מזמור לדוד, ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן (מאמר ב), ה'תשכ"ד

בס"ד. ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן (מאמר ב), ה'תשכ"ד

(הנחה בלתי מוגה)

מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה גו' צמאה לך נפשי גו' בארץ צי' ועיף בלי מים כן בקדש חזיתיך גו'1. ומבואר בזה במאמר של הצמח צדק2 (מכת"י מעתיק) בביכל3 שנפדה מהשבי' בימים אלה (שרובו מכת"י מעתיק, ויש בו גם איזה דפים מגוף כתי"ק הצמח צדק4), שזהו ענין ובחי' מדרגת בעלי תשובה שלמעלה מבחי' צדיקים גמורים שהולכים בהדרגה וסדר מדרגא לדרגא, אבל הבע"ת משכין לי' בחילא דתיובתא יתיר5, וזהו צמאה לך נפשי בארץ צי' ועיף, דוקא שם ימצא השלהבת עזה, משא"כ בקדש עליון שהוא בחי' צדיקים גמורים, לא ימצא השלהבת עזה הלזו, וענין זה הוא בזמן שהשכינה (ספירת המלכות) דיצירה ועשי' יורדת ומתלבשת בתוך הע' שרים. וממשיך בהמאמר, שהטעם שעיקר ההתלבשות בהע' שרים היא במלכות דיצירה ודעשי' דוקא, משא"כ מלכות דבריאה (ועאכו"כ מלכות דאצילות), הוא, כמ"ש בע"ח6 שבבריאה רובו טוב ומיעוטו רע, וביצירה מחצה על מחצה, ובעשי' רובו רע (משא"כ אצילות, שאין בו שייכות לרע כלל, ועז"נ7 לא יגורך רע), וזהו שהתחלת מדור החיצונים הוא מיצירה ואילך מאחר ששם מחצה רע, אבל לא בבריאה מאחר שרובו טוב, ולכן עיקר ההתלבשות בהע' שרים היא במלכות דיצירה ודעשי' דוקא. וזהו מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה גו', שדוד הוא ספירת המלכות שרגלי' יורדות כו'8, מאצילות לבריאה, ועד שיורדת ליצירה ועשי' ששם מתלבשת גם בהע' שרים, שזהו"ע בהיותו במדבר יהודה.

ויש לקשר זה עם הפירוש הפשוט שדוד הי' במדבר יהודה בברחו מפני שאול כשחשש שיצטרך להרחיק ולצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, שעל זה אמר9 כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד גו', כדאיתא בגמרא10 כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלקה כו'. והענין בזה (דלכאורה אינו מובן איך שייך לומר שהדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלקה), שהחילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ הוא, שארץ ישראל מכוונת נגד מלכות דבריאה ודאצילות, משא"כ בחוץ לארץ מאיר רק מלכות דיצירה ודעשי'11, ולכן ה"ז דומה כמי שאין לו אלקה, שאין לו בחי' המלכות (אלקה) כפי שהיא למעלה מהתלבשות ביצירה ועשי' ששם מתלבשת בהע' שרים כו'.

וזהו מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה גו' צמאה לך נפשי וגו', שדוקא מצד הירידה ליצירה ועשי' להתלבש בהע' שרים (בהיותו במדבר יהודה), נתעורר בצמאון גדול כו', כמו ההולך בארץ צי' ועיף מקום שאין שם מים שאז יתאוה להם מאד12, וכמארז"ל13 אינו דומה מי שיש לו פת בסלו (להיות רעב) למי שאין לו פת בסלו, דכיון שאין לו פת בסלו לכן הוא רעב יותר, וכך בהיות דוד במדבר יהודה צמאה נפשו ביותר לקרבת הוי', לפי שגודל הצמאון והתשוקה הוא במקום הריחוק דוקא14. וכן הוא גם בהירידה דמלכות (בחינתו של דוד) ליצירה ועשי' להתלבש בהע' שרים (מדבר יהודה), שדוקא שם נעשה אצלה התשוקה והצמאון כו' שלא בערך מעמדה ומצבה בהיותה בבריאה ובאצילות.

ב) ויש לקשר זה עם עוד מאמר בביכל הנ"ל3 מגוף כתי"ק הצ"צ15, בפירוש הכתוב16 טוב וישר הוי' על כן יורה חטאים בדרך, שאמרו חז"ל (בילקוט17 ובירושלמי18) שאלו לחכמה נפש החוטאת במה תתכפר וכו', שאלו לנבואה וכו', ומבאר, שחכמה היינו חכמה תתאה, ונבואה היא בנצח והוד19 [אלא ששם מבאר לפי הגירסא הרגילה שהפסוק20 הנפש החוטאת היא תמות נאמר גבי נבואה, היינו, שנבואה אינו סובל ההיפוך יותר מחכמה, ועד"ז יש לבאר גם לפי הגירסא21 שחכמה אמרה הנפש החוטאת היא תמות, כי, חכמה תתאה שהיא ספירת המלכות22, ענינה קבלת עול. ולכן אמרה שנפש החוטאת תמות, לפי שהחטא נוגע בעצם נקודת החיות כו', ויש לומר הביאור בזה ע"פ מארז"ל23 מאן דמחוי במחוג קמי מלכא כו' שזהו ענין של מרידה במלכות, לפי שהחטא הוא היפך הרצון, ובנקודת הרצון אין התחלקות24, ולכן, איזה ענין שיהי' היפך הרצון, הו"ע של מרידה במלכות, היפך הקבלת עול (ענינה של ספירת המלכות, חכמה תתאה)]. וממשיך לבאר דברי המדרש שאלו לתורה ואמרה יביא אשם ויתכפר לו, שאלו להקב"ה ואמר יעשה תשובה ויתכפר לו, ששאלו לתורה הוא בחינת תפארת25, ואמרה יביא אשם, שהוא ענין הקרבן, שכל קרבן מן הבהמה הוא לשם הוי' היא מדת הרחמים26 (תפארת), ושאלו להקב"ה קאי על כתר, כי אורייתא מחכמה (חכמה עילאה) נפקת27, אבל בתשובה נאמר28 כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, שעל ידה נעשית ההמשכה מכתר, וזהו שהקב"ה (כתר שלמעלה מחכמה) אמר יעשה תשובה ויתכפר לו. וממשיך בהמאמר בביאור ענין הקרבן, שאף אם ע"י החטא פוגם בבחינת אדם, הנה ע"י הקרבן עולה חיות הבהמה לשרשו שלמעלה מבחינת אדם ומעורר י"ג מדות הרחמים שלמעלה מהשכל, בחינת ארך אפים בגימטריא קרבן29. ומוסיף, שמשנת"ל שבחינת כתר הוא למעלה מהתורה (שאמרה יביא קרבן), שזהו ענין שאלו להקב"ה דוקא, אפ"ל כי בכתר יש שני בחינות. והיינו, שהקרבן מגיע בבחינת אריך אנפין (ארך אפים, גימטריא קרבן), חיצוניות הכתר, והתשובה מגעת בבחינת עתיק, פנימיות הכתר30.

וכללות הענין בזה, שדוקא מצד הירידה דענין החטא, נפש החוטאת, נעשה צמאון הנפש לה' כארץ עיפה וצי' להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ צי' וצלמות כו' ולזאת צמאה נפשו ביתר שאת מצמאון נפשות הצדיקים31, כשם שדוקא במדבר יהודה, שספירת המלכות יורדת ליצירה ועשי' להתלבש בהע' שרים, נעשה הצמאון באופן של שלהבת עזה כו'. ומצד גודל הצמאון דשלהבת עזה שבעבודת התשובה, ה"ה מגעת למעלה מסדר השתלשלות, עד לעצמות אוא"ס, שזהו"ע דשאלו להקב"ה דוקא ואמר יעשה תשובה, כנ"ל.

וממשיך בהמאמר (הנזכר לפנ"ז2), שעל זה התפלל דוד המלך ע"ה כן בקודש חזיתיך, פי' כמו שימצא הרשפי אש שלהבת עזה במל' דיצירה ועשי' המלובשים בהע' שרים, כך יהי' נמצא ההתלהבות עזה הלזו בקודש עליון במלכות דאצילות ובריאה, ולא יצטרכו לירד בשביל זה למטה ליצירה ועשי'. ועד"ז בנוגע לצדיקים ובעלי תשובה, שגם אצל צדיקים תהי' התלהבות עזה כו'. וכידוע גם פירוש הבעש"ט32 הלואי בקודש חזיתיך, היינו, שהלואי שגם במקום הקודש, מקום הארון (כהמשך הכתוב לראות עוזך, דקאי על הארון33), תהי' התשוקה והצמאון כמו בשעה שנמצאים במדבר יהודה, בארץ צי' ועיף בלי מים. ועוד פירוש בזה, שמ"ש כן בקודש חזיתיך הוא (לא רק לשון בקשה, הלואי בקודש חזיתיך, אלא) גם לשון הבטחה (כפי שמצינו דוגמתו בכמה פסוקים34), היינו, שמבטיחים שאכן יהי' כן בקודש חזיתיך, שיהי' גודל הצמאון והתשוקה גם במעמד ומצב דבקודש חזיתיך, שזהו"ע דמלכא משיחא ייתי לאתבא צדיקייא בתיובתא35.

ג) וע"פ האמור, יש להוסיף ביאור במשנת"ל36 בענין תפלת עשיר, תפלה למשה37, דאיתא על זה במדרש38 משל למלך שאמר לא' מה אתה מבקש, ואמר איני מבקש כו' אלא מדינה פלונית היא חריבה והיא שלך, גזור שתבנה, ונתבאר לעיל שהתפלה היא שתבנה בבחי' בנין עדי עד (כלשון כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע39) דוקא, שלא יהי' שייך ענין של חסרון כלל, עי"ז שיומשך בה עצמות אוא"ס שלמעלה גם מבחי' סוכ"ע [שזהו"ע דתפלת עשיר דוקא, שהתפלה אינה על מילוי החסרון, שזהו בחי' ממכ"ע וגם בחי' סוכ"ע, אלא על ההמשכה מעצמות אוא"ס, שעל זה לא שייך לומר ענין של חסרון, כנ"ל], דלכאורה אינו מובן, מהי השייכות דתפלת עשיר שתבנה בבחי' עדי עד דוקא (דרגא הכי נעלית שלא שייך בה ענין של חסרון כלל) למעמד ומצב דמדינה חריבה, תכלית הירידה. אך הענין הוא, שדוקא המעמד ומצב דמדינה חריבה, שהוא בדוגמת המדבר, ארץ צי' ועיף גו', מביא לידי תשוקה וצמאון ביותר, ולא עוד אלא שהתשוקה והצמאון הוא להיות שלימות הבנין באופן נעלה יותר מכמו אילו לא היתה המדינה חריבה מלכתחילה (שלכן נאמר על זה כן בקודש חזיתיך, כנ"ל), שלכן התפלה על המדינה חריבה היא לא רק שתבנה סתם, אלא שתבנה בבחי' בנין עדי עד דוקא, שלא יהי' שייך ענין של חסרון כלל, ע"י המשכת העצמות דוקא. והיינו, שדוקא במעמד ומצב של מדינה חריבה (במדבר, בארץ צי' ועיף גו') מתעורר התשוקה והצמאון להדרגא היותר נעלית, שעז"נ40 מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ גו', ע"ד ובדוגמת מה שהי' נשמע הלשון מאדמו"ר הזקן בדביקותו שהי' אומר איך וויל זע גאָר ניסט איך וויל ניט דאיין ג"ע איך וויל ניט דאיין עוה"ב כו' איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין41, שזוהי הדרגא דתפלת עשיר.

ד) וביאור הענין בעבודת האדם, דהנה, בכל יום ויום נעשה האדם ברי' חדשה17, שהקב"ה מחזיר לו נשמתו חדשה ורגועה42, וכמ"ש מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי כו'. אלא, שקודם התפלה ה"ז רק בבחי' מקיף, וע"י עבודת התפלה מתגלה הנשמה בבחי' פנימיות. וכמבואר בהקדמת הלקו"ת לג"פ בתחלתה43 בפירוש מארז"ל44 מאי דכתיב45 לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם, וכן אמרו46 כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו כו' שנאמר47 חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, שקודם התפלה אין הנפש האלקית מתגלה ומאירה בהאדם, אלא היא באפו, בבחי' מקיף בלבד, ורק ע"י התפלה ה"ה מתגלה ומאירה בבחי' פנימיות. ונמצא, שעיקר ושלימות היות האדם מציאות חדשה (שהנשמה מתגלה ומאירה בפנימיותו) הוא ע"י עבודת התפלה דוקא. אמנם, עם היות שכשניעור משנתו ה"ה במעמד ומצב דנשמה באפו בלבד, וכמשנת"ל48 בנוגע לאמירת מודה אני לפניך שאין זה אלא הודאה כללית בלבד, כי בשעה שניעור משנתו אינו יודע אפילו באיזה מדריגה היא ההודאה (ורק לאח"ז, בהתחלת התפלה, אומר הודו להוי'), הרי, לאידך גיסא, דוקא אמירת מודה אני לפניך שבהתחלת היום קשורה עם דרגא הכי נעלית, נקודת היהדות, בחי' היחידה, שלא שייך בה ענין של פגם וטומאה ח"ו, שזהו מה שאמירת מודה אני היא קודם נטילת ידים, בידים טמאות, לפי שכל הטומאות שבעולם אינם מטמאות את המודה אני של יהודי49, וזהו גם מה שאמירת מודה אני היא ללא הזכרת שם מז' שמות שאינם נמחקים50, לפי שההודאה שמצד בחי' היחידה היא לעצמותו ית' דלא אתפס בשם ולא אתרמיז כו'51, שזהו מודה אני לפניך, לפניך דייקא52.

והענין בזה, דכשם שנת"ל שדוקא במעמד ומצב דמדינה חריבה ישנה התפלה שתבנה בבחי' בנין עדי עד ע"י המשכת העצמות, כן הוא גם בעבודה דכל יום, שדוקא כשניעור משנתו שהנשמה היא רק באפו (ע"ד ובדוגמת מדינה חריבה) ישנה ההתקשרות דבחי' היחידה עם עצמותו ית' שלמעלה משמות כו'. אלא שבאמירת מודה אני בהתחלת היום ה"ז עדיין בבחי' מקיף, וע"י עבודת התפלה נמשך ומתגלה ענין זה בבחי' פנימיות (כנ"ל), שזהו מה שנעשה מציאות חדשה (גזור שתבנה כו'), לעבוד עבודתו במשך כל היום כולו, מבית הכנסת לבית המדרש53, ועד להנהג בהן מנהג דרך ארץ54.

וענין זה מצינו גם ביציאת מצרים, שעוד קודם היציאה ממצרים ידעו שאחרי כן יצאו ברכוש גדול55, וכמארז"ל56 שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים, והיינו, שתחלת היציאה ממצרים, שאז נעשו בנ"י מציאות חדשה57, היתה באופן של רכוש גדול דוקא, שזהו מעמד ומצב של עשירות. ועד"ז בעבודה דכל יום, כמארז"ל58 בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים, דקאי על יציאת נפש האלקית ממאסר הגוף בשעת ק"ש ותפלה59, שגם כשנמצאים במצב ירוד כו', יודעים מלכתחילה שצריכים לבוא למעמד ומצב דרכוש גדול דוקא, כשם שבמעמד ומצב של מדינה חריבה ישנה התפלה שתבנה בבחי' בנין עדי עד דוקא, ובאופן כזה דוקא נעשה מציאות חדשה (גזור שתבנה) על כל היום כולו.

ה) ועפ"ז יש לבאר מ"ש בצוואת הריב"ש60 יחשוב קודם התפלה שהוא מוכן למות באותה התפלה מחמת הכוונה כו' ובאמת שהוא חסד גדול שהשי"ת נותן לו כח ומשלים התפלה והוא חי. ולכאורה אינו מובן, איך אפשר לומר שלא ידע מה יהי' לאחרי התפלה (אם ימות באותה התפלה, או שהקב"ה יעשה חסד גדול וישלים התפלה והוא חי), הרי לאחרי התפלה צריך להיות סדר העבודה דכל היום, מבית הכנסת לבית המדרש וכו'. אך הענין בזה, שבתחלת עבודת היום, קודם התפלה, בהיותו במעמד ומצב נמוך, ביכלתו לבוא לצמאון הכי גדול דמי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ גו', אלא שצמאון זה יכול להיות באופן שיבוא מזה לכלות הנפש ממש (למות באותה התפלה). ולזה ישנו החסד גדול שהשי"ת נותן לו כח ומשלים התפלה והוא חי, היינו, שהקב"ה ממלא את תפלתו, התשוקה והצמאון דמי לי בשמים גו' לדבקה בעצמותו ית', שזהו"ע דתפלת עשיר, לדבקה בו ית' (לא ע"י כלות הנפש ח"ו, אלא) ע"י העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות עד להנהג בהם מנהג דרך ארץ במשך כל היום כולו, שזהו מה שע"י התפלה נעשה מציאות חדשה שיש לה קיום (היפך הענין דכלות הנפש), ע"ד שתבנה בבחי' בנין עדי עד, כדי לעבוד עבודתו במשך כל היום.

ו) ומעין זה תובעים מכאו"א מישראל, והיינו, שאל יאמר האדם שהענין דכלות הנפש, מי לי בשמים וגו', הוא דרגא נעלית ביותר ששייכת ליחידי סגולה בלבד, כמו הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, ומי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת כו'61, כי, לאחרי שענין זה נתגלה ע"י רבותינו נשיאינו, שייך מעין זה גם לכל בנ"י62, שהרי ענינו של נשיא ישראל הוא כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל (כמארז"ל63 בנוגע למשה רבינו, נשיא ישראל הראשון, אביהם ורבן של כל הנביאים64), ומזה מובן שגם הענין דכלות הנפש, מי לי בשמים וגו', כיון שנתגלה ע"י רבותינו נשיאינו, ה"ז שייך וצ"ל מעין זה אצל כאו"א מהמקושרים לרבותינו נשיאינו, ואפילו אצל אלה שרק שמעם הגיע אליהם כו'. והענין בזה, שמיד בהתחלת עבודת היום, גם בהיותו במצב ירוד כו', צריך לידע שבכחו וביכלתו לבוא לדרגא הכי עליונה דמי לי בשמים גו' (שזהו גם הקשר והשייכות דכל השליבות שבסולם דתפלה), וכנ"ל שבאמירת מודה אני לפניך מיד כשניעור משנתו ישנה כבר ההתקשרות דבחי' היחידה עם העצמות, וע"י עבודת התפלה ה"ז נמשך ומתגלה בבחי' פנימיות, ובאופן כזה נעשה מציאות חדשה לעבוד עבודתו במשך כל היום, שזהו"ע דגזור שתבנה בבחי' בנין עדי עד, היינו, שבעבודתו בעניני העולם, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, יורגש שהכוונה בזה אינה אלא לשם שמים (ע"ד שמצינו בגמרא65 בנוגע ליציאת מצרים, שבנ"י צעקו שמוותרים הם על הרכוש גדול, ואעפ"כ ניתן להם הרכוש גדול, כדי שעי"ז יתקדש שם שמים), לעשות לו ית' דירה בתחתונים66, שעי"ז נעשה שלימות הבנין דהמדינה חריבה שתבנה בבחי' בנין עדי עד, שיומשך בה גילוי העצמות.