שלא מספיק ענין אחד, אלא יש צורך הן בראי' בעינים והן בשמיעה באזנים כדי לפעול על הלב.

אך עדיין צריך להבין:

ביחזקאל מדובר אודות תבנית הבית, ולכן יש צורך הן בראי', כדי לראות את כל פרטי הדברים, והן בשמיעה, לדעת שלא מדובר אודות בית סתם, אלא אודות בית המקדש, והיינו, שכאשר בנ"י יצטרכו לבנות את ביהמ"ק, ידע יחזקאל להורות להם את תבנית הבית; אבל מהי ההוכחה שגם בשביל שימת לב ("שימו לבבכם") יש צורך הן בראי' בעינים והן בשמיעה באזנים?

והביאור בזה:

אילו הצורך בשמיעה בנוגע לתבנית הבית הי' רק כדי שיחזקאל ידע שמדובר אודות ביהמ"ק – הי' מספיק לומר "שמע", מבלי להוסיף "באזניך שמע", כי, רק בנוגע לראי' צריך לדייק "ראה בעיניך", כדי להדגיש שאין הכוונה לראי' באופן של נבואה, אלא ראי' ממש, משא"כ בנוגע לשמיעה שיכולה להיות באזנים בלבד, אין צורך להוסיף "באזניך שמע".

ועכצ"ל, שאין הכוונה לשמיעה סתם, אלא לשמיעה שהיא באופן של שימת לב – "דערהערן"127. וע"ד שפירש רש"י על הפסוק "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני" שבהתחלת פרשת ויגש: "יכנסו דברי באזניך".

וכיון שנאמר "באזניך שמע", שדוקא עי"ז יכולים לבוא למעמד ומצב ד"שים לבך" – הרי מובן גם בנדו"ד ש"צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה", הן עינים והן אזנים, ודוקא עי"ז יוכל להיות קיום הציווי "שימו לבבכם".

[ועדיין צריך להבין מדוע משנה רש"י מסדר הכתוב "באזניך שמע ושים לבך" (אזנים ואח"כ לב), וכותב "ולבו ואזניו" (לב ואח"כ אזנים), וכפי שיתבאר לקמן].

* * *

יז. וממשיך רש"י, "והרי דברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה וכו' דברי תורה וכו' על אחת כמה וכמה":

רש"י אינו מסיים שדברי תורה אינם נראים לעינים ונמדדים בקנה – כיון שיש מצוות שנראים לעינים, כמו מצות ציצית ומצות תפילין וכיו"ב, ויש להם מדידה, כמו מצות ציצית שצריכים להיות בה שמונה חוטים דוקא, וכן מצות סוכה היא במשך שבעה ימים דוקא, וכיו"ב, וכפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק128 ש"רוב המצוות יש להן שיעור מצומצם כו'".

ואין לומר שה"קל וחומר" הוא רק בנוגע למצוות שאינם נראים לעינים ונמדדים בקנה – שהרי בכתוב נאמר "שימו לבבכם לכל הדברים", כל המצוות, ולא רק חלקן.

ולכן מסיים רש"י ה"קל וחומר" – "דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה":

הררין – אכן נראים ונמדדים, אלא שהם תלויין בשערה, שאינה נראית ונמדדת אלא ע"י יגיעה יתירה, כפי שרואים בימינו שאנשי מדע מתייגעים כיצד למדוד שערה – לא אורך השערה, שזהו דבר שאין בו חידוש, אלא עובי' כו'.

וזאת יודע גם בן חמש למקרא שדברי תורה הן כהררין התלויין בשערה – שהרי מפסוק אחד לומדים ריבוי ענינים, ולדוגמא: בפסוק נאמר "לא תעשה כל מלאכה"129, ללא פירוט, ומזה למדים ריבוי הלכות. וכפי שרואים בפסוק זה גופא, שנאמר "שימו לבבכם", ומזה למדים שגם עיניו ואזניו צריכים להיות מכוונים כו'.

[ולהעיר: אין לפרש שכוונת רש"י ב"הררין התלויין בשערה" היא לדברי המשנה130 "הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררין התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות" – כאמור לעיל שאין לפרש שמדובר כאן רק אודות ענינים מסויימים בתורה, שהרי בפסוק נאמר "שימו לבבכם לכל הדברים גו'", ועכצ"ל שמ"ש רש"י "דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה" קאי על כל עניני התורה, אלא שרש"י משתמש רק בלשון המשנה, אף שכוונת המשנה היא לענינים מסויימים בלבד.

וע"ד שמצינו שהמשנה משתמשת בלשון הכתוב, אף שהמכוון הוא באופן אחר131. ועד"ז מצינו בלשון המשנה גופא: "שור חרש שוטה וקטן", שלפעמים הכוונה שור של חרש שוטה וקטן132, ולפעמים הכוונה על השור עצמו133 ].

יח. ורש"י מדייק ש"תבנית הבית" "נראה לעינים ונמדד בקנה", ולא כמ"ש בספרי "נמדד ביד":

ובהקדים – שכאשר רש"י מעתיק את הפסוק ביחזקאל "בן אדם ראה בעיניך ובאזנך שמע ושים לבך", מוסיף רש"י "וגו'", והרי מפורש בהמשך הפסוק "וביד האיש קנה המדה", והיינו, שהמדידה היתה עי"ז שהאיש החזיק בידו "קנה המדה", ולכן כותב רש"י ש"נמדד בקנה", ולא "נמדד ביד".

כלומר: החילוק בין "תבנית הבית" ל"דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה" הוא רק בנוגע למדידה בקנה, שתבנית הבית נמדדת בקנה, ואילו שערה אינה נמדדת בקנה, משא"כ בנוגע למדידה ביד, ששייכת גם בנוגע לשערה, שהרי גם הכלי המיוחד שעל ידו מודדים שערה (ע"י יגיעה כו') צריך לאחזו ביד.

יט. וביאור הטעם שרש"י משנה מסדר הכתוב "ראה בעיניך ובאזנך שמע ושים לבך" (עינים אזנים ואח"כ לב) וכותב "עיניו ולבו ואזניו":

הפסוק "שימו לבבכם לכל הדברים גו'" בא בהמשך למש"נ לפנ"ז125 "לקוח את ספר התורה הזה וגו'" – תורה שבכתב, שנראית בעינים, ובשביל זה צריך "שיהיו עיניו .. מכוונים".

וענין זה גופא צריך להיות מתוך שימת לב – "שיהיו עיניו ולבו .. מכוונים".

ונוסף לזה צריך שיהיו גם "אזניו מכוונים" – בנוגע לתורה שבעל פה (כמ"ש לפנ"ז134 "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"), שלא ניתן לראותה בעינים כמו תושב"כ, כי אם לשמעה באזנים, עי"ז "שיהיו .. אזניו מכוונים" לכל פרטי הדברים135.

אך לכאורה יש להקשות על זה:

הסדר הוא שמיד כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו "תורה צוה לנו משה וגו'"136 (כמ"ש רבינו הזקן בהל' תלמוד תורה137 ), כפי שיודע הבן חמש למקרא שכך הי' אצלו. ונמצא, שעוד לפני ששייך לקרות בתורה, ע"י הראי' בעינים, ישנו כבר ענין השמיעה – ששומע ואומר "תורה צוה לנו משה גו'". וא"כ הי' רש"י צריך להקדים "אזניו" ל"עיניו"?

והמענה על זה – ש"שימו לבבכם" הוא ציווי שמתחייב בו כשנעשה בן י"ג שנים, ועכ"פ משהגיע לחינוך, בגיל חמש, שש או שבע שנים138, שאז חייב אביו לחנכו, אבל לא בנוגע לתינוק, שאינו שייך כלל לשימת הלב. וכשמגיע לחינוך – הרי הוא כבר קורא בתורה, ולכן ההתחלה היא מהקריאה בעינים, בתושב"כ, ואח"כ השמיעה באזנים, בתושבע"פ. ומיד כשמתחיל לקרוא בתושב"כ, הרי זה צריך להיות באופן ד"שימו לבבכם", "שיהיו עיניו ולבו מכוונים", ואח"כ צריך שיהיו גם "אזניו מכוונים" לתושבע"פ.

ומזה באים גם ל"יינה של תורה" שבפירוש רש"י, כפי שיתבאר לקמן.

* * *

כ. רש"י משנה מסדר הכתוב ביחזקאל עינים אזנים ולב, וכותב עינים לב ואזנים – כי, בפירוש רש"י מדובר בנוגע לתורה, ואילו ביחזקאל מדובר בנוגע לעולמות, שהענין היותר נעלה שבו הוא בית המקדש:

בתורה – הסדר הוא "נעשה ונשמע", והיינו, שקודם השמיעה (לא שמיעה כפשוטה, שמוכרחת להיות קודם העשי', כדי לדעת מה לעשות, אלא שמיעה) שפירושה הבנה והשגה, צריך להיות הענין דנעשה, קבלת עול. ולכן הסדר הוא: לב – קבלת עול, ואח"כ אזנים – שמיעה, הבנה והשגה.

ובפרטיות יותר: לכל לראש צ"ל ענין הראי' (עינים), שהו"ע החכמה, אמונה; ולאח"ז בא ענין הקבלת עול (לב), ואח"כ בא ענין השמיעה (אזנים).

אבל בעולמות – הסדר הוא שלכל לראש צ"ל הענין דיחוד חו"ב, עינים (חכמה) ואזנים (בינה), ואח"כ בא ענין הדעת, שקשור עם הרגש הלב – "לב לדעת"139 ; ולאח"ז הנה "לבא פליג לכל שייפין"140, ועד שנעשה בנין הבית (ע"י שבעת ימי הבנין) בשלימות, שזהו ענינו של ביהמ"ק, שהוא תכלית העלי' שבעולם, כנ"ל.

וסדר הדברים – שתחילה ישנו הענין כפי שהוא בתורה, ובלשון רש"י "וכן הוא אומר", ואח"כ נמשך גם בעולם, בנוגע לביהמ"ק.

ויש לבאר גם הענין ש"דברי תורה" הם "כהררין התלויין בשערה" ע"פ יינה של תורה – שגם לאחרי שהתורה נסעה וירדה כו' עד שבאה לעוה"ז הגשמי, הרי היא נשארת כמו שהיא למעלה, וזהו ענין הררין התלויין בשערה, שאע"פ שתלויין בשערה, שזהו מה שנמשך למטה, הרי זה נשאר "הררין", כפי שהוא למעלה.

כא. והענין בזה בעבודת האדם:

ידועה השיחה של כ"ק מו"ח אדמו"ר משנות הצדי"ק141, שבה מדבר אודות הענין ד"שימו לבבכם", ומבאר, שמשה הוא מדריגת חכמה דאצילות, והי' משכיל נפלא, אבל אעפ"כ הי' דיבורו עם בנ"י כמו "עובד".

[ואומר שם דבר נפלא ("אַ פּלא'דיקער וואָרט") – שמצד זה יש יתרון במדריגת משה על מדריגת חכמה דאצילות, ומובן, שמצד מעלה זו, הנה חכמה דאצילות מקנאת במשה!].

וזהו שלאחרי ארבעים שנה התחיל משה לדבר "ערנסטע רייד", ואמר לבנ"י "שימו לבבכם".

וענין זה צריך להיות גם אצל כל אחד מישראל – מצד בחי' משה שבנפשו, שפועלת שגם ענין היראה יהי' אצלו "מילתא זוטרתי"142, כמבואר בתניא143.

והענין ד"שימו לבבכם" צריך לפעול עליו לעסוק גם עם הזולת – כהמשך הכתוב: "אשר תצוום את בניכם", כמאמר רז"ל144 "ושננתם לבניך אלו התלמידים"; וזוהי ההוכחה שיש אצלו הענין ד"שימו לבבכם", ואם חסר בפעולה עם הזולת, הרי זו הוכחה על החסרון בעצמו.

וכסיום הכתוב: "ובדבר הזה תאריכו ימים וגו'", ועד "לרשתה" – ירושת ארץ ישראל, שענין הירושה הוא אפילו אצל תינוק בן יומו, ובאופן ש"אין לה הפסק"145, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

כב. האמור לעיל בענין "שימו לבבכם" – מכוון לכל אחד ואחד, ובכדי שיבוא בפועל ממש, והיינו, שאין זה ענין שנאמר בתורה בלבד (אע"פ שזהו העיקר) שאמרו משה לאנשי דורו, אלא זהו ענין שנוגע לכל הזמנים, וצריך להיות בפועל בכל אחד ואחד.

ועי"ז נעשה כל אחד בעה"ב על ה' האברים, עינים אזנים וכו', ועד שנעשה במעמד ומצב ד"תמים146 תהי' עם ה' אלקיך"147, ומתוך בריאות הנכונה, בגשמיות וברוחניות, בטוב הנראה והנגלה.

ועד לטוב האמיתי – שבאים מתוך ריקוד ("אַריינטאַנצן") אל הגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן את שיירי המזונות לר' משה הכהן דובינסקי (מארגן ה"מלוה מלכה") עבור המשך ההתוועדות ב"מלוה מלכה"].