שיחת ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן, ה'תשכ"ד

בס"ד. שיחת ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן, ה'תשכ"ד.

בלתי מוגה

א. [לאחרי שניגנו הניגון "אך לאלקים"1, צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ממצרים גאלתנו", "הוא אלקינו", ואח"כ צוה לנגן (עוה"פ) "אך לאלקים"].

כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר מאמר ד"ה זאת תורת העולה גו'.

* * *

ב. נתבאר לעיל בהמאמר2 בענין תפלת עשיר, שכיון שעשיר אינו חסר מאומה, היינו, שלא זו בלבד שיש לו "די מחסורו אשר יחסר לו"3, כולל גם "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" (שכל זה נכלל בהחיוב דמצות הצדקה לעני שהי' רגיל בכך)4, אלא עוד זאת, שהוא במעמד ומצב של עשירות – הרי התפלה שלו היא על ענינים כאלה שלא שייך לקרותם בשם מילוי החסרון (כי גם בלעדם אין זה מצב של חסרון), אפילו לא החסרון דעשירות – שזוהי התפלה על המשכת העצמות, שלמעלה גם מבחי' סוכ"ע (עשירות).

אמנם, עדיין דרוש ביאור בהמשל המובא במדרש5 בנוגע לתפלת עשיר – שאמר המלך לא' "מה אתה מבקש, אמר לו איני מבקש כו' אלא מדינה פלונית שהיא חריבה והיא שלך, גזור שתבנה" – דלכאורה אינו מובן:

"מדינה חריבה" – אין לך חסרון גדול מזה, וא"כ, מהי השייכות דתפלת עשיר – שלא חסר לו מאומה – למעמד ומצב ד"מדינה חריבה"?!

לכאורה הי' אפשר לתרץ בפשטות – שהחילוק בין תפלת עשיר לתפלת עני הוא (לא בנוגע להמעמד ומצב שאודותיו מתפללים, אלא) בנוגע להאדם המתפלל בלבד, היינו, שכאשר מתפלל על החסרון שלו, ה"ז תפלת עני, וכאשר אצלו לא חסר דבר, ומתפלל על חסרונו של הזולת, ה"ז תפלת עשיר. ועפ"ז אתי שפיר תפלת העשיר על מדינה חריבה – דאף שהמדינה החריבה היא חסרה ביותר, מ"מ, כיון שהמתפלל הוא במעמד ומצב שלא חסר לו מאומה (ותפלתו היא לא עבור עצמו אלא עבור המדינה), ה"ז תפלת עשיר.

אבל, בהמאמר (של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע6, שעליו מיוסד המאמר דלעיל) משמע שהתפלה עצמה (לא רק האדם המתפלל) היא תפלת עשיר. ועפ"ז דרוש ביאור מהי השייכות דתפלת עשיר למעמד ומצב ד"מדינה חריבה".

ג. ויובן בהקדם הביאור בנוגע לכללות הענין דיציאת מצרים – שמצינו בזה ב' הפכים:

בהיותם בגלות מצרים היו בנ"י במצב הכי ירוד שאין למטה ממנו – הן בנוגע לקושי הגלות והשעבוד בגשמיות [ובזה גופא – לא רק בנוגע לאנשים ונשים, אלא גם בנוגע לקטנים, כמסופר במדרשי חז"ל7 שהיו ממעכים ילדי ישראל בתוך הבנין – אף שקטנים אינם בני עונשין, ובמילא לא שייך לומר שזהו"ע של עונש על חטא8], והן בנוגע לגודל הירידה ברוחניות (שהרי אצל בנ"י קשורה הגשמיות עם הרוחניות ומשתלשלת ממנה) – שהיו בארץ מצרים שמקולקלת מכל הארצות9, שלכן נקראת "ערות הארץ"10, ועד שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה11.

וכידוע שזהו גם הטעם שיציאתם ממצרים הוצרכה להיות "בעצם היום הזה"12, "מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עיכבן המקום כהרף עין"13 – דלכאורה אינו מובן: הרי כבר בתשרי בטלה עבודה מאבותינו14, ואעפ"כ נשתהו במצרים עד ניסן, וא"כ, מהי גודל המהירות לפתע פתאום להוציאם ממצרים ללא עיכוב אפילו כהרף עין?! – כי, אילו היו נשארים במצרים עוד הרף עין, היו נשקעים ח"ו גם בשער הנו"ן דטומאה (ללא אפשרות של גאולה)15.

וכיון שכן, הרי היציאה ממצרים (ממעמד ומצב הכי ירוד שאין למטה ממנו) היא דבר הכי מוכרח – שדוגמתו הוא השיעור הפחות ביותר בצדקה שנותנים לעני להחיות נפשו (עוד לפני שנותנים לו "די מחסורו אשר יחסר לו").

אמנם, לאידך גיסא, מצינו שהיציאה ממצרים היתה צריכה להיות "ברכוש גדול"16, שלכן אמר הקב"ה למשה "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב"17 – באופן של עשירות דוקא!

ולכאורה תמוה: מה נוגע ענין של עשירות ("רכוש גדול") בשעה שנמצאים במעמד ומצב שצריכים לצאת מגלות הכי קשה?!

ואכן איתא בגמרא18 ש"אמרו לו (ישראל למשה, במענה לדבריו אודות יציאתם "ברכוש גדול") ולואי שנצא בעצמנו, משל לאדם שהי' חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם, בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום", ועד"ז בנמשל, שבנ"י טוענים שלא נוגע להם ה"רכוש גדול", כי אם, היציאה ממצרים כשלעצמה.

ומ"ש בגמרא שם שהצורך ב"רכוש גדול" הוא כדי "שלא יאמר אותו צדיק (אברהם) ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם" – אין זה מתרץ את השאלה בנוגע להבטחה ש"יצאו ברכוש גדול" גופא: הרי יודעים מלכתחילה שטבעו של הנמצא בבית האסורים לומר "הוציאוני היום ואיני מבקש כלום", כך, שבהיות בנ"י בגלות מצרים לא יהי' נוגע להם שום דבר שבעולם מלבד היציאה מהגלות, שמוטב שתהי' רגע אחד קודם – ואעפ"כ, הי' נוגע וחשוב כ"כ להבטיח לאברהם אבינו ש"יצאו ברכוש גדול"!

ד. וענין זה מהוה לימוד והוראה בנוגע לכללות הענין דיציאה מהגלות:

הבטחתו של הקב"ה ש"אחרי כן יצאו ברכוש גדול" מהוה הוראת-דרך כיצד יכולה להיות היציאה מגלות במצב הכי ירוד – שהדרך לזה היא עי"ז שיודעים מלכתחילה שצריכים לבוא למעמד ומצב של "רכוש גדול" דוקא,

– ולא רק "רכוש גדול" סתם, אלא "רכוש גדול" לפי המושגים של אברהם אבינו והקב"ה: אברהם אבינו שנאמר עליו "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב"19, והקב"ה שאומר "לי הכסף ולי הזהב"20 –

והיינו, שיודעים מלכתחילה שאין להסתפק בהיציאה מגלות למעמד ומצב ע"ד הרגיל, אלא צריכים לבוא למעמד ומצב של עשירות ורכוש גדול דוקא, ולולי זאת אין זו גאולה אמיתית.

וההסברה בזה:

היציאה מהגלות כשלעצמה יכולה להספיק עבור סתם אדם, משא"כ בנוגע לבנ"י, שכל ישראל מלכים הם21, לא מספיק עבורם מעמד ומצב ע"ד הרגיל, אלא צריך להיות אצלם מעמד ומצב של עשירות ורכוש גדול דוקא.

ולכן, גם כאשר בנ"י נמצאים בגלות לפי שעה – צריכים לידע מעמדם ומצבם האמיתי, שלא מספיק עבורם דברים של מה בכך, כי אם, עשירות ורכוש גדול דוקא.

ה. ובפרטיות יותר:

בהיציאה ממצרים היו אמנם כמה שלבים: לכל לראש – בתשרי בטלה עבודה מאבותינו (כנ"ל), ואח"כ היו העשר מכות, עד למכת בכורות "בחצי הלילה"22, ועד להיציאה ממצרים "בעצם היום הזה",

וגם לאח"ז היו כמה שלבים – החל מההכנה למתן-תורה במשך מ"ט ימי הספירה23, ולאח"ז מתן-תורה, ולאח"ז כל משך הארבעים שנה שהיו במדבר עד שהיתה הכניסה ל"ארץ טובה ורחבה"24, ועד לבנין בית המקדש ריבוי שנים לאח"ז – "בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים"25,

והענין בזה – שהעבודה בפועל צריכה להיות (לא בדרך דילוג, שעז"נ26 "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו'", אלא) בסדר מסודר דוקא, "מעט מעט אגרשנו"27;

אבל, ביחד עם זה, הנה כבר בתחלת היציאה ממצרים, ועוד קודם היציאה ממצרים, ישנה הידיעה וההחלטה שמצד מעלתם של בנ"י, אינם מסתפקים בכל השלבים שבינתיים, אלא רוצים וצריכים להגיע לתכלית השלימות – שזהו שיודעים מלכתחילה ש"אחרי כן יצאו ברכוש גדול", עשירות דוקא.

– ולהעיר מפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר28 בפירוש הכתוב29 "וירעו אותנו המצריים" (ולא וירעו לנו המצריים), שצריכים להזהר שהמצריים לא יעשו אותנו רעים כמותם. ויש לומר, שבזה נכלל גם שהגלות לא תפעל על בנ"י להסתפק בהיציאה מהרע כו' למעמד ומצב שע"ד הרגיל, אלא גם בהיותם בגלות תהי' אצלם הידיעה וההכרה שמעמדם ומצבם צריך להיות בתכלית השלימות, עשירות דוקא.

ו. וענין זה מודגש גם בכך שכבר במצרים היתה ההכנה לבנין המשכן והמקדש30:

אמרו חז"ל31 "יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים", "ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אותן לעשות משכן במדבר מעצי שטים, ראו שיהיו מזומנים בידכם". ובפרט "הבריח התיכון בתוך הקרשים"32 – שהי' מוצנע עמהם מימות יעקב אבינו33.

כלומר: אע"פ שעשיית המשכן היתה משך זמן לאחרי היציאה ממצרים, ועאכו"כ בנין ביהמ"ק שהי' ת"פ שנה לאחרי יציאת מצרים, מ"מ, כבר בירידת יעקב למצרים (ריבוי זמן קודם השעבוד דמצרים) התחיל בהכנה לעשיית המשכן, שהמשכו ושלימותו הוא בנין ביהמ"ק – "משכן דאיקרי מקדש"34.

וכיון שנשמתו של יעקב "כלולה מכל הנשמות שבישראל"35 (שזהו ענינו של נשיא, ר"ת נ.יצוצו של י.עקב א.בינו36) – פעל יעקב על כל בנ"י, שאצל כולם תהי' ההכנה לעשיית המשכן דאיקרי מקדש עוד בהיותם במצרים.

וענין זה נעשה עי"ז ש"בני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב"37 (כדי שתתקיים הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו ש"יצאו ברכוש גדול") – כי, מה"רכוש גדול" שיצאו עמו ממצרים הי' להם ריבוי כסף וזהב עבור נדבת המשכן.

ויש לומר, שפעולתו של יעקב בנטיעת הארזים במצרים, ופעולתם של ישראל בלקיחת כלי כסף וכלי זהב ממצרים, בתור הכנה לעשיית המשכן – יש בה גם תוכן הענין דעשיית פעולה גשמית כדי להבטיח את קיומה של הנבואה (שצפה יעקב אבינו ברוח הקודש) ע"ד עשיית המשכן בפועל, כפי שמצינו בכמה נבואות שנוסף על גילוי דבר ה' בהנבואה עצמה, "רוח ה' דבר בי גו'"38, נצטווה הנביא לעשות פעולה גשמית כדי להבטיח ולפעול את קיומה של הנבואה בפועל ממש39.

ז. המורם מכל האמור לעיל:

למרות שהיציאה ממצרים כשלעצמה היא מעמד ומצב נעלה באין-ערוך לגמרי לגבי המעמד ומצב של הגלות – צריכים לדעת מלכתחילה שאין להסתפק בכך, כי אם לבוא למעמד ומצב שהוא תכלית השלימות.

ע"פ שכל יש אמנם מקום לומר ש"אילו הוציאנו ממצרים כו' ולא נתן לנו את התורה וכו' דיינו"40, אבל אעפ"כ, יודעים בנ"י ומחליטים – עוד בהיותם בגלות מצרים – שעבורם אין זה מספיק, אלא צריכים לבוא לתכלית השלימות: "הכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה"40, וכל זמן שלא הגיעו לתכלית השלימות, עדיין לא היתה אצלם היציאה ממצרים לאמיתתה.

וכאמור, לא זו בלבד שעוד בגלות מצרים יודעים ומחליטים שצריכים לבוא להשלימות דבנין בית הבחירה, אלא יתירה מזה, שגם עושים מעשה בפועל ממש שמהוה הכנה לבנין (המשכן ו)בית הבחירה – נטיעת הארזים לצורך עשיית המשכן, ושאלת כלי כסף וכלי זהב לצורך נדבת המשכן.

ח. עפ"ז יש לבאר גם דברי המדרש בנוגע לתפלת עשיר – "איני מבקש כו' אלא מדינה פלונית שהיא חריבה והיא שלך, גזור שתבנה":

אע"פ שמדובר אודות מעמד ומצב של "מדינה חריבה", תכלית הירידה, וא"כ, מספיקה לכאורה התפלה על מילוי החסרון בלבד (תפלת עני) – אומר המדרש שהתפלה במעמד ומצב זה היא "תפלת עשיר", ללמדך, שגם כשנמצאים במעמד ומצב ד"מדינה חריבה" יודעים שלא מספיק לבוא למעמד ומצב ע"ד הרגיל, אלא צריכים לבוא למעמד ומצב של עשירות דוקא.

וזהו גם משנת"ל בהמאמר2 שהתפלה היא "שתבנה בבחי' בנין עדי עד" – דלכאורה אינו מובן:

כשנמצאים במעמד ומצב שהמדינה היא חריבה – "דיינו" שיהי' בנין ע"ד הרגיל, ומהי ההדגשה שתבנה בבחי' בנין עדי עד דוקא?!

והביאור בזה – ע"פ האמור לעיל – שבנין ע"ד הרגיל דיו עבור סתם אדם, אבל עבור בנ"י לא מספיק בנין ע"ד הרגיל, אלא צ"ל בנין עדי עד דוקא, ולכן, גם כשנמצאים לפי שעה במעמד ומצב דמדינה חריבה, מבקשים מלכתחילה שתבנה בבחי' בנין עדי עד דוקא, בידעם שכל זמן שלא תבנה בבחי' בנין עדי עד, אין זה מספיק עדיין, ולא עוד אלא שדוקא ע"י בנין עדי עד מתקנים את המעמד ומצב דמדינה חריבה, שכן, החסרון דבנין עדי עד (גם כשיש בנין ע"ד הרגיל) נחשב עדיין למעמד ומצב ד"מדינה חריבה"!

ט. וההוראה מזה בעבודת האדם:

נתבאר לעיל בהמאמר41 ענין העלי' בהסולם דתפלה – "סולם דא צלותא"42 – שיש בו ד' שליבות כנגד ד' עולמות אבי"ע, היינו, שתחילה היא העלי' לעולם העשי', ואח"כ לעולם היצירה וכו', היינו, שעבודת התפלה היא בסדר והדרגה דוקא.

אמנם, ביחד עם זה, צריכים לידע שכל ד' השליבות סולם אחד הם, ולכן, למרות חילוקי הדרגות שביניהם [לא מבעי החילוק שבין עולם האצילות לעולמות בי"ע שהוא חילוק שבין ערוך לגמרי, אלא גם בעולמות בי"ע גופא יש חילוקים מעולם לעולם], הרי, גם כשנמצאים בשליבה הכי התחתונה, יודעים כבר שצריכים ויכולים להגיע להשליבה הכי עליונה.

– העלי' בהסולם דתפלה בפועל ממש צריכה אמנם להיות בסדר והדרגה, ולא באופן של דילוג (כנ"ל ס"ה), אבל ההחלטה שצריכים להגיע להשליבה היותר עליונה, צריכה להיות תיכף ומיד בהתחלת העבודה.

וכאמור, שגם במעמד של מדינה חריבה, תכלית הירידה, ישנה תפלת עשיר שתבנה בבחי' בנין עדי עד דוקא.

ועד"ז בנוגע לעבודה עם הזולת:

כשמדברים עם יהודי לפעול עליו בנוגע לקיום התומ"צ – הנה מיד בהתחלת הדיבור צריכים להודיעו אודות ה"רכוש גדול" והעשירות דכל עניני התומ"צ, ולא להסתפק בענין האמונה בלבד, או במצוה אחת וכיו"ב.

– בנוגע לעבודה בפועל ממש, אי אפשר לפעול עליו שיתחיל מיד בכל עניני התומ"צ, ובהכרח לילך לאט לאט, אבל אעפ"כ, צריכים להודיעו בתחילה שאי אפשר להסתפק בענין האמונה, "אנכי ה' אלקיך"43, או עכ"פ כל עשרת הדברות עד "וכל אשר לרעך"44, אלא התכלית היא שיבוא לידי קיום כל התורה ומצוות, היינו, ללמוד תורה בכל יום, נגלה דתורה ופנימיות התורה, ולקיים המצוות בהידור (כולל גם "קדש עצמך במותר לך"45, ובפרט "שהוא מדאורייתא"46), כמו הנחת ב' זוגות תפילין, וכיו"ב בכל המצוות.

וזוהי גם ההוראה בנוגע לכללות מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, שבזה תלוי תכלית השלימות של ימות המשיח47 – שגם כאשר נמצאים בחושך כפול ומכופל דזמן הגלות, במעמד ומצב דמדינה חריבה, יודעים שצריכה להיות ומבקשים שתהי' תיכף ומיד תכלית השלימות דבנין עדי עד, ובפשטות – בנין בית המקדש השלישי, בית נצחי, להיותו "בנינא דקוב"ה"48, בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים49, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה מזמור לדוד גו' צמאה לך נפשי גו'50.

* * *

יא. בנוגע ל"שבת הגדול" – שכמה טעמים נאמרו בו בראשונים ואחרונים51 – כותב רבינו הזקן בשו"ע במקומו52:

"שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים הי' מקחו מבעשור לחודש .. ואותו היום שבת הי' .. וכשלקחו ישראל פסחיהם באותו שבת, נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושין כך, אמרו להם זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים, הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש שישלחו את ישראל ולא רצו, ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם. וז"ש53 למכה מצרים בבכוריהם. וקבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת, וקראוהו שבת הגדול".

וצריך להבין54:

הרבה נסים נעשו לישראל במצרים – החל מעשר המכות [ומה גם שכל מכה ומכה היתה משמשת ג' שבועות55], ועד להנסים דקריעת ים סוף56, ומה נשתנה הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" להקרא בשם "נס גדול" – לשון שאינו רגיל [אף שנמצא בנוגע לחנוכה: "נס גדול הי' שם"], ועד שנתייחד להקבע לזכרון בפ"ע – ש"קבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת, וקראוהו שבת הגדול" – נוסף על הזכרון דיצי"מ שכולל את כל הנסים יחדיו?

יב. ויובן בהקדם מ"ש בזהר57 בפירוש הכתוב58 "בא אל פרעה", "דעייל לי' קב"ה .. לגבי תנינא .. תנין הגדול .. כיון דחמא קב"ה דדחיל משה כו' אמר קב"ה הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו59, וקב"ה אצטריך לאגחא בי' קרבא כו'" – דלכאורה אינו מובן: למה פחד משה רבינו מ"פרעה מלך מצרים התנים הגדול" דוקא עכשיו (בר"פ בא) – ולא כשהלך אליו להתרותו על המכות שלפנ"ז, וגם לא בפעם הראשונה שהלך אליו?!

ונקודת הביאור בזה – שכאן נתחדש ענין מיוחד, שההליכה לפרעה היא לא רק בשביל ענין המכות בלבד (כמו בהליכות שלפנ"ז), אלא יש בזה כבר התחלת הפעולה דגאולת בנ"י והוצאתם מתחת יד פרעה לגמרי60. ומענין זה פחד משה רבינו, בידעו גודל התוקף דפרעה, "תנין הגדול", ולכן הוצרך לנתינת כח ממקום נעלה יותר כו'.

וע"ד שמצינו במדרשי חז"ל61 בנוגע לקריעת ים סוף, ש"אמר משה לפני הקב"ה אתה אומר לי שאקרע את הים .. והרי נשבעת שאין אתה קורעו לעולם .. אמר לו הקב"ה .. אני הוא שהתניתי עמו .. מתחלה שאני קורעו, שנאמר62 וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, לתנאו שהתניתי עמו מתחלה", וגם כאשר "שמע משה להקב"ה והלך לקרוע הים .. לא קבל עליו (הים) להקרע, אמר לו הים מפניך אני נקרע (בתמי'), אני גדול ממך, שאני נבראתי בשלישי ואתה נבראת בששי .. הלך (משה) ואמר להקב"ה אין הים רוצה להקרע, מה עשה הקב"ה, נתן ימינו על ימינו של משה .. מיד ראה (הים) להקב"ה וברח וכו'", והיינו, שכדי לקרוע את הים הי' צורך בנתינת כח ממקום נעלה יותר כו'.

יג. וביאור הענין:

בנוגע לב' האופנים שבהנהגת העולם טבע ונס (שלמעלה מהטבע) – ידוע שגדלות הבורא נראית לא רק בהנהגה שלמעלה מהטבע (שידוד המערכות וביטול טבע העולם), אלא גם בהנהגת הטבע רואים גדלות הבורא, "מה רבו מעשיך ה'"63, ו"מה גדלו מעשיך ה'"64, כמבואר בעקידה65.

וזהו הפלא והחידוש שבענין הנס – דלכאורה, פשיטא שבכחו של הקב"ה לעשות נס, ומהו הפלא והחידוש שבדבר – כיון שהקב"ה הגביל את עצמו, כביכול, בהנהגת הטבע. וע"ד לשון חז"ל66 "מי שאמר לשמן וידלוק וכו'", היינו, שלאחרי שאמר לשמן וידלוק, שהגביל את עצמו בהנהגה כזו ששמן צריך להיות דולק, הרי השינוי שבדבר, ששמן לא ידלוק, הו"ע של פלא וחידוש.

והנה, אע"פ שגם בהנהגת הטבע רואים גדלות הבורא, ה"ז רק כח הבורא כפי שצמצם את עצמו להתלבש בהבריאה, כח הגבול; וזוהי המעלה בהנהגה שלמעלה מהטבע, שבה מתגלה כחו של הבורא כפי שהוא למעלה מהתלבשות בהבריאה, כח הבלי-גבול, שהוא באין-ערוך לגבי כח הגבול.

והמשל לזה – מרב ותלמיד:

הדין דכבוד רבו – שחייב לכבדו יותר מאביו, כי, רבו שלמדו חכמה, מביאו לחיי העולם הבא, ואביו הביאו לעולם הזה67 – הוא גם ביחס לרבו שלמדו אל"ף בי"ת;

אבל אעפ"כ, מובן וגם פשוט שככל שתגדל מעלת ועומק השכל שמגלה הרב, תגדל יותר ההתפעלות של התלמיד,

ועד שכאשר הרב מגלה שכל עמוק ביותר שבאין-ערוך – אזי ההתפעלות היא באופן ששותק ומתבטל לגמרי, או ע"ד שמצינו68 ברבי עקיבא ששמע סודות התורה מרבו רבי אליעזר הגדול וזלגו עיניו דמעות, שהסיבה לכך היא69, לפי שמוחו של רבי עקיבא לא הי' יכול להכיל את עוצם הגילוי דסודות התורה שגילה רבי אליעזר הגדול (אף שהי' רבו שלימדו תורה), ולכן זלגו עיניו דמעות, שהם ממותרי מוחין כו'.

ודוגמתו בנמשל – בנוגע להקב"ה ש"יהב חכמתא לחכימין"70 – שההתפעלות היא מגילוי דרגת האלקות שלמעלה מהתלבשות בטבע (כח הבלי-גבול) שבאין-ערוך מדרגת האלקות המתלבשת בטבע (כח הגבול), ועד שדרגת האלקות המתלבשת בטבע היא כאין ואפס לגבי דרגת האלקות שלמעלה מהתלבשות בטבע.

ולכן, כאשר מתגלה בעולם דרגת האלקות שלמעלה מהטבע שהיא באין-ערוך לדרגת האלקות המתלבשת בטבע, אזי מתבטל טבע העולם מפני עוצם הגילוי שלמעלה מהטבע (בדוגמת ביטול התלמיד מהתגלות עומק שכל הרב), ובמילא נעשית בעולם הנהגה נסית.

ומטעם זה לא הי' מקום שמשה רבינו יתיירא מפני פרעה בלכתו אליו להתרותו על המכות וכו', שהרי אדרבה, גילוי כחו של משה רבינו פועל ביטול כחו של פרעה, כשם שגילוי דרגת האלקות שלמעלה מהטבע פועל ביטול הטבע (נס, שזהו"ע המכות).

יד. אמנם, ישנו מעמד ומצב שבו דרושה נתינת-כח ממקום שהוא נעלה יותר גם מגילוי דרגת האלקות שלמעלה מהתלבשות בטבע (כח הבלי-גבול):

ובהקדמה – שכללות הענין דגלות מצרים הוא דבר שאינו מובן כלל, שהרי, בנ"י הם בעילוי שבאין-ערוך לגבי גויים [בדוגמת האין-ערוך דדרגת האלקות שלמעלה מהטבע לגבי דרגת האלקות שבטבע], ובמילא, לא יתכן שתהי' לגוי שליטה על בנ"י ח"ו.

כיצד יכול להיות איפוא מעמד ומצב שבנ"י נמצאים תחת יד פרעה, למרות שלא יתכן שתהי' לגוי שליטה על בנ"י?!

ובכן, ענין זה אינו אלא מצד טעמים שרק הקב"ה עצמו יודעם!

וכללות הענין בזה – שעלה ברצונו ית' שניצוצי קדושה ירדו ויפלו למצרים, ויחזרו להתברר ולהתעלות לקדושה, ע"י עבודתם של בנ"י בירידתם למצרים תחת שלטונו של פרעה.

ורק מצד רצון זה וכוונה זו של הקב"ה נעשה המעמד ומצב דשליטת פרעה על בנ"י – כל משך הזמן שבנ"י צריכים לעסוק בבירור ניצוצות הקדושה.

ועז"נ71 "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו": "שלט האדם באדם" – קאי על שליטת אדם דבליעל (קליפה וסט"א) על האדם דקדושה. וענין זה אינו אלא למשך זמן מסויים – "עת אשר שלט גו'", ולא עוד אלא שזה גופא הוא "לרע לו" – כי, הכוונה בזה היא להוציא את הניצוצות קדושה שבהם, שעי"ז מתבטלת מציאותם72. וזהו גם מה ששלטו מצרים בישראל – שהמכוון בזה הוא כדי להוציא מתחת ידם אותם הנצוצות כו'73.

ובכן: בשלמא בגמר בירור ניצוצות הקדושה שבארץ מצרים – מובן בפשטות שבנ"י יוצאים מתחת יד פרעה,

– שהרי הפלא הוא (לא יציאתם מתחת יד פרעה, אלא אדרבה) היותם מלכתחילה תחת ידו בגלות מצרים, היפך הטבע שגוי אינו יכול לשלוט על יהודי, ואין זה אלא בגלל רצונו ית' שבנ"י יבררו ניצוצות הקדושה שבמצרים, ובמילא, בגמר הבירורים בטלה שליטתם –

אבל, כאשר בני ישראל לא סיימו עדיין בירור הניצוצות, שאז רצונו של הקב"ה שתהי' מציאותו של פרעה בכל התוקף, ובני ישראל יהיו תחת ידו – לא יתכן לכאורה שתהי' יציאת בנ"י מתחת יד פרעה, כיון שזהו היפך רצונו של הקב"ה שעד גמר הבירורים יהי' "עת אשר שלט האדם באדם".

במצב כזה (קודם גמר הבירורים) לא יועיל גם גילוי דרגת האלקות שלמעלה מהטבע (כח הבלי-גבול) לפעול יציאת בנ"י מתחת יד פרעה – כי, האין-ערוך דדרגת האלקות שלמעלה מהטבע לגבי דרגת האלקות שבטבע (שדוגמתו הוא האין-ערוך דבנ"י לגבי גוים), אינו יכול לנגד ולהתגבר, כביכול, על רצונו ית' שבזמן מסויים זה יהיו בנ"י תחת יד פרעה, שזהו תוכן הענין דהתגברות כח הגבול על כח הבלי-גבול.

אלא מאי, האפשרות שיוכל להיות ענין של יציאת בנ"י מתחת יד פרעה קודם גמר הבירורים, היא – אך ורק ע"י הקב"ה בעצמו, דכיון שהוא ית' הוא למעלה מגבול ובלי-גבול גם יחד, ואינו מוגבל גם בזה שעלה ברצונו להיות התגברות כח הגבול כו', לכן, גם לאחרי שעלה ברצונו שתהי' שליטת פרעה על בנ"י עד גמר הבירורים, בכחו לפעול שתהי' יציאת בנ"י מתחת יד פרעה עוד קודם גמר הבירורים.

טו. עפ"ז יש לבאר מ"ש "בא אל פרעה" – שכאן התיירא משה מפני פרעה, עד שאמר לו הקב"ה "בא אל פרעה":

כל זמן שההליכה לפרעה היתה קשורה עם ענין המכות בלבד (ענין של נס סתם) – לא הי' מקום שמשה יתיירא מפני פרעה, שהרי אדרבה, גדול גילוי כחו של משה רבינו לבטל כחו של פרעה, כשם שגילוי דרגת האלקות שלמעלה מהטבע פועל ביטול הטבע (כנ"ל סי"ג).

אמנם, כאשר ההליכה לפרעה היתה קשורה (לא רק עם ענין המכות סתם, אלא גם) עם התחלת יציאתם של בנ"י מתחת יד פרעה (שזהו מה שנתחדש בפרשת בא), אבל, בזמן כזה שצריך להיות עדיין התוקף דפרעה ("תנין הגדול") לשלוט על בנ"י ע"פ רצונו של הקב"ה (כיון שעדיין לא נשלם בירור ניצוצות הקדושה) – הרי, למרות האין-ערוך דמעלת משה רבינו כמו האין-ערוך דבלי-גבול לגבי גבול (שבגלל זה לא נתיירא משה מפרעה עד עתה), התיירא משה מהתוקף דפרעה, בידעו שלעת-עתה (קודם גמר הבירורים) רצונו ית' שיהי' התוקף דפרעה.

כלומר: האפשרות לענין של מכות סתם, באופן שבנ"י ממשיכים להיות תחת יד פרעה – מובנת בפשטות; האפשרות ליציאת בנ"י מתחת יד פרעה לאחר גמר הבירורים – מובנת אף היא בפשטות; אבל התחלת ענין של יציאת בנ"י מתחת יד פרעה (לא רק מכות סתם) קודם גמר הבירורים – טען משה רבינו – הרי זה דבר בלתי אפשרי.

ועל זה אמר הקב"ה למשה "בא אל פרעה" – שלא יתפעל מהתוקף דפרעה (התגברות כח הגבול) שמצד רצונו ית', כיון שהולך הוא עם הקב"ה בעצמו שאינו מוגבל גם ברצון זה!

טז. ועד"ז – ובעומק יותר – בנוגע להנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" שדוקא הוא נקרא "נס גדול":

נס סתם – ענינו ההתגברות דלמעלה מן הטבע על הטבע, אם ע"י גילוי כח הבלי-גבול שהוא באין-ערוך לגבי כח הגבול (כבענין המכות), או ע"י התגלות כחו של הקב"ה שלמעלה מגבול ובלי-גבול שעי"ז יכול להיות ההתגברות על כח הגבול גם בשעה שרצונו ית' שתהי' התגברות כח הגבול על כח הבלי-גבול (כבענין ד"בא אל פרעה").

אמנם, החידוש בהנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" הוא – לא רק התגברות הקדושה על הקליפה, אלא יתירה מזה – ששבירת הקליפה היא מצד תוקף הקליפה (בכורי מצרים) גופא, ובלשון חז"ל74 "מיני' ובי' אבא לשדי' בי' נרגא", היינו, לא רק ההתגברות על הטבע, אלא הפיכת הטבע עצמו, שהקליפה עצמה מכרזת: "אין75 עוד מלבדו"!

ולכן נקרא נס זה בשם "נס גדול" – כי, בשביל הפיכת הטבע עצמו לא מספיק התגברות כח הבלי-גבול על כח הגבול, אלא יש צורך בנתינת-כח ממקום נעלה יותר – גדולתו ית' שלמעלה מגבול ובלי-גבול גם יחד, ע"ד מש"נ ביתרו "עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל האלקים"76, מצד הענין דיתרון האור מן החושך דוקא77, אתהפכא חשוכא לנהורא78, שדוגמתו בנדו"ד הוא הפיכת הטבע עצמו.

יז. וענין זה מהוה גם ההכנה להשלימות דגאולה העתידה:

מבואר בתניא79 שיצי"מ היתה באופן ד"כי ברח העם"80, "מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו וכו'", משא"כ "לעתיד, כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ, כתיב81 ובמנוסה לא תלכון וגו'", היינו, שיצי"מ היתה באופן של אתכפיא, ורק הגאולה העתידה תהי' באופן של אתהפכא82.

אמנם, ע"פ הידוע83 שיצי"מ היא השורש לכל הגאולות (גם לגאולה העתידה), צריך להיות ביצי"מ גם שורש והתחלת הענין דאתהפכא.

ויש לומר, ששורש והתחלת הענין דאתהפכא ביצי"מ, הוא – ה"נס גדול" ד"למכה מצרים בבכוריהם", שהי' באופן של הפיכת הטבע, וזוהי ההכנה לשלימות הפיכת הטבע שתהי' בגאולה העתידה, שאז יקויים היעוד "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך"84, "ועמדו זרים ורעו צאנכם"85 – לא בעל-כרחם, אלא מרצונם, ועד ש"ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו וגו'"86, כמבואר בדרושי חסידות87 שגם הבשר הגשמי (מצד התכונות שלו) יראה אלקות.

יח. ויש להוסיף ולבאר הטעם שההכנה לשלימות דגאולה העתידה (שלימות הפיכת הטבע) היתה בה"נס גדול" שבעשור לחודש, עוד לפני היציאה ממצרים:

נתבאר לעיל (בהמאמר88) בהשייכות ד"תפלת עשיר" למעמד ומצב ד"מדינה חריבה", שלא זו בלבד שגם במעמד ומצב ד"מדינה חריבה" יודעים שצריכים לבוא לתכלית השלימות (כנ"ל ס"ח), אלא יתירה מזה – שדוקא במעמד ומצב ד"מדינה חריבה", "במדבר יהודה", נעשה הצמאון והתשוקה למעמד ומצב שהוא תכלית השלימות, למעלה ממילוי החסרון, היינו, לא רק ההמשכה דממכ"ע, ואפילו סוכ"ע, אלא המשכת העצמות דוקא, שענין זה נעשה ע"י העבודה ד"בכל מאדך", בלי גבול.

ודוגמתו בנדו"ד – שדוקא בהיותם במצרים (לפני היציאה ממצרים) הי' ה"נס גדול" דהפיכת הטבע ("למכה מצרים בבכוריהם"), שנעשה ע"י הגילוי ד"גדול הוי' מכל האלקים", גדולתו ית' שלמעלה מגבול ובלי-גבול גם יחד (גילוי העצמות שלמעלה מממכ"ע וסוכ"ע), וזוהי ההכנה לשלימות הפיכת הטבע בגאולה העתידה ע"י גילוי העצמות, שזהו אמיתת הענין ד"רכוש גדול" ששייך לתפלת עשיר דוקא.

יט. וההוראה מזה בעבודת האדם:

הנהגת האדם ביחס לעניני העולם יכולה להיות בב' אופנים: (א) באופן של פרישות והתבודדות מעניני העולם – שזהו"ע של התגברות על הטבע, ע"ד נס סתם, (ב) באופן שמנצל את עניני העולם עצמם לעבודת ה', כמ"ש "כל מעשיך יהיו לשם שמים"89 ו"בכל דרכיך דעהו"90 – שזהו"ע של הפיכת הטבע, ע"ד "נס גדול".

ובסגנון השייך לחג הפסח: (א) העבודה דביעור חמץ בערב פסח, (ב) והעבודה ד"למכה מצרים בבכוריהם" בשבת הגדול.

וע"פ תורת החסידות צריכה להיות העבודה (לא באופן של פרישות והתבודדות מעניני העולם, אלא אדרבה) בהעלאת עניני העולם גופא, וכידוע תורת הבעש"ט91 על הפסוק92 "כי תראה חמור שונאך וגו'", שהעבודה עם חומר הגוף צריכה להיות (לא באופן ד"וחדלת מעזוב לו"92, להניחו לנפשו, "ער זאָל פאַרשימלט ווערן"... אלא) באופן ד"עזוב תעזוב עמו"92, לבררו ולזככו דוקא, וכאמור, שזוהי ההכנה להשלימות דהפיכת טבע העולם בגאולה העתידה.

וכל זה מודגש ביותר כשנמצאים בסמיכות לגאולה האמיתית והשלימה, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר93 "די ווענט פון גלות ברענען שוין" (כותלי הגלות בוערים כבר), הרי בודאי שצריכים להשלים ולסיים בירור והעלאת כל עניני העולם עד ש"לא תשאר פרסה"94, ותיכף ומיד יוצאים מהגלות "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"95, "ברכוש גדול", אל הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

כ. כמדובר כמ"פ בשנים האחרונות ע"ד חלוקת מצה שמורה96 – הרי כאן המקום לעורר שכאו"א ישתדל לחלק מצה שמורה לכל אלה שיש לו השפעה עליהם, וגם לאלה שבדרך כלל אין לו השפעה עליהם, אבל יכול להשפיע עליהם שיאכלו המצה שמורה שיתן להם. וכמובן, שאין להמתין עד שיבואו אליו לבקש ממנו מצה שמורה, אלא יש להקדים ולילך אליהם ולחלק להם מצה שמורה כו'.

ויש להוסיף ולהעיר בנוגע להקשר והשייכות דחלוקת מצה שמורה לקרבן פסח – שהרי מצה (ובפרט האפיקומן) היא זכר לקרבן פסח97:

ובהקדמה – שבקרבן פסח ישנם ב' הפכים: מחד גיסא – מצינו שנקרא קרבן ציבור98, ולאידך גיסא – "אינו נאכל אלא למנויו"99 [דבר שלא מצינו בשאר קרבנות, שאוכלי הקרבן (כהנים, ועד"ז ישראלים בקרבנות שנאכלים לכל אדם) אינם צריכים להמנות עליו תחילה], שזהו היפך בתכלית מקרבן ציבור שמקריבים עבור כל בנ"י, גם אלה שעדיין לא השתתפו בנתינת מחצית השקל, שהרי "תורמין .. על העתיד לגבות"100.

ויש לומר, שחלוקת מצה שמורה לכו"כ מישראל היא מעין ודוגמת זה שהיחיד ממנה בני חבורה על פסחו101, היינו, שכל אלה שמחלק להם מצה שמורה נעשים בני חבורה שלו102.

וענין זה פועל גם על כל השנה כולה – כי, מצה שמורה יש בה תכלית הזהירות ממשהו חמץ, וידוע מ"ש בכתבי האריז"ל103 שהנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה, היינו, שלא יכשל בחטא בשוגג104, ומובן, שכאשר לא יכשל בשוגג, פשיטא שלא יהי' שייך לענינים של מזיד ח"ו.

כא. כאן המקום לעורר גם אודות המשך ההתוועדויות בימי חודש ניסן:

ובהקדם מ"ש אדמו"ר הזקן בשו"ע105 בהטעם שאין מתענין בכל חודש ניסן – ש"סמכו על מה שאמרו חכמים שבא' בניסן התחילו הנשיאים להקריב את קרבניהם לחנוכת המזבח נשיא א' ליום עד י"ג בניסן, וכל נשיא ביום שהקריב קרבנו הי' יום טוב שלו וכו'",

– והרי נהגו כל ישראל "לקרות פרשת הנשיא שהקריב בו ביום"106, ולומר לאח"ז "יהי רצון כו' שבאם אני עבדך משבט פלוני כו'", שבזה מודגשת השייכות דכאו"א מישראל להקרבנות של כל הנשיאים (לא רק לקרבן הנשיא של השבט שלו)107, וכידוע גם הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר108 שגם כהנים ולוים צריכים לומר פרשת הנשיא והיהי רצון כו', כי זה שייך לעיבור כו' –

ומסיים105, "א"כ יצא רוב החודש בקדושה, לפיכך נוהגין לעשות כולו קודש כעין י"ט".

וידוע גם מ"ש השל"ה109 במעלת חודש ניסן שנקרא "ראש חדשים"110, שכל ימי חודש ניסן הם בדוגמת ראש חודש.

וכיון שכן, הרי טוב ונכון לערוך התוועדויות – "כעין י"ט" – בכל יום מימי חודש ניסן.

ובתור השתתפות – אתן בקבוק משקה עבור המשך ההתוועדויות דכל ימי חודש ניסן, החל מהימים שלפני חג הפסח – שעד אז יסיימו את המשקה, ולא ימכרוהו לגוי111, וימשיכו ההתוועדויות בחג הפסח עצמו, וכן בהימים שלאחרי חג הפסח, ומה טוב עד סוף החודש112.