בס"ד. שיחת* ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשכ"ה.
א. על הפסוק1 "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", מפרש רש"י: "לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו. בת ק' כבת כ' לחטא, מה בת כ' לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא. ובת כ' כבת ז' ליופי". ואח"כ מפרש רש"י על התיבות "שני חיי שרה" – "כולן שוין לטובה".
וע"פ המדובר לעיל2, שרש"י מפרש – לכל לראש – "פשוטו של מקרא", מובן, שב' הדרשות שמביא רש"י – "בת ק' כבת כ' כו'" ו"כולן שוין לטובה" – מוכרחים מהפסוק:
הלימוד "בת ק' כבת כ' כו'" הוא כנ"ל – מזה שנאמר ג' פעמים "שנה" (שלא כרגיל בכתובים), שמזה מוכרח שכל אחד מהם ("מאה", "עשרים" ו"שבע") הוא ענין ו"כלל" לעצמו3: המעלה שיש בעשרים שנה היא – "בלא חטא", והמעלה בשבע שנים היא – יופי. וכיון שג' הכללים הובאו יחד בפסוק, למדים זה מזה: "בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'".
והלימוד "כולן שוין לטובה" הוא – מהתיבות "שני חיי שרה", שבפשטות מיותרים הם (שהרי כבר נאמר "ויהיו חיי שרה"), ומזה למדים ש"כולן שוין", וזוהי כוונת הפסוק בתיבות "שני חיי שרה" – שכולל כל שנותי' ביחד. וכיון שחלק משני חיי שרה הי' בודאי לטובה, בהכרח לומר, שההשתוות של כל השנים ("כולן שוין") היא – "לטובה".
אבל צריך להבין: כיון שלמדים מ"שני חיי שרה" ש"כולן שוין לטובה", יודעים כבר במילא שכל שנותי' היתה "בלא חטא" וב"יופי", ולמה צריך הפסוק לומר "שנה בכל כלל וכלל"?
במפרשים תירצו, שמ"שני חיי שרה" לבד אין הכרח שב"לטובה" (שבזה "כולן שוין") נכלל הענין ד"יופי" ו"בלא חטא"4. אבל אין זה מובן: אותה הוכחה שישנה לגבי "לטובה", היא גם לגבי "יופי" ו"בלא חטא": כיון שחלק משני חיי שרה הי' בודאי "בלא חטא" (שהרי לפני כ' שנה אינה בת עונשין) וב"יופי" (שכן, נוסף לכך שכן הוא בכלל אצל ילדים לפני ז' שנה, הרי נאמר5 "כי אשה יפת מראה את"), ומ"שני חיי שרה" למדים ש"כולן שוין" – עכצ"ל שכל שנותי' היו "בלא חטא" וב"יופי"?
וקושיא חזקה יותר: איך אפשר לומר ש"כולן שוין" בנוגע ליופי – הרי מפורש בכתוב6 "אחרי בלותי היתה לי עדנה", וא"כ, הי' אצלה זמן של "בלותי", היפך היופי7?
ב. ויובן זה בהקדם8 המדובר לעיל9, ששם הסדרה שייך לכל הסדרה:
אע"פ שבפשטות נקבע שם הפרשה רק מצד (תיבה ב)התחלת הסדרה, הרי כיון שכל הסדרה נקראת בשם זה (וכמו בפרשתנו – חיי שרה – שגם סוף הסדרה נקרא "שביעי" של פ' חיי שרה), הרי זו ראי' שכל הסדרה שייכת לשם זה, כיון שזהו שם בתורה, ובתורה לא שייך "מקרה" ח"ו, במכל-שכן מזה שאפילו בעניני העולם אין "מקרה".
ואין לומר, ששמות הסדרות אינם שמות של תורה10,
– שמות הספרים שבתנ"ך, נתפרשו בגמרא11. וגם שמות המסכתות מצינו כמה מהם בגמרא12 (כמו "מילי דאבות" או "מילי דברכות"13, שא' הפירושים בזה הוא14: "מילי" שכתובים במסכת אבות או במסכת ברכות, ובהתחלות כמה מסכתות בפירוש) ובמשנה (כמו "אשריך כלים"15), והם מלמדים על שמות כל המסכתות. אבל שמות הסדרות לא מצאנו ברור בדברי חז"ל בש"ס וכו'16. –
שהרי יש ללמוד זאת ממה שמצינו בנוגע לכתיבת שטרות, שמי שהוחזק שלושים יום בשם מסויים, הרי זה שמו ע"פ דין תורה17, ואם שם שנקרא במשך שלושים יום בלבד, ואפילו בשם שנקרא ע"י אינם-יהודים, נעשה שם ע"פ תורה – שמות הסדרות שנקראים כן מאות בשנים ע"י גדולי ומורי ישראל18, עאכו"כ שהם השמות של אותם חלקים בתורה – ע"פ תורה.
וכיון ששמות הסדרות הם ע"פ תורה וע"י גדולי התורה, בהכרח לומר, ששמות אלו מבטאים את התוכן של (כל) הסדרה.
ובפרט לפי פירוש הבעש"ט והמגיד, ונתבאר ע"י אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי19,
– ולהעיר שיום הש"ק זה הוא שבת מברכים ר"ח כסלו, אשר ר"ח כולל כל ימי החודש20, שבהם: יום ההילולא של המגיד, ויום הגאולה21 של אדמו"ר הזקן – יט בו, יום ההולדת ויום ההילולא של אדמו"ר האמצעי – טי"ת בו, ויום הגאולה של אדמו"ר האמצעי – יו"ד בו –
על הפסוק22 "נפש חי' הוא שמו", שהשם הוא הנפש (המחי') את הדבר הנקרא בשם זה, ועד"ז שמות הסדרות מבטאות פנימיות תוכן הסדרות.
ג. עפ"ז יש להקשות בנוגע לפרשתנו, הנקראת בשם "חיי שרה"23 – בה בשעה שתוכן כל הפרשה אינו קשור לכאורה עם "חיי שרה", אלא אדרבה, עם הפכו:
בסדרה זו מסופר אודות ג' ענינים: (א) קנין מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו, וקבורת שרה. (ב) נשואי יצחק. (ג) "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה"24. וג' ענינים אלו קשורים כולם עם מיתת שרה:
מערת המכפלה – קנה אברהם אבינו אחרי מיתת שרה, ובשביל ענין שנעשה לאחרי מיתתה (קבורה). ולא מצינו שכל זמן ששרה היתה בחיים, יחשוב אברהם אודות קניית מערת המכפלה;
נשואי יצחק – הו"ע הקשור עם הזמן שלאחרי העקידה25, והרי בשורת העקדה היא זו שגרמה מיתת שרה, כמ"ש רש"י מיד בפסוק שלאח"ז26;
ואילו "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה" – שייך לזמן שלאחרי נישואי יצחק27. ובכלל – "ויוסף אברהם וגו'", הי' יכול להיות רק לאחרי מיתת שרה; כל זמן ששרה היתה בחיים, הי' ההיפך מזה – "גרש האמה גו'"28.
ויתירה מזו: אפילו הפסוק הראשון של הסדרה, "ויהיו חיי שרה גו'", קשור גם הוא עם מיתת שרה (ואפילו סיום פרשת וירא קשור כבר עם מיתת שרה, כפי שמפרש רש"י (כנ"ל)26 הטעם ש"נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק"), שהרי תוכן הכתוב הוא הסך-הכל של שני חיי שרה, וחישוב ה"סך-הכל" נעשה בשעת המיתה דוקא, כדאיתא באגה"ק29 שבעת ההסתלקות עולים "כל מעשיו כו' אשר עבד כל ימי חייו".
ואפילו אם בנוגע לפסוק הראשון נפרש (בדוחק) ששייך לסך-הכל של "חיי שרה", הרי כל הסדרה היא, לכאורה, ההיפך מזה. ולמה נקראת כל הסדרה בשם "חיי שרה"?
ד. והביאור בזה:
באגה"ק30 מובא מאמר הזוהר31 "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", ומבאר, שחיי הצדיק (איש או אשה – שבשניהם שייך ביאור זה) הם חיים רוחניים, אמונה יראה ואהבה (כמ"ש "וצדיק באמונתו יחי'"32, "יראת ה' לחיים"33, "רודף צדקה וחסד ימצא חיים"34), וג' ענינים אלו ישנם גם לאחרי ההסתלקות, ואדרבה: "יתיר מבחיוהי", כי אז מתבטלת הגבלת הגוף.
ועפ"ז יובן מה שכל הפרשה נקראת "חיי שרה" – כיון שג' הסיפורים הנ"ל שבסדרה הם אמיתת החיות של שרה, אשר, לאחרי הסתלקותה נעשית "יתיר מבחיוהי".
ה. ובהקדמה:
איתא בגמרא35 "אדם מביא חיטין חיטין כוסס (בתמי') כו', נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו". והיינו, שהבירור והזיכוך של עניני העולם, שיהיו ראויים ל"מאכל אדם", נעשה ע"י האשה דוקא. ולכן נקראת האשה "עקרת הבית"36. הן אמת ש"אשה כשרה עושה רצון בעלה"37, אבל מי "עושה (ממשיך בעשי' בפועל) רצון בעלה"38 – הרי זו אשה כשרה דוקא, כיון שהבעל מנותק מעניני הבית.
וכך הי' גם בנוגע לאברהם ושרה: אברהם הי' בדרגא שלמעלה מן העולם. ולכן אמר39 "לו ישמעאל יחי' לפניך", כי, כפי שאברהם הביט על ישמעאל40, מצד מדריגתו, הרי גם "ישמעאל יחי' לפניך"41. ואפילו לאחרי שהקב"ה אמר לו42 "והקימותי את בריתי אתו" (עם יצחק) דוקא, הנה כששרה אמרה "גרש גו' כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", אזי "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו"43, כי, כפי שהוא הביט על ישמעאל, הי' גם ישמעאל צריך להישאר בבית אברהם. ויתירה מזו: זו היתה נתינת מקום שישמעאל יהי' אפילו "יורש" עם יצחק.
דוקא שרה, עקרת הבית, ידעה את מי צריך לגרש מן הבית.
– וזהו גם הביאור44 במאמר הגמרא45, ששרה (דוקא) "קא מעיינא לי' ברישי'", להפריד הפסולת היוצאת משערותיו של אברהם –
והיא פעלה זאת גם על אברהם, ולכן, "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק"46, בתורת ירושה47 (שיורש הכל, ועד שעומד במקום המוריש48), ואילו "לבני הפלגשים גו' נתן אברהם (רק) מתנות"49, ויתירה מזה: איזה מתנות נתן להם – "שם טומאה מסר להם"50, שזהו ענין שמלכתחילה שייך להם – "משלך נתנו לך"51.
ו. וזהו גם המבואר בביאורי הזהר52 הטעם ששרה היתה גדולה מאברהם בנביאות53 – אע"פ שאברהם הי' למעלה משרה (שהרי הסיבה לכך שבגשמיות הי' אברהם ה"משפיע" (איש) ושרה ה"מקבל" (אשה), היא, לפי שכן הוא ברוחניות הענינים54) – לפי שהיא הנותנת: מצד זה שאברהם עמד במדריגה של הבדלה מהעולם, הנה ב"נבואה" הי' טפל לשרה, ואומרים לו: "שמע בקולה – בקול רוח הקודש שבה"53.
ועפ"ז מבאר בביאורי הזהר שם, מה שמצינו גדולי הצדיקים שלא היו בעלי רוה"ק, וקטנים מהם שהיו בעלי רוה"ק, כי, רוח הקודש תלוי' בשייכותו של צדיק לבחינת "עלמא דאתגליא". ולכן יכול להיות שנשמות גבוהות ביותר ונשמות השייכות רק לבחינת "עלמא דאתכסיא", לא יהיו בעלי רוה"ק, לפי שאינם בבחינת הגילוי55.
ז. עפ"ז יובן שג' הסיפורים הנ"ל באים בהשפעתה של שרה דוקא, והם "חיי שרה":
דובר לעיל56 בענין "מעשה אבות סימן לבנים", שהאבות (והאמהות) פעלו הכנה למתן תורה. החידוש של מתן-תורה הוא – ביטול הגזירה ש"העליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים", חיבור רוחניות וגשמיות. וההכנה לזה התחילה ממעשה המצוות של האבות, אע"פ שמצוותיהם לא פעלו כל-כך בגשמיות העולם כמו המצוות שלאחרי מ"ת, להיותם קודם ביטול הגזירה.
ובזה יש חילוק בין האבות לאמהות:
המשכת הקדושה באופן שתישאר גם אח"כ בדברים הגשמיים, כפי שנפעל ע"י האבות, היתה ב"גשמיות" השייכת אליהם. וכמו מצות מילה (המצוה של האבות שהמשיכה קדושה בגשמיות) שהיתה בחלק מגופו של אברהם אבינו, או בחלק מגופו של בנו, ש"ברא כרעא דאבוה"57, או של מקנת כספו עכ"פ58.
ואילו ע"י שרה (הראשונה שבאמהות), נפעלה המשכת הקדושה בחלק מהעולם, גם מחוץ הימנה: בגלל שרה קנה אברהם אבינו את מערת המכפלה; בתחילה היתה המערה שייכת לעפרון, ושרה (לאחרי הסתלקותה, שאז "אשתכח יתיר", כנ"ל) פעלה ש"ויקם שדה עפרון", "תקומה היתה לו"59, שיצא מרשות גוי ונעשה "ארץ ישראל".
ואע"פ שגם אברהם נצטווה "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה"60 – הרי זה לא הי' בגדר כיבוש בפועל, אלא הי' נתינת כח לבניו61; דוקא ע"י שרה נפעל כיבוש בפועל של חלק מארץ ישראל (אלא שבפועל נעשה זה ע"י אברהם, ע"ד משנת"ל בענין "שמע בקולה", ששרה פעלה זאת על אברהם).
ח. וכן הוא בנוגע לסיפור השני שבסדרה – נישואי יצחק, שגם ענין זה קשור עם שרה, וכנ"ל שהיא פעלה על אברהם ש"לא יירש בן האמה" (כנ"ל), ובמילא נשאר רק יצחק.
הדין דפרי' ורבי' הוא, שלא מספיק שיש לו בנים, אלא צריך שיהיו בנים לבניו62.
גם בפשטות – אברהם היו לו גם את ישמעאל ובני קטורה שהיו להם בנים63, משא"כ שרה.
וכן הוא בנוגע לסיפור השלישי שבסדרה, "ויוסף אברהם גו'", ששם מסופר ש"ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק", "ולבני הפלגשים גו' נתן אברהם מתנות"64 – שזה הי' ע"י ההשפעה של שרה65, כנ"ל.
ט. ההוראה מהנ"ל בעבודתינו היא – הן מכללות הסדרה, והן מכל אחד משלשת הסיפורים.
ההוראה מכללות הפרשה (שנקראת "חיי שרה"):
בעבודת ה' לא צריכים להיות הגבלות הגוף. כשמגיע ענין שצריך לעשותו, לא צריכים להפריע חשבונות הגוף: הוא רעב, עייף, רצונו לישון וכו'.
ההסכם על זה – הוא תיכף בהתחלת העבודה, וזוהי גם תכלית שלימות העבודה בפועל.
וכנ"ל66 שההתחלה היא: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך"67 – לצאת מההגבלות, רצונות, וענינים טבעיים הן אלו שמתולדתו והן אלו שהורגל בהם או שקיבלם מבית אביו68.
והענין ד"לך לך מארצך גו'" צריך להיות לא רק במחשבה לחוד, אלא בפועל. – ישנו מי שיוצא י"ח בכך שבמחשבתו (שהרי ענינו של יהודי הוא מחשבה, כמאמר69 "ישראל עלו במחשבה") מחליט לצאת מהגבלותיו. אבל, בזה לבד לא נשלמת הכוונה (כולל – הפצת המעיינות חוצה), כיון שאין זה שייך לזולת. ויותר מזה – אין זה שייך אפילו לגוף שלו, כי בשעה שבא לידי פועל, נשאר בהגבלותיו.
"אל הארץ אשר אראך"67: הוא אפילו אינו יודע לאן ללכת; זאת יראו לו רק אח"כ – "אשר אראך"; הוא יודע רק ש"ארצך" "מולדתך" ו"בית אביך" אינם ה"ארץ" שאלי' שולח הקב"ה.
יתירה מזה: לא זו בלבד שבכדי להגיע "אל הארץ אשר אראך" צריך לצאת "מארצך וממולדתך ומבית אביך", אלא לפעמים, אפילו לאחרי בואו אל הארץ – יש לו נסיונות שונים המונעים אותו מלעבוד שם עבודתו. וכמו שהי' באברהם אבינו, שלאחר שכבר הגיע לארץ כנען, אזי "ויהי רעב בארץ"70, והוכרח לצאת משם למשך זמן.
ואפילו בשעה שהמניעות הם עד כדי כך שבגללם הוכרח לילך למשך זמן ממקום שליחותו, אין לו להיות שבע רצון מזה (בחשבו שהרוויח את שני הענינים: הוא גם הלך בשליחות הרבי, והוא גם לא צריך להישאר שם), אלא עליו לעשות זאת כמו הכרח, ואז, יציאתו הזמנית ממקום שליחותו לא תפעל בו ירידה, ואדרבה – כמ"ש באברהם "ויעל אברם ממצרים"71, שיציאתו (לפי שעה) מארץ כנען למצרים, פעלה בו עלי'72.
יו"ד. וזוהי ההוראה הכללית מהסדרה – שבעבודת ה' אין להתחשב בהגבלות הגוף. אבל במה צריכה להתבטא העבודה – על זה באה ההוראה משלושת הסיפורים:
העבודה הנדרשת מיהודי היא – לא להסתפק בפעולה עם עצמו, אלא (א) לפעול גם בעניני העולם (ההוראה מקנין מערת המכפלה), (ב) מה שיהודי צריך לעשות עוד יהודי73 – צריך להיות באופן שהיהודי השני יהי' בבחי' "טופח על מנת להטפיח"74, היינו, שגם הוא יעשה עוד יהודי (ההוראה מנישואי יצחק).
יא. כללות הוראות הסדרה – הם גם בבחינות: עולם שנה נפש. "שנה" (זמן, רצו"ש) – הרי מחבר (ובמילא גם נכלל מ)"עולם ונפש"75 – והוראת הסדרה שנה שנים שכולם שווין לטובה – שזמן אחד מלמד (משפיע) על השני, ולטובה, עד ששווין לטובה.
ההוראה מהסיפור הראשון היא, כנ"ל, בנוגע ל"עולם", ומהסיפור השני – בנוגע ל"נפש". ב' הוראות אלה הם בקו ד"ועשה טוב". ולאחרי כן באה ההוראה בקו ד"סור מרע" – מהסיפור השלישי.
ובהקדמה:
על הפסוק76 "וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה", מובא בחסידות77, שיהודי צריך לעשות כלים לפרנסה, כלים בדרך הטבע, שבהם תומשך ברכת הוי'. ואעפ"כ, למרות הצורך בעשיית כלים, צריך לידע שלא זה הוא העיקר, כי אם "כלים" בלבד, ובמילא לא צריך להיות מושקע ("פאַרטרונקען און פאַרזונקען") בזה. (ופשוט, שהכלים צריכים להיות ע"פ תורת הוי', להיזהר משמץ אונאה וכו', בכדי שיהיו כלים ראויים לברכת הוי').
עד כמה היא ההתעסקות בעשיית הכלים? – הרי זה תלוי בו, כפי שמעמיד את עצמו (ולא ברשיעי, ח"ו, עסקינן78):
ביכלתו להעמיד את עצמו באופן שיהי' מושקע כל היום בעסק, עד שבקושי ישאר זמן לפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית79; וביכלתו להעמיד את עצמו באופן שיעסוק בעסק רק בכדי לצאת י"ח ה"תעשה", ואילו כל היום – "תורתו אומנתו"80, דכיון שהענין ד"בכל אשר תעשה" אינו אלא "כלי", הרי הכמות שבזה אינה עיקר.
וכמסופר על הבעש"ט81 – ותוכנו – שפעם אמר למישהו שהוא זקוק לסכום כסף, ותיכף (לאחר אמירתו) פנה לדרכו. הלה רץ אחריו עם הסכום, ואמר לו: אילו היית ממתין רגע, הרי הייתי נותן לך את הכסף על אתר? והשיב לו הבעש"ט, שהקב"ה צוה "בכל אשר תעשה" – ולכן אמר שהוא זקוק לסכום הכסף; אבל להמתין על זה – הוא עסוק בדברים טובים יותר.
וזוהי אחת ההוראות מהסיפור השלישי – "ולבני הפלגשים גו' נתן אברהם מתנות":
הן אמת שצריך להיות "תעשה", ובאים במגע גם עם עניני העולם ("בני הפלגשים"), אבל די בכך שנותנים להם "מתנות" בלבד, והרי במתנות אין שיעור למטה: אפשר לתת כמה שרוצים, אפילו דבר קטן ביותר (שהרי אף שנתינת מתנה היא מפני ש"עביד לי' נייחא לנפשי'"82, הרי אין זה באופן שחייב לו משהו, ומכ"ש שהלה אינו יכול לתבוע שיתנו לו, ועאכו"כ – כמה לתת לו].
היכן צריך לתת "כל אשר לו" – "ליצחק". כלומר: את ה"קבע" שלו, עיקר הזמן ועיקר הכחות, צריך למסור לעניני "יצחק" – עולה83, כליל לה' – עניני קדושה.
וכאשר מתנהגים בהנהגה זו, נעשה מזה בחי' "ליצחק", "צחוק עשה לי אלקים"84, ועד שזוכים לקיום היעוד85 "אז ימלא שחוק פינו".
* * *
יב. בשבת נכללים ומתעלים ימי החול של השבוע שעבר86, החל מיום ראשון. ולכן אומרים בכל יום בשבוע (מיום ראשון) "היום יום ראשון בשבת", "יום שני בשבת", וכן הלאה, והרי הפירוש "בשבת" הוא – לא רק "בשבוע", כפירוש הפשוט, אלא גם – ב"שבת" (וכמ"ש הרמב"ן87 שבאמירת "היום יום ראשון בשבת" כו' מקיימים המצוה "זכור את יום השבת לקדשו"87), היינו, שכל ימי השבוע נמנים לחשבון שבת הבאה, כיון שהעלי' והשלימות שלהם היא בשבת.
וכך הי' מיד בתחילת הבריאה, שגמר ושלימות ששת ימי בראשית הי' בשבת בראשית. וכמאמר רז"ל88 "מה הי' העולם חסר – שבת": עד שבת הנה העולם כולו – לא רק החלק שנברא ביום הראשון או ביום השני וכו', אלא "העולם", כל מה שנברא כולל ביום הששי – הי' "חסר", ורק בשבת נשלם כל חלק מהבריאה.
וכן הוא בכל שבוע ושבוע, שימי החול נשלמים בשבת שלהם. ויתירה מזה: בימי החול לעצמם – אין תכלית; אלא הם הכנה לשבת,
[מאמר המוסגר: לא כטעות בעלי-עסקים שסבורים ש"ימי החול" ו"שבת" הם ב' ענינים נפרדים, אלא הם קשורים זה בזה: אם רצונו שתהי' אצלו שבת חסידית ("אַ חסידישער שבת"), עליו להתכונן לכך בששת ימי החול, החל מיום ראשון. וכמו"כ לאידך גיסא: בכדי שיהיו אצלו ששת ימי החול יהודיים ("אידישע"), בהנהגה ע"פ תורה – עליו לעבוד עבודתו בשבת במידה מרובה כל כך, שתהי' די' לא רק עבור השבת בלבד, אלא תספיק גם עבור הימים שלאחריו (שהעבודה בהם קשה יותר מאשר בשבת, כיון שבשבת לא עסוקים בעובדין דחול), בבחי' "מיני' מתברכין כולהו יומין"89. ע"כ]
וכמאמר רז"ל90 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת": "טרחא" – היא בשביל התכלית שבאה על ידה, אבל הטרחא עצמה אינה התכלית. ולכן נאמר על ערב שבת (והרי הכוונה ב"ערב שבת" כאן היא לכל ימי השבוע שעבר, כיון שההכנה לשבת צריכה להתחיל כבר מיום ראשון91) הלשון "שטרח", כי, התכלית של ששת ימי החול אינה בהם עצמם, אלא בשבת שלאחריהם. וזהו "יאכל בשבת": האדם "אוכל" (לוקח, עד שזה נעשה דם ובשר מבשרו – חלק ממנו) את הענינים שנפעלו ע"י הטרחא.
יג. בין הימים של השבוע שעבר – שעולים ונכללים ביום השבת זה – ישנו גם יום השני, עשרים במרחשון, יום הולדת של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע.
לעמוד על מהותו של היום, יכולים גם ע"י הפרשה בתורה ששייכת ליום92 – משני עד שלישי בפרשת חיי שרה93.
על הפסוק "ואברהם זקן גו'" (שבפרשה זו)94, איתא בגמרא95 "אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי'".
[ולהעיר, שגם מהפסוק עצמו מוכרח שאין הכוונה רק ל"זקן" כפשוטו, שהרי ענין זה נאמר כבר בתורה כמ"פ לפנ"ז: "ואברהם ושרה זקנים"96, "ואדוני זקן"97; וגם בפסוק זה גופא נאמר לאח"ז "בא בימים". ובהכרח לומר שכוונת הפסוק בתיבת "זקן" לענין נוסף מלבד "זקן" כפשוטו].
ובזה רואים כבר שייכות לכ"ק אדנ"ע, כיון שהוא יסד את ישיבת תומכי תמימים98.
יד. עוד ענין בפסוק זה קשור עם כ"ק אדנ"ע:
על הפסוק94 "ברך את אברהם בכל", מפרש רש"י: "בכל עולה בגימטריא בן, ומאחר שהי' לו בן, הי' צריך להשיאו אשה".
כאמור לעיל (ס"א), מפרש רש"י לכל לראש "פשוטו של מקרא". ובפשטות אינו מובן: בחיוב האב לבנו להשיאו אשה99, אין נפק"מ אם האב עשיר ומבורך בכל, או לא. וא"כ, אינו מובן מה שהתורה מקדימה "ברך את אברהם בכל" ל"ויאמר אברהם אל עבדו גו'"100 (אליעזר) לחפש שידוך ליצחק? ולכן מפרש רש"י, ש"בכל" בגימטריא בן, ולכן הי' צריך להשיאו אשה.
אך עדיין אינו מובן: כבר יודעים מהסדרות הקודמת שהי' לאברהם בן. בפרשת לך מסופר כבר שהקב"ה הבטיח לאברהם שיולד לו בנו יצחק; אח"כ, בפרשת וירא, מסופר שאברהם נתבשר "והנה בן לשרה אשתך"101, ולהלן: "ותלד שרה לאברהם בן"102; ולאח"ז מסופר כמה פרטים שאירעו בין אברהם ליצחק בנו. וא"כ, מה מחדשת כאן התורה – ולא בפירוש, אלא ברמז – שאברהם הי' לו בן?
והביאור בזה:
התורה מספרת כאן, שהבן שהי' לאברהם, הי' בבחי' "בכל": היו בו כל המעלות, והוא הי' ה"בכל" של אברהם – כל ענינו של אברהם.
וזוהי ההקדמה ל"ויאמר אברהם אל עבדו גו'":
מצד עצם העובדה שלאברהם הי' בן ובמילא מחוייב להשיאו אשה – לא הי' אברהם שולח את אליעזר "אל ארצי ואל מולדתי"103 דוקא, לקחת משם את רבקה, שהיתה "כשושנה בין החוחים"104. וגם: כיון ש"מצוה בו יותר מבשלוחו"105, מוטב הי' שיקיים בעצמו את חיוב האב לבנו ויחפש אשה לבנו במקומו, ולא לשלוח את אליעזר ולמרחקים;
אלא בגלל שיצחק הי' "בכל", כל ענינו של אברהם – לכן השתדל אברהם ביותר, ושלח את אליעזר למקום רחוק בצוותו "ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי"106. בכדי שיהי' המשך הדורות של כל ענינו של אברהם, הוכרח להיות השידוך ממשפחתו ומבית אביו107.
טו. עוד ענין (לכאורה תמוה ביותר) בזה:
ענין זה שיצחק הי' ה"בן" של אברהם – רומזת התורה כאן בגימטריא!
בנוגע לגימטריאות איתא בתניא108, שהם בריחוק יותר מענין החילופים והתמורות. גם חילופים ותמורות הם ענין של ירידה – שלכן, הנבראים שלא נזכרו בפירוש בעשרה מאמרות שבתורה, ומקבלים חיותם רק מחילופי האותיות (כפי שהאותיות דעשרה מאמרות מתחלפות בא"ת ב"ש וכדומה), הם במדריגה פחותה מהנבראים שמקבלים חיותם מהאותיות שבעשרה מאמרות עצמן – אבל אעפ"כ, גם בחילופי האותיות ישנו מבחי' האותיות (אלא כפי שהם בירידה). משא"כ בגימטריאות, ישנו רק החשבון ומספר (למשל: השייכות ד"אבן" לשם העולה "ב"ן" (שממנו נתהווה האבן), נרמזת רק בכך שבשם ב"ן ישנם נ"ב אורות, וכן גם באבן).
ומזה מובן בענין "בכל עולה בגימט' בן" – שזה מורה על ענין שבגילוי לא נראה בו כלל שהוא "בן" של אברהם. וזוהי גדלותו של יצחק, שפעל זיכוך "בכל" – גם בענינים שבגילוי אין להם שייכות לאברהם.
ופירוש זה בתיבת "בכל", קשור עם הפירוש הקודם, שיצחק הי' כל ענינו של אברהם: שלימותו של אברהם היתה בכך שנקרא "אברהם" בה"א, "אב המון גוים"109, היינו שמברר גם את הניצוצות שבהקליפות110; וענין זה נשלם על ידי יצחק – "בכל".
טז. וזוהי שייכות נוספת בפרשה זו בנוגע לכ"ק אדנ"ע:
"והוי' ברך את אברהם בכל" – הקב"ה ברך את כ"ק אדנ"ע בבן (יצחק), שהי' "בכל", היינו, בן כזה שפעל בירור וזיכוך גם בענינים הנמצאים בעומק תחת, ועד אפילו בענינים שלא ניכר בהם כלל שיש להם שייכות ליהדות (אברהם). וגם בעבודתו זו הי' "בכל" – כל ענינו של אביו.
יז. ההוראה מהנ"ל בעבודתינו:
לכל לראש צריך להיות – "זקן ויושב בישיבה". כי, אצל בנ"י מתחילים כל הענינים בתורה. חתן לפני חתונתו ובנינו עדי עד – עולה לתורה111; "מי שברך" להולדת בן או בת נעשה בעת העלי' לתורה, וכן את כל הענינים יש "לקחת" מהתורה.
ולאחרי כן אומרים, שהענין ש"לוקחים" מהתורה ("ואברהם זקן") – שצריך להיות "בא בימים" – לבוא בתוך הימים (וכדיוק לשון הכתוב: "בא בימים", ולא הימים באים אליו), והיינו, שיש לפעול ולהמשיך בימים, ובעולם המוגדר ב(מקום ו)זמן – "ימים"112. ועדיין אין זה מספיק, אלא צריך לפעול גם "בכל" – להמשיך אלקות גם בענינים שבגילוי אין להם שייכות (עדיין) ליהדות.
חי. כמדובר לעיל, הנה ההוראות ד"בא בימים" ו"בכל" באים מהענין דאברהם "זקן – יושב בישיבה".
ומזה מובן, שתלמידי תומכי תמימים – הישיבה שייסד כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע – עליהם ביחוד מוטלת האחריות לפעול בעולם הענין ד"בא בימים" ו"בכל", היינו, לא להסתפק בעבודה עם עצמם, אלא לעשות "בכל", העולם כולו, לדירה לו יתברך.
* * *
יט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויהיו חיי שרה גו'.
* * *
כ. האמור לעיל (במאמר113) שהענין ד"בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'" הוא רק בכ"ף הדמיון, ולא באופן ש"שוין" (כמו "שני חיי שרה", שלמעלה מהתחלקות) – הוא לא רק ברוחניות הענינים, אלא גם בפשטות הענינים, וכמדובר2 שפירוש רש"י מתאים ומכוון הן לפי חלק הסוד שבתורה והן לפי חלק הפשט שבתורה:
בנוגע ל"בלא חטא" ו"יופי" – אי אפשר לומר ש"כולן שוין", שהרי הא גופא שלאחרי כ' היתה בגדר של עונשין (על חטא), גם כאשר לא הי' כן בפועל, הרי זה ירידה (ובדוגמת הדין בסכך, שדבר המוכשר לקבל טומאה, אף שלא נטמא בפועל, ה"ה פסול לסכך114). וכן הוא בנוגע ליופי, הא גופא שהזמן שלאחרי ז' הוא בגדר של היפך היופי, וצריך לשלול ולומר שבת כ' כבת ז' – הרי זה ירידה.
ולכן אומרים רק "כבת כ'" ו"כבת ז'", בכ"ף הדמיון (כיון שבפועל היתה בלא חטא וביופי גם בהיותה בת ק'), אבל אין זה באופן ששוין ממש.
כא. יתירה מזה:
אי אפשר לומר "כולן שוין" בענין היופי והחטא, כי: בנוגע ליופי – הי' אצלה זמן של ירידה גם בפועל – "בלותי"6. ובנוגע לחטא – "ותצחק שרה", "ותכחש שרה"115, וכפשטות פירוש רש"י116. וכמובן גם ממ"ש5 "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", להפירוש המדובר לעיל117 בשם המאור עינים, שבשעה שהקריב לבוא מצרימה היתה ירידה בפועל ב(אברהם ו)שרה. וא"כ, על זמן זה אי אפשר לומר אפילו "כבת", בכ"ף הדמיון.
ואעפ"כ נאמר "שני חיי שרה", כולן שוין (וההשתוות שלהן היא בכך שכולן היו) לטובה, כי, אף שהיו זמנים של ירידות, הנה גם הירידות הם לטובה, כיון שיש מעלה באתכפיא על עבודת הצדיקים118, ונמצא, ש(גם) ע"י הירידות נשלמת הכוונה, ולכן גם הם "טובה".
ועפ"ז ניתוסף עוד ענין ב"שני חיי שרה", שקאי לא רק על בחי' העצם שלמעלה מהתחלקות (כנ"ל במאמר113), אלא גם לאחר שבאים בהתחלקות119, הנה בפנימיות הרי הם "שני חיי שרה", כולם בכלל אחד, כיון שמצד הכוונה "כולן שוין לטובה".
פירוש עמוק יותר בזה – שהטובה שבכל השנים היא גם בשוה, וע"ד שענין הקבלת עול (שלמעלה מהתחלקות כחות פנימיים, וזהו הטוב האמיתי) הוא בשוה באתכפיא ואתהפכא, בכל התרי"ג מצוות וכו'.
כב. וההוראה מזה בעבודתנו:
דובר במאמרי ש"פ נצבים120 וחודש תשרי121, בפירוש הכתוב122 "אתם נצבים היום כולכם גו' ראשיכם שבטיכם גו' עד שואב מימיך", שבעבודת ה' צ"ל ב' ענינים: (א) "נצבים כולכם" – העבודה שמצד העצם, והיינו, שאע"פ שישנם כחות פרטיים, מראשיכם עד שואב מימיך, מ"מ, הרי זה כפי שהם מצד העצם. וזוהי העבודה דחודש תשרי. (ב) "ראשיכם גו'" – העבודה שמצד כחות פרטיים, שזוהי העבודה בכל השנה, לאחרי תשרי, כאשר "ויעקב הלך לדרכו"123. אלא שאעפ"כ, פועלת גם אז העבודה שמצד העצם שבחודש תשרי, שגם בעבודות הפרטיות יש התכללות.
ועד"ז יש בכל מצוה ב' ענינים: הכוונה הכללית שבכל המצות בשוה (שוין לטובה) – לקיים רצון העליון, והכוונה פרטית שבכל מצוה, שכל מצוה ממשיכה המשכה מיוחדת124.
וזוהי ההוראה מהנ"ל בעבודת האדם – שלא רק מצד העבודה דר"ה, ועד"ז מצד הכוונה הכללית שבמצוות, אלא גם מצד העבודה דכל השנה, ועד"ז מצד הכוונת הפרטיות של המצוות, אף שיש בהם כמה התחלקויות, הנה סו"ס "כולן שוין לטובה", כיון שע"י העבודות הפרטיות דוקא125 נשלמת הכוונה דדירה לו יתברך בתחתונים126.
הוסיפו תגובה