בס"ד. שיחת ש"פ אחרי, מבה"ח וער"ח אייר, ה'תשכ"ה.

בלתי מוגה

א. פרשת אחרי באה בהמשך לפרשת שמיני שבה מסופר אודות יום השמיני למילואים, שבו היתה תכלית השלימות דהקמת המשכן, ובין הענינים הנעלים שהיו אז, הי' גם הענין ד"בקרבתם לפני ה'"1 אצל נדב ואביהוא2.

וכמבואר במאמר הידוע של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע3, שהענין ד"בקרבתם לפני ה'" שהי' אצל נדב ואביהוא הו"ע של מעלה – שהרי לפי הפירוש הפשוט, אינו מובן: על נדב ואביהוא נאמר4 "בקרובי אקדש", שהיו גדולים יותר אפילו ממשה ואהרן, ואיך יתכן שהי' אצלם ענין של חטא? – ועכצ"ל שהענין ד"בקרבתם לפני ה'" כשלעצמו לא הי' בו ענין של חטא, ואדרבה, זוהי מדריגה נעלית בעבודה; החסרון הוא רק שהענין ד"בקרבתם" הי' באופן ד"וימותו", שהי' אצלם רצוא ללא שוב.

ובהמשך לזה נאמר בפרשתנו: "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו" (שזהו המאורע אודותיו מסופר בפ' שמיני) – "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש וגו'", שעי"ז מבטיחים שלא יהי' רצוא ללא שוב.

ומובן, שזוהי מעלה ושלימות נעלית יותר מהמעלה והשלימות שבפ' שמיני – לא רק מצד השוב שלאחרי הרצוא, אלא המעלה היא כבר בהרצוא, שהוא באופן אחר, וכידוע3 בפירוש מאמר רז"ל5 "נכנס בשלום ויצא בשלום", שהסיבה לכך ש"יצא בשלום" (שוב שלאחרי הרצוא) היא בגלל ש"נכנס בשלום" (שהרצוא הי' באופן שלאחריו יהי' שוב)6.

ב. והנה, אע"פ שהכניסה אל הקודש כדבעי, כהמשך הכתוב "בזאת יבוא גו' בפר בן בקר וגו'", שייכת לכהן גדול, ודוקא בזמן שביהמ"ק קיים ויש קדה"ק בתקפו* (אבל בזמן הזה לא שייכת הכניסה אל הקודש, וגם לא הקרבת הקרבנות שעל ידם תהי' הכניסה אל הקודש כדבעי), מ"מ, הרי "התורה היא נצחית"7.

*) משא"כ כשהי' הארון והכפורת בשדה פלשתים וקרית יערים (זבחים קיח, ב), ושולחן ומנורה הוי בנוב וגבעון (שם קיב, ב), שהי' זה יותר מעשרים שנה, והוא הדין אם הי' מאות בשנים – קרוב לומר שאין איסור כניסה, כיון שהארון וכפורת נמצאו במק"א מקודש (ולא – שנגנזו) – ואין הזמ"ג לחפש בזה.

ולא עוד אלא שקרוב לומר שבאם הייתה נהרסת המחיצה וההבדלה בין קדה"ק ושאר הבית בזמן ביהמ"ק אפילו (וכגון קודם נצחון החשמונאים וכיו"ב) – מחוייבים בתמיד וכיו"ב ואין איסור כניסה (עכ"פ במיוחד) לקדה"ק. ונפק"מ גם בזמה"ג – היש מה"ת תוס' איסור בנוגע למקום קדה"ק. ואכ"מ.

ונצחיות התורה היא לא רק בנוגע ללימוד התורה, אלא גם בנוגע לקיום מצוות התורה, כי, אע"פ שהמצוות שקיומם גם בזמן הזה הם מתי מספר8, הרי זה רק בנוגע להקיום בגשמיות, אבל ברוחניות ישנו גם בזמן הזה הקיום של כל המצוות.

וכידוע9 בענין "ונשלמה פרים שפתינו"10, שלימוד התורה בזמן הזה בהלכות הקרבנות הוא בתור "תשלומין" להקרבת הקרבנות, וכמארז"ל11 "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה וכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת", והיינו, שע"י לימוד הלכות הקרבנות ישנו (לא רק הענין דלימוד התורה, אלא) גם קיום מצות הקרבנות, אף שהקרבתם בגשמיות אינה שייכת בזמן הזה.

וזוהי מעלת התורה לגבי מצוות: מצוות – יש להם מדידה והגבלה, כמו מצות הקרבנות, שתלוי' בביהמ"ק, במזבח ובכהנים; משא"כ בלימוד הלכות הקרבנות, הנה גם איש זר אשר לא מבני הכהנים, ובזמן הזה שאין ביהמ"ק ומזבח, נחשב לו "כאילו הקריב כו'".

ג. ובענין זה יש חידוש גדול:

בדרך כלל מבואר טעם החילוק בין מצוות שיש בהם מדידה והגבלה לתורה שאין בה מדידה והגבלה, שזהו לפי שמצוות קשורים עם זמן ומקום, ואילו תורה היא למעלה מזמן ומקום. וע"ד החילוק שבין איברים לדם12; ובזה ניתוסף חידוש –ש"כל העוסק בתורת כו' כאילו הקריב כו'", היינו, שלא זו בלבד שע"י התורה יש לו הענין שלמעלה מהזמן, אלא שע"י התורה יש לו גם את ענין המצוות – "כאילו הקריב כו'" – כפי שהם פרטים מחולקים ובמדידת הזמן והמקום.

ולכאורה צריך ביאור: הניחא שע"י לימוד התורה מתעלה יהודי למעלה מזמן ומקום; אבל איך אפשר שעי"ז יהי' אצלו גם ענין המצוות כפי שהם באופן של התחלקות פרטים?!

אך מצינו דוגמא לזה בענין התשובה:

בנוגע לר' אלעזר בן דורדיא שעליו אמרו13 "יש קונה עולמו בשעה אחת", ידועה השאלה14: כיון שלא היו לו תורה ומצוות, הרי לא היו לו "כלים", וא"כ, איך הי' יכול לקנות עולמו?!

והתירוץ על זה14 – לא שמצד מעלת התשובה (שלמעלה מתומ"צ) אין צורך בכלים;

– בודאי יש צורך בכלים. וזהו כל החידוש של עולם התיקון על עולם התוהו, שצ"ל אורות בכלים דוקא. ובענין זה התבטא החטא של נדב ואביהוא, שאצלם הי' סדר ההנהגה של עולם התוהו: רצוא ללא שוב, אורות ללא כלים –

אלא, שמצד מעלת התשובה ניתנו לו גם "כלים" – הכלים של יוחנן כהן גדול ש"שימש בכהונה גדולה שמונים שנה כו'"15.

וכמו שמצינו בענין התשובה – כן הוא גם בענין התורה, שעלי' אמרו16 "המאור שבה הי' מחזירן למוטב", וכדאיתא במפרשים17 ש"המאור שבה" היינו פנימיות התורה, שעל ידה מחזירים את הניצוצות שהיו בקליפה בגלל משך הזמן שלמד תורה שלא לשמה18, ומעלים אותם לקדושה.

ומזה מובן גם שע"י פנימיות התורה נותנים מלמעלה ה"כלים" שנמשכים ע"י מעשה המצוות.

ד. ומכל זה מובן, שהענין ד"בזאת יבוא גו' אל הקודש גו'", כפי שהוא ברוחניות – שייך גם עתה, ואצל כל אחד מישראל (לא רק כהן, ובודאי לא רק כה"ג), ולא רק "אחת בשנה"19, אלא גם בכל השנה כולה, כי, ההגבלות על הכניסה אל הקודש הם רק בנוגע לכניסה בגשמיות, אבל לא בנוגע לכניסה ברוחניות, שנעשית ע"י "ונשלמה פרים שפתינו" – לימוד התורה.

וככל הענינים – מרומז גם ענין זה בנגלה דתורה20:

על הפסוק "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא גו'", איתא בתו"כ: "אחיך באל יבוא ואין משה באל יבוא". ומפרש הראב"ד, שאצל משה רבינו לא היתה ההגבלה ד"אל יבוא בכל עת" (וגם לא ההגבלה ד"בזאת יבוא גו' בפר בן בקר גו'"), אלא הי' יכול לבוא לקדש הקדשים בכל עת שירצה (וללא קרבנות מיוחדים).

ואף שיש שחולקים על הראב"ד21 – הרי דברי התו"כ לפי פירוש הראב"ד הובאו בשל"ה22, וגם בדברי הצ"צ23, ומבאר זאת ע"פ חסידות, שזהו לפי שענינו של משה הוא תורה, כמ"ש24 "זכרו תורת משה עבדי", וכפי שלומדים בשבת זו בפרקי אבות25: "משה קיבל תורה מסיני", והתורה היא למעלה מהגבלות הזמן, ולכן הי' משה יכול לבוא אל הקודש בכל עת שירצה.

וכאן רואים ענין נוסף במעלת התורה (על המצוות): נוסף לכך שאצל משה (שענינו תורה) לא היו הגבלות, והי' יכול ליכנס אל הקודש בכל עת שירצה, הנה עוד זאת, שגם כניסת אהרן אל הקודש כדבעי נפעלה ע"י משה דוקא – "וידבר ה' אל משה גו' דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש גו' בזאת יבוא גו'", היינו, שציווי זה נאמר למשה, ומשה הוצרך לומר לאהרן ולפעול עליו שכניסתו אל הקודש תהי' בשלום.

ה. ומזה מובן, שגם ההוראה שבפרשת השבוע שהכניסה אל הקודש תהי' כדבעי, שייכת גם עתה בנוגע לכל אחד מישראל (שהרי הכניסה אל הקודש ברוחניות שייכת לכל אחד, בכל זמן ובכל מקום):

בשעה שיהודי עומד באמצע ק"ש, שאז נדרשת ממנו תנועה של מס"נ, "בכל מאדך"26, לצאת מכל המדידות וההגבלות – הנה באותה שעה דורשים ממנו שהתפילין של ראש והתפילין של יד יהיו מונחים במקומם המדוייק; באמצע המס"נ דק"ש – צריך למשמש בתפילין27, ולהבטיח שמקומם מכוון כראוי28.

ושני ענינים אלו – רצוא ושוב – כיון שתורת-אמת דורשת אותם, צריכים שניהם להיות באמת, היינו, לא בשביל הזולת, להכריז "ה' אחד" בקול גדול כדי שחבירו יחשוב שהוא אוחז ב"מסירת-נפש", וביחד עם זה, להראות "קונץ" שביחד עם המס"נ יכול הוא לשמור ולדייק על התפילין... אלא שני הענינים צריכים להיות באמת, אדעתא דנפשי'.

ולכאורה, איך יכולים להיות שני הענינים ביחד: הרי לא שייך למדוד את המס"נ ד"בכל מאדך" שתהי' עד כאן ותו לא, כי, כאשר יש ענין של מדידה, אין זו מס"נ ואין זה "בכל מאדך"; וכיון שנמצא במעמד ומצב של מס"נ ו"בכל מאדך" לאמיתתו, למעלה ממדידה והגבלה – איך אפשר להבטיח שבשעת מעשה יהי' אצלו גם ענין ה"שוב"?!

ועל זה באה ההוראה: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש" – שהכניסה אל הקודש צריכה להיות מתוך ביטול29; לא בגלל שרצונו לבוא אל הקודש, אלא בגלל שזהו רצון העליון. וכאשר הכניסה אל הקודש היא בביטול, בכדי להשלים את הכוונה העליונה – אזי אין סתירה בין ה"רצוא" ל"שוב", כיון ששניהם נעשים מצד הכוונה העליונה, וכאמור לעיל, שכאשר "נכנס בשלום" אזי גם "יצא בשלום"30.

ו. ויש להוסיף בביאור העילוי דפרשת אחרי ("בזאת יבוא גו'", כניסה בשלום) לגבי פרשת שמיני ("בקרבתם לפני ה' וימותו") – בשייכות ליום הש"ק שלאחרי אחרון של פסח:

בנוגע ליום השמיני למילואים (אודותיו מדובר בפ' שמיני) מצינו31 שהוא בדוגמת כינור של ימות המשיח שיהי' של שמונה נימין32, שהוא נעלה יותר באין ערוך מהכינור של ביהמ"ק שהי' של שבעה נימין32.

וענין זה הוא ע"ד העילוי דאחרון של פסח לגבי ראשון של פסח: היו"ט דראשון של פסח קשור עם הגאולה ממצרים (שבהמשכה הי' הענין דמ"ת, משכן וביהמ"ק – כינור של שבעה נימין); ואילו היו"ט דאחרון (שמיני) של פסח – קשור עם הגאולה העתידה לבוא ע"י משיח33.

ולהעיר, שהקביעות דיום השמיני למילואים – ר"ח ניסן – היא באותו יום בשבוע שבו חל יום ראשון של פסח ואחרון של פסח, כי, בשמיני למילואים היתה לא רק הקמת המשכן (דעכשיו, ששייך ליצי"מ, ראשון של פסח), אלא גם הכנה לכינור של שמונה נימין שבימות המשיח (ששייך לאחרון של פסח), ועד ש"אותו יום נטל עשר עטרות"34 – עשר שלמעלה גם משמונה.

אמנם, לאחרי כל העילויים שישנם בשמיני למילואים (שכולל גם הגילויים דימות המשיח), יכולים להיות "שקועים" ("פאַרטרונקען") בהגילויים דימות המשיח באופן של רצוא בלבד; והשלימות האמיתית היא בפרשת אחרי – שענינה לפעול שתהי' המשכת אורות בכלים, "נכנס בשלום ויצא בשלום".

וענין זה (שהעילוי דפ' אחרי לגבי פ' שמיני הוא גם בנוגע לענין דימות המשיח שבפ' שמיני) מרומז בכך שפרשת אחרי קורין ביום הש"ק שלאחרי אחרון של פסח (היו"ט הקשור עם הגאולה העתידה לבוא ע"י משיח), שבו נעשית העלי' והשלימות דאחרון של פסח, כידוע35 שכל ימי השבוע עולים ביום הש"ק שלאחריהם.

ולהעיר, שגם בקביעות שנה זו שאחש"פ חל בשבת, ולכאורה אפשר לומר שאינו עולה בשבת שלאחריו, הנה האמת היא, שגם הוא עולה בשבת שלאחריו, כי, ביום השבת יש שני ענינים: (א) שייכותו לימי השבוע שלפניו, שמתעלים בו (כנ"ל), (ב) שייכותו לימי השבוע שלאחריו, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"36. וכיון שימי השבוע דפ' אחרי מתברכים מיום השבת שלפניהם, אחש"פ, הנה כאשר מתעלים בשבת שלאחריהם, אזי גם השבת שבהם, שזהו השבת שלפניהם שממנו נתברכו, עולה ונכלל בשבת שלאחריו.

ונוסף לזה: כתיב37 "מגיד דבריו ליעקב גו'", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"38. וכיון שישנו ציווי "מעלין בקודש ואין מורידין"39 (ח"ו), הרי מובן שגם סדר ההמשכות מלמעלה הוא באופן שהולך ונמשך בעילוי אחר עילוי; כשם שבעבודתו של יהודי ניתוסף עילוי מיום ליום ע"י ההוספה בתומ"צ, כך גם למעלה כביכול.

ומזה מובן, שכיון שיום הש"ק פ' אחרי בא לאחרי אחש"פ, ה"ה נעלה יותר ממנו. והעילוי הוא לא רק בענין הברכה שנמשכת מאחש"פ שחל בשבת בימים שלאחריו, אלא גם בענין השייך לימים שלפניו, וגם בענינו מצד עצמו, שגם הוא עולה ונכלל ביום הש"ק פ' אחרי.

והעילוי הוא – כאמור – שבאחש"פ מצד עצמו יכול להיות הגילוי דהארת המשיח (בדוגמת יום השמיני למילואים) באופן של רצוא ללא שוב, ואילו בש"פ אחרי נעשה הענין ד"בזאת יבוא גו'", ששולל שהענין ד"בקרבתם לפני ה'" יהי' באופן ד"וימותו" ח"ו, אלא אדרבה, שתהי' ההתקשרות עם חיי החיים.

* * *

ז. הביאור בפירוש רש"י ריש פרשתנו, "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'", "מה תלמוד לומר, הי' רבי אלעזר בן עזרי' מושלו משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו, אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו, אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן"40,

– שהצורך בזירוז מיוחד ("שלא תמות כדרך שמת פלוני") הוא בגלל שאצל אהרן היתה תשוקה גדולה וצמאון להקב"ה, "חולת אהבה"41, ולכן נמשך להכנס לקדש הקדשים, ולולי זירוז זה יתכן שלא הי' מקיים את הציווי42 – בדוגמת חולה, שמצד גודל החמימות משתוקק להתקרר ע"י אכילת צונן (משל לכניסה אל הקודש להקריב קרבנות שנקראים בשם אכילה) או עכ"פ ע"י שכיבה בטחב (משל לכניסה אל הקודש ללא קרבנות), צריך הרופא להזהירו "שלא תמות כו'".

ומשל זה אמר ראב"ע, שנתמנה לנשיא בצעירותו בגלל שהי' חכם, עשיר ומיוחס, ונעשה לו נס ש"אהדרו לי' תמני סרי דרי חיוורתא"39, והיינו, שה"יחוס" (שהי' עשירי לעזרא) הועיל לו אפילו בנוגע לחכמה (אף שבדרך כלל צריך להתייגע על זה)43, ולכן ס"ל שגודל התשוקה של נדב ואביהוא ("בקרבתם לפני ה'") היתה בגלל היותם "בני אהרן", ומזה מובן גודל התשוקה שהיתה אצל אהרן אביהם –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ז ע' 117 ואילך.

* * *

ח. המשך הביאור בענין גזירה דרבה בשייכות לפסח שחל בשבת44 – נכלל בלקו"ש ח"ז ע' 48 ואילך.

* * *

ט. מאמר (המשך לד"ה ונחה עליו רוח ה' גו' דאחרון של פסח)45.

* * *

י. בהמשך להמדובר לעיל (במאמר) אודות ענין המס"נ שבזמן הגלות – יש להוסיף ולבאר בנוגע למה ששאלו אודות המדובר במאמר דאחרון של פסח:

נתבאר במאמר46, שכיון שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, הנה בכדי שלעתיד לא יהי' הצמצום מסתיר כלל, הרי זה ע"י העבודה דמס"נ. דהנה, כח המס"נ מאיר בזמן הגלות יותר מאשר בזמן הבית, דאף שבזמן הגלות "אותותינו לא ראינו"47, מ"מ, מצד העלם זה עצמו מאיר עכשיו כח המס"נ יותר (וכמו שנמצא באנשים פשוטים יותר מאשר בבעלי השגה). ונמצא, שההעלם דזמן הגלות אין ענינו להעלים, אלא אדרבה: דוקא על ידו מתגלה כח המס"נ, שהוא בחי' הבל"ג שבאדם, שנמצא בראש וברגל בשוה, בדוגמת אור הבל"ג שעליו נאמר48 "את השמים ואת הארץ אני מלא", בשמים ובארץ בשוה49. ולכן, ע"י העבודה דמס"נ בזמן הגלות, שמהפכים את העלם וחושך הגלות שעל ידו יאיר כח המס"נ, בחי' הבל"ג שבאדם, הנה גם לעתיד לא יעלים כלל חושך הצמצום, והעולמות (שנתהוו מהצמצום) כפי שהם במציאותם יהיו כלים לגילוי אור הבל"ג.

ושאלו על זה, שלכאורה אינו דומה הענין שהגלות מגלה את כח המס"נ, לענין שהעולמות יהיו כלים לאור הבל"ג, כי, הטעם לכך שבזמן הגלות מאיר יותר כח המס"נ הוא – לא בגלל שההעלם דזמן הגלות הוא כלי למס"נ, אלא לפי שגילוי אור פנימי (השגה וכו' שהי' בזמן הבית) מעלים על כחות העצמיים, ובזמן הגלות אין העלם זה. ובדוגמת הארת הרצון בעקב שברגל יותר מבראש (שזהו המשל על גילוי כח המס"נ בזמן הגלות יותר מבזמן הבית), שלכאורה העקב אינו כלי לכח הרצון, אלא שהשכל שבראש מסתיר על הרצון, ובעקב אין הסתר זה. וא"כ, מהו הטעם שהעבודה דמס"'נ בזמן הגלות פועלת הגילוי דלעתיד שהעולמות יהיו כלים לאור הבל"ג?

אך הענין הוא, שכל היסוד של הקושיא הוא טעות מעיקרו, כי50:

גם הארת הרצון בעקב יותר מבראש היא – לא רק לפי שבעקב אין דבר המעלים על הרצון (כמו בראש), אלא שהעקב הוא כלי להארת הרצון.

וראי' לזה: ידוע בענין מבלי אשר ימצא ראש וסוף, ש"נעוץ תחילתן בסופן, שסופן הוא תחילתן, שבחינת הרגל נקרא ראש", "בבחינה זו נקרא הרגל ראש"51. ומזה משמע, שמעלת הרגל "בבחינה זו" היא בדוגמת מעלת הראש בבחי' הגילויים, והיינו, שנעיצת תחילתן בסופן היא באופן שבחי' סופן – רגל – (מצד פחיתותו) הוא כלי לבחי' תחילתן, כמו שהראש הוא כלי לשכל.

וכן הוא גם בנוגע לזמן הגלות, שגילוי כח המס"נ בזמן הגלות הוא (לא רק לפי שבזמן הגלות אין ענין ההשגה וכו' שמעלים על כח המס"נ, אלא) באופן שענין הגלות (מצד פחיתותו) הוא כלי לזה. וכן הוא גם בענין הצמצום והעולמות המתהווים ממנו, ששייכותם לאור הבל"ג היא בדרך חיוב (לא רק לפי שאין בהם בחי' ה"גילויים" המעלימים על העצם)52

* * *

יא. הביאור בפירוש רש"י סוף פרשתנו, "ולא תטמאו בהם אני ה' אלקיכם", "הא אם תטמאו איני אלקיכם, ואתם נפסלים מאחרי, ומה הנאה יש לי בכם, ואתם מתחייבים כלי', לכך נאמר אני ה' אלהיכם",

– בהקדם הביאור בפרש"י בתחלת פרשת עריות53, "רבי אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות .. לפיכך בא עליהם בגזירה אני ה' אלקיכם, דעו מי גוזר עליכם, דיין להפרע ונאמן לשלם שכר" – שכיון ש"נפשו של אדם מתאווה להם"54, יש צורך באזהרה יתירה: "דעו מי גוזר עליכם", הקב"ה, בורא העולם ומנהיגו, שלכן לא יתכן שתהי' לו טובה ממילוי תאוה שהיא היפך רצון הבורא; וגם אם חושב שבינתיים יהנה – עליו לדעת שהקב"ה הוא "דיין להפרע", כך, שתתבטל ההנאה; ולאידך, כשיתגבר על התאוה יקבל שכר – "נאמן לשלם שכר". ובסוף הפרשה, החתימה היא מעין הפתיחה, זירוז נוסף מצד השלילה – "אם תטמאו איני אלקיכם".

ובפרטיות: במקביל ל"דעו מי גוזר עליכם" – "אתם נפסלים מאחרי"; במקביל ל"נאמן לשלם שכר" – "מה הנאה יש לי בכם"; ובמקביל ל"דיין להפרע" – "אתם מתחייבים כלי'".

ובפנימיות הענינים: "נפסלים מאחרי" (בחי' אחוריים) – ביחס לכח הפועל בנפעל, שם אלקים; "מה הנאה יש לי בכם" – ביחס לתענוג העצמות (נתאווה) מהעבודה דתומ"צ; "ואתם מתחייבים כלי'" – ביחס לכללות ענין ההתהוות משם הוי'. אבל התכלית והמטרה היא (לא השלילה, אלא) החיוב, כפי שמסיים "לכך נאמר אני ה' אלקיכם", המשכת העצמות בפנימיות באופן שנעשה כוחכם וחיותכם –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ב ע' 96 ואילך.

יב. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

וכיון ש"לא ידח ממנו נדח"18, הרי בודאי שסוכ"ס יהי' אצל כל אחד מישראל הענין ד"אני ה' אלקיכם".

ובפרט ע"פ פתגם רבינו הזקן55 שיהודי אינו יכול ואינו רוצה להיות נפרד מאלקות, ולכן, גם מי שלא מוכן לוותר על תאוותיו, אפילו כאשר מאיימים עליו בעונש כו', הנה כאשר אומרים לו "אם תטמאו איני אלקיכם", היינו, שזהו"ע שנוגע לעצם ההתקשרות שלו באלקות – הרי זה מזעזע אותו ("עס גיט אים אַ טרייסל"), ופועל עליו ש"לא תטמאו גו'".

ובזה גופא – תחילה באופן של אתכפיא, ועד שלאח"ז נעשה אצלו גם השלימות דאתהפכא.

יג. וענין זה (שלימות העבודה באופן דאתהפכא) שייך במיוחד לחודש אייר שמתברך ביום הש"ק זה:

ידוע56 שמעלת חודש אייר לגבי חודש ניסן היא – שהעבודה דחודש ניסן היא באופן של אתכפיא, וכמו ביצי"מ שהיתה בחודש ניסן, שאז היו בנ"י במעמד ומצב של אתכפיא בלבד; ואילו בחודש אייר מתחילה העבודה באופן של אתהפכא.

וזוהי גם המעלה המיוחדת שבחודש אייר שבכל הימים שבו ישנה המצוה המיוחדת דספירת העומר57,

– משא"כ בחודש ניסן, שספה"ע היא רק בחציו השני של החודש, ובחודש סיון, הרי זה רק בימים הראשונים שבו. ועוד זאת, שכללות הענין דספה"ע הוא הכנה למ"ת, וכיון שבר"ח סיון נעשו בנ"י מוכנים לקבלת התורה, נמצא, שכבר נשלם הענין דספה"ע בר"ח סיון58 –

והרי כללות העבודה דספה"ע היא בירור וזיכוך נפש הבהמית (כמרומז בכך שמנחת העומר באה מן השעורים, מאכל בהמה59), היינו, לא רק באופן של אתכפיא בלבד, אלא שנעשה גם העילוי דשלימות העבודה באופן דאתהפכא.

ולהעיר גם מהסיפור60 אודות המענה של רבינו הזקן על השאלה מה חידש הבעש"ט, שביאר זאת ע"פ משל בנוגע לשמירה מגנב, שיש בזה ב' אופנים: (א) כאשר רואים את הגנב, אזי מתחילים לצעוק כו', ואז בורח הגנב, (ב) מניחים אותו ליכנס, ואז תופסים אותו ומוסרים אותו למשפט. ומובן, שבאופן הא', אף שהגנב בורח מיד, הרי עדיין יכול לחזור ולגנוב, משא"כ כאשר תופסים אותו כו', ומה גם שאז יכולים לפעול עליו ולהפכו כו' – שזוהי גם המעלה דאתהפכא לגבי אתכפיא61.