ולאחותו הבתולה, ש"פ אמור, כ"ף אייר, ה'תשכ"ד

בס"ד. ש"פ אמור, כ"ף אייר, ה'תשכ"ד

(הנחה בלתי מוגה)

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא1. ואיתא בזהר2 [ונתבאר בכמה דרושים, ומהם ד"ה ולאחותו הבתולה תרכ"ט3, וד"ה זה בביכל מאמרי אדמו"ר הצ"צ, שנפדה לא מזמן בפדיון שבויים, שתוכנו יתבאר להלן], ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו'4, ומבאר, שכתוב זה קאי על הגאולה העתידה מגלות הרביעי, גלות אדום, שאז ילבש הקב"ה לבושי נוקמא על אדום כו', עד דאינון לבושין יסתאבון, הה"ד5 וכל מלבושי אגאלתי, ומסיים, וכל כך למה, דכתיב ולאחותו הבתולה גו' לה יטמא, בגינה כו' לאקמה לה כו'.

ב) ולהבין זה יש להקדים תחילה6 הידוע7 שיניקת החיצונים אינה מהספירות עצמם ח"ו, דהיינו מבחי' האורות והכלים (גופים), אלא רק מבחי' הלבושים בלבד, ולא מפנימיות הלבושים, אלא רק מחיצוניות הלבושים בלבד. ועדיין צריך להבין גם בנוגע לבחי' הלבושים, דהנה כתיב8 וכבודי לאחר לא אתן, והרי הלבושים נקראים כבוד, כפי שמצינו שר' יוחנן קרי למאני' מכבדותי9, וא"כ אינו מובן איך אפשר שיקבלו החיצונים מבחי' הלבושים. אך הענין הוא, שיניקתם היא מהלבושים דספירת החסד דוקא, דכיון שהחסד שלמעלה הוא באופן של השפעה בלי גבול, לכן מהלבושים דחסד אפשר שגם החיצונים יקבלו יניקה. וכמו שמצינו באברהם שאמר10 לו ישמעאל יחי' לפניך, והיינו, שכיון שענינו של אברהם הוא ספירת החסד, הנה מצד זה יש נתינת מקום גם לישמעאל כו'. ומצד זה אפשר להיות יניקה לקליפות כו', שהם מנגדים על הוי' ועל משיחו, ועל עם ישראל, ועד שנעשה ענין הגלות כו'. ולכן, בכדי שתהי' הגאולה מן הגלות ותתבטל יניקת החיצונים, צריך הקב"ה להתלבש בלבוש של נצח, שהוא מצד מדת הדין והגבורה, לעמוד נגד השונא וללחום עמו ולנצחו כו', וכמ"ש11 מדוע אדום ללבושיך, שהקב"ה יתלבש בלבושי דין וגבורה (אדום), לבושי נוקמא, ועי"ז תתבטל יניקת החיצונים. וזהו גם מ"ש5 ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי, נצחם היינו מה שקיבלו יניקה עד עתה מבחי' לבושי החסד, שזהו"ע מדת הנצח שהיא ענף החסד. אך ע"י ניצוח המלחמה מצד בחי' הנצח של דין, אזי יצא מהחיצונים מה שקיבלו מבחי' נצח של חסד. וזהו ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי, שהו"ע ההתלבשות בבגדי נקם בשביל לבטל ולהוציא יניקת החיצונים. ובפרטיות יותר, הנה בתיבת אגאלתי יש ב' פירושים. הא', לשון גיעול ומיאוס. והב', לשון גאולה ופדות. והיינו, שעי"ז שכל מלבושי אגאלתי בבחי' גיעול ומיאוס, ללבוש בגדי נקם לבטל יניקת החיצונים, אזי נעשה גאולה ופדות ללבושים של חסד שמהם נמשכה תחילה היניקה לחיצונים, והיינו, שמה שנמשך להם מבחי' הלבושים של חסד, ישוב ויתעלה ויוכלל במקורו ושרשו. וזהו ענין חמוץ בגדים12, דהנה, מבואר במק"א13 בפירוש מ"ש14 ולו יקהת עמים, דיקהת הוא מלשון אסיפה וקיבוץ15, ומ"מ נאמר הלשון יקהת, מלשון קיוהא, שהו"ע חריפות וחמיצות, כמו עד"מ העושה מטעמים מדברים חריפים וחמוצים כו', דאתהפך מרירו למיתקא. וזהו גם ענין חמוץ בגדים, דהיינו החמיצות והחריפות שנעשה מהבירור וההעלאה של היניקה שנמשכה תחילה לחיצונים, בדוגמת דברים חריפים וחמוצים שמתבררים ונהפכים לטוב, והיינו, שעי"ז נעשה עילוי בבחי' לבושי הקדושה עוד יותר מכמו שהי' קודם. ועז"נ5 פורה דרכתי לבדי גו', היינו, שהקב"ה בכבודו ובעצמו צריך להתלבש בלבושי נוקמא להלחם עם הקליפות כו'. וע"ד שהי' ביציאת מצרים, שהגאולה היתה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, כדרז"ל16 אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח אני הוא ולא אחר, כי כל בחינות אלו (מלאך שרף שליח ואחר) אפשר שהיו נבלעים בהקליפות ח"ו17, ולכן הוצרכה להיות היציאה ממצרים ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו.

ג) וממשיך בזהר שם: וכל כך למה, דכתיב ולאחותו הבתולה גו' לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא כו' בגינה כו' לאקמא לה כו', והיינו18, שהסיבה לכך שהקב"ה משפיל את עצמו להתלבש בלבושין דנוקמא ולירד למקום הטומאה והקליפות ולבטל יניקת החיצונים כו', אע"פ שהקב"ה נקרא כהן, כמארז"ל19 אלקיכם כהן הוא, הרי זה בשביל כנסת ישראל, כדי לגאול את ישראל מהגלות. וכדאיתא במדרש20 גדולה חיבתן של ישראל שנגלה הקב"ה כו' במקום טומאה בשביל לגאלן, משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות, אומר מה אעשה, לטמא את עצמי אי אפשר, ולהניח תרומתי אי אפשר, מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת כו' ולא אאבד את תרומתי, כך אבותינו היו תרומתו של הקב"ה, שנאמר21 קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, והם בגלות בבית הקברות, ולכן מוטב לטמא את עצמו כביכול, בכדי לגאול את ישראל. וזהו לה יטמא, בגינה, שהקב"ה יורד במקום הטומאה בשביל כנס"י, שהיא בבחי' אחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש*.

*) ואף שהקב"ה הוא כהן גדול22, שאסור לו ליטמא גם לאחותו23 – הרי המבואר כאן שהקב"ה יורד למקום הקליפות ומיטמא כו', קאי על בחי' כהן הדיוט שלמעלה, בחי' ז"א, שבו הו"ע המלחמה דאדום ללבושיך, וכמובן בזהר24, משא"כ כהן גדול שהוא בחי' אריך או חכמה וכו' (ראה ביאוה"ז ס"פ לך ובדרושי חנוכה בכ"מ), שהם למעלה מהשתלשלות, אינו בענין אדום ללבושיך (בחי' ז"א), ובמילא אין בזה מלכתחילה ענין טומאה כו'25.

ועפ"ז מתורצת גם קושיית מהרש"א26 (סנהדרין שם) הלא הוא ית' מכונה לכהן גדול שאסור לטמא אפילו לבן – כי כה"ג הוא בחי' אריך כו'.

ובפרטיות יותר מבאר הכתוב (במעלת כנס"י שבגלל זה לה יטמא) ג' ענינים, אחותו, הקרובה אליו, אשר לא היתה לאיש27. והענין בזה, דהנה, מ"ש הקרובה אליו הרי זה ע"ד מ"ש לעיל מיני' כי אם לשארו הקרוב אליו28, זו אשתו29. ופי' הכתוב ולאחותו גו' הקרובה אליו הוא ע"ד מ"ש30 ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא, כידוע31 שלמעלה ישנו ענין היחוד גם באחותו. והיינו, שיש מדריגה בכנס"י כפי שהיא בבחי' אחותו בלבד, ויש מדריגה בכנס"י כפי שנעשית גם הקרובה אליו, בחי' אשתו. והחילוק ביניהם32, שאחותו מורה על האהבה הטבעית, וכמו אח ואחות שאהבתם היא טבעית מצד תולדתם, ולא שייך בה הפסק ושינוי, והו"ע עבודת הצדיקים, שממשיכים מבחי' לא שניתי33. אמנם, הקרובה אליו, זו אשתו, הרי הקירוב והחיבור ביניהם אינו מצד טבע תולדותם, שלכן שייך בזה הפסק כו', אבל לאידך יש בזה מעלת החידוש, שבזה הוא עיקר התענוג, כידוע34 שתענוג תמידי אינו תענוג בערך התענוג שהוא באופן של חידוש, ובעבודה הו"ע עבודת הבעלי תשובה. וכיון שבכל אחד מב' סוגי העבודה דצדיקים ובעלי תשובה יש מעלה שאינה בזולתו, לכן צ"ל ב' הענינים, אחותו והקרובה אליו. וממשיך בכתוב, אשר לא היתה לאיש, דקאי על עשו שנקרא איש שדה35, והיינו, שגם בזמן הגלות כו' לא היתה לאיש, כי גם בשעת החטא היא באמנה אתו ית' (כמבואר בתניא36). ובשביל ג' ענינים אלו שבכנס"י (אחותו – מעלת הצדיקים, הקרובה אליו – מעלת בעלי תשובה, ואשר לא היתה לאיש – שגם בשעת החטא היא באמנה אתו ית'), הנה לה יטמא, שהקב"ה יורד למקום הטומאה בכדי לגאול את כנס"י.

ומוסיף בהמאמר ענין נפלא (אַ געוואַלדיקן ענין), שירידת הקב"ה למקום הטומאה היא בשביל לגאול את ישראל דוקא, ולא בשביל בירור והעלאת ניצוצות הקדושה37, והיינו, שבשביל לברר את הניצוצות שנפלו בהקליפות לא הי' יורד למקום הטומאה38, אלא רק לה יטמא, כי כנס"י נקראת אחותו והקרובה אליו כנ"ל, אך כאשר לה יטמא, כשיורד לגאול את ישראל, הנה עי"ז יעלו הניצוצים ג"כ. וכהמשל במדרש39 למי שאבדו לו פרוטות, שמצד עצמם אין כדאי לטרוח עליהם לחפשם, אלא ע"י שאבדו לו מרגליות ג"כ באותו המקום, שמוכרח לחפשם, הנה עי"ז ימצא הפרוטות ג"כ.

ד) ומסיים בזהר שם: אמרו ישראל לישעי' מאן הוא דין דיעביד כל כך, פתח ואמר אני4 מדבר בצדקה רב להושיע כו'. והענין בזה, דהנה, אני הוא בחי' ז"א, ואני מדבר בצדקה הוא המשכת בחי' ז"א בבחי' דיבור ובבחי' צדקה, דהיינו בחי' המלכות, שזוהי ירידת הקב"ה (ז"א) בבחי' המלכות בכדי לירד למטה ולגאול את ישראל. וטעם הדבר40, לפי שבחי' המלכות עצמה היא מלאה גבורות, כידוע שעיקר בנינה מהגבורות, ולכן על ידה אי אפשר להיות הגאולה, כי אם ע"י המשכת הז"א במלכות דוקא, כי החסדים דדכורא ממתיקים הגבורות שבבחי' המלכות. וזהו ענין הצדקה, כי המלכות עצמה נקראת צדק (בלא ה'), וענין צדקה בה' נעשה ע"י המשכת ה' חסדים דז"א שממתיקים את הדינים דמלכות41.