בס"ד. ש"פ האזינו, שבת תשובה, התשכ"ח

(הנחה בלתי מוגה)

והי'1 ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים2. ונתבאר לעיל3 ששופר גדול הו"ע התעוררות גדולה ביותר שבאה מלמעלה, שעל ידה יתעוררו גם האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים (שבשבילם לא מספיקה התעוררות סתם, אלא יש צורך בהתעוררות גדולה ביותר), שיבואו להשתחוות לה'. ונתבאר4, שהשופר גדול שיהי' לעת"ל הוא נעלה יותר מכל הבחי' שבשופר, דהנה ידוע שבענין השופר יש כמה בחי' ומדריגות, שהרי אינו דומה שופר שמחוץ לבית המקדש לשופר שבביהמ"ק, ובביהמ"ק גופא אינו דומה שופר שבבית שני ושופר שבבית ראשון, שלכן ישנם חילוקים בנוגע לתק"ש בר"ה שחל בשבת, כמבואר בדרושי יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת5. אמנם, כל הבחי' הנ"ל הם חילוקי מדריגות בשופר סתם, ואילו שופר גדול הוא נעלה יותר מהשופר דבית ראשון, ואפילו גם מהשופר דמ"ת, שרק קול השופר הי' חזק מאד6, קול גדול ולא יסף7, אבל השופר עצמו הי' שופר סתם, משא"כ לעת"ל שגם השופר עצמו יהי' שופר גדול.

ב) והענין בזה, דהנה, כללות ענין השופר (גם שופר סתם) הו"ע של התעוררות כו', כמ"ש הרמב"ם8 אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם [ולהעיר, שענין זה כותב הרמב"ם (לא בהלכות שופר, אלא) בהלכות תשובה, שבזה מודגש יותר שענין השופר הו"ע התעוררות תשובה], והיינו לפי שזהו טבע קול השופר, כמ"ש9 אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, שע"י השופר נעשה ענין של חרדה שפועלת וחודרת בכל פרטי הענינים שבעיר קטנה זה הגוף10. וכפי שמצינו גם בהשופר דמ"ת דכתיב11 ויחרד כל העם אשר במחנה, היינו, שקול השופר פעל וחדר בכל העם, בכל אחד ואחד מבנ"י, מבלי הבט על מעמדו ומצבו ודרגתו כו'. וזהו שבמ"ת אמרה כנסת ישראל להקב"ה משכני גו'12, דאף שרק נפש האלקית אומרת זאת, שלכן נאמר משכני לשון יחיד13 [והיינו לפי שהענין דיצי"מ הי' באופן דכי ברח העם14, כמבואר בתניא15 שהרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו כו', לפי שהי' זה עדיין קודם העבודה כו'], הרי, נוסף לכך שעי"ז נפעל אח"כ הענין דאחריך נרוצה, לשון רבים, דקאי גם על נפש הבהמית, הנה גם לפנ"ז, כאשר נה"א לבדה עכ"פ מבקשת משכני גו', הרי זה ענין של התעוררות נעלית כו'. ועד שעי"ז נעשה הגילוי דוירד הוי' על הר סיני16 באופן דאנכי הוי' אלקיך17, והיינו18, שבשעת מ"ת נמשך לכל אחד מישראל [את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה19 ] בחינת הוי' בכל ניצוץ נשמותיהם באופן שיהי' מאיר ומתגלה בו כל כך עד שיהא נקרא על שמו, אלקיך, אלקים שלך, כחך וחיותך20, שלכן כאו"א מישראל הכריז וצעק שרצונו לקבל את התורה. וכל זה נעשה מצד ההתעוררות שע"י השופר.

ג) אמנם כל זה אינו מספיק עדיין כדי לפעול התעוררות תשובה אצל האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, שירדו למטה מטה ונבלעו בתוך אשור ומצרים. ובפרטיות יותר יש בהם ב' בחינות21. הא' הם האובדים בארץ אשור, אשור הוא בחי' תענוג, מלשון באשרי כי אשרוני בנות22, ופי' האובדים בארץ אשור היינו שמחמת שרודף אחר תענוגי עוה"ז למלאות תאוותו הרעה, נאבד ונשקע הניצוץ אלקות שבנפשו [וע"ד המבואר בדרושי חסידות23 בפירוש מארז"ל24 איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו, שמצד הרוח שטות, כמארז"ל25 אין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות, הרי הוא מאבד בחי' מ"ה דחכמה שנותנין לו], והב' הם הנדחים בארץ מצרים, פי' מצרים לשון מיצר, שמחמת המצור והמצוק אין להם לב לדעת כו'. והיינו, שבארץ אשור ישנו הנסיון דעשירות, ובארץ מצרים ישנו הנסיון דעניות, ואלו שלא עמדו בנסיון דעשירות הם האובדים בארץ אשור, ואלו שלא עמדו בהנסיון דעניות הם הנדחים בארץ מצרים. וכדי לעורר גם אותם, לא מספיק שופר סתם, ואפילו לא השופר דמ"ת, אלא צ"ל ההתעוררות ע"י שופר גדול דוקא, שממנו נמשכים בחינת רחמים גדולים26, שהם למעלה מי"ג מדה"ר המאירים בחודש אלול (החל מר"ח אלול)27, ובגילוי יותר בעשרת ימי תשובה.

וזהו גם שבשופר גדול כתיב יתקע (סתם), ולא נזכר מי התוקע26. דהנה, אף שפסוק זה הוא בהמשך למש"נ לפנ"ז28 והי' ביום ההוא יחבוט הוי' משבולת הנהר עד נחל מצרים ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, מ"מ, אי אפשר לומר שמ"ש והי' ביום ההוא יתקע גו' קאי על הוי' שנזכר לפנ"ז, דא"כ, הול"ל יתְקע (תי"ו בשבא), ומכיון שנאמר יתָקע (תי"ו בקמץ), שמשמעות לשון זה הוא שיתקע מעצמו וממילא, עכצ"ל, שתקיעה זו היא מבחינה שלמעלה מהוי'. וע"ד מש"נ ביוהכ"פ כי ביום הזה יכפר עליכם29, שלא נאמר מי המכפר, והיינו לפי שהכפרה היא מבחי' לפני הוי' תטהרו, למעלה מהוי'30, שהוא בחינה שלא נתפס בשום אות ורמיזא כלל30. וע"פ משנת"ל ששופר גדול הוא למעלה גם מהשופר דמ"ת, יש לומר, שמ"ש יתקע, ולא נזכר מי התוקע, "שהוא בחינה שלא נתפס בשום אות ורמיזא כלל", הרי זה למעלה גם מבחי' אנכי שנאמר במ"ת, כי, אף שגם בנוגע לאנכי דמ"ת איתא בזהר31 שהוא בחי' אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז באות וקוץ כלל, מ"מ, הרי זה נקרא בשם אנכי, משא"כ בהשופר גדול לא נזכר מי התוקע כלל, אפילו לא אנכי, לפי שתקיעה זו היא ממהותו ועצמותו ית' שלמעלה גם מבחי' אנכי.

וכיון שכל כך גדלה מעלת הגילוי דיתקע בשופר גדול, הרי זה פועל אפילו על אלו שמצד סיבות שאינן תלויות בהם [ובכללות הרי זה מצד היצה"ר כו', שהוא מהדברים שמתחרט עליהן הקב"ה שבראם, דכתיב32 ואשר הרעותי33 ] נמצאים הם במעמד ומצב דאובדים ונדחים, אפילו האובדים, שנאבדו לגמרי רח"ל, ועאכו"כ אלו שהם רק נדחים, שעליהם אמרו34 שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, שגם הם יבואו וישתחוו להוי' בהר הקודש בירושלים, והשתחוו דייקא, שהו"ע ביטול פנימי35, וההשתחוואה גופא תהי' בהר הקודש, היינו36, לא רק הר סתם, כאברהם שקראו הר37, שבחי' האהבה נקראת הר, כמו הר שבולט מארץ המישור, אלא בהר הקודש, דקאי על האהבה שבבחי' ביטול, כי קדש הוא בחי' חכמה, ובזה גופא (בהר הקודש) בירושלים, יראה שלם38, שלימות היראה36, שהיא למעלה (לא רק מיראה תתאה, אלא) גם מיראה עילאה, כי, יראה עילאה היא בחי' חכמה39, שנקראת ראשית40, לפי שהחכמה היא ראשית ההשתלשלות, והיינו, שיש לה שייכות להשתלשלות, משא"כ ירושלים שהיא שלימות היראה היא למעלה גם מהחכמה.

אמנם עדיין צריך להבין כללות הענין דיתקע בשופר גדול ובאו האובדים גו' והנדחים גו', דלכאורה, הא גופא טעמא בעי, למה עשה הוי' ככה שיהיו אובדים ונדחים, ואח"כ יצטרכו לקבצם כו', ובשביל זה יהי' צורך בהתעוררות ע"י התקיעה בשופר גדול דוקא.

ד) אך הענין יובן בהקדים משנת"ל41 מהדרוש של אדמו"ר מהר"ש שנאמר לפני מאה שנה42, שכללות הענין דר"ה צריך להיות באופן של רשה בתחילתה43, שישראל עושין עצמן רשין בר"ה לדבר תחנונים ותפלה (שמבקשים מהקב"ה שיתן להם מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה44 ) כענין שנאמר45 תחנונים ידבר רש46, שענין זה הוא מצד גודל המעלה דתפלת עני, ועי"ז מתעשרת בסופה43. וע"ד מ"ש47 מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה, שדוקא ע"י הקריאה מן המיצר, נעשה ענני במרחב, וכמו קול השופר, שיוצא מן המיצר מצדו הקצר, ודוקא עי"ז הוא במרחב ובהתפשטות בצדו הרחב48.

והענין בזה49, כמבואר בארוכה בדרוש הנ"ל גודל מעלת תפלת העני, דהנה ידוע שיש תפלת עני ותפלת עשיר, שזהו החילוק בין תפלת משה לתפלת דוד, שתפלה למשה50 היא תפלת עשיר, ותפלת דוד היא תפלת העני, כמ"ש51 תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני כי עני ואביון אני. שעז"נ52 תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו, וכתורת הבעש"ט53 שכל המבוקש של העני הוא שלפני הוי' ישפוך שיחו, ער זוכט אלקות. ואיתא בזהר54 שתפלה למשה ותפלה לעני שניהם שוים. ופעם איתא בזהר55 שתפלת העני קודמת לתפלת משה. וטעם הדבר הוא, דכיון שהעני אין לו כלום משלו הרי הוא בתכלית השפלות, ועי"ז יוכל לבוא יותר לבחי' המיצר להיות צעק לבם אל הוי', ולכן תפלתו קודמת לכל שאר התפלות, כדאיתא בזהר55 כיון דצלי (העני) צלותי' פתח כל כוי רקיעין וכל שאר צלותין דקא סלקין לעילא דחי לון כו', דכתיב תפלה לעני כי יעטוף, כי יתעטף מבעי לי', מאי כי יעטוף, אלא איהו עטופא לכל צלותין דעלמא ולא עאלין עד דצלותא דילי' עאלת כו', ובזכות תפלת העני מתקבלים כל שאר התפלות.

ה) והנה הענין דתפלה לעני שייך לא רק למי שהוא עני באמת, אלא גם לכאו"א מישראל, שגם מי שהוא עשיר, יכול לבוא להעילוי דתפלה לעני. והענין בזה, דהנה אמרו רז"ל56 לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך ויתפלל, לפי שאין גבהות לפני המקום, ואע"פ שאין ראי' לדבר, זכר לדבר57, שנאמר58 ממעמקים קראתיך ה', וכתיב תפלה לעני כי יעטוף. ומזה מוכח, שהענין דתפלה לעני שייך לכאו"א מישראל, גם למי שהוא עשיר, והיינו, שאף שמצד עצמו עומד הוא במקום גבוה, הרי הוא מעמיד את עצמו במקום נמוך להיות ממעמקים קראתיך ה' באופן דתפלה לעני, וכביאור תלמידי רבינו יונה על הרי"ף, שפשט הפסוק (ממעמקים גו') ר"ל מתוך הדחקים והצרות קראתיך, ולכן אמר שאינו ראי', ומביא הפסוק תפלה לעני כי יעטוף, שזה ודאי ר"ל שפל רוח כו', שתפלת השפל והעני נכנסת לפני המקום. וכמובן גם ממ"ש דוד בתפלתו כי עני ואביון אני, דהנה, להיותו מלך, הרי בודאי היו אצלו כל הענינים באופן של הרחבה בגשמיות כפשוטו, ואעפ"כ אמר כי עני ואביון אני, והיינו, לפי שנרגש אצלו שכל מה שיש לו אין זה מצד עצמו, ובודאי שאין זה באופן דכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה59, כי אם, מה שניתן לו מלמעלה, ואילו מצד עצמו הרי הוא במעמד ומצב דעני ואביון אני. וכמו שהוא בפנימיות הענינים, שענינו של דוד הוא ספירת המלכות [שבדרך כלל הרי זה בחי' מלכות דא"ס, ובדרך פרט הרי זה בחי' מלכות דאצילות], הרי ענינה של ספירת המלכות שהיא כוללת את כל עניני הספירות שלמעלה הימנה, והיא שורש לכל הענינים שלמטה הימנה, ואעפ"כ, הרי היא בבחי' ביטול לגמרי, דלית לה מגרמה כלום60.

ויש להוסיף בדיוק הלשון כי עני ואביון אני, לא רק עני, אלא גם אביון, שתאב לכל דבר61, שיש לפרש זאת למעליותא62, שכל דבר, גם דבר היותר נעלה, הרי הוא תאב אליו, והרי אי אפשר להיות תאב לדבר אא"כ יש לו שייכות אליו, וכמשל הידוע63 שאצל איש כפרי לא שייך שיחשוק בבת המלך כיון שאין לו שייכות אלי' כלל. וכן הוא גם ברוחניות הענינים, שלא שייך שיהי' תאב לדבר, אא"כ יש לו ידיעה בדבר, ולא רק ידיעה שכלית בלבד, אלא גם ההכרה וההרגש במוחו, שמזה נמשך גם בהרגש הלב שיהי' תאב לדבר זה. וכיון שהוא תאב לכל דבר, הרי מובן שיש לו שייכות לכל דבר, גם לדבר היותר נעלה. וזהו גם מ"ש64 ועיניך רואות וכלות אליהם גו' ואין לאל ידך, שיש לפרש זאת למעליותא, שגם כאשר מדובר אודות ענינים נעלים ביותר שאין ביכלתו להגיע אליהם בפועל (אין לאל ידך), מ"מ, יש לו שייכות אליהם, שיודע אותם ומכיר בהם כו', ולכן שייך שיהיו עיניו רואות וכלות אליהם. וזהו שאמר דוד כי עני ואביון אני, שכיון שהיתה לו ידיעה ושייכות לכל דבר, גם לדבר היותר נעלה, לכן הי' תאב לכל דבר, וביחד עם זה, הנה לאחרי כל מה שהי' לו בפועל, הי' בתכלית השפלות, בידעו שמצד עצמו אין לו מאומה, כשם שספירת המלכות לית לה מגרמה כלום.

ועד"ז מצינו גבי משה רבינו, דהנה, אף שנת"ל שתפלה למשה היא תפלת עשיר, מ"מ, הי' אצלו גם הענין דתפלה לעני, שזוהי התפלה דואתחנן, שביקש מתנת חנם65. והיינו מצד גודל ענוותנותו של משה רבינו, כמ"ש66 והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה [דכשם שהי' נעלה יותר מכל האדם אשר על פני האדמה, להיותו מבחר המין האנושי67, כמו"כ הי' עניו יותר מכולם], ומצד ענין הענוה הי' יכול להיות אצלו העילוי דתפלה לעני, כי, ענין העניות קשור עם ענין הענוה68, וכפי שמצינו במשיח שנאמר בו69 עני ורוכב על חמור, ופירש בתרגום ענותן, והיינו לפי שענוה הוא בחי' ביטול ושפלות, וע"י ענוה יכול להגיע למדריגת עני.

ומזה מובן גם בנוגע לתפלתו של כאו"א מישראל, שיכול להיות בה העילוי דתפלה לעני, כי, גם כאשר יש לו כל המצטרך, הרי הוא מרגיש שמצד עצמו אין לו מאומה. וע"ד שמצינו בזהר70 גבי רב המנונא71 סבא שהי' מתפלל על מזונו בשעה שהי' ערוך על שולחנו, והיינו, שלולי זאת שמזונו הי' ערוך על שולחנו לא הי' תאב להמזון, כיון שאינו שייך לזה (כנ"ל שכדי שיהי' תאב לדבר, צריך שתהי' לו שייכות אל הדבר), ולאידך גיסא, כאשר מזונו הי' ערוך על שולחנו, שאז יש מקום לההרגש דכחי ועוצם ידי כו', הי' אצל רב המנונא סבא ההרגש שגם עכשיו אין לו כלום מצד עצמו, עד שיבקש מהקב"ה בתפלתו.

ו) ויש לקשר זה עם מ"ש72 מי א-ל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו, ודרשו חז"ל73 לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים, וכמ"ש אדמו"ר מהר"ש בהמאמר שלפני מאה שנה74, שיש לומר שלשה טעמים על זה, כמבואר שם בארוכה. והענין בזה, שהיותו כשיריים אינו מצד למעלה, אלא שהוא משים עצמו כשיריים, ומובן, שהחידוש בזה אינו בשעה שהוא עני כפשוטו, אלא דוקא בשעה שהקב"ה נותן לו כל הענינים באופן של הרחבה, ואעפ"כ הרי הוא משים עצמו כשיריים, באופן של ביטול ושפלות, ועי"ז נעשה כלי להמשכת גילוי אור מבחי' גבוה מאד שמשם נושא עון כו'75. ומצד זה שייך הענין דתפלה לעני לכאו"א מישראל, כיון שמשים עצמו כשיריים ומעמיד את עצמו במצב של עני (ע"ד שישראל עושין עצמן רשין בר"ה לדבר תחנונים ותפלה), שאז יש בתפלתו העילוי דמן המיצר קראתי, ועי"ז נעשה ענני במרחב.

ז) והנה ע"פ משנת"ל (ס"ד) שכללות הענין דר"ה הוא באופן דרשה מתחילתה, מן המיצר קראתי, שעי"ז מתעשרת בסופה, ענני במרחב, כמודגש בקול השופר שיוצא מן המיצר מצדו הקצר, ועי"ז הוא במרחב ובהתפשטות בצדו הרחב, יובן גם מ"ש והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים גו' והנדחים גו', דכיון שלעתיד לבוא (ביום ההוא) צריך להיות גילוי נעלה ביותר שנמשך ע"י שופר גדול, שהוא למעלה מהגילוי דר"ה שנמשך ע"י שופר סתם, הרי גם ענין המיצר צריך להיות יותר מאשר ענין המיצר שבר"ה סתם, וזהו המיצר דהאובדים והנדחים, היינו, אלו שעבודתם היא בשלימות, אלא שמרגישים ועושים את עצמם לאובדים ונדחים, מצד ההתבוננות שלגבי הרוממות דאוא"ס גם העבודה האמיתית לחטא יחשב, ומצד זה הם בתכלית המיצר, ועי"ז נמשך תכלית המרחב דשופר גדול, כמשנת"ל בארוכה76.

ח) וביאור הענין, דהנה ידוע77 שבראש השנה חוזרים כל הדברים לקדמותן וצריך להמשיך רצון חדש על בריאת העולמות, עד שיומשך אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה (כמבואר באגה"ק78 ). ועל זה אמרו רז"ל79 אמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר. והענין בזה, שהקב"ה מבקש מישראל שיאמרו פסוקי מלכיות כדי להמשיך מבחי' התנשאות העצמי להיות תמליכוני עליכם, היינו, שלא יהי' רק בבחי' מלך שמו נקרא (שזהו בחי' התפשטות לבד מבחי' הרוממות80 ) ח"ו, אלא שיהי' גילוי ההתנשאות והרוממות להיות מלך על ישראל, ועל ידם גם על העולם כולו, כמ"ש81 מלוך על העולם כולו בכבודך כו' וידע כל פעול כי אתה פעלתו כו', ועד שתהי' מלכותו בכל משלה82, אפילו על אלו שעליהם צריך להיות ענין של ממשלה בעל כרחם83. וכללות הענין דמלכיות הוא המשכת בחי' ממכ"ע84. וענין זכרונות הוא המשכת בחי' סוכ"ע84, כי, ענין הזכרון שייך על דבר רחוק, והיינו, לפי שלגבי בחי' הסובב הרי העולמות בבחי' ריחוק מקום, דכלא ממש חשיבי. וענין הזכרון נעשה ע"י נש"י דוקא (יעלה זכרונכם לפני לטובה)85, כי, נש"י הם חצובות מתחת לכסא הכבוד86, שזוהי מדריגת הנשמה כפי שהיא בבחי' מציאות בהיותה בעולם הבריאה שנקרא עולם הכסא87, ויש גם מדריגות נעלות יותר כו', ועד כפי שנש"י מושרשים בעצמותו ית', וכמ"ש88 יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה, שבהם היא בחירת העצמות, ולכן נעשה על ידם ענין הזכרון, שתהי' ההמשכה מבחי' סוכ"ע לבחי' ממכ"ע להיות מלך על כל הארץ. ובמה בשופר, היינו, שכדי להמשיך מבחי' סוכ"ע לבחי' ממכ"ע, צ"ל המשכה מבחי' שלמעלה גם מסוכ"ע, וזהו ענין השופר, שעל ידו נמשך מבחי' שלמעלה גם מסוכ"ע84, וענינו בספירות הוא ספירת הבינה89. ועוד זאת, שענין השופר (במה בשופר) הוא כדי לפעול ההמשכה למטה, והיינו ע"י התקיעה בשופר דוקא שנעשה מקרן של בהמה, אשר רוח הבהמה היא היורדת למטה90 (אפילו רוח הבהמה, ועאכו"כ הבהמה עצמה), ולכן נעשית עי"ז ההמשכה למטה מטה91.

אמנם כל זה הוא הסדר כאשר עולם כמנהגו נוהג, שאז פעולת השופר דר"ה היא להמשיך מסוכ"ע בממכ"ע. אבל כאשר מתקרבים אל הזמן שעליו נאמר ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו גו'92, שאפילו בדומם ממש יתגלה אלקות, ויתירה מזה, מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים93, שהארץ שהיא בחי' עלמא דאתגלייא תהי' כמים לים מכסים, כמו עלמא דאתכסייא, והיינו94 שיומשך בחי' סוכ"ע להיות בבחי' גילוי ממש (ואז יומשך בחי' סובב מבחי' עליונה יותר, שיומשך מבחי' עליונה הרבה יותר להיות בבחי' סובב), אזי גם השופר יהי' נעלה יותר מהשופר סתם דר"ה, והו"ע שופר גדול, שעל ידו תהי' ההמשכה מבחי' שלמעלה מסוכ"ע, שהרי גם בחי' סוכ"ע, אע"פ שאינו מתלבש ונתפס בתוך העולמות, מאחר שהוא בחי' סובב ומקיף לעלמין, א"כ הוא בגדר בחי' עלמין, אבל עצמותו ית' מובדל לגמרי מגדר בחי' עלמין, אפילו מלהיות מאיר בבחי' סובב ומקיף, ויתגלה לעת"ל. וזהו גם מש"נ יתָקע (ולא יתְקע) בשופר גדול, כיון שלא קאי על מ"ש לעיל מיני' (והי' ביום ההוא) יחבוט הוי' גו' (כנ"ל ס"ג), כי, שם הוי' הוא בציור ד' אותיות שזהו"ע של הגבלה כו', ואילו התקיעה בשופר גדול היא מבחי' העצמות שלמעלה מכל ענין של מציאות והגבלה, ולמעלה מגילויים כו'. ועי"ז יהי' גם כללות ענין הגאולה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי, שזהו שהגאולה העתידה תהי' נעלית יותר מהגאולה ממצרים, ועד כדי כך, שלעת"ל יזכירו יצי"מ בדרך טפל בלבד95, כי, אע"פ שגם הגאולה ממצרים היתה למעלה מהגבלה, מ"מ, היתה לה שייכות להגבלה כו', משא"כ הגאולה העתידה תהי' למעלה מהגבלה לגמרי, באופן שיהיו לך לבדך ואין לזרים אתך96, אנא ומלכא בלחודוהי97, ואילו המציאות דאוה"ע תהי' בדרך טפל בלבד, כמ"ש98 ועמדו זרים ורעו צאנכם. וזהו שלעת"ל כתיב99 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, נ' פלאות100, שגם לגבי יצי"מ הרי זה בבחי' פלאות.

ומזה מובן שבתור הכנה לזה צריכה להיות גם עבודת האדם באופן כזה, היינו, שלא מספיקה העבודה דבכל לבבך ובכל נפשך101, שהו"ע העבודה דכחות פנימיים, ולא מספיקה גם העבודה דבכל מאדך101, שהו"ע של מס"נ פרטי על ציווי פרטי102 (קב"ע פרטי על ענין פרטי), אלא צריך לצאת מכל המציאות וההגבלות כו'. והו"ע תכלית הביטול לגמרי, שלא זו בלבד שמרגישים ועושין עצמם עניים ורשין (שהו"ע הקריאה מן המיצר שבכל ר"ה, רשה בתחלתה), אלא יתירה מזה, שמרגישים ועושים עצמם אובדים ונדחים (כנ"ל), ומצד זה הם בתכלית המיצר, ועי"ז נמשך תכלית המרחב דשופר גדול.

ט) והנה נוסף על משנת"ל הענין דהאובדים והנדחים כפי שהוא בעבודה הרוחנית, צריך להיות קיום היעוד דיתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים כפשוטו, שהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו103, והוא העיקר, ככל עניני התורה שניתנה בעולם העשי', עולם הפשט. ובהקדים שענין זה מודגש בראש השנה, שמצות היום בשופר104. דהנה ידוע שתק"ש הו"ע התעוררות רצון פשוט בנפש האדם, שעי"ז דוקא ממשיכים רצון חדש כו'. ולכאורה, למה לא מספיק התעוררות הרצון פשוט בנפש בקלא פנימאה דלא אשתמע105, אלא לתקוע בשופר גשמי דוקא. אך הענין הוא, דכיון שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים106, צריכים להיות כל ההמשכות למטה דוקא, ולכן לא מספיקה העבודה הרוחנית בקלא פנימאה דלא אשתמע, ולא מספיק אפילו קלא דאשתמע כפי שהוא בקול האדם, אלא צ"ל קול שופר מקרן של בהמה דוקא, שיורדת למטה (כנ"ל), והיינו, שע"י עבודת האדם, שרוח האדם העולה למעלה, שעובד עבודתו בשופר של בהמה דוקא, אזי נמשכת ההמשכה למטה. וכן הוא בכל עניני התורה, שצריכים להיות כפשוטם למטה דוקא. ומזה מובן גם בנוגע להכתוב והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו', שענין זה צריך להיות כפשוטו דוקא.

והענין בזה, דהנה, ישנם יחידי סגולה מבנ"י שבחרו אותם – לפי שכך עלה ברצונו ית', מפלאות תמים דעים107 – להיות בארץ אשור ובארץ מצרים, במעמד ומצב שאין מניחים אותם ללמוד תורה ולקיים מצוות, ואעפ"כ, הנה בכל יום ויום (ובאופן דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים108 ) עומדים הם בנסיונות רבים וגדולים, עד לנסיונות שלמעלה מהכחות והאפשרויות שלהם, ולומדים תורה ומקיימים מצוות, ומחנכים בנים ובנות להיות זרע ברך ה'109 לומדי תורה ומקיימי מצוות ומקדשי שם שמים ברבים. ומובן, שאצלם מודגש הענין דמן המיצר קראתי בתכלית המיצר, באופן דתפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו, שרצונו להיות לפני ה' כו'. ועי"ז ממשיכים להיות ענני במרחב, ועד לתכלית המרחב, שזהו"ע התקיעה בשופר גדול דלעת"ל, שתעורר גם את אלו שנמצאים במעמד ומצב דהאובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים כפשוטו (כנ"ל ס"א-ג).

י) ויהי רצון שכיון שכבר התחיל בגשמיות הענין של ובאו גו' בארץ אשור גו' בארץ מצרים, שכבר יצאו משם חלק מהם110, הרי זה ימהר את יציאת הנשארים, ועד מהרה ירוץ דברו111, כפי שמצינו בענין הנבואה112, שע"י פעולת הנביא לקשר את הנבואה בדבר גשמי, נמשך קיום הנבואה באופן דעד מהרה ירוץ דברו, והיינו, שבקרוב ממש יצאו משם כולם, בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו113, לא תשאר פרסה114, וכספם וזהבם אתם115, לא רק כסף וזהב רוחניים, שהו"ע אהבה ויראה (כמבואר בתו"א116 ), אלא גם כסף וזהב גשמיים, היינו, שהקב"ה יתן להם גם עניניהם הגשמיים בהרחבה, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה44, ועד כדי כך, שיהי' להם אפילו זהב, שאין העולם מוכרח בו ואין העולם ראוי לו, כמארז"ל117 לא נברא זהב אלא בשביל ביהמ"ק, ובלשון הכתוב118 בתים מלאים כל טוב גו' כרמים וזיתים גו', ועאכו"כ בנים ובנות כו'.

ועוד זאת, שענין זה הוא הוכחה שכבר התחיל הענין דיתקע בשופר גדול (כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר119 שהענין דיתקע בשופר גדול ובאו האובדים וגו' יהי' קודם ביאת המשיח, ערב הגאולה), והיינו, שענין זה הוא הכנה וכלי להגאולה השלימה ע"י משיח צדקנו, וע"ד המבואר באגה"ק120 בענין פדה בשלום נפשי121, שהו"ע היציאה מהגלות של ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל, שעי"ז נעשה יציאת השכינה הכללית מהגלות, שזוהי הגאולה הכללית דכללות בנ"י, שעז"נ והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים, וכל זה יהי' בקרוב ממש, ובשנה זו, ובאופן של שמחה, כי, אע"פ שנאמר בבכי יבואו122, הרי בהמשך הכתוב נאמר ובאו ורננו במרום ציון123, שמזה מובן, שבכי' זו היא בכי' של שמחה מצד שלימות התשובה באופן דהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה124, וכמ"ש125 שמחת עולם (שפירושה שמחה נצחית) על ראשם, על כל ישראל שיצאו מהגלות בחסד וברחמים, בעגלא דידן בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו, שיוליכנו קוממיות לארצנו.