שיחת ש"פ תולדות, ב' כסלו, ה'תשכ"ה

בס"ד. שיחת* ש"פ תולדות, ב' כסלו, ה'תשכ"ה.

א. על הפסוק1 "ואלה תולדות יצחק", מפרש רש"י: "יעקב ועשו האמורים בפרשה". ואח"כ מפרש רש"י מ"ש "אברהם הוליד את יצחק" – שלכאורה הרי זה מיותר, שהרי כבר נאמר לפנ"ז "יצחק בן אברהם" – "ע"י שכתב הכתוב יצחק בן אברהם, הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקב"ה, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק".

הביאור בדברי רש"י2: כיון שנאמר בפסוק "ואלה תולדות יצחק", ולא נתפרשו תולדותיו (מיד על אתר) – לכן אומר רש"י, שהכוונה ב"תולדות יצחק" היא ל"יעקב ועשו האמורים בפרשה", דאף שאין זה בסמיכות, בפסוק זה, הרי זה בפרשה זו.

[ועפ"ז יומתק לשון רש"י "האמורים בפרשה", ולא "האמורים למטה", כלשון הרמב"ן, כי, "האמורים למטה" יכול להתפרש גם בפסוק זה או בפסוק הבא; ואילו רש"י מדייק, שלמרות שיעקב ועשו רק "אמורים בפרשה", מ"מ, כוונת הפסוק ב"תולדות יצחק" היא ליעקב ועשו].

אבל עפ"ז נשאלת השאלה: למה הפסיק הפסוק בענין אחר, ואינו מפרש תיכף מי הם התולדות – ולכן מבאר רש"י: "ע"י שכתב הכתוב יצחק בן אברהם, הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק".

אך צריך להבין: מהו הכרחו של רש"י לפרש שהכוונה ב"אלה תולדות יצחק" היא לתולדות כפשוטו (ובמילא צריך לתרץ למה הפסיקה התורה בענין אחר) – הרי יכול לפרש ש"תולדות יצחק" הם המעשים והמאורעות של יצחק3, כפי שמפרש בעצמו ע"פ4 "אלה תולדות יעקב יוסף", כפירוש הירושלמי5 ע"פ6 "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", ועוד?

ב. ויובן בהקדם המדובר בשבתות שלפנ"ז7, אשר, שם הסדרה אינו רק מצד התחלת הסדרה בתיבה זו, אלא בשם זה מרומז התוכן של כל הסדרה. ואדרבה: מצד זה שתוכן הסדרה מרומז בתיבה זו, לכן נקבע שתיבה זו היא תחלת וראש הפרשה.

וראי' מוכחת לזה – מפרשתנו8:

אין לומר שהסדרה נקראת בשם "תולדות" (רק) מצד ההתחלה, שהרי גם התחלת פרשת נח היא "אלה תולדות נח", ואעפ"כ נקראת "נח", ולא "תולדות".

– ואין לומר, שפרשת נח לא נקראת בשם תולדות בכדי להבדיל אותה מהסדרה שלנו, שהרי איפכא מסתברא: פרשת נח שהיא הסדרה הראשונה שהתחלתה בתיבת "תולדות", היתה צריכה להיקרא בשם "תולדות", ואילו השינוי (בכדי להבדיל בין סדרה אחת לחברתה) הי' צריך להיות בסדרה השני', שהיתה צריכה להיקרא בשם "יצחק".

יתירה מזה: ישנם כמה סדרות ששמותיהן בני שתי תיבות, כמו "חיי שרה", וא"כ, היתה סדרה אחת יכולה להיקרא "תולדות נח", וחברתה "תולדות יצחק"9 –

ובהכרח לומר, ששם הסדרה קשור עם תוכן כל הסדרה. ולכן נקראת פרשת נח (לא בשם "תולדות", כיון שתוכנה אינו התולדות (בנים) של נח – שכבר נאמר בפרשת בראשית, אלא) בשם "נח", לפי שתוכן הסדרה הוא: "נח", שענינו – כשמו: "ינחמנו"10, נחת, נייחא דרוחא11.

– וה"נייחא דרוחא" נעשה ע"י עניני כל הסיפורים שבפרשת נח: מי המבול לטהר את הארץ12; "וירח13 את ריח הניחוח"14; ברית עם נח כו'; לידת אברהם אבינו15, עד לפסוק האחרון שבסדרה: "וימת תרח בחרן", שנסתיים חרון אף של מקום בעולם16 –

ואילו פרשתנו – תוכנה הוא תולדות יצחק (כדלהלן), ולכן נקראת בשם "תולדות".

ולכן מפרש רש"י: "אלה תולדות יצחק – יעקב ועשו האמורים בפרשה" (ולא שתולדות יצחק הם המאורעות של יצחק) – לפי שתוכן הסדרה הוא "תולדות" כפשוטו.

ג. כיון שרש"י מפרש פשוטו של מקרא, צריך לומר, שיש לרש"י הכרח לפירושו גם מפשוטו של מקרא:

התחלת הסדרה היא: "ו.אלה (תולדות גו')" – בוא"ו. וידוע ש"ואלה" מוסיף על הראשונים17. ובמילא אי אפשר לומר שפסוק זה מדבר אודות מעשיו ומאורעותיו של יצחק, שהרי מעשי יצחק אינם שייכים לכתובים שלפנ"ז: סיום הסדרה הקודמת הוא "ואלה תולדות ישמעאל גו'"18, וישמעאל ויצחק אינם שייכים זל"ז (וכפי שנחלקו בסדרה הקודמת גופא, שליצחק נתן אברהם את כל אשר לו, ואילו "לבני הפלגשים וגו' נתן אברהם מתנות19 וישלחם מעל יצחק"20); ולכן מפרש רש"י שתולדות יצחק הם יעקב ועשו, וזהו ההמשך לפרשה הקודמת, כיון שעשו הי' רשע כמו תולדות ישמעאל21 (ואע"פ שישמעאל עצמו עשה תשובה22, הרי כאן נוגע תולדות ישמעאל).

ועפ"ז מובן החילוק שהתחלת פרשת נח היא "אלה" (ללא וא"ו), ואילו התחלת פרשת תולדות היא "ואלה" (בוא"ו) – כי, פרשת נח לא באה בהמשך לפרשת בראשית, ואדרבה: "אלה פסל את הראשונים" – דור המבול23; בפרשת בראשית מדובר אודות העולם כפי שהי' קודם הטהרה, שלכן "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ"24, ואילו תוכן פרשת נח הוא ההיפך מזה – "לא אוסיף גו'"13, "עולם חדש"25, נייחא דרוחא. משא"כ פרשת תולדות באה בהמשך לסיום פרשת חיי שרה, כנ"ל.

ד. עפ"ז יש לתרץ קושיא נוספת:

הצורך לומר (כאן) "אברהם הוליד את יצחק" בשביל לשלול טענתם של ליצני הדור, הוא רק מפני שנאמר "יצחק בן אברהם", וכדפירש רש"י: "ע"י שכתב הכתוב יצחק בן אברהם הוזקק לומר כו'". ואינו מובן: אדרבא, גם התיבות "בן אברהם" מיותרות כאן, לכאורה, שהרי כבר יודעים זאת מהסדרות הקודמות, ובמילא אין גם צורך להבהיר שאברהם הוליד את יצחק, אלא לספר מיד אודות תולדות יצחק – "ויהי26 יצחק בן ארבעים שנה גו'"27?

וע"פ הנ"ל יובן:

כיון ש"ואלה תולדות יצחק" בא בהמשך ל"ואלה תולדות ישמעאל", ובישמעאל נאמר "ישמעאל בן אברהם"

– ובנוגע לישמעאל בהכרח לומר "בן אברהם": כשלומדים "ואלה תולדות ישמעאל גו'", כפי שהי' בהתפשטות כזו – שנים עשר נשיאים וכו' – מתעוררת תמי' גדולה: מנין באה לישמעאל התפשטות כזו?! וענין זה מבהיר הפסוק באומרו "ישמעאל בן אברהם": אין זה משלו ח"ו, אלא בגלל ש"לישמעאל שמעתיך גו' (ולכן) שנים עשר נשיאים יוליד גו'"28, והיינו, שמקבל זאת מאברהם; מצד מדת חסדו של אברהם (נתן מקום גם לישמעאל, ו)אמר "לו ישמעאל יחי'", ויתירה מזו: "יחי' לפניך"29 – חסד שלמעלה (הנקראת "גדולה"), שהוא בלי-גבול (עד כדי כך, שכ"ו דורות ברא הקב"ה כו' וזן אותם בחסדו30), וכמבואר בחסידות31 שהחסד דאברהם (קודם המילה) הי' בדוגמת בחינת גדולה –

לכן, גם לגבי יצחק הוצרך הפסוק לומר "בן אברהם" – שהרי אי אפשר לייחס לאברהם את ישמעאל, ולא את יצחק.

וכיון שנאמר "יצחק בן אברהם", מוסיף הכתוב ומבאר "אברהם הוליד את יצחק", בכדי: (א) לשלול טענת ליצני הדור, כדפירש רש"י. (ב) להורות, שלמרות שהתורה מייחסת את שניהם (ישמעאל ויצחק) לאברהם, הנה היחס של יצחק לאברהם הוא באופן אחר לגמרי: יצחק הוא לא רק בן אברהם, אלא "אברהם הוליד את יצחק"32; בזה הי' אברהם "מונח", ובזה התבטא כל ענינו של אברהם, וכמ"ש33 "כי ביצחק (דוקא) יקרא לך זרע".

ה. ויש34 ענין עמוק יותר בכך שהפסוק מוכרח לייחס את יצחק לאברהם, ע"י שייחס את ישמעאל לאברהם:

ידוע35 החילוק בין אברהם ליצחק, שאברהם הי' מרכבה למדת החסד, ולכן היתה עבודתו בגמילות חסדים והכנסת אורחים. ויצחק הי' מרכבה למדת הגבורה, ולכן היתה עבודתו חפירת בארות – להסיר את הרפש והאבנים המכסים, ולגלות את המים חיים הנובעים מלמטה למעלה.

ולכן36 יש גם חילוק ביניקת החיצונים מקו החסד דאברהם, או מקו הגבורה דיצחק: אברהם – יצא ממנו ישמעאל37, חסד דקליפה. ויצחק – יצא ממנו עשו37, גבורה דקליפה.

ועפ"ז נמצא, שבגילוי נראית בישמעאל שייכות גדולה יותר לאברהם מאשר ביצחק – שהרי ישמעאל הוא בקו החסד (כמו אברהם – אלא שהוא בקליפה38, ואופן המשכתו מאברהם הוא בדרך "יצא ממנו"39), ואילו יצחק הוא בקו הגבורה, היפך מקו החסד – ולכן הוכרחה התורה לומר גם ביצחק שהוא "בן אברהם", ולהוסיף "אברהם הוליד את יצחק", היינו שאדרבה – יצחק הוא עיקר זרעו של אברהם.

ו. עפ"ז יובן גם מ"ש רש"י "מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם", שמזה מוכח שהיתה בזה עשי' מיוחדת מהקב"ה. ולכאורה, הרי ע"פ טבע דומה הבן לאביו40 (אא"כ יש סיבות שמצדם אינו בדומה). וא"כ, למה כאן הי' צורך בנס41?

ועפ"י הנ"ל יובן: הדמיון של הבן לאביו, הוא מפני שהבן נלקח מן האב מגופו ומנשמתו – הוא דומה לו בגופו ובתכונות הנפש42. אך כיון שמצד תכונות הנפש היו הפכיים, שנשמת אברהם היתה ממדת החסד, ונשמת יצחק ממדת הגבורה, ולכן היו חלוקים גם בשכלם (כידוע43 בענין ב"ש וב"ה, שמצד החילוק בנשמותיהם היו חלוקים בשכלם, שב"ש היו נוטים לחומרא וב"ה לקולא), הרי ע"פ טבע היו צריכים להיות חלוקים – ובאופן הפכי – ובפרט בקלסתר פניהם44, כי מראה הפנים הוא לפי אופן השכל, וכמ"ש45 "חכמת אדם תאיר פניו"46. ולכן הי' צורך בכך ש"צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם".

ז. ע"פ הנ"ל יובן גם מדוע מספרת התורה ש"צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק" בפרשת תולדות, שבה רק נזכר "יצחק בן אברהם", ולא בסדרות הקודמות, כשמסופר אודות לידת יצחק47 – דלכאורה, היו צריכים להזכיר שלילת טענת ליצני הדור מיד בלידת יצחק?

והענין בזה ע"פ חסידות: אע"פ שיניקת הקליפות היא הן ממדת החסד והן ממדת הגבורה – אברהם יצא ממנו ישמעאל ויצחק יצא ממנו עשו – מ"מ, תוקף יניקתם הוא מהגבורה (צמצום והעלם) דוקא48. ולכן גרועה קליפת עשו מקליפת ישמעאל49, דאע"פ ששניהם לא קבלו את התורה50, הרי עיקר הצרות הם מעשו.

ע"פ פשוט: בשעה שרואים שתולדות יצחק הוא עשו (למרות שרבקה היתה צדקנית), ועיקר עבודתו היא חפירת בארות (היפך מעיקר עבודת אברהם) – הנה אז בא תוקף טענת ליצני הדור, שיצחק אינו שייך לאברהם.

ועפ"ז יתורץ, שלכן שוללת התורה טענת ליצני הדור בענין "תולדות יצחק – יעקב ועשו" (וגם "תולדות" – מאורעות, חפירת בארות), כיון שתוקף טענת ליצני הדור "מאבימלך נתעברה שרה" הוא מצד מדת הגבורה והצמצום, מצד זה שתולדות יצחק – עשו (וחפירת בארות).

ח. היחוס של יצחק לאברהם, ש"אברהם הוליד את יצחק" – אע"פ שיצחק הוא בקו הגבורה, היפך קו החסד (אברהם) – הרי זה לפי שסיבת ומקור הגבורה היא – מחסד: מדת החסד רוצה שההשפעה תוכל להתקבל – פעולה שיכולה להיעשות על ידי הגבורות (צמצום השפע) דוקא51. ויתירה מזה: ע"י גבורות דוקא נעשה ריבוי ותוספות בהשפעה52. וכידוע בפירוש "גבורות גשמים"53. וזהו "אברהם הוליד את יצחק", שהגבורות דיצחק נמשכים מבחי' חסדים דאברהם.

[וזהו נוסף לכך, שללא חסד, לא שייך מדות בכלל (וגבורה בכללם, אפילו אם כוונת הגבורה לא היתה בשביל הגילוי), שהרי ענין המדות הוא גילוי לזולתו, וכללות ענין השייכות לזולת הוא מצד מדת החסד. וזהו הביאור במ"ש בזוהר54 על מדת החסד, שהיא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"].

וזהו גם תוכן המדובר לעיל55, שתחילה צ"ל התנועה ד"ימין מקרבת", ואח"כ התנועה ד"שמאל דוחה" – אע"פ שלשון הגמרא56 הוא "שמאל דוחה וימין מקרבת" – כי בגמרא מדובר אודות הסדר בעשי' בפועל; אצל הזולת המקבל ובפועל – ההתחלה היא ב"שמאל דוחה", אבל הסיבה והמקור ל"שמאל דוחה" הוא – ה"ימין מקרבת". ונמצא, שבסדר מדות המשפיע ונותן, ההתחלה היא ב"ימין מקרבת".

ט. כשם שכללות ענינו של יצחק – גבורות – הוא בשביל הגילוי, כך גם ב"תולדות יצחק – יעקב ועשו", שמצד (גבורות ד)יצחק יצא ממנו עשו (שגרוע מישמעאל, כנ"ל), הכוונה בזה היא – התוספות אור (גבורות גשמים, כנ"ל), שנעשה ע"י הבירורים.

וזהו גם מ"ש "ו.אלה תולדות יצחק", "ואלה מוסיף על הראשונים" – שתולדות יצחק, שקאי גם על עשו (שלכן נאמר תולדות חסר, ללא וא"ו57), מוסיף על הראשונים, שפועל תוספת אור.

עפ"ז מובן גם שכללות הסדרה נקראת "תולדות", כיון שכללות הסדרה עוסקת בבירור הניצוצות שהיו צריכים לברר מעשו, שלכן הוצרך יעקב ללבוש בגדי עשו ולילך במרמה (דרכי עשו), שדוקא עי"ז קיבל יעקב את הברכות (שמצד עצמו לא הי' יכול לקבלם) – "ויתן לך האלקים"58, תוספות אור שנמשכים ע"י הגבורות דשם אלקים דוקא59.

יו"ד. ע"פ הנ"ל יובן גם קישור ב' הפירושים ב"תולדות יצחק": (א) "תולדות" – בנים, שקאי על יעקב ועשו, כדפירש"י. (ב) עניניו ומאורעותיו של יצחק,

– והרי ב' הפירושים הם אמת, אלא שפירוש אחד הוא העיקר, והשני בדרך טפל. ובדוגמת מ"ש6 "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", שאע"פ שהפירוש הפשוט שם הוא – מאורעות, מ"מ, מפרש שם המדרש60 "תולדות" מלשון בנים, כי, מזה שלא נקט הכתוב תיבה שיש בה רק פירוש אחד, אלא "תולדות" שכולל גם הפי' בנים, מוכרח שהכוונה גם לבנים, הנה כן הוא בנדו"ד: מזה שהפסוק נקט "תולדות", ולא בנים, מוכח, שכוונתו גם למעשים ומאורעות –

כי, ענינו של יצחק הוא – התוספת וריבוי אור שבא ע"י ענין הבירורים. וכמ"ש61 "וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק", שענינו של יצחק הוא "וארבה את זרעו" – הריבוי אור שבא ע"י ריבוי זרעו כפשוטו, לא רק יעקב, אלא גם עשו, אשר, דוקא עי"ז שיעקב מברר עשו, נמשך ריבוי האור.

ויומתק ביותר (השייכות דתולדות יצחק ביחס לעניניו של יצחק עם תולדות מלשון בנים), ע"פ המבואר בחסידות62, שענין ההולדה קשור עם גבורות, כי, בכדי שתהי' הולדה, צריך להיות "יורה כחץ" (וכמרז"ל63 כל זרע דאינו יורה כחץ אינו מוליד), והרי החמימות, וגם כללות המשכת הטיפה הנמשכת מהמוח לאברים תחתונים, הוא ענין של גבורות וצמצומים.

יא. וההוראה מזה בעבודתינו:

ישנם כאלו שרוצים לעסוק רק בענינים הכי נעלים. כאשר תובעים מהם "להשפיל" את עצמם ולהתלבש בענינים "פחותים", טוענים הם: מה לי וכו'.

אך צריך לידע, שאדרבה: תוספות וריבוי אור באים ע"י הגבורות וצמצומים דוקא. ולמרות שלא תמיד רואים על-אתר את ה"תולדות" – צריך לדעת, שישנם התולדות, הם "אמורים בפרשה", ובשעה שעושים את העבודה, מקבלים סוכ"ס גם בגילוי את ה"ויתן לך האלקים וגו'"58 וכל הברכות הנאמרים בפרשה.

* * *

יב. לשון רש"י "מה עשה הקב"ה, צר קלסתר פניו כו'", הוא בדרך שאלה ותשובה (שהרי רש"י הי' יכול לומר מיד "צר קלסתר פניו כו'", ללא התיבות "מה עשה הקב"ה"): רש"י מקשה "מה עשה הקב"ה" (בתמי'), מה היתה העצה שעשה הקב"ה בכדי לשלול את טענתם של ליצני הדור; ורש"י מתרץ דבר חידוש – "צר קלסתר פניו כו'".

כלומר: הפעולה שיהי' ניכר בגילוי שאברהם הוליד את יצחק – היא ענין של "קושיא", קושי, גם למעלה כביכול (ובשביל זה הי' צורך בחידוש מיוחד – צר קלסתר פניו כו').

ובדוגמת לשון רז"ל64 על כמה ענינים: "קשה כקריעת ים סוף", היינו, שגם לגבי הקב"ה הרי זה קשה כביכול.

יג. ביאור הקושי כביכול שקלסתר פניו של יצחק יהי' דומה לאברהם (וכמו"כ בה"קשה" שבכמה ענינים), יובן מהדוגמא דקי"ס גופא:

עצם העובדה שהים נצב כמו נד – לא בזה מתבטא עיקר ה"קשה". ובפרט לפי המבואר בתניא65, שהפלא שבקי"ס הוא פחות מבריאת שמים וארץ, וא"כ בודאי לא שייך לומר על זה הלשון "קשה";

ורק בזה שבקי"ס היו שני הפכיים66, "רפוא לישראל ונגוף למצרים"67 (שהרי אם לא הי' נבקע הים, לא היו המצריים נכנסים לים), בה בשעה שמדת הדין טענה "מה נשתנו אלו מאלו, אלו עובדי ע"ז ואלו עובדי ע"ז"68 – בזה מתבטא הענין ד"קשה"69, כי, ע"פ סדר השתלשלות יש להתחשב במדת הדין, ובשעת קי"ס לא התחשבו במדת הדין, בהגבלות וסדרי ההשתלשלות70.

יד. עפ"ז יובן גם בעניננו:

כיון ש"האבות הן הן המרכבה"71, ובמרכבה העליונה "פני ארי'" ו"פני שור" הם נפרדים והפכיים זמ"ז, "פני ארי' אל הימין (אברהם) ופני שור מהשמאל" (יצחק)72 – הרי לא יכולים להיות שני הפכים ביחד: קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, ואעפ"כ מרכבה של ד' רוחות.

ולכן מתעוררת הקושיא: "מה עשה הקב"ה"; מהי העצה לשלול טענת ליצני הדור, כיון שמצד כל סדר ההשתלשלות, עד למרכבה עליונה, חסד וגבורה הם ב' קוים הפכיים.

טו. אעפ"כ, כיון שליצני הדור טענו "מאבימלך נתעברה שרה", לא התחשב הקב"ה בהגבלות וסדרי ההשתלשלות, וצר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם. מה עורר וגרם פעולה זו – "לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה".

כאשר ליצני הדור, קליפות, נמצאים במקומם – הנה כן הוא מצד סדר ההשתלשלות, שהרי גם הם נבראו; אבל כאשר הם דוחקים עצמם ("שפּאַרן זיך") לתחום הקדושה, ומתחילים להתערב ולחוות דעתם אודות יצחק, וטוענים שהוא שייך בכלל לאבימלך – ולא רק שענינים פרטיים שלו נלקחים מאבימלך, אלא שכללות ההולדה שלו, עצם מהותו, שייך לאבימלך – הרי זה "נוגע" ("דערנעמט") למעלה, ובגלל זה מבטלים כל סדרי ההשתלשלות.

טז. וההוראה מזה בעבודתינו:

ידוע73 הטעם לכך שאברהם יצחק ויעקב נקראים "אבות", לפי שהם שורש ומקור כל נשמות ישראל; בחי' האבות היא ירושה לבניהם אחריהם בכל דור ודור, היינו, שבכל אחד מישראל צריכים להיות כל עבודות האבות.

ומזה מובן, שגם הענין ד"צר קלסתר פניו כו'", התכללות חסד וגבורה, יכול וצריך להיות בכאו"א מישראל. ומזה נעשה גם הענין ד"בכי' תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא", כמ"ש בתניא74.

והרי ענין זה הוא למעלה מהגבלת הטבע וסדר ההשתלשלות, כאמור לעיל, שמצד סדר ההשתלשלות הנה חסד וגבורה הם ב' קוים הפכיים, ואינם יכולים להיות יחדיו. ולכן איתא בספרי75, שאהבה ויראה ביחד יכולים להיות במדת הקב"ה בלבד (רק בעבודת ה', ולא בעניני העולם).

[אלא שיש בזה שתי מדריגות76: (א) שהמרירות תהי' בליל שישי, והשמחה בשבת. (ב) שהמרירות והשמחה יהיו ביחד, בבת אחת. וכיון שכל איש ישראל הוא "יורש" של האבות, שיורש הכל, במילא יכול כל אחד (עכ"פ לפעמים, או גם לתמיד) לבחור האופן שרוצה, ולקבוע סדר עבודתו באופן זה].

יז. עוד הוראה מהנ"ל:

בכדי שהכל יעידו שאברהם הוליד את יצחק, הי' הקב"ה יכול לעשות שקלסתר פניו של אברהם יהי' דומה ליצחק77. אך בפועל הי' להיפך – "צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם"78.

וההוראה מזה לכל אחד:

בשעה שעומדים בפני ב' הקוין, קו החסד או קו הגבורה, ויש ספק באיזו דרך לבחור – צריך לבחור בקו החסד.

וכמבואר בתניא79, שבשעה שמקרבים יהודי, הנה לבד זאת ש"לא הפסיד שכר מצות אהבת רעים", הרי "כולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'".

* * *

חי. ענין הנ"ל – שבגלל טענת ליצני הדור, נתבטלו סדרי ההשתלשלות ונעשה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם – קשור גם עם "יפוצו מעינותיך חוצה"80, שהתחיל בעיקר בי"ט כסלו81 (ולכן, פ' תולדות חלה לעולם בחודש כסלו82 (או בשבת מברכים83 כסלו) – חודש הגאולה, שבו נפעל הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"):

איתא בזהר84, שבתורה יש גופי תורה – גליא דתורה, ונשמתא דאורייתא – רזין דאורייתא.

ע"פ סדר ההשתלשלות, הנה נשמתא דאורייתא וגופי דאורייתא הם ב' ענינים נפרדים, לכאורה. אי אפשר לעשות מנשמה גוף ומגוף נשמה (ב"עבודה", ישנו ענין כזה, אבל בתורה, גוף התורה ונשמת התורה הם לכאורה ב' ענינים בפני עצמם). ולכל אחד מהם יש האופן שלו: גופא דאורייתא – בגילוי, ונשמתא דאורייתא – בהעלם (וכמובן מהשם "רזין" – סודות, וכאשר מגלים זאת – שוב אין זה סוד).

אמנם, י"ט כסלו בא ומכריז: "יפוצו מעינותיך חוצה". יש להמשיך את המעינות של פנימיות התורה, ובאופן של הפצה – גם ב"חוצה".

– נוסף לכך שחסידות חב"ד המשיכה פנימיות התורה בהבנה והשגה, חכמה בינה ודעת (בעוד שלפני אדמו"ר הזקן, ואפילו אצל אדמו"ר הזקן גופא – לפני פטרבורג, לא היתה ההתלבשות בהשגה כ"כ85), ועד כפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר86, שחסידות חב"ד תובעת שילמדו חסידות בהשגה באותו אופן שלומדים סוגיא בנגלה – ה"חוצה" של הלומד עצמו – הנה נוסף לזה, תובעים להפיץ המעיינות גם ב"חוצה" כפשוטו, לזולת שנמצא בחוצה –

ויתירה מזה: "חוצה" סתם, בלי הגבלות, כלומר, שאפילו בחוצה היותר תחתון צריך להפיץ את המעיינות.

ולכאורה, הרי זו תמי' גדולה ביותר: אפילו על נגלה דתורה ישנם הגבלות, וכמ"ש87 "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי", וא"כ, איך אומרים "יפוצו מעינותיך חוצה"?

אך על זה באה ההוראה, שבשעה שזה נוגע במהותו של יהודי, שמושרש בהעצמות, אזי לא מתחשבים בהגבלות ההשתלשלות, והקב"ה מהפך קלסתר פניו של יצחק שיהי' דומה לאברהם, והיינו, שגם פנימיות התורה, שמצד סדרי ההשתלשלות היא בהעלם (גבורה, יצחק) – תבוא בגילוי (חסד, אברהם).

וכמשל הידוע88 של אדמו"ר הזקן, מבן מלך שחלה ביותר, עד שלא נותרה עצה אלא לשחוק אבן טוב שהי' רק בכתר המלך – אשר באבן טוב זה הי' תלוי כל יופי הכתר, "נזר העטרה המכתירה" – ולתת לו לשתות, ואמר המלך, שמבלי הבט על היוקר של כתר המלכות, הרי זה כאין וכאפס לגבי חיי בנו.

– ע"פ דין, המשתמש בכתר המלך חייב מיתה89. וכאן מאבדים את הכתר לגמרי בשביל בן המלך (שעם היותו בן המלך, הרי אינו המלך90; אין מלך אלא אחד), כי, ענין שנוגע במהותו ועצמותו של בן המלך, נוגע גם במהותו ועצמותו של המלך עצמו – ואז סרים כל החשבונות.

ואדמו"ר הזקן מוסיף בזה עוד ענין נפלא ("אַ גוואַלדיגן ענין"): אפילו בשעה שמצבו של בן המלך הורע עד כדי כך שספק אם יקבל את מי הרפואה, מ"מ, כדאי לשחוק את האבן טוב, שרובו ילך לאיבוד, שמא תכנס טיפה אחת לתוך פיו של בן המלך.

* * *

יט. בפירוש רש"י הנ"ל ישנו דיוק נוסף:

לשון רש"י הוא "והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק". – לא "וידעו" וכדומה, אלא "והעידו". ואח"כ חוזר רש"י ואומר: "עדות יש שאברהם הוליד את יצחק".

ולכאורה, מה מדגיש רש"י – וב' פעמים – את ענין העדות?

ויובן ע"פ המובא באוה"ת91 מספרי קבלה, שהתכללות חסד וגבורה, אברהם ויצחק, היא מבחי' הדעת, כי דעת כולל חסד וגבורה. ומביא שם ש"דעת" אותיות עדות92, עיי"ש.

– ומתאים גם עם הענין המדובר לעיל (סי"ד ואילך), שההתכללות דאברהם ויצחק נלקחת מלמעלה מהשתלשלות – כי דעת הוא קו האמצעי שעולה עד פנימיות הכתר, עתיק93. והרי עתיק הוא למעלה מהתחלקות חו"ג, דלית שמאלא בהאי עתיקא, כלא ימינא94 –

ועפ"ז יובן הדיוק של רש"י: "והעידו", "עדות" – כי, כאמור95, יש בפירוש רש"י ענינים של סודות התורה, קבלה, ולכן כותב רש"י הלשון "והעידו" ו"עדות", לרמז לבחי' הדעת.

כ. עוד ענין בזה:

עדות – היא על דבר הנעלם דוקא. על דבר הגלוי, ואפילו על מילתא דעבידא לאגלויי, לא צריכים עדות96. כלומר, שע"י עדות נמשך ענין שמצד עצמו הוא למעלה מגדר גילוי. וברוחניות – הו"ע המשכת בחי' שלמעלה מהשתלשלות97.

וענין זה מרמז רש"י בהדגשת ענין העדות – שהענין ש"אברהם הוליד את יצחק", התכללות חסד וגבורה, הוא מצד המשכת בחי' שלמעלה מהשתלשלות: בשכל – אין מקום לדבר, אלא ש"עדות יש כאן" – בדוגמת ביאת עדים האומרים שהם בעצמם ראו זאת, שאז חייבים להאמין להם.

כא. האמור לעיל הוא דוגמא לכללות הענינים שבפירוש רש"י, שבכל ענין טמונים סודות התורה. וכמ"ש השל"ה98, שבפירוש רש"י ישנם ענינים מופלאים.

ישנם הסבורים שלימוד חומש עם פירש"י הוא עבורם ענין של ירידה (ח"ו). – אך צריך לדעת, שאדרבה, וכפי שהשל"ה, הרקנטי ולבוש האורה מאריכים במעלת לימוד פירש"י. וכאשר לומדים – כתקנת רבותינו נשיאינו – בכל יום פרשה חומש עם רש"י כפשוטו, אזי סוכ"ס, כמאמר רז"ל99, לאחר ארבעין שנין "קאי אדעתי' דרבי'",

– (וגם ענין זה מרומז במ"ש בפרשתנו26: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה", שזהו מצד הענין ד"בן100 ארבעים לבינה"101) –

"יקחו" סוכ"ס גם את הפנימיות.

וכשם שהדברים אמורים בנוגע לפירוש רש"י, שאע"פ שזהו לימוד שלומדים גם עם ילדים, הנה דוקא עי"ז "לוקחים" את הסודות שבתורה, כן הוא גם בנוגע לענינים של מעשה בפועל, שאע"פ שכח המעשה הוא כח היותר תחתון, שלכן ישנם כאלה שאינם רוצים לעמוד במצב של ירידה כזו, הנה דוקא עי"ז "לוקחים" עצמות.

כב. בדוגמת הנ"ל, הוא גם הענין ד"ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ וגו'" – שנאמר בפרשתנו58 – שיש בזה ב' פירושים (הפכים): (א) "מטל השמים ומשמני הארץ וגו'" כפשוטם, שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"102. (ב) "מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה וכו'"103.

וב' פירושים אלו הם בפסוק אחד104, כי, מצד העצמות, נמנע הנמנעות, הרי הוא נושא הפכים, רוחניות וגשמיות יחדיו.

וכיון שעצמות "שייך" לגשמיות (גוף) דוקא105, במילא נמשכים ממנו הברכות "מטל השמים וגו'" גם כפשוטו בגשמיות. אלא שזה צריך "לעבור" דרך "מטל השמים זו מקרא וכו'", כי כל ההמשכות הם ע"י תורה.

* * *

כג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואלה תולדות יצחק בן אברהם גו'.

* * *

כד. כשם שישנם בפירוש רש"י ענינים בקבלה (כנ"ל), כך יש בו גם עניני הלכה. ולדוגמא בפרשתנו:

על הפסוק26 "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה", מפרש רש"י, שכאשר נולדה רבקה, בזמן מיתת שרה, הי' יצחק בן 37 שנה, והמתין ג' שנים עד לחתונתו עם רבקה.

ולכאורה יוקשה: בפרשת חיי שרה106 נאמר "ויקח את רבקה גו' וינחם יצחק אחרי אמו", והיינו, שרק לאחרי ש"ויקח את רבקה" אזי "וינחם אחרי אמו". ולפי פירוש רש"י, ש"ויקח את רבקה" הי' ג' שנים לאחרי מיתת שרה, יוקשה: הרי אסור להתקשות על המת יותר מדאי, ואפילו על אביו ואמו אסור להתאבל יותר מי"ב חודש107?

ואין לתרץ, שהדין שאסור להתקשות נתחדש במתן תורה, כי: (א) זהו ציווי שכלי: "אי אתם רחמנים יותר ממני" (מהקב"ה)107. (ב) "קיימו האבות כל התורה עד שלא ניתנה"108 (ובפרט דיני אבלות וניחום אבלים – שמפורש שהיו קודם מתן תורה109), (ג) על הפסוק "וימאן להתנחם"110, איתא111, שזהו בגלל שיוסף הי' באמת חי, אבל לולא זאת, הנה (גם קודם מתן תורה) לא שייך להתאבל יותר מי"ב חודש112.

והביאור בזה – ע"פ מה שאמרו רז"ל, שבמשך הזמן שבין העקידה עד לחתונתו, הלך יצחק לבית מדרשו של שם ועבר113. ולדעה נוספת, הלך לגן עדן114.

– ולהעיר, שלפי הדעה הב' מתורץ עוד פירוש רש"י בפרשתנו115:

על הפסוק116 "ויגדלו הנערים", מפרש רש"י: "כיון שנעשו בני י"ג שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לע"א". ומקשים בזה: רש"י עצמו פירש117 שהקב"ה קיצר ה' שנים משנותיו של אברהם (שהי' ראוי לחיות 180 שנה, ולפועל חי רק 175 שנה), בכדי "שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה". ולפי הנ"ל, שעשו פירש לע"א בגיל 13 שנה, נמצא, שבמשך שנתיים ראה אברהם את עשו יוצא לתרבות רעה (שהרי "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם"118, וא"כ, במלאת 13 שנה ליעקב ועשו, הי' יצחק בן 73. ובמילא, הי' אברהם אז בן 173 שנה (כי "ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו"119) – והרי חי עד גיל 175 שנה)?

בדעת זקנים מבעלי התוספות120 מתרץ, ש"שנתיים (שאברהם הי' עדיין חי) מרד במטמוניות". אבל תירוץ זה אינו מובן: אם היתה אפשרות שיחטא שנתיים במטמוניות, הרי הי' אפשר שיחטא עוד ה' שנים במטמוניות, ולא יהי' צורך לקצר ה' שנים מחיי אברהם?

אבל לפי הנ"ל, שיצחק הי' משך זמן (שנתיים) בגן עדן, מתרצים פירש"י זה121 – שבשעה שעשו יצא לתרבות רעה, הי' זה כבר לאחרי פטירת אברהם, כי הזמן שיצחק הי' בג"ע, אינו עולה לחשבון חיי יצחק (כי ג"ע הוא למעלה מהזמן – שנשתנו מעשי בראשית). ובמילא, כשאברהם הי' בן 162 שנה, הנה למרות שחלפו 62 שנה מלידת יצחק, הי' יצחק רק בן 60 שנה. וכאשר "ויגדלו הנערים", שיעקב ועשו הגיעו לגיל 13 שנה, ויצחק הי' אז בן 73 שנה, הגיע כבר אברהם לגיל 175 שנה –

ועפ"ז מובן, שאע"פ שחלפו כבר ג' שנים מפטירת שרה, התאבל יצחק – כי מקודם לכן לא ידע מפטירתה (כיון שהי' בבית מדרשו של שם ועבר, או בגן עדן122), ובשעה שנודע לו, נהג אבילות כדין שמועה רחוקה, ומיד – "וינחם יצחק אחרי אמו"123.

*

כה. (במהלך ההתוועדות אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

מצד "והייתם נקיים מה' ומישראל"124 (ככל פרטי הענינים הקשורים בזה שנתבארו במסכת שקלים125) – ברצוני להבהיר:

כיון שיש תרעומת על העובדה שישנם כאלו שישנים באמצע ההתוועדות126, חשבו ב"ועד המסדר" על "המצאה" – לבטל את מקומות הישיבה127, ועי"ז להכריח את כל הקהל לעמוד על רגליו, ובמילא לא תהי' אפשרות לישון...

[מצינו אמנם בנוגע לשמחת בית השואבה שהיו ישנים בעמידה128, אבל, זוהי מציאות רחוקה כו'].

ובכן: להוי ידוע שלא היתה זו המצאה שלי, ואדרבה, זהו היפך כוונתי והיפך רצוני וכו'.

– אינני יודע אם "בכדי שיעשה" לסדר שיוכלו לישב תיכף ומיד, אבל מכאן ולהבא יסודר הענין. –

לא יתכן לצער יהודים ח"ו שיצטרכו לעמוד על רגליהם משך זמן ארוך;

מוטב שימשיכו לישון "געזונטערהייט..." [בגלל שלא איכפת להם אם לשון רש"י הוא "האמורים בפרשה" או "האמורים למטה"129, וכמו"כ לא איכפת להם אם ירשמו שתחילה צריך להיות "ימין מקרבת" ואח"כ "שמאל דוחה", אע"פ שלשון הגמרא הוא "שמאל דוחה וימין מקרבת"130, וכיו"ב. ענינים כאלו אינם מבלבלים אותם משנתם, וגם לא יחלמו אודותם...], ובודאי לא תהי' קפידא עליהם, ובלבד שלא יכריחו אותם להצטער ח"ו ולעמוד על רגליהם במשך זמן ארוך.

כו. (והוסיף כ"ק אדמו"ר שליט"א בבת-שחוק:) ועתה נתיישב אצלי מה שסיפר לי כ"ק מו"ח אדמו"ר לפני שנים רבות, ובמשך כל הזמן לא הבנתי לשם מה סיפר לי זאת, עד שאירע מאורע זה:

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר לי131 אודות הסדר שהי' אצל אדמו"ר מהר"ש – שכללות הנהגתו היתה בהרחבה ביותר132 – שבשעה שהי' אומר חסידות, היו ממונים שהחזיקו "צעמעריצע" (על שאלתי מה זה "צעמעריצע", השיב לי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שזהו סממנים בעלי ריח חזק133), וכאשר היו רואים מישהו שמתנמנם וישן, היו נותנים לו להריח, ועי"ז הי' מתעורר...

ובכן: בעקבות ההמצאה הנ"ל של "ועד המסדר" – נתיישב אצלי מדוע סיפר לי כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפור הנ"ל!...

גם כאשר מעוררים מישהו מהשינה ע"י ריח חזק – אין זה דבר נעים ("ס'איז אויך ניט אַזוי געשמאַק"), ויש בזה ענין של צער, אבל לכל-הפחות הצער הוא לרגע קצר בלבד, ולא כבנדו"ד, שמכריחים מישהו לעמוד על רגליו במשך זמן ארוך. ובכל אופן, אם יהי' מי שירצה "לקנא קנאת ה' צבאות"... – יעורר את הישנים ע"י ריח חזק!...

כז. ויה"ר שיתן השי"ת לכאו"א מישראל – בין ער ובין ישן – "מטל השמים ומשמני הארץ"58, ובאופן השייך ליום השבת, ובפרט לאחר חצות, רעוא דרעוין134 – "נחלה בלי מצרים"135,

והרי הענין ד"נחלה בלי מצרים" יכול להיות הן בנוגע לענינים גשמיים והן בנוגע לענינים רוחניים, ועד להענין ד"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"136,

אלא שענין זה תלוי בבחירתו של האדם – שיש לו בחירה חפשית מה לבקש, שכן, אותה תפלה ובקשה יכולה להתפרש בכמה אופנים, וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר137 אודות שני אנשים שביקשו "פנינים" ("פּערל"), אלא שא' ביקש מחרוזת פנינים לענוד על הצואר, וא' ביקש "גריסים" ("פּערל-גרופּן") בתוך המרק... ואכן, זה שביקש מחרוזת פנינים לענוד על הצואר, קיבל את כל צרכיו עד למחרוזת פנינים, וזה שביקש "פּערל-גרופּן", נתמלאה אמנם בקשתו, כיון שביקש מעומק הלב... אבל לאחרי מילוי בקשתו נשאר עם "פּערל-גרופּן" בלבד!...

ויה"ר שיתן השי"ת לכל אחד "לב בשר"138, וידע לנצל את ה"נחלה בלי מצרים" באופן המתאים.