שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשכ"ד

בס"ד. שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשכ"ד.

בלתי מוגה

א. עניני הגאולה העתידה – יכולים ללמדם מהגאולה דיציאת מצרים, שבה נרמזו, כי:

כל הגלויות נקראו על שם גלות מצרים1, ומזה מובן שגם כל הגאולות נקראים על שם הגאולה ממצרים, ועאכו"כ הגאולה העתידה, שתהי' דומה לגאולת מצרים יותר משאר הגאולות, כי, בשאר הגאולות – מגלות בבל, מדי ופרס, יון וכו' – הרי גם לאחרי הגאולה נשארו חלק מבנ"י בגלות, משא"כ בגאולת מצרים נגאלו כל בנ"י, ואף א' מבנ"י לא נשאר בגלות, וכן בגאולה העתידה יצאו כל בנ"י מהגלות, שהרי אז יתבטל כל ענין הגלות, ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר2: "השי"ת האָט אָנגעצונדן די גלות ווענט" (השי"ת הבעיר את כתלי הגלות), ובמילא לא יישאר אף א' מבנ"י בגלות3.

וזהו הטעם שדוקא בנוגע לגאולה העתידה אמרו רז"ל4 "גואל ראשון הוא גואל אחרון" (ולא מצינו דוגמתו בשאר הגאולות), כי דוקא הגאולה העתידה היא בדומה לגאולת מצרים.

ומכל זה מובן, שכל הענינים שהיו בגאולת מצרים יהיו גם בגאולה העתידה.

ב. בין הענינים שהיו בגאולת מצרים ישנו גם הענין שבו פותחת פרשתנו – "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי תקנה עבד עברי גו' ובשביעית יצא לחפשי חנם":

על מצוה זו נצטוו בנ"י עוד בהיותם במצרים5, וענין זה נקבע בתור תנאי על יציאת מצרים, שדוקא ע"י קיום מצוה זו יהי' המשך הגאולה – שזהו תוכן התוכחה של ירמיהו הנביא (בנוגע לחורבן ביהמ"ק)6, שכיון שבנ"י לא שמרו על מצוה זו כדבעי ("ותשיבו איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שלחתם חפשים לנפשם, ותכבשו אותם להיות לכם לעבדים ולשפחות"7), הנה עי"ז נעשה נתינת מקום לביטול הגאולה.

ומזה מובן גם בנוגע לגאולה העתידה, שהיא בדומה להגאולה דיציאת מצרים (כנ"ל) – שע"י קיום המצוה "ובשביעית יצא לחפשי חנם" (ברוחניות), תבוא הגאולה העתידה, כדלקמן.

ג. ע"פ הביאור בענין זה (שיתבאר לקמן) – יתורצו גם כמה ענינים מוקשים בפרשת עבד עברי:

א) המצוה הראשונה שבה נצטוו ישראל בהמשך ומיד לאחר מתן-תורה (כמארז"ל8 "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני") היא – "כי תקנה עבד עברי גו'". ואינו מובן9: מדוע נצטוו ישראל לכל לראש על דיני עבד עברי?

ובפרט שכל המציאות ד"כי תקנה עבד עברי" תלוי' בכו"כ דינים שקדמו למאורע זה – שהרי פרשה זו קאי בעבד שמכרוהו בית-דין בגניבתו10, והיינו, שתחלה גנב, ואח"כ תפסוהו והביאוהו בפני ב"ד, וב"ד חייבוהו בדין (בתשלומי כפל), ואח"כ התברר שאין לו במה לשלם, וחזרו והביאוהו בפני ב"ד, וב"ד מכרוהו לעבד; ורק לאחרי שאירעו כל מאורעות אלו – אזי "שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם". וא"כ, אין מקום לפתוח בדין זה.

והגע עצמך:

דין תשלומי גניבה – נאמר רק בהמשך הפרשה11; דין מכירת גנב שאין לו במה לשלם – נאמר גם הוא בהמשך הפרשה12; ודין קבלת עדות ע"י ב"ד – שזהו הדבר הראשון לפי סדר המאורעות (שהרי רק לאחר קבלת עדות וכו' פוסקים ב"ד את דינו) – נאמר רק לקראת סוף התורה שבכתב, בספר משנה תורה13;

ודוקא הדין שאסור להשתעבד בעבד עברי יותר משש שנים, הוא הדין הראשון שנכתב בתורה?!

ב) בסוף פרשת עבד עברי14 נאמר: "ואם אמור יאמר העבד גו' לא אצא חפשי גו' ורצע אדוניו את אזנו גו'", ואמרו רז"ל15: "אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים16, ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע".

ולכאורה אינו מובן17:

הרי כל עבירה שאדם עובר היא היפך מה ששמע על הר סיני, וא"כ הי' צריך לרצוע על כל העבירות שבתורה, ובפרט – על עשרת הדברות, ולכל לראש – על הדברות ד"אנכי" ו"לא יהי' לך"18, ש"מפי הגבורה שמענום"19; ובפועל, הנה על כל העבירות שבתורה – אפילו על עבודה זרה שהיא היפך הדברות ד"אנכי" ו"לא יהי' לך" – אין רציעה; ודוקא העובר על "כי לי בני ישראל עבדים" – נרצע!

– אמנם בירושלמי20 מצינו שהענין ד"עבדי הם ולא עבדים לעבדים" קשור גם עם האיסור ד"לא יהי' לך אלקים אחרים גו'"; אבל עדיין אינו מובן: איך יתכן שהעובר על האיסור ד"לא יהי' לך אלקים אחרים" עצמו – אינו נרצע, ואילו זה ש"הלך וקנה אדון לעצמו" – שאינו אלא הסתעפות מהענין ד"לא יהי' לך" – נרצע?!

ג) כיון שבעבד שמכרוהו בית-דין הכתוב מדבר – כיצד שייך לומר שעבר על "כי לי בני ישראל עבדים" בכך ש"קנה אדון לעצמו", הרי אין לו ברירה, כיון שהמכירה היא ע"י ב"ד, וע"פ דיני התורה, שהרי גם הדין ד"נמכר בגניבתו"12 ניתן על הר סיני, וא"כ, לא שייך לומר שענין זה הוא היפך (ח"ו) מה ששמע על הר סיני?!

ד. והביאור בזה – ובהקדמה:

יסוד כל העבודה הוא קבלת עול מלכות שמים. וכפי שמבאר רבנו הזקן באריכות בתניא21, שקבלת עול היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה".

וענין זה קודם לכל שאר הענינים והדברות שניתנו במתן תורה, אפילו קודם הענין ד"אנכי הוי' אלקיך" כפי שהוא בתור מצוה. וכפי שמבאר הצמח-צדק בארוכה בספר המצוות שלו22, שהמצוה ד"אנכי הוי' אלקיך" (שנמנית במנין המצוות) היא בנוגע לפרטי הענינים כו', אבל כללות הענין ד"אנכי הוי' אלקיך" קודם לכל המצוות. וכדאיתא במכילתא23: "קבלו מלכותי, ואח"כ אגזור עליכם גזירות". וכמובן גם בפשטות, שלא שייך כל ענין הציוויים וקיומם כל זמן שאינו מקבל עליו את עול המצַוֶה.

וכיון שקבלת עול מלכות שמים הוא היסוד לכל התורה כולה, הרי מובן, שענין זה צריך לבוא ע"י בחירה חפשית דוקא.

וענין זה התאפשר רק לאחר מתן-תורה:

בשעת מתן-תורה – שאז הי' גילוי אלקות במוחש, כמ"ש24 "אתה הראת לדעת גו'", "הראת ממש בראי' חושיית" (כמ"ש בתניא25), ובאופן שהדיבור הי' יוצא מכל ארבע רוחות העולם26 – לא היתה אפשריות כלל להעדר הקבלת-עול; ורק "במשוך היובל"27, כשנסתלקה השכינה – נעשית נתינת מקום לפריקת עול מלכות שמים, ואזי יכולה להיות העבודה דקבלת-עול בבחירה חפשית.

ואף שגם עתה, לאחר מ"ת, נמצא הקב"ה בכל מקום, שהרי "לית אתר פנוי מיני'"28 – הרי אין זה נראה לעיני בשר, ולכן יש נתינת מקום לפריקת עול כו'.

ה. והנה, הענין דפריקת עול שבא בסיבת ההעלם והסתר, כיון שאין רואים בעיני בשר ש"לית אתר פנוי מיני'" – משתקף בענין הגניבה:

החילוק בין גנב לגזלן הוא – שגזלן גוזל בפני הבעלים, ואילו הגנב – בשעה שבעל-הבית (הבשר-ודם) נמצא, ה"ה מתיירא לגעת בחפץ, ולכן גונב רק כאשר בעה"ב לא נמצא. ואף שישנו הבעה"ב האמיתי, שנמצא בכל מקום ו"לית אתר פנוי מיני'" – הנה ענין זה לא נרגש אצלו, מצד ההסתר שאין זה נראה לעיני בשר, ולכן פורק מעליו עול מלכות שמים.

ובפרט זה גרוע הגנב מהגזלן – להיותו "כגונב דעת העליונה"29, בה בשעה שנזהר מבני אדם, ומטעם זה "החמירה תורה בגנב (לשלם כפל כו') יותר מבגזלן", כדאיתא בגמרא30.

וכיון שכל העונשים שלמעלה הם "מדה כנגד מדה"31, גילה הקב"ה בתורתו שהעונש על גניבה הוא – "ונמכר בגניבתו": מפני שפרק מעליו עול מלכות שמים – "כי לי בני ישראל עבדים", לכן מטילים עליו עולו של בשר ודם – "עבד לעבדים".

ולכן הפרשה הראשונה שלאחר מ"ת היא "ואלה המשפטים גו' כי תקנה עבד עברי", שהו"ע אזהרת העונש על מעשה גניבה, כי: בשעת מ"ת, כשראו אלקות במוחש – לא הי' צורך להזהיר מפני ענין הגניבה; ורק לאחר מ"ת, מצד ההעלם והסתר כו' – מזהירה התורה ומלמדת מהו העונש על ענין הגניבה, כדי למנוע מלכתחילה את ענין הגניבה, ולפעול את הענין דקבלת עול מלכות שמים, שזהו יסוד כל התורה.

ו. והנה, כיון שהתורה היא תורת חסד, הרי גם העונשים שבתורה, ענינם האמיתי הוא – חסד, והיינו, שתכלית כל העונשים היא בשביל הגילוי כו'32.

וכפי שנזכר במאמר33 הפירוש של אדמו"ר האמצעי34 בפסוק35 "ואציעה שאול הנך", שגם ב"שאול" – "הנך", כיון שזהו הכנה להגילוי שלאח"ז כו'.

וכן הוא בנוגע לעונש "ונמכר בגניבתו", שמטילים על הגנב עולו של בשר ודם, ותמורת הענין ד"כי לי בני ישראל עבדים" נעשה "עבד לעבדים" – שאין זה הסתר אמיתי ח"ו, אלא תכלית ההסתר היא בשביל הגילוי.

וזהו מ"ש "ובשביעית יצא לחפשי חנם": ע"י העונש וההסתר ד"שש שנים יעבוד" – מסתלק פגם חטא הגניבה כו', ועי"ז – "ובשביעית יצא לחפשי חנם".

אמנם, לפעמים ישנו מצב שתופסים את ההסתר לעיקר, ושוכחים אודות כוונת ההסתר, שתכליתו היא בשביל הגילוי.

וכפירוש החסידות36 על הפסוק37 "ואנכי הסתר אסתיר גו'" – ב' פעמים הסתר: ישנו ההסתר שנעשה מלמעלה, שאינו הסתר אמיתי ח"ו, ואדרבה – ע"י הסתר זה באים לידי גילוי נעלה יותר; ולפעמים ישנו מצב של הסתר כפול – שההסתר גופא (כלומר: כוונת ההסתר) הוא בהסתר, דהיינו שהאדם שוכח שכוונת ההסתר היא בשביל הגילוי, ומחשיב את ההסתר עצמו לעיקר.

ואז יכול להיות מעמד ומצב, שבסוף שש שנים, כשמגיע הזמן ד"ובשביעית", והתורה מודיעה לו שנסתיים כבר זמן ההסתר והעונש, וביכלתו לצאת לחפשי – אומר הוא: "אהבתי את אדוני גו' לא. אצא חפשי".

ועל זה אומרים, שזהו ההיפך מ"אוזן ששמעה על הר סיני כו'", היפך הענין דמ"ת:

ההסתר שבנתינת התורה דוקא במקום ש"יצר הרע יש ביניכם כו'"38 – כוונתו בשביל הגילוי, בכדי שיוכל להיות ענין הבחירה, ולכן הוצרך להיות סילוק השכינה "במשוך היובל". ועד"ז בנוגע להסתר "ונמכר בגניבתו" – שתכליתו היא בשביל הגילוי.

אמנם, ענין זה יש לו מקום רק במשך שש השנים שכנגד ששת ימי החול, שעליהם נאמר "שש שנים יעבוד";

אבל כשמגיע הזמן ד"בשביעית", שכנגד יום השבת – שאז מתבטל ההסתר שמלמעלה, וניתנת האפשרות שיוכל לחזור ולהיות הגילוי כפי שהי' בשעת מ"ת, קודם "במשוך היובל" (ששייך גם לשבת, כמארז"ל39 "דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה"), ואעפ"כ טוען "אהבתי את אדוני גו'", היינו, שרצונו בענין ההסתר – הרי זה היפך הכוונה דמ"ת.

ז. עפ"ז יובן גם הטעם לרציעת האוזן דוקא, מצד התביעה "אוזן ששמעה על הר סיני כו'":

במ"ת הי' לא רק ענין השמיעה, אלא גם ענין הראי', כמ"ש40 "וכל העם רואים את הקולות". וכיון שראי' מגעת בעומק יותר משמיעה, כידוע41, הרי לכאורה יש כנגדו תביעה גדולה יותר – שעשה היפך מה שראה על הר סיני?

והביאור בזה – שכל התביעה היא שגם במעמד ומצב של הסתר, צריך להיות הגילוי, כנ"ל. ולכן: ענין הראי' – אי אפשר לתבוע ממנו לאחרי מ"ת, "במשוך היובל"; אבל תובעים ממנו שיהי' אצלו ענין השמיעה עכ"פ.

ועד"ז בנוגע לכללות זמן הגלות (שהוא בדוגמת הענין ד"ונמכר בגניבתו") – שאמנם לא שייך ענין הראי', כמ"ש42 "אותותינו לא ראינו", אבל אעפ"כ תובעים שיהי' עכ"פ ענין השמיעה וההשגה, וההשגה צריכה לפעול שלא להתחשב בההעלמות והסתרים בנוגע לעניני תורה ומצוות.

ח. ההוראה מהאמור בעבודתנו:

כיון שבירידת הנשמה למטה לעוה"ז להתלבש בגוף, נמצאת היא בהעלם והסתר של העולם, במשך "שית אלפי שנין ("שש שנים") דהוי עלמא"43, עולם מלשון העלם44, ובפרט בהעלם והסתר דזמן הגלות, ומה גם שזהו העלם והסתר ע"פ תורה, שהרי התורה עצמה פוסקת ש"אין סומכין על הנס"45, אלא כל הענינים צריכים להיעשות בלבושי הטבע כו' – הרי יכולים לחשוב שזהו הסתר אמיתי ח"ו.

ועל זה באה ההוראה – שצריך לידע, שכאשר מדובר אודות ענינים השייכים ל"ובשביעית" – כמו יום השבת, וכן יו"ט שנקרא שבת46, ועד"ז כללות התומ"צ – הנה על זה אין העלם והסתר כלל. וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר47: "רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות".

ואין זה ענין הדורש עבודה מיוחדת, אלא "יצא לחפשי חנם", "חנם בלא מצוות"48, כלומר, שאפילו מי שנמצא במעמד ומצב ד"חנם בלא מצוות", הנה גם לגביו אין העלמות והסתרים בענינים הנוגעים ל"ובשביעית" – עניני תומ"צ.

ט. וזהו הביאור שדין עבד עברי הי' הכנה ליציאת מצרים (נוסף על ההסבר הפשוט, שעי"ז שבנ"י קבלו על עצמם להוציא את עבדיהם לחרות, זכו אף הם לצאת לחרות משעבוד פרעה) – כי:

כוונת יציאת מצרים היתה בשביל מ"ת, שיסודה הוא קבלת עול (כנ"ל ס"ד), שזהו היפך הענין ד"אהבתי את אדוני גו' לא אצא חפשי" (כנ"ל ס"ו).

וכיון שהגאולה העתידה דומה לגאולה דיציאת מצרים – תבוא גם הגאולה העתידה ע"י שמירת דיני עבד עברי:

כאשר גם בזמן הגלות ההנהגה היא באופן ד"ובשביעית יצא לחפשי גו'", שיודעים שכל ההעלמות והסתרים שבגלות אינם נוגעים להענין ד"שביעית", תורה ומצוות (כמבואר בכ"מ49 בענין "טועמי' חיים זכו"50, שגם עתה צריכה להיות ההנהגה מעין אלף השביעי) – הרי זה פועל ביטול העלם והסתר הגלות, והיינו שיוצאים מהענין ד"שש שנים יעבוד" – "שית אלפי שנין דהוי עלמא", ובאים להגילוי ד"ובשביעית יצא לחפשי" – אלף השביעי, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"51 (באופן נעלה יותר גם מהעלי' ד"ילכו מחיל אל חיל"52)53, שהוא "חנם בלא מצוות", כמארז"ל54 "מצוות בטלות לעתיד לבוא", בגאולה השלימה, בקרוב ממש.

* * *

י. נתבאר מאמר הזהר בפ' בהר55, "עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא, וע"ד פטורין56 מן המצוות" (דלכאורה אינו מובן57: הרי עבד עברי חייב בכל המצוות58) – בהקדם ביאור המשך דברי הזהר, שמביא רבנו הזקן בתניא פמ"א, "כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא בגין לאפקא מיני' טב לעלמא .. ה"נ אצטריך לבר נש לקבלא עלי' עול מלכות שמים בקדמיתא .. ואי האי לא אשתכח גבי' לא שריא בי' קדושה", שע"פ משל זה מבואר חידושו של רבינו הזקן, שענין היראה מוכרח לא רק בשביל "סור מרע", אלא גם בשביל "עשה טוב" ("בגין לאפקא מיני' טב לעלמא"), שלכן "לא די לעורר האהבה לבדה (שהיא השרש59) לועשה טוב". וכיון שאצל עבד, שיש לו עול בו"ד, לא יכול להיות עול מלכות שמים בשלימות60, לכן פטור מ"מצוות" – לשון ציווי. והקשר לפרשת בהר61 – שגם ההתעסקות בפרנסה ע"פ טבע בשש שנים היא מפני שאדנותו של הקב"ה אינה בגילוי (ואעפ"כ, אין זה הסתר אמיתי, כנ"ל בארוכה) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס62 בלקו"ש ח"ז ע' 179 ואילך.

* * *

יא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה זה יתנו גו'.

* * *

יב. יום63 השבת – "מיני' מתברכין כולהו יומין"64, ובפרט הענינים השייכים למוצאי שבת, שהרי מוצאי שבת שייך ליום השבת. וכמדובר בהתוועדות דיום ההילולא65, שמטעם זה נקרא בשם "מוצאי שבת", וכלשון רבנו הזקן בשולחנו66: "ללוות את השבת .. כדרך שמלוין את המלך", או כלשון המורגל: "מלוה מלכה".

ולהעיר, שביום השבת ישנם שני הענינים: "מלך" ו"מלכה". ולכן מצינו בנוגע ליום השבת שני הלשונות: "הוא" ו"היא"67, וגם בנוסח התפלה בשבת אומרים הן הלשון "בה"68 והן הלשון "בו"69.

וביאור החילוק בין שני הענינים – "מלך" ו"מלכה":

ענינו של מלך הוא – הנהגת המלוכה, כמ"ש70 "מלך במשפט יעמיד ארץ". וענין זה שייך דוקא למלך ולא למלכה, עד שישנו שקו"ט בהלכה אם אפשר שתהי' מלכה בישראל71.

אמנם, גדלות המלך באה ע"י המלכה דוקא, כמארז"ל72 "מלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא ולאו הוא גדול". כלומר: אצל המלכה לא צריך להיות ענין הנהגת המלוכה כו', ואדרבה – "כל כבודה בת מלך פנימה"73; ודוקא ע"י ההנהגה ד"כל כבודה גו'", הרי היא פועלת את גדלות ושלימות המלך.

וכן הוא בענין השבת – שבחי' מלך שבשבת באה לאחרי בחי' מלכה שבשבת:

בחי' מלכה – היא בחי' המלכות, שיורדת בששת ימי החול לברר בירורים, ובעלייתה בליל שבת נקראת בשם מלכה; ולאחרי כן, ביום השבת – באה בחי' מלך שבשבת, בחי' "שבת מקדשא וקיימא"74, שלמעלה מענין הבירורים75.

והיינו, שההתחלה דיום השבת היא מבחי' הבירורים, שזהו שנקרא "יום השביעי", להיותו מקבל מבחי' הבירורים דששת ימי החול, ועל בחינה זו אמרו רז"ל76 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", דהיינו שהאכילה היא לפי ערך הטרחא; ועי"ז בא אח"כ לבחינה נעלית יותר – שנעשה (לא בחי' שביעי ומקבל, אלא) בחי' ראש ומקור כל הברכות, שזהו ש"מיני' מתברכין כולהו יומין", והו"ע "שבת מקדשא וקיימא" שלמעלה מכפי ערך העבודה.

[ובדוגמת ענין החינוך שהרב מלמד את תלמידו, שהתכלית בזה היא – לא רק שהתלמיד ידע מה שרבו מלמדו, אלא שלאחר זמן לא יצטרך עוד להרב, אלא יוכל ללמוד בעצמו77].

וב' בחינות אלו הם בהתאם לב' המדריגות במנוחה – מנוחה שלאחרי היגיעה (ולכן היא לפי אופן היגיעה והטרחא), ומנוחה בעצם.

יג. וכשם שישנם ב' בחינות הנ"ל בענין המלוכה דשבת – כן הוא גם בכל עניני מינוי בישראל:

לכל לראש – ישנם הענינים שנותן לו הממנה (שהרי יהודי אינו נוטל מעצמו, אלא נותנים לו וממנים אותו), ולאח"ז ישנם הענינים שצריך להגיע אליהם בכח עצמו, שהם למעלה מהענינים שהממנה נתן לו בגילוי.

והענין בזה – שלאמיתו של דבר בא הכל מהקב"ה, כמארז"ל78 "אפילו ריש גרגותא מן שמיא מנו לי'", והממנה אינו אלא שליח, ולכן, ע"י שליחותו – שעי"ז מתגלה המינוי שמלמעלה – יכול הממונה להגיע לאח"ז למדריגה נעלית יותר ממה שנתן לו הממנה, כי לאמיתו של דבר זהו גם רצונו האמיתי של הממנה79.

ובפרט כאשר מדובר אודות גבאי צדקה, שכל ענין הצדקה הוא להסיר את הגבלות העולם,

– כמובן מסיפור חז"ל80 ששאלו אצל רבי עקיבא, שכיון שהקב"ה גזר שפלוני יהי' עני, איך אפשר להתערב בזה ("מישן זיך אין בעה"ב'שקייט") ולתת לו צדקה, והשיב, ע"פ משל מהחילוק בין עבד מלך לבן מלך כו', שמזה מובן שכל ענין הצדקה הוא להסיר את הגבלות העולם –

הרי בודאי מוכרח הדבר שגבאי צדקה לא יתחשב במדידות והגבלות המוטלות עליו מצד זה שמינה אותו – כי, באופן כזה, לא יסיר את הגבלות העולם; העני יישאר בעניו, ורק יתוספו לו פרוטות אחדות... והרי הכוונה היא ליתן לעני לא רק "די מחסורו"81 (שבזה נכלל "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו"82), אלא גם "לעשרו"82 (שהרי כאשר הנתינה היא בבת אחת, אפשר ליתן לעני מקופת הצדקה עד לאופן ד"לעשרו"83), ולכן, אין לו להתחשב בהגבלות אלו, אלא מיד כשנמסר לרשותו סכום לחלק לצדקה כו' – עליו לתת בלי הגבלות. וכאמור לעיל – לאמיתו של דבר זהו גם רצונו האמיתי של הממנה84.

יד. וכן הוא בכל הענינים שבקדושה, שצריכים להיות בלי הגבלות, ובפרט בנוגע למצות הצדקה (ש"בכל תלמוד ירושלמי היא נקראת בשם מצוה סתם", כדאיתא בתניא85), שצריכה להיות בלי מדידה והגבלה.

וכפי שמצינו בנדבת המשכן (שעל זה מדובר בפרשה שעומדים לקרוא עתה) – שכשהוצרך להתקיים הענין ד"ושכנתי בתוכם"86, הרי זה נפעל עי"ז שנדבות המשכן היו ללא הגבלות.

ובזה יובן מה שמספרת התורה שגם הנשים השתתפו בתרומת המשכן כמו האנשים, כמ"ש87 "ויבואו האנשים על הנשים" – דלכאורה אינו מובן88: הרי הדין הוא שאין מקבלין מן הנשים אלא דבר מועט89, וכיון שהנשים שבאותו הדור היו צדקניות (עד שבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים90), איך השתתפו בתרומת המשכן כמו האנשים? – אך הענין הוא, שכאשר יש צורך לפעול את השראת השכינה בעולם, "ושכנתי בתוכם", אין בזה מדידות והגבלות כלל.

ואז, הנה לא זו בלבד שנדבתן של הנשים למשכן לא פעלה פירוד ביניהן לבעליהן, אלא אדרבה – המשכן הוסיף בשלום שביניהם, ועד שע"י "העפר אשר יהי' בקרקע המשכן"91 נפעל ענין השלום אפילו בין אשה שאינה כשרה כו' לבעלה, שאף היא נעשית "אשה כשרה (ש)עושה רצון בעלה"92.

טו. וכשם שצדקה בגשמיות צריכה להיות בלי הגבלות, כן הוא גם בנוגע לצדקה ברוחניות, שצריכה להיות בלי גבול, ודוקא עי"ז פועלים את הענין ד"ושכנתי בתוכם".

וזהו כללות הענין דהפצת המעיינות חוצה – שנותנים להמקבל (לא רק את עניני תורה שבערכו, גליא דתורה כו', אלא גם) רזין דאורייתא, וגם ענינים אלו מפיצים עד ל"חוצה".

וענין זה שייך במיוחד למוצאי שבת זה – שבו נשלמת שנה של לימוד התניא ע"י ה"רדיו"93, ומתחילה בעז"ה שנה חדשה בעבודה זו של מסירת והפצת דבר הוי' אשר גילה ע"י עבדיו הנביאים ורבותינו הקדושים.

* * *

טז. עומדים עתה לקרוא בפרשת תרומה, שבה מדובר אודות נדבת המשכן.

ונוסף לזה, הנה יום הש"ק זה הוא שבת מברכים חודש אדר, שהוא בדוגמת ראש חודש אדר [שהרי המנהג לברך את החודש בשבת שלפני ר"ח הוא בדוגמת94 ההכרזה "מקודש מקודש" שהיו ב"ד מכריזין בר"ח95, אלא כיון שבאמצע השבוע אי אפשר לכנס את העם שבשדות, לכן מברכים את החודש בשבת שלפניו96, ונמצא ששבת מברכים הוא בדוגמת ר"ח], והרי "באחד באדר משמיעין על השקלים"97 (בדוגמת ענין נדבת המשכן).

יז. בפרשת תרומה נזכר ג' פעמים לשון "תרומה", כנגד ג' תרומות: תרומת האדנים, תרומת המשכן ותרומת המזבח98.

ודוגמתם בכל ענין של צדקה (הן צדקה עבור יחיד, הן צדקה עבור רבים, והן צדקה עבור מוסד וכיו"ב) – שיש בו שלשה ענינים:

לכל לראש – יש צורך להניח את היסוד, שהו"ע תרומת האדנים, שהם יסוד המשכן. ובענין זה נוגע בעיקר התחלת הפעולה ("דער ערשטער שטופּ"), כיון שבאופן שבו מתחילים את הענין, כך מתנהל הענין כולו ("ווי מען שטעלט אַוועק – אַזוי גייט דאָס").

לאחרי כן, יש להעמיד את מקבל הצדקה (היחיד או המוסד) על רגליו, לבנותו ולחזקו, שהו"ע תרומת המשכן (בשביל בנין המשכן).

ולאחרי כן, יש להבטיח שהמוסד יתנהל כדבעי וימלא את תפקידו, שהו"ע תרומת המזבח, שהרי תכלית המשכן הו"ע הקרבנות (כמבואר בהמשך ההילולא99). והיינו, שגם לאחרי שמעמידים את מקבל הצדקה על רגליו, הנה מזמן לזמן יש צורך לסייע לו, החל מעצם העובדה שמרגיש שמתעניינים בו מזמן לזמן כו', כמארז"ל100 "או חברותא או כו'", שהיא עצמה מהוה סיוע גדול.

וזוהי ההוראה מג' התרומות שבפרשתנו בנוגע לכל דור ודור – שלא כטעות העולם שדי בהשתתפות בא' מג' התרומות, אלא יש צורך להשתתף בכל ג' התרומות. והיינו, שכדי שיקויים הענין ד"ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד"101 – צריך כל אחד ואחד להשתתף בכל ג' התרומות לצדקה.

ובפרט כשמדובר בנתינת צדקה לבית הכנסת ובית המדרש, שהוא דוגמת משכן ומקדש – שהרי במשכן ובביהמ"ק היו שני הענינים דתפלה (ביהכנ"ס) ותורה (ביהמ"ד): תפלה – כמ"ש102 "והתפללו אליך דרך ארצם", והיינו, שהתפלה צריכה לעבור דרך קדש הקדשים, כמבואר בשו"ע103, ובארוכה בשו"ע אדה"ז103; ותורה – שהרי בקדש הקדשים עמד הארון כו'. וזהו ג"כ הטעם שלשכת הגזית (תורה) היתה סמוך למזבח104 (עבודה, תפלה).

יח. ובפרטיות יותר:

בנוגע לג' תרומות הנ"ל, הנה תרומת המשכן, נכתבה בתורה בפירוש, ואילו תרומת האדנים ותרומת המזבח, באה רק ברמז.

וכן הוא גם במוחש – שהקמת המוסד בפועל (תרומת המשכן), ניכרת ובפרסום כו', משא"כ התחלת הפעולה לייסוד המוסד (תרומת האדנים) – אינה ניכרת ואינה בפרסום, ועד"ז הסיוע שמסייעים למוסד לאח"ז (תרומת המזבח) אינו ניכר (כמו בתרומת המזבח, שלאחרי הקרבת הקרבן שוב לא הי' ניכר).

ובהתאם לכך, הנה ישנם שנותנים דוקא במקום שיש בו פרסום כו'. ועל זה היא ההוראה – שצריך להשתתף בכל ג' התרומות, ואדרבה כו'.

יש להשתתף בכל התרומות, הן בגשמיות והן ברוחניות, ולהתנהג באופן ד"כל נדיב לבו"105 – נדיב בממונו, בגופו ובנפשו (דהיינו בתורתו), ובאופן של נדיבות – בלי הגבלות.

ולא זו בלבד שעי"ז לא יגרע אצלו ח"ו מאומה, אלא אדרבה – דוקא ע"י הנדיבות יתוסף לו עוד יותר.

וכפי שמצינו בענין הנדיבות בנפשו (בתורתו) – שע"י הנדיבות "נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה"106, ועד"ז בנוגע לנדיבות בממונו – הרי הובטחנו107 "עשר בשביל שתתעשר", דהיינו שע"י נתינת כסף וזהב לצדקה, ניתוסף גם אצל הנותן עצמו כסף וזהב כו'.