רפאני הוי' וארפא, ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשכ"ד

בס"ד. ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשכ"ד

(הנחה בלתי מוגה)

רפאני הוי' וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה1, ומקשה בזהר2 מהו אומרו רפאני וארפא ב' פעמים, שלכאורה הרי זה כפל לשון. ומבואר הענין בביכל מאמרי רבינו הזקן שנפדה מהשבי'3, דהנה, פסוק זה הוא בהמשך למ"ש לעיל מיני' כי עזבו מקור מים חיים את הוי'4 (וע"ד מ"ש5 אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארת נשברים גו'6), שמצד זה נעשה חולה, ולכן צריך לרפואה, ועל זה היא הבקשה רפאני הוי' וארפא.

ב) ומבאר במאמר הטעם שאלקות נמשל למקור מים חיים דוקא, דהנה כתיב7 כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. ולכאורה יש לתמוה, דכיון שהמשכת הנחלים היא מהים (שמשם הם שבים ללכת), היו מי הנהרות צריכים להיות מלוחים כמו מי הים, ואיך מי הנחלים הם מתוקים. אך הענין הוא, שאין הנהרות שבים מן הים מיד, אלא יורדין תחילה בתחתית הארץ ובוקעים את עפר הארץ ועי"ז נמתקים, או שנמשכים ע"י ונכללים בנהר היוצא מעדן8, נהר פרת (כדאיתא בגמרא9 עה"פ10 והנהר הרביעי הוא פרת, הוא פרת דמעיקרא), ומשם שבים ללכת על פני כל הארץ (כב' הדעות שבזה). ועפ"ז יובן הטעם שאלקות נמשל למים חיים, כי גם גילוי האלקות הוא ע"י בקיעת ההעלם דוקא (כדלקמן).

והענין בזה, דהנה כתיב11 אתה הוא הוי' לבדך אתה עשית את השמים גו' ואתה מחי' את כולם. וצריך להבין12, דלכאורה, מ"ש אתה הוא הוי' לבדך, הרי זה סותר למ"ש אח"כ אתה עשית את השמים גו' הארץ גו', שישנה מציאות הנבראים, ובפרט שמציאותם היא באופן שלא ניכר בהם כח האלקי המהוה אותם, וצריך לריבוי התבוננות בכדי שתהי' ההכרה אשר אתה עשית גו', ובפרט אשר אתה מחי' את כולם, וא"כ איך הוא אתה הוי' לבדך. אך הענין בזה13, שפסוק זה קאי בכללות ענין ההשתלשלות. דמ"ש אתה הוא הוי' לבדך קאי על עולם האצילות, ששם הוא אתה לבדך. והיינו, דאף שבאצילות יש עשר ספירות, אורות וכלים כו', מ"מ, הרי איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד14, וכללות עולם האצילות הוא עולם האחדות15, ולכן הרי זה בכלל לבדך, לפי שנרגש בהם אשר הוא חד. ומ"ש אתה עשית את השמים גו' קאי על התהוות מציאות הנבראים דבי"ע, שיש בהם ריבוי מדריגות, עד לבחינה התחתונה שבהם, שזהו אומרו (בסיום הענין) את כולם, שתיבת כולם כוללת בחינה היותר תחתונה, שהם הנבראים דעשי'. אך עז"נ ואתה מחי' (את כולם), שדוקא בבחינה זו (את כולם) הוא הגילוי דאלקות, וכמשל המים שדוקא עי"ז שבוקעים את עפר הארץ ה"ה נמתקים ונעשים מים חיים. וכשם שבמשל המים יש ג' מדריגות, דבתחילה הנהרות הם בגילוי, ואח"כ כשהולכים אל הים הרי הם בהעלם, ואח"כ כשבוקעים את עפר הארץ חוזרים ומתגלים, כן הוא גם למעלה, שבתחילה אלקות הוא בגילוי, שזהו"ע אתה הוא הוי' לבדך, בבחי' האצילות, ואח"כ בתחילת ההתהוות, אתה עשית גו', אזי האלקות הוא בהעלם, ואח"כ בעשי', את כולם, הנה ע"י בקיעת ההעלם נמשך אלקות בגילוי, שזהו"ע ואתה מחי'.

ובפרטיות יותר ישנם ג' בחינות אלו (גילוי העלם וגילוי) בבי"ע גופא. דהנה, מ"ש אתה עשית את השמים גו' הארץ גו' קאי על התהוות עולם הבריאה עי"ז שמלכות דאצילות יורדת ונשפלת להוות את עולם הבריאה. דהנה, כאשר המלכות היא באצילות ה"ה בכלל אתה הוא הוי' לבדך, וכנ"ל שכללות האצילות הוא בחי' לבדך, ומ"ש אתה עשית גו' הארץ, קאי על המלכות כפי שיורדת לבריאה, שאז נקראת בשם ארץ. וכידוע16 בענין ספירת המלכות שלפעמים נקראת בשם ים ולפעמים נקראת בשם ארץ, שהם ב' בחינות במלכות, שבהיותה באצילות נקראת ים, ובירידתה לבריאה נקראת ארץ. והנה ידוע שירידת המלכות מאצילות לבריאה היא ע"י בקיעת הפרסא המפסקת בין אצילות לבריאה17. ולכן נאמר עוד פעם תיבת אתה (אתה גו' לבדך אתה עשית גו'), כי הענין דעשית (התהוות עולם הבריאה) הוא ע"י המשכת וגילוי אלקות (אתה) הבא לאחרי הפסק הפרסא. ובבחי' זו (אתה עשית את השמים גו' הארץ גו', עולם הבריאה) האלקות הוא בגילוי, וכידוע18 בענין בורא חושך19 דקאי על עולם הבריאה שנקרא בשם חושך לפי שבבריאה מאיר גילוי אלקות, ולכן הוא בחינת העלם, למעלה מגדר השגה. וגילוי זה שמאיר בעולם הבריאה הוא בחינה הא' (שבג' הבחינות דגילוי העלם וגילוי כפי שהם בבחי' ההשתלשלות דבי"ע עצמם), גילוי שלפני ההעלם, דוגמת הנהרות טרם שנמשכים להים. ולאח"ז נאמר11 הימים וכל אשר בהם, דקאי על עולם היצירה, שבו האלקות הוא בהעלם, בדוגמת הנהרות בהיותם בים, שהם בהעלם. ולאח"ז נאמר11 ואתה מחי' את כולם, דכולם קאי על הנבראים דעשי' (כנ"ל), ששם ההעלם הוא עוד יותר, אך דוקא ע"י בקיעת ההעלם דעשי' נעשה הגילוי, ואתה מחי', בדוגמת מי הים לאחר שבוקעים את עובי כדור הארץ ובאים בגילוי בנהרות.

ג) וביאור הענין20 יובן מענין עבודת המלאכים שבבי"ע. דהנה בבריאה היא עבודת השרפים, שאמירת שירה שלהם היא קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות21. והענין הוא, דהנה כתיב22 שרפים עומדים ממעל לו, ממעל לשכינתא23. וידועה הקושיא, איך שייך לומר שהשרפים הם ממעל לשכינתא. והביאור בזה, שקאי אדלעיל מיני', ואראה את אד' יושב על כסא רם ונשא24, דקאי על בחינת המלכות היורדת לבריאה [שהרי פסוק זה אמר ישעי' שהוא כבן כרך הרואה את המלך25, בחי' בריאה], שזהו אומרו יושב על כסא, שהמלכות כמו שבאה בבריאה היא בבחי' ישיבה, ירידה והשפלה כו'. ועל זה אומר שרפים עומדים ממעל לו, שהם ממעל לבחי' אד' היושב על כסא, אך מ"מ אומרים קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות, שהוא קדוש ומובדל מהם. והוא כמשל רב המשפיע שכל לתלמיד גדול, שהתלמיד תופס ומקיף בשכלו את המושכל, ולהיותו מקיף את המושכל, הרי הוא למעלה מהמושכל, אך מ"מ הוא משיג אשר עצם שכל הרב הוא באי"ע. וכמו"כ יובן בהשרפים, שהם בעלי השגה, שמצד השגתם הרי הם ממעל לו, ומ"מ אומרים קדוש כו', שמשיגים שעצם החיות הוא קדוש ומובדל מהם. אמנם עבודת האופנים היא ברעש גדול26, כי מעמד האופנים הוא בעשי', ולכן אינם משיגים כו', ומצד העדר השגתם נעשית עבודתם ברעש גדול. אמנם, מצד העדר ההשגה והביטול של האופנים, הרי הם ממשיכים מבחי' עליונה יותר מאשר השרפים, כמ"ש26 והאופנים כו' ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים, וזהו שאומרים ברוך כבוד הוי' ממקומו27, ממקומו העצמי.

ובעבודת האדם הו"ע התומ"צ שנתלבשו בדברים גשמיים, שע"י בירור הגשמיות, שהו"ע בקיעת ההעלם, נעשה הגילוי יותר גם מבחי' הגילוי דאתה הוא הוי' לבדך כפי שהוא בבריאה, וגם יותר מבחי' אתה הוא הוי' לבדך כפי שהוא באצילות, ולא רק בחי' אצילות הפרטית, אלא גם מבחי' אצילות דכללות, שהוא האור שקודם הצמצום, כי ההמשכה היא מבחי' העצמות, שזהו ברוך כבוד הוי' ממקומו, ממקומו העצמי.

ד) ולהבין שרשי הדברים הנ"ל28, מהו הטעם שעיקר הגילוי הוא ע"י תומ"צ בגשמיות דוקא. הנה כתיב29 וצדקה כנחל איתן, וקודם לזה כתיב ויגל כמים משפט, והיינו שגילוי המים (ויגל כמים, בחי' גילוי הנהרות) הוא ע"י משפט וצדקה, דקאי על תומ"צ, וכמ"ש30 ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט, שעל ידם דוקא נתגלה בחי' מקור מים חיים. ובפרטיות יותר, הנה הגילוי הוא ע"י בירור המדות. דהנה אמרו רז"ל31 לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, רך כקנה הוא מדות דתיקון, שהם בביטול, שלכן הנה לא זו בלבד שסובלים זה את זה, אלא שגם מתכללים זה עם זה, והיינו, שכל מדה מתכללת עם מדה השני', גם עם מדה ההפכית. וקשה כארז הוא מדות דתהו, שהם בקשיות ותוקף, שלכן כל מדה סותרת לזולתה. וע"י העבודה דאל יהא קשה כארז, שמברר את תוקף המדות דתהו, אזי מגיע למעלה יותר מאשר ע"י העבודה דרך כקנה, מדות דתיקון. וכידוע הטעם32 שהאדם צריך להיות ניזון מדצ"ח, עם היותו למעלה במדריגה מדצ"ח, שזהו לפי ששרש הדצ"ח הוא מתהו שלמעלה מתיקון. וזהו וצדקה כנחל איתן, איתן מלשון קשה33, שזהו הקשיות והתוקף של מדות דתהו, אך דוקא ע"י העבודה באיתן, שזהו בירור המדות דתהו, נמשך גילוי נעלה יותר, ועד שעיקר גילוי זה יהי' לעתיד לבוא, שגם זה מרומז במ"ש וצדקה כנחל איתן, דאותיות איתן משמשות לעתיד34. וזהו ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן, דגילוי המים, שהו"ע הנחלים, הוא ע"י צדקה ומשפט, שזהו"ע תומ"צ שנתלבשו בדברים גשמיים, ובפרט ע"י העבודה דאיתן, בירור המדות דתהו, שעי"ז באים לגילוי עליון יותר מהגילוי דאתה הוא הוי' לבדך, שזהו גילוי העצמות, כנ"ל.

ה) אמנם35 כל זה הוא כאשר האדם עובד עבודתו בתומ"צ ובבירור המדות, שאז נתגלה בו בחי' מקור מים חיים כנ"ל. אך מי שחטא ופגם ועזב את הדרך, שזהו אומרו כי עזבו מקור מים חיים את הוי', אזי נעשה חולה, בדוגמת החולה בגשמיות אשר כל מאכל לא יערב לו, כן הוא ברוחניות, שאין לו תענוג וחיות בתומ"צ, ובמילא חסר לו בקיום התומ"צ. ועל זה היא הבקשה רפאני הוי' וארפא, כי אין חבוש מתיר את עצמו36, וכמו"כ אין החולה יכול לרפאות את עצמו, ולכן מבקש רפאני הוי', שיומשך לו רפואה מלמעלה, ואז וארפא, שיוכל לעבוד עבודתו בתומ"צ.

ומבאר (בהוספה דלהבין37 שרשי הדברים הנ"ל38) בענין אין חבוש מתיר את עצמו, שכן הוא גם למעלה בספירת המלכות, דאף שנאמר בה39 ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, שהו"ע בירור הרפ"ח ניצוצות דתהו, דרפ"ח עם הכולל בגימטריא טרף40, הרי אין זה מצד עצמה, כי אם ע"י ההמשכה מלמעלה, והיינו, שהבירור אינו מצד טיפת מ"ן, אלא דוקא מצד טיפת מ"ד שנמשך בה, והו"ע המשכת בחי' החכמה, דאבא יסד ברתא41, והיינו, שדוקא מצד החכמה שבמלכות יש בה הכח לברר בירורים. וזהו ג"כ מ"ש42 סמכוני באשישות גו' כי חולת אהבה אני, שהרפואה להחולה הוא מבחי' אשישות, איש ואשה43, מ"ד ומ"ן, היינו המשכת החכמה במלכות. וכמו"כ הוא בעבודה, שבתחילה צריך להיות רפאני הוי', שזוהי ההמשכה מלמעלה, מ"ד, ואח"כ וארפא, שזוהי העבודה מצד המטה, מ"ן. ודוקא ע"י העבודה מצד המטה מגיעים למעלה יותר, וכמו"כ הוא בענין הבירור דמ"ן שמצד המלכות, וכמ"ש44 אשת חיל עטרת בעלה, וכנ"ל שדוקא מצד בקיעת ההעלם נעשה גילוי העצמות.

ו) וזהו גם מ"ש כי תהלתי אתה45, דתהלתי הו"ע ההילולים ותשבחות שאנו משבחים ומהללים אותו ית', ולכאורה למה צריך להלל ושבח שלנו, אך הנה נודע טבע משפיע ומקבל, שכאשר המקבל מהלל ומשבח ומקלס את המשפיע, אזי מתעורר אצל המשפיע הרצון להשפיע46, וכמו ברב ותלמיד, כאשר התלמיד מעלה ומקלס דברי הרב, אזי מתעורר הרב להשפיע ולהוציא מההעלם אל הגילוי. וכמו"כ יובן ההלל והשבח שאנו משבחים אותו ית', שע"י סיפור רב גודלו, נמשך רב גודלו למטה. וזהו כי תהלתי אתה, שכל כוונת התהלות ותשבחות להיות בחינת התגלות אתה לנוכח47.