שיחת ש"פ בהעלותך, י"ט סיון, ה'תשכ"ה

בס"ד. שיחת ש"פ בהעלותך, י"ט סיון, ה'תשכ"ה.

בלתי מוגה

א. הביאור בפירוש רש"י ריש פרשתנו1, "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה אז דעתו, כשלא הי' עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה, חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות",

– דכיון שהדלקת הנרות התחילה בהקמת המשכן בר"ח ניסן, ובודאי נאמר כבר לפנ"ז הציווי על זה2, עכצ"ל, שסמיכותה לאחרי קרבנות הנשיאים היא "לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה אז דעתו .. אמר לו הקב"ה וכו'".

וכיון שסיבת חלישות דעתו היא "שלא הי' עמהם בחנוכה" (בחשבו שהסיבה לכך היא בגלל שעדיין נשאר רושם מחטא העגל3), הנה המענה של הקב"ה הוא, שגם הדלקת המנורה נחשבת לחינוך, ובאופן נעלה יותר מחנוכת המזבח ("שלך גדולה משלהם"), לפי ש"אתה (לא כמו קרבנות הנשיאים שהקריבום הכהנים) מדליק ומטיב (ההדלקה וגם ההכנה, ולא כמו הנשיאים שעל ידם היתה רק התחלת החנוכה4) את הנרות" (שמקומם בפנים, ולא כמו חנוכת הנשיאים על המזבח החיצון).

והחינוך שע"י הדלקת אהרן הוא גם לאחרי שמשה הדליק המנורה ביום השמיני למילואים, כי, ההדלקה ע"י משה היתה חידוש וענין מיוחד – בבוקר, ואילו ההדלקה בין הערביים, כבכל יום, היתה ע"י אהרן, שהוצרכה להיות על ידו דוקא, בתור חנוכת המנורה; וחנוכה זו נמשכה עד גמר חנוכת הנשיאים, כשם שחנוכת הנשיאים היתה בכל י"ב הימים, גם לאחרי קרבנו של הנשיא הראשון.

וכדי להדגיש שאין זה רק בתור נחמה, אלא כן היא האמת – אמר לו הקב"ה "חייך"5.

וההוראה6 בענין הדלקת הנרות דנש"י7, "נר8 ה' נשמת אדם"9, מתוך מס"נ, בידעו שזהו ענין שנוגע לחייו10, "חייך" –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 92 ואילך.

ב. ויש להוסיף, שהמעלה של הדלקת המנורה – "שלך גדולה משלהם" – מתבטאת גם בנוגע לימי חנוכה, כמ"ש הרמב"ן11 (והובא בדרושי חסידות12) בפירוש דברי המדרש13 במענה הקב"ה לאהרן, "הקרבנות כל זמן שביהמ"ק קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה", "לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו".

[ויש להעיר, שלפי פירוש הרמב"ן שהרמז הוא על נרות חנוכה שנוהגים גם בזמן הגלות, יש לבאר גם הדיוק ד"חייך", מלשון שבועה, כי, כדי שיהיו נרות חנוכה נוהגים גם בזמן הגלות צריך להיות תחילה ענין של חורבן וגלות, כתוצאה מענין החטאים כו', כך, שאין הכרח בדבר, שהרי ישנו ענין הבחירה כו'. ובמכ"ש ממ"ש הרמב"ן14 שגם הבטחה לטובה יכולה להתבטל ע"י החטא, ועאכו"כ שנבואה רעה יכולה להתבטל. ולכן הי' צורך בענין של שבועה – "חייך" – ביחס לנרות חנוכה, היינו, שנגזר מלמעלה בשבועה שיהי' ענין הגלות, שדוקא עי"ז "שלך גדולה", גם בגלות].

והענין בזה – שגם במעמד ומצב ירוד ביותר, ש"טמאו כל השמנים שבהיכל"15, מוצאים "פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול", ועד"ז הכה"ג שבכל דור דור, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, והוא מדליק את "נר ה' נשמת אדם"9 שבכל אחד מישראל.

ועד שבאים למעמד ומצב ד"טהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך .. להודות ולהלל לשמך הגדול"16 (שם הוי'17, כמ"ש18 "לך הוי' הגדולה"), כפי שיהי' לעתיד לבוא19, בביאת משיח צדקנו, למטה מעשרה טפחים, בקרוב ממש.

* * *

ג. מאמר (כעין שיחה).

* * *

ד. הביאור בפירוש רש"י סוף פרשתנו, על הפסוק "והעם לא נסע", "זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור, שנאמר20 ותתצב אחותו מרחוק וגו'",

– שענין זה לא הי' מצד סכנת נפשות (שהרי גם לולי זאת לא היתה מרים נשארת במדבר לבדה), אלא מצד כבוד, דכיון שהיתה צריכה להסגר שבעת ימים "מחוץ למחנה", וגדר ה"מחנה" הוא רק בשעת החני', לכן לא נסעו עד האסף מרים, כדי ששבעת ימי ההסגר יסתיימו בהקדם האפשרי.

וזהו מדה כנגד מדה, כי גם מה שנתעכבה למשה לא הי' מצד סכנת נפשות (שהרי עמדה "מרחוק" ולא יכלה להועיל), אלא שקיצרה את זמן צערו של משה בהמתינו ל"אשה מינקת מן העבריות"21.

והחילוק בין לשון רש"י ש"חלק לה המקום" ללשון המשנה22 "נתעכבו לה ישראל", שתלוי בכך אם העיכוב הי' רק בידי שמים, "לפי העלות הענן"23, או שהי' תלוי גם ברצונם של בנ"י (שהרי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"24, והנהגת הקב"ה היא מדה כנגד מדה (כתוכן דברי המשנה שם), לפי אופן הנהגת בנ"י25) –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 132 ואילך.

ה. ויש להוסיף, שמביאור הנ"ל בדברי המשנה "נתעכבו לה ישראל", דאע"פ שנסיעתם תלוי' ב"העלות הענן", מ"מ, הא גופא הי' תלוי בישראל שלא רצו לנסוע – יש גם הוראה בעבודת ה':

ישנם השואלים26: מהו הטעם שכאשר רוצים לעסוק בעניני עבודה, אזי מתעוררים קשיים כו' ("עס קומט אָן אַזוי שווער") – הרי הקב"ה הי' יכול לסדר שלא יהי' קשה כל כך?!

והתירוץ על זה – שסיבת הקושי היא בגלל שיתכן שמלכתחילה הרצון שלו לעסוק בעבודה אינו באמת, ולכן מתעוררים קשיים כו', ואז יצטרך להתגבר עליהם עי"ז שיתעורר ברצון אמיתי.

ונקודת הענין – שהכל צריך להתחיל ממנו, בכח עצמו דוקא, ובלשון חז"ל27: "בא ליטהר", שצריך להתחיל ממנו, ואז – "מסייעין לו" [ואם ח"ו מתנהג להיפך – "בא לטמא", גורם שמלמעלה עכ"פ "פותחין לו", דאע"פ שאין "מסייעין לו", מ"מ עכ"פ28 "פותחין לו פתח הטומאה ויכנס בה"29], ועד שעל ידי עבודת האדם הקב"ה משנה את כל הסדר – "קערט אַ וועלט", בנוגע לכל סדר ההשתלשלות.

וכמו בנדו"ד, שרצונם של בנ"י להתעכב כדי לחלוק כבוד למרים, פעל שלא יעלה הענן, ובנ"י נשארו ב"חצרות" שבוע נוסף – אף שזהו היפך הסדר (כפי שנקבע ע"פ סדר השתלשלות), שהרי בנ"י מצד עצמם היו מוכנים לנסוע, כיון שכבר סיימו לברר את כל הניצוצות שהיו ב"חצרות"!

וזוהי ההוראה מלשון המשנה "נתעכבו לה ישראל" – שבנוגע להלכה למעשה (שזהו דרך הלימוד במשנה) צריך לידע שהעיקר תלוי בהנהגת בנ"י30.