שיחת ש"פ אמור, י"ג אייר, ה'תשכ"ה

דובר גם אודות הלשון "אמור", אמירה בלשון רכה, ולא דיבור בלשון קשה (כמו "דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות" (מקץ מב, ל)), ובפרט ע"פ מ"ש בזהר (ריש פרשתנו (ח"ג פח, ב)) "אמור על הכהנים, בלחישו" – אף שלכאורה יש צורך בלשון קשה דוקא, לפי שמדובר אודות ענין הטומאה*, שזהו"ע שאינו מובן ע"פ שכל (ראה רמב"ם סוף הלכות מקוואות) – דכיון שכהן הוא איש החסד (ובהתאם לכך גם עבודת הכהנים היא בחשאי, לא כמו עבודת הלווים בשירה וזמרה (ראה תו"מ ח"ד ריש ע' 289. וש"נ)), אין

צורך בלשון קשה כדי לפעול עליו, אלא יכולים לפעול גם בקו הטוב כו'.

*) נתבאר גם שהציווי "לנפש לא יטמא גו' כי אם לשארו הקרוב גו'", הוא לכאורה היפך הטבע כפי שצריך להיות ע"פ תורה – דכיון שישנו הציווי (קדושים יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך", וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בא' משיחותיו, שצערו של הזולת צריך להיות כמו הצער שלו (ראה סה"ש תש"ה ע' 73), א"כ, למה יהי' חילוק בין "שארו הקרוב אליו" לשאר בנ"י, שמותר להיטמא רק למי שהוא קרוב אליו מצד הגוף – היפך ההנהגה דנפשם עיקר וגופם טפל, שהיא המביאה לידי קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך" (ראה תניא פל"ב).

בענין זה נאמר גם שאין לטעון: מה רוצים מילד קטן?! – יש להמתין עד שיגדל בחכמה בינה ודעת, ואז יתבונן בעצמו בגדלות הא-ל ושפלות האדם (כמ"ש רבינו הזקן בשו"ע (או"ח רסצ"ח. וש"נ) שלפני כל תפלה צריך להתבונן בגדלות הא-ל ושפלות האדם), אלא צריך לידע שזוהי האחריות של הגדולים, שעליהם מוטל החיוב להזהיר גם את הקטנים, ודוקא עי"ז שמזהירים את הקטנים – מקבלים הגדולים עצמם את הציווי. וכמו במ"ת, שנתינת התורה לבנ"י היתה עי"ז שאמרו "בנינו ערבים בעדנו" (ראה תנחומא ויגש ב. שהש"ר פ"א, ד (א)).

שבת כא, א. וש"נ.

דובר גם אודות הזהירות דכהנים מטומאה גם בזמן הזה, אף שבלאה"כ כולם טמאי מתים (ראה שו"ע אדה"ז או"ח רסצ"ד. וש"נ. לקו"ש חכ"ח ע' 137. וש"נ); וכן בעבודת כל אחד מישראל – "ממלכת כהנים" (יתרו יט, ו) – שבכל מעמד ומצב צריכים להזהר גם בדקדוק קל של דברי סופרים והידור מצוה (וגם אם אין רצונו בכך – "על כרחם יקדישום ב"ד לכך", כיון שלא יכול להיות מעמד ומצב ש"ככל הגוים בית ישראל") – כיון שענין הטהרה אינו באופן של חידוש, אלא כמו קיצה משינה בלבד (כדלקמן בפנים), שאז מתבטלת הטומאה בדרך ממילא.

וכן דובר אודות מי שכבר נטמא, שמשה רבינו פועל אצלו ענין הטהרה, ועד"ז בנוגע לאתפשטותא דמשה שבכל דרא, ובדורנו הרי זה רבינו נשיאנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, ששולח שלוחים לטהר כו' (ראה גם תו"מ ח"ו ע' 39 ואילך. וש"נ).

סה"ש תרצ"ט ס"ע 316 ואילך.

כמשנ"ת בארוכה בהמכתב – בקשר עם מלאות עשר שנים להתייסדות צעירי אגודת חב"ד (אג"ק חכ"ג ע' שעח ואילך).

פרשתנו כד, יא.

ואף ש"יחיד ורבים הלכה כרבים" (ברכות ט, א. וש"נ) – הרי התכלית היא (לא לבטל את דעת היחיד*, אלא אדרבה) לפעול שגם דעת היחיד תשתנה ותסכים לדעת הרבים (ראה גם לקו"ש חכ"א ע' 112 ובהערה 33). ולהעיר, שענין זה יכול להיות גם עי"ז שמתעלים לדרגא נעלית יותר שבה אין חילוקי דעות, וכמו בנוגע לב"ש וב"ה, שאף שחילוקי הדעות שביניהם הם מצד שרש נשמתם ממדת החסד או ממדת הגבורה, מ"מ, בהיותם בדרגת שמעי' ואבטליון שמהם קיבלו שמאי והלל, אין חילוקי דעות ביניהם (ראה גם תו"מ חכ"ב ע' 33. וש"נ). ולהעיר גם ממארז"ל (במדב"ר פי"ב, ח. וש"נ) על הפסוק (איוב כה, ב) "עושה שלום במרומיו", בנוגע ל"מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש", בגלל ביטולם** לדרגא שלמעלה משניהם (ראה תניא אגה"ק סי"ב. לקו"ת פרשתנו לח, א. ובכ"מ).

*) ולהעיר שברכת "חכם הרזים" היא דוקא על ששים ריבוא מישראל, לפי "שאין דעתם דומה זה לזה" (ברכות נח, א).

**) ובפרטיות ישנם ד' מדריגות באופן הביטול: (א) שנותן מקום לזולתו (שזוהי גם מדריגה נעלית), (ב) שמקבל מהזולת, (ג) שמרגיש שלולי הזולת חסר בשלימותו, (ד) שאינו מציאות של זולת כלל, כיון שמתאחדים יחדיו (ראה גם לקו"ש חכ"ה ע' 260 ואילך. וש"נ).

כפי שהקב"ה בעצמו שולל את טענת האומות "אם בגופם היו (המצריים) מושלים, קל וחומר בנשותיהם" – עי"ז ש"הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה (היינו, לא רק ו"ה שבשם, אלא י"ה שבשם), לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם" (פרש"י פינחס כו, ה).

אך על זה טוען הס"מ, שבאופן כזה נוטלים מבנ"י את ענין הבחירה?! – ולכן, בהכרח שתהי' לו איזו אחיזה כו'* – עכ"פ בנוגע לשלומית בת דברי למטה דן, מהירודין שבשבטים, וגם אצלה – רק באונס כו', כדלקמן בפנים.

וכיון שלמדים זאת ממנה, הרי יש לה חלק בדבר. – ולהעיר גם מהמבואר בקונטרס לימוד החסידות (פי"ב) בענין "שנים אוחזין בטלית" (ב"מ בתחלתה), בנוגע למצוה ששנים טוענים שיש להם חלק בה.

להעיר גם ממה שמצינו בנוגע למקושש עצים, ש"לשם שמים נתכוין", "כדי שיהרג ויראו אחרים" (תוד"ה אפי' – ב"ב קיט, סע"ב) – דכיון שעל ידו "כל ישראל ישמעו ויראו", יש לו זכות כו'. אלא, שהמקושש עשה זאת במלאכת שבת, כי, מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכיון שבנדו"ד הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, נמצא, שלא חילל שבת כלל (חדא"ג מהרש"א סע"א. וראה לקו"ש חכ"ח ע' 94 ואילך. וש"נ).

*) וע"ד שמצינו בנוגע להתגלות תורת הבעש"ט ע"י רבינו הזקן, שהס"מ טען שע"י תורת החסידות תתבטל מציאותו, ובמילא גם התכלית שבשבילה נברא, ולכן הי' צורך ליתן לו איזו אחיזה – בענין הקטרוגים וההתנגדות כו' (ראה גם ס' בעש"ט עה"ת פ' קרח אות ו, ובהערות שם. וש"נ).

שהרי ענין הצניעות שייך לא רק לנשים, אלא גם לאנשים. ושייך במיוחד עתה – כשמתקרבים לימי הקיץ (ראה גם תו"מ ח"מ ע' 218 ואילך. וש"נ).

ועד"ז לאידך גיסא, בנוגע להנהגה בתכלית הצניעות – כמסופר בגמרא (יומא מז, א) "שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולן שמשו בכהונה גדולה, אמרו לה חכמים מה עשית שזכית לכך, אמרה להם, מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי".

ועפ"ז יש לבאר מ"ש "ושם אמו גו'" רק לאחרי ש"ויביאו אותו אל משה", ולא מיד בהתחלת הסיפור (כאשר "ויצא גו'", "מעולמו יצא" (פרשתנו כד, יו"ד ובפרש"י)) – כי, כאשר הביאו אותו אל משה שישפוט אותו על החטא, הי' משה תמה: איך יתכן שאיש ישראל יכשל בחטא כזה?! – ובגלל זה עלה בדעתו שצריך לברר מי הם הוריו... ואכן נתברר ש"שם אמו שלומית בת דברי", וממנה יצא בן כזה כו'.

ולהעיר, שכאשר מביאים אותו אל משה, הנה להיותו נשיא ישראל, לא מסתפק משה בכך שפוסק את דינו של המקלל, אלא מעמדו ומצבו של המקלל נוגע לו, ומרחם עליו* – כפי שאומר בתורה שבע"פ (ויק"ר סוף פרשתנו (ובפי' מהרז"ו)) שעז"נ (קהלת ד, א) "ושבתי אני ואראה .. דמעת העשוקים .. מיד עושקיהם כח .. ואין להם מנחם", "אביו של זה בא על הערוה, זה מה חטא ומה איכפת לו" (מה לו לסבול ולחוש על חטא אביו), ואעפ"כ, "מיד עושקיהם כח, מיד סנהדרי גדולה .. שבאה עליהם מכחה של תורה ומרחקתן .. לא יבוא ממזר בקהל ה'", ומסיים, "ואין להם מנחם, אמר הקב"ה עלי לנחמן .. לעתיד לבוא כו'" (שאז יהיו טהורים).

*) להעיר גם מפתגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע – נשיא בישראל – בנוגע למארז"ל (ברכות לג, א) "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו": עד כמה גדולה הרחמנות על מי שאפילו התורה אומרת שאסור לרחם עליו (ראה גם לעיל ע' 225. וש"נ).

בשילוב שיחת ש"פ במדבר תשמ"ו.

פרשתנו כד, יב.

שיחת יום א' פ' בהר, י"ד אייר – בכינוס של נשי ובנות חב"ד ס"ז ואילך (לקמן ס"ע 300 ואילך).

דובר גם אודות ענין הסקילה בעבודה הרוחנית – שהו"ע טמטום הלב שנעשה כאבן, ולכן צ"ל הסקילה באבנים, מדה כנגד מדה (ראה גם תו"מ חט"ו ע' 30. וש"נ).

ואין לפרש מ"ש "וירגמו אותו אבן", לפי שהאבן היתה משוי של שני בני אדם, ו"מדלי' לה בהדי חברי'", "ושדי לה איהו" (חד מנייהו), כדי שתהי' "מכח גדול, דשנים אין יכולין לכוין כחם להשליך כאחד, כשזה משליך זה מעכבו, אבל היחידי משליך בכח" (סנהדרין מה, ריש ע"ב ובפרש"י) – כי, פשטות הלשון "וירגמו" קאי על השלכת האבן עצמה, ולא על ההגבהה לצורך ההשלכה.

אף שי"ל שגם הרבה אבנים נקראים "אבן", ע"ש כללות המין, וכפרש"י עה"פ "ויהי לי שור" (וישלח לב, ו), "דרך ארץ לומר על הרבה שוורים שור".

תצא כא, כג.

נתבאר שענין זה יש לפרשו בב' אופנים (בהתאם לב' האופנים בפירוש הפסוק (שם, כב) "ותלית אותו על עץ", דקאי על (חטא) עץ הדעת: לזכות – שאין זו אשמתו, אלא אשמת אדה"ר – בעטיו של נחש (ראה לקו"ש שבפנים הערה 38), או להיפך – שנכשל כמו אדה"ר*): לזכות – שגם לאחר החטא יש בו צלם אלקים, או להיפך – שזהו רק מצד כבודו של מלך, ולא מצד האדם, שלא איכפת ממנו כלל.

*) ע"ד מארז"ל (ויק"ר פכ"ה, ב – הובא בלקו"ת ר"פ קדושים) "מי יגלה עפר מעיניך אדה"ר שלא יכולת לעמוד על ציוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים".

פרש"י שם. ויתירה מזה – כהמשך דברי רש"י: "משל לשני אחים תאומים כו'", שזהו"ע נעלה יותר מאשר בן סתם. וכל זה – אפילו לאחרי החטא!

וטעם הדבר – לפי שענין החטא הוא רק בחיצוניות ובגלוי (בחי' יעקב), אבל מצד הפנימיות והעצם* (בחי' ישראל) הרי הוא נשאר כמקודם, אלא "שהיא בבחי' שינה", וראי' לדבר – ש"כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה" (שאז אינו יכול לרמות את עצמו ש"בעבירה זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלקי ישראל" – תניא פי"ד), אזי אפילו קל שבקלים מוסר נפשו על קדושת ה' (ראה תניא פי"ח-יט).

*) שקשור עם העצם דלמעלה, שבבחי' זו לא נוגע כלל מעשה התחתונים, כמ"ש (איוב לה, ו) "אם חטאת מה תפעל בו וגו'".