ויהי אומן את הדסה, פורים, ה'תשכ"ד

בס"ד. פורים, ה'תשכ"ד

(הנחה בלתי מוגה)

ויהי אומן את הדסה היא אסתר1. ולכאורה צריך להבין למה נזכר כאן שם הדסה, הרי בכל הפסוקים שבהמשך המגילה לא נזכר שם זה, וגם לא נזכר במקום אחר, וא"כ, למה נזכר כאן שם הדסה, שאז צריך להוסיף ולבאר היא אסתר. ועוד צריך להבין, דהנה, איתא בגמרא2 אסתר שמה ולמה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים (שריחם טוב3), וכן הוא אומר4 והוא עומד בין ההדסים (והיינו, שנקראת הדסה על שם שהיתה צדקת). ובמק"א בגמרא5 איתא אסתר מן התורה מנין, ואנכי הסתר אסתיר פני6, שמזה מובן שהשם אסתר, הסתר אסתיר פני, הוא היפך מדריגת ועבודת הצדיקים, דכיון שכל הענינים הם באופן שבאתעדל"ת אתעדל"ע, ועד"ז בקו ההפכי כו', הרי מובן שהמעמד ומצב דאנכי הסתר אסתיר פני, נעשה עי"ז ההסתר פנים דנפש האלקית, שזהו היפך עבודת הצדיק שהולך לבטח דרכו כו'. ועפ"ז הי' צריך להיות שמה העיקרי הדסה ולא אסתר. וכן הוא לדעה הב' שבגמרא2, הדסה שמה ולמה נקראת אסתר שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר (מלשון סיהרא7). ומ"מ נאמר בכתוב להיפך, הדסה היא אסתר, היינו, שהשם הדסה נזכר רק בתחילת הענין, ואילו מכאן ולהבא נקראת בשם אסתר, לא רק בזמן הגזירה שאז הי' מעמד ומצב דהסתר אסתיר פני, אלא אפילו לאחרי ביטול הגזירה ונצחון מרדכי היהודי ואסתר המלכה נקראת בשם אסתר דוקא, ועד שהמגילה כולה נקראת מגילת אסתר (ולא הדסה), אף שע"פ האמור הי' צריך להיות שמה העיקרי הדסה. גם צריך להבין, מה נוגע הענין דויהי אומן את הדסה היא אסתר (הן כללות הענין דויהי אומן, והן פרטי הדברים שבזה, ויהי אומן את הדסה, וגם שהדסה היא אסתר) לכללות סיפור המגילה.

ב) ויובן8 בהקדים המבואר בספרי קבלה9 שהדסה ואסתר הם ב' השמות דספירת המלכות. והיינו10, שספירת המלכות נקראת בשם הדסה כאשר היא קשורה עם הדס (ע"ד מ"ש בגמרא שאסתר נקראת הדסה ע"ש הצדיקים שנקראו הדסים) שהוא ענף עץ עבות11, שיש בו ג' עלין12, חסד גבורה תפארת, שהם כללות הספירות דז"א, והיינו, שכאשר המלכות קשורה ומתייחדת עם ז"א (שעיקרו חג"ת, הדס), אזי נקראת בשם הדסה. וספירת המלכות נקראת בשם אסתר, ע"ש הסתר אסתיר, כשהיא יורדת מאצילות לבי"ע, שאז עמידתה באופן של הסתר אסתיר פני. ועז"נ הדסה היא אסתר, שגם בירידתה לבי"ע שאז היא במעמד ומצב דהסתר אסתיר פני (אסתר), יורד עמה גם בחי' התפארת, שזהו כללות הענין דהדס (הדסה).

ולהבין כל זה בביאור יותר, יש להקדים תחילה ביאור הענין דפנים באוא"ס (פני), ומזה יובן גם ענינו באדם דלמטה, אדם התחתון, שנקרא אדם ע"ש אדמה לעליון13. והענין בזה בכללות, שבחי' אוא"ס שאינו מתלבש בסדר השתלשלות נקרא בשם פנים, כי, כללות סדר ההשתלשלות שנמשך מבחי' מלכותו ית' נקרא בשם ישיבה, כמ"ש מושיב מלכים לכסא14, וישב ה' מלך לעולם15, וישיבה היא באחוריים (היפך בחי' פנים), ולכן, בחי' אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות, היא למעלה מבחי' הישיבה באחוריים, ונקראת בשם פנים. ויש להוסיף בזה, שעצם הענין דסדר השתלשלות הוא מבחי' אחוריים, להיותו מבחי' חיצוניות הרצון, ולא מבחי' פנימיות הרצון, כמובן ממארז"ל16 על הכתוב17 בראשית ברא אלקים, בשביל כו', היינו, שצריכים טעם שבשבילו היתה כללות ענין הבריאה, שטעם זה הוא הפנימיות של חיצוניות הרצון על כללות הבריאה (כללות סדר ההשתלשלות), ולכן, עצם הענין דסדר השתלשלות שהוא מבחי' חיצוניות הרצון בלבד, הוא בחי' אחוריים (חיצוניות), והבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות היא בחי' פנים.

ובפרטיות יותר בסדר השתלשלות גופא, הנה החילוק שבין בחי' פנים לבחי' אחור הוא החילוק שבין אצילות לבי"ע18. כדאיתא ברמ"ז פ' אמור19 שד' המדריגות פנים ימין שמאל ואחור הם ד' עולמות אבי"ע, והיינו, שפנים הוא עולם האצילות, ועולמות בי"ע הם ימין שמאל ואחור, שכללותם הוא היפך ענין הפנים. והענין בזה, דמה שנמשך מאצילות לבי"ע הוא בחי' המלכות, והרי כללות הענין דספירת המלכות, עצם ענין המלוכה, הוא באופן דמושיב מלכים לכסא, שהו"ע של ישיבה והשפלה20, בחי' אחוריים, שלכן נקראת המלכות אחרי הוי'21, כידוע שהוי' הוא ז"א, ואחרי הוי' הוא ספירת המלכות22. ולכן, כללות עולמות בי"ע שהתהוותם מבחי' המלכות הם בחי' אחור.

ג) והנה כשם שיש בחי' פנים ואחור כמו שהם באוא"ס וסדר השתלשלות, כך יש בחי' פנים ואחור גם בנש"י, שזהו מ"ש23 אחור וקדם צרתני. והענין בזה24, כמ"ש בשערי קדושה להרח"ו ז"ל25 בנוגע לבחי' א"ק, שיש שם אור מחצב הנשמות שהוא לבוש לאור מחצב הספירות. והו"ע לבושים דא"ק, וכמ"ש במאמר דפתח אלי'26 לבושין תקינת לון דמינייהו פרחין נשמתין לבני נשא, והיינו, ששרש הנשמות הוא מבחי' לבושים דא"ק, שזהו אור מחצב הנשמות שהוא לבוש לאור מחצב הספירות. והיינו, שהנשמות אינם אלא לבוש להספירות, בדוגמת הלבוש שהו"ע חיצוני (בחי' אחוריים) בערך הגוף. ועד"ז בנוגע להנשמה עצמה, דהנה, איתא בע"ח27 שיש ניצוץ קטן מאד שהוא אלקות ממש שנמשך ממדריגה תחתונה שבבורא, והיא מתלבשת בכח ניצוץ אחד נברא הנקרא יחידה, והיינו, שבחי' היחידה אינה אלא לבוש (אחור) להניצוץ קטן ממדריגה תחתונה שבבורא. וזהו גם מ"ש במדרש28 חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חי' יחידה, היינו, שאפילו בחי' היחידה היא בכלל השמות להנשמה29, אבל עצם הנשמה הוא למעלה גם מבחי' היחידה, והוא הניצוץ קטן ממדריגה תחתונה שבבורא (פנים), אשר הלבוש שלו הוא הדרגא העליונה שבנשמה שנקראת יחידה30.

ד) ולכאורה יש לומר, שבבחי' א"ק גופא, הנה גם על בחי' הלבושים (אור מחצב הנשמות שהוא לבוש לאור מחצב הספירות) שייך לומר מדריגה תחתונה שבבורא, והיינו, שהניצוץ קטן ממדריגה תחתונה שבבורא הוא (לא מבחי' אור מחצב הספירות, אלא) מבחי' אור מחצב הנשמות, שזהו בחי' הלבושים דא"ק. כי, זה שנקראים בשם לבושים, אינו אלא לגבי האורות וכלים (ספירות) דא"ק, אבל לגבי הנשמות דפרחין מינייהו, שייך לומר עליהם מדריגה תחתונה שבבורא, שהרי אפילו הלבושים דאצילות הם אלקות, ועאכו"כ הלבושים דא"ק, ולכן שייך לומר עליהם מדריגה תחתונה שבבורא (בחי' פנים).

אמנם עם היות שגם הלבושים דא"ק הם אלקות (במכ"ש מהלבושים דאצילות), מ"מ, הרי נקראים בשם לבושים, ומבואר במק"א בארוכה שלבושים אינם אלא התפשטות בלבד מעצם האלקות, ואינם מהות אלקות, ולכן לא יצדק עליהם התואר מדריגה תחתונה שבבורא. ועכצ"ל, שפנימיות הנשמה (בחי' פנים), שזהו הניצוץ קטן ממדריגה תחתונה שבבורא, הוא (לא מבחי' לבושים דא"ק, אור מחצב הנשמות, אלא) מבחי' אור מחצב הספירות שבא"ק, דכיון שהספירות הם מהות אלקות ממש, לכן שייך לומר שזהו מדריגה תחתונה שבבורא.

ובעומק יותר, הנה ידוע שחיצוניות א"ק הוא בחי' אריך של כל העולמות (כמ"ש במשנת חסידים31), ובנוגע להניצוץ קטן ממדריגה תחתונה שבבורא מבואר בע"ח32 שזהו כמו בחי' עתיק, וא"כ צ"ל שבחי' ניצוץ קטן הנ"ל הוא מבחי' פנימיות א"ק. והיינו, שבחי' היחידה היא מבחי' חיצוניות א"ק, והניצוץ אלקי שלמעלה מבחי' היחידה הוא מבחי' פנימיות א"ק. וזהו מ"ש בע"ח33 שיש כדוגמת עתיק למעלה מגולגלתא דא"ק, והיא בחי' אחרונה דבחי' אצילות דכללות34, שזוהי מדרגה תחתונה שבבורא. וזהו בחי' פנים שבנש"י.

ה) וביאור הענין, דהנה, בחי' פנים (המבואר כאן) אין הכוונה לפנימיות האורות, שהרי בחי' זו שייכת גם בהאורות המתלבשים בכלים, וכיון שהם בגדר התלבשות בכלים, הרי אין זה אמיתית הענין דפנים. וכמבואר במק"א35 בענין איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד36, שמבחי' בינה ולמטה הכל הוא בחי' גרמוהי, היינו, שגם האורות, ואפילו פנימיות האורות, הם בחי' גרמוהי, כיון שמתלבשים בכלים. וזהו מ"ש הרמ"ז שעולם האצילות דוקא נקרא פנים (כנ"ל ס"ב), כי אבא עילאה (חכמה) מקננא באצילות37, וחכמה היא בחי' חיוהי36, למעלה מהתלבשות בכלים. והנה, כשם שבעולמות אבי"ע הפרטיים נקרא רק אצילות בשם פנים, כן הוא גם בנוגע לאבי"ע הכלליים, שרק אצילות דכללות הוא בחי' פנים. וכיון שחיצוניות א"ק נקרא אדם דבריאה דכללות, אין זה אמיתית הענין דבחי' פנים. ואמיתית ענין הפנים הוא בחי' אצילות דכללות, עד לבחי' אחרונה דאצילות דכללות, שזהו בחי' פנימיות א"ק (בחי' עתיק שלעילא מגולגלתא דא"ק), שנעשית עתיק לאדם דבריאה דכללות, שלהיותה למעלה מהתלבשות בכלים דא"ק, הרי היא אמיתית ענין הפנים. ומזה מובן גם בנוגע לעולם האצילות דפרטות, שגם ספירת המלכות בהיותה באצילות היא בחי' פנים. דהנה, עולם האצילות נקרא פנים לפי שאבא עילאה מקננא באצילות (כנ"ל), וכיון שאבא עילאה מקנן בכל עולם האצילות, גם בבחי' המלכות שבה, לכן גם המלכות נקראת בחי' פנים. ועוד זאת, שגם בירידתה בבי"ע נקראת בשם פנים, שזהו מש"נ ואנכי הסתר אסתיר פני, פני דייקא, כיון שנעשית עתיק לבריאה, עתיק דייקא, ע"ד האמור לעיל שבחי' אחרונה דאצילות דכללות (דרגא תחתונה שבבורא) שנעשית עתיק לאדם דבריאה דכללות הוא אמיתית ענין הפנים.

ו) והנה ב' מדריגות הנ"ל בנשמה הם ב' הבחינות דיעקב וישראל38. יעקב, יו"ד עקב39, בחי' רגל שבנשמה, וישראל, לי ראש40, בחי' ראש שבנשמה. והענין בזה, כידוע41 שלא כל הנשמה מתלבשת בגוף, לפי שאין הגוף יכול להכיל את הנשמה כולה, ובמכ"ש ממלאך שאמרו חז"ל42 מלאך בשליש עולם עומד, ועאכו"כ נשמות שמדריגתם גבוהה ממדריגת המלאכים, הרי בודאי שהגוף קטן מהכיל את הנשמה כולה, אלא רק בחי' הרגל שבנשמה, שזהו בחי' נר"נ שבנשמה, בחי' יעקב, הוא המתלבש בגוף. ולמעלה מזה הוא בחי' ישראל, לי ראש, ראש שבנשמה, שהו"ע מזלייהו חזי43, שזוהי פנימיות הנשמה, בחי' פנים.

וביאור ענינם של שתי מדריגות הנ"ל בעבודת האדם, הנה, כללות העבודה הוא מ"ש44 ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. ונחלקת לב' סוגים, בכל לבבך ובכל נפשך, שנאמר גם בפרשה שני' דק"ש (בכל לבבכם ובכל נפשכם45), ולמעלה מזה, מה שניתוסף בפרשה ראשונה דק"ש, בכל מאדך46. והענין בזה, שהאהבה דבכל לבבך ובכל נפשך באה ע"י ההתבוננות בבחי' אוא"ס כמו שמלובש בעולמות, שאין זה בחי' הפנים דלמעלה, אלא בחי' אחרי הוי'. דהנה, כאשר האדם מתבונן שאלקות הוא חיי העולם, לפי שהענינים הגשמיים, אף שנראה לעיני בשר שהם חיים, הרי אמיתית מציאותם הוא היפך החיים והטוב, ומה שאינם היפך החיים הוא רק מצד דבר הוי', הנפש והנשמה שמחי' אותם, הנה מזה יבוא לאהבה את הוי' אלקיך גו' כי (מפני ש)הוא חייך47, שזוהי כללות ההתבוננות באוא"ס שמחי' את העולם, הן עולם קטן זה האדם48, והן העולם גדול, כללות סדר ההשתלשלות, שעי"ז נעשית אצלו האהבה בכל לבבך, שהאהבה ממלאת את כל כחותיו כו'. ויש עבודה בדרגא נעלית יותר, כאשר מתבונן שהחיות האלקי שמחי' אותו ואת כל סדר ההשתלשלות אינו אלא הארה בעלמא, כמ"ש49 הודו על ארץ ושמים, הנה עי"ז בא להפלאה נעלית יותר, שזוהי האהבה דבכל נפשך שלמעלה מהאהבה דבכל לבבך. וכל זה אינו אלא ההתבוננות באוא"ס שמתלבש מהוה ומחי' ומקיים את סדר ההשתלשלות (שזוהי בחי' אחרי הוי'), אם ההתבוננות בהענין דכי הוא חייך, או ההתבוננות היותר נעלית שאין זה אלא הארה בעלמא כו'.

אך יש אופן עבודה נעלה יותר, והוא כאשר מתבונן באוא"ס שלמעלה מהתלבשות בסדר השתלשלות, בחי' פנים, שזהו"ע האורות שלמעלה מהתלבשות בכלים, ולמעלה יותר, בחי' אוא"ס שלא שייך אפילו לשלול בו ענין של התלבשות בכלים, להיותו למעלה מגדר התלבשות בכלים. וע"י ההתבוננות בבחי' שלמעלה מהתלבשות בכלים ולמעלה אפילו מגדר התלבשות בכלים, נעשית האהבה בלי מדה וגבול, בכל מאדך. ולאמיתתו של ענין, הנה בדרגא זו לא שייך ענין של התבוננות בהבנה והשגה, כי אם ענין של הכרה מצד עצם הנשמה. דהנה, כיון שזוהי דרגא שלמעלה אפילו מגדר התלבשות בכלים, או עכ"פ למעלה מהתלבשות בכלים בפועל, הרי לא שייך בזה העבודה שמצד בחי' יעקב, רגל שבנשמה, שמתלבשת במדידת והגבלת הגוף, כי אם מצד הראש שבנשמה, בחי' הפנים שבנשמה, שלמעלה מהתלבשות בגוף, ולמעלה אפילו מגדר התלבשות בגוף. וענין זה נקרא בשם הכרה, כמבואר במק"א50 בענין בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו51, הכיר דייקא, שזוהי ההכרה דעצם הנשמה בהעצמות שלמעלה, ובאה מבחי' דעת הנעלם שבנפש. והכרה זו הוא מה שנותנים מלמעלה, והיינו, שלאחרי שלימות עבודת האדם בההתבוננות שמביאה להאהבה דבכל לבבך ובכל נפשך בתכלית השלימות, אזי נותנים לו מלמעלה את האהבה דבכל מאדך, שזהו"ע ההכרה דעצם הנפש בהעצם שלמעלה.

ז) והנה כל זה הוא בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שאז הי' האור האלקי מאיר בישראל בגילוי. אבל בזמן הגלות כתיב ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, היינו, שלא נותנים מלמעלה את ההכרה דעצם הנפש בהעצם שלמעלה, והסיבה לזה, מפני היות פנימיות נפשו באופן של הסתר אסתיר, שהו"ע גלו לבבל גלו לעילם וגלו לאדום52, דקאי על הירידה בעניני העולם, ובפרט בתאוות עוה"ז, עד שתופס כל עצם נפשו (עס נעמט אַרום דעם גאַנצן עצם שלו). וכל זה הוא מפני שבזמן הגלות אותותינו לא ראינו53, שחסר ענין הראי' וההשגה בהנשמה המלובשת בגוף (רגל שבנשמה) להיות האהבה בכל לבבך ובכל נפשך, ועי"ז נעשה גם הענין דהסתר אסתיר פני בנוגע לעצם הנשמה, כי, אילו היתה העבודה בכחות הגלויים שבנשמה (בחי' הרגל) בשלימות, לא הי' יכול להיות מעמד ומצב של הסתר אסתיר בנוגע לעצם הנשמה [והיינו, דעם היות שעצם הנשמה אינו יכול לבוא בגילוי כמו בחי' הרגל שבנשמה, אלא הוא נשאר בהעלם, הנה העלם זה הוא כמו שהעצם הוא לעצמו, שהוא בבחי' העלם בעצם, אבל אין זה ענין של הסתר, ובודאי שאין זה הסתר אסתיר כו']. ורק כאשר חסר בעבודה שמצד כחות הגלויים, שזהו"ע אותותינו לא ראינו, אזי יכול להיות שגם עצם הנשמה תהי' במעמד ומצב דהסתר אסתיר פני.

ח) אמנם עדיין צריך להבין, שהרי ידוע ומבואר בכ"מ54 גודל מעלת העבודה בזמן הגלות דוקא, ע"ד שמצינו בדוד שדוקא בהיותו במדבר יהודה55, בארץ צי' ועייף56, אזי הי' אצלו הענין דצמאה לך נפשי כמה לך בשרי57, ועד כדי כך, שעז"נ58 כן בקודש חזיתיך, כפירוש הבעש"ט59 הלואי בקודש (בזמן הבית) חזיתיך באופן העבודה דזמן הגלות. וכמו כן איתא במדרשי חז"ל60 שגם כאשר אני ישנה61 בגלותא, מ"מ, לבי ער61, והרי ענין הלב הוא פנימיות הנשמה62. ולכאורה, איך יתאים זה עם המבואר לעיל שבזמן הגלות נאמר ואנכי הסתר אסתיר פני, שפנימיות הנשמה היא באופן של הסתר אסתיר.

אך הענין הוא, שבפנימיות הנשמה גופא יש אור הנשמה, היינו, שפנימיות הנשמה היא באופן של אור וגילוי, ויש כח. הנשמה, היינו, שפנימיות הנשמה היא באופן של כח, שכללות ענין הכח הוא שיכול לבוא בהתלבשות ובשינויים כו', אלא שהמדובר כאן הוא על הכח דעצם הנשמה. וביאור הענין בעבודת האדם, שכאשר האור דפנימיות הנשמה הוא בגילוי, אזי העבודה היא באופן דבכל מאדך, בלי מדידה והגבלה, ואהבה זו נמשכת ובאה בכל כחות נפשו, ועד למחשבה דיבור ומעשה, ובאופן של אור וגילוי. וענין זה הוא בזמן שביהמ"ק הי' קיים, משא"כ בזמן הגלות, שאז אני ישנה מכל ענינים הנ"ל. אמנם, לבי ער, שזהו בחי' כח הנשמה, ענין המסירת נפש, שאין זה מעמד ומצב שאור הנשמה מאיר בגילוי בכל כחות נפשו, אלא שיש לו החלט גמור למסור נפשו על קידוש השם, מבלי הבט על זה שאצלו גופא ישנם העלמות והסתרים וקושיות וסתירות על זה. וענין זה (כח הנשמה, כח המס"נ) הוא בזמן הגלות יותר מאשר בזמן הבית, והיינו, שבזמן הבית שישנו גילוי האורות שבכלים, שכללותם הו"ע המוחין והמדות, אזי לא נרגש כל כך כח המס"נ, משא"כ בזמן הגלות, בארץ צי' ועייף, אשר כח השכל וכן המדות (שהם התוצאות של השכל) הם בהעלם, אזי כח המס"נ הוא בגילוי יותר מכמו שהי' בזמן הבית, ועד שאומרים כן בקודש חזיתיך, אַז מ'ווינטשט זיך הלואי בקודש (בזמן הבית) חזיתיך באופן העבודה דמס"נ כבזמן הגלות.

וכללות החילוק שבין העבודה בזמן הבית לעבודה בזמן הגלות הוא החילוק שבין עבודת הבירורים לעבודת הנסיונות. דהנה63, עבודת הבירורים היא בהדבר המתברר, שיש בו ניצוץ אלקות שצריך לבררו, ועי"ז הנה גם הדבר המתברר (שהוא בעצמו מסייע להניצוץ אלקי שבתוכו) עולה לקדושה. משא"כ עבודת הנסיונות אינה להעלות את הדבר, כי הדבר עצמו אין לו מציאות כלל, והיינו, שאין בו ניצוץ קדושה כמו בכל הדברים המותרים, אלא רק באופן של נר רשעים ידעך64 [שהרי אי אפשר להיות מציאות של נסיון אא"כ יש בו ניצוץ קדושה, שזהו"ע הנר, אלא שהניצוץ קדושה הוא באופן של דעיכה]65, וכל העבודה אינה אלא בהאדם, שצריך לפעול בעצמו לעמוד בנסיון ולא להתפעל ממנו, ועי"ז מתבטלת מציאות הדבר שעל ידו הי' הנסיון. והכח לעמידה בנסיון הוא מצד התוקף דעצם הנשמה, שזהו כח. הנשמה לעמוד במס"נ. ועוד זאת, שעי"ז מתגלה גם אור הנשמה, שזהו מ"ש66 כי מנסה הוי' אלקיכם אתכם לדעת, לדעת דייקא, היינו, שעי"ז באים לבחי' דעת הנעלם הנ"ל (ס"ו). וכללות הענין דעבודת הנסיונות שמצד כח. הנשמה הוא בזמן הגלות דוקא, ועז"נ כן בקודש חזיתיך, הלואי בקודש חזיתיך, כנ"ל.

ט) וזהו הדסה היא אסתר, דהנה, בפירוש הכתוב והוא עומד בין ההדסים4 (דקאי על הצדיקים, שעל שמם נקראת אסתר בשם הדסה) איתא בגמרא67 שהדסים הם חנני' מישאל ועזרי', שאצלם הי' נסיון בענין של מס"נ בפועל ממש, שבא מצד כח הנשמה, אלא שאצלם הי' (לא רק כח הנשמה, אלא) גם התגלות אור עצם ופנימיות הנשמה. וזהו הדסה היא אסתר, שגם בזמן הגלות, במעמד ומצב דהסתר אסתיר פני ביום ההוא, שאור הנשמה הוא בהסתר, הנה גם שם נמשך ויורד פנימיות הנשמה, כח הנשמה, שהו"ע המס"נ, ע"ד המס"נ דחנני' מישאל ועזרי' שנקראים הדסים, ועכ"פ, גם אם לא יוכל להגיע לדרגתם של חנני' מישאל ועזרי' שאצלם האיר גם אור הנשמה, מ"מ, יוכל לעמוד בנסיון באופן של מס"נ כמו שהי' בימי אסתר, שנקראת הדסה. והכח לזה הוא מ"ש ויהי אומן את הדסה היא אסתר. והענין בזה, דמ"ש ויהי אומן הוא ע"ד מ"ש68 ואהי' אצלו אמון, ואיתא על זה במד"ר ר"פ בראשית, אמון פדגוג אמון מכוסה אמון מוצנע. ומבואר במק"א69 בארוכה שאמון מכוסה קאי על מצוות, כי כיסוי (מכוסה) הוא ע"י לבושים, והמצוות נקראים בשם לבושים70. ואמון פדגוג ואמון מוצנע קאי על התורה. אמון פדגוג קאי על פעולת התורה בדרך של פדגוג (מחנך), לחנך את האדם, שזהו"ע נגלה דתורה, ואמון מוצנע קאי על נסתר דתורה. וזהו ויהי אומן את הדסה היא אסתר, שע"י החינוך בתורה ומצוות (אומן), הנה גם במעמד ומצב של הסתר אסתיר פני ביום ההוא (אסתר), יש בכחם של בנ"י לעמוד בנסיון באופן של מס"נ (הדסה).

וענין זה נוגע לכללות סיפור המעשה של המגילה, שצריכים לידע שאע"פ שבנ"י עמדו אז במעמד ומצב שהי' מקום לגזירה ועונש כו', כיון שהי' הענין דהסתר אסתיר אצל בנ"י למטה, ובמילא גם ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, מ"מ, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם71, כדאיתא בגמרא72 לא כו' לכלותם בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, והיינו, שמלכתחילה ישנה הנתינת כח דויהי אומן גו', החינוך שע"י התורה ומצוות, שעי"ז ניתן הכח. שבנשמה, אשר גם כאשר היא אסתר (במעמד ומצב דהסתר אסתיר פני), יהי' ניכר פעולת האומן בהחינוך דתומ"צ, ובכח זה עמדו כל השנה כולה במס"נ שמצד כח הנשמה שמפנימיות הנשמה. וענין זה פעל ביטול הגזירה, ועד שליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר73, וקיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם74, ועד שימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם75, שאפילו כאשר כל ספרי הנביאים יהיו בטלים הנה מגילת אסתר לא תבטל76. וכן תהי' לנו באופן של ראי' בגלוי ובמוחש, ע"י הענין דיקר אלו תפילין77, והוקשה כל התורה כולה לתפילין78, כללות התומ"צ, והחינוך בזה, שזהו"ע ויהי אומן את הדסה, הנה עי"ז יקויים מ"ש79 וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך, בגאולתנו האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.