בס"ד. שיחת יום ג' פ' קרח, כ"ו סיון, ה'תשכ"ג.

– לתלמידות המסיימות ד"בית-רבקה" –

א. מסתמא1 יודעות אתן מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר2 בשם רבנו הזקן3, שצריכים (ויכולים) ללמוד הוראה מפרשת השבוע בענינים הנוגעים אליו בחיי היום-יום. ומה שאינו ברור לגמרי מהפרשה – ישנו בתורה שבעל-פה, בגמרא ובמדרשים, שבהם מסופר בפרטיות יותר מה שנאמר בתורה שבכתב (בחומש) בקיצור.

ב. בפרשתנו, כשמדובר אודות קרח, שניהל מחלוקת נגד משה רבינו – לא נכתבו כל הטענות שטען בפני משה רבינו.

ומסופר במדרש4 אודות הטענות שבאמצעותן רצה להוכיח שמשה רבינו אינו צודק. קרח שאל כמה שאלות, וא' מהן: מהו הדין בנוגע ל"בית מלא ספרים" (ספרי קודש) – האם גם בית כזה מחוייב שתיקבע מזוזה בדלתו.

על-פי שכל – טען קרח – הרי במזוזה ישנן רק שתי פרשיות מהתורה: "שמע ישראל" ו"והי' אם שמוע". וכאשר יש בבית ספרים רבים, הרבה יותר משתי פרשיות בלבד – יש מקום בשכל לומר שבית כזה אינו זקוק למזוזה.

והשיב לו משה רבינו, שמבלי הבט על הנעשה בתוך הבית, אפילו אם הוא מלא ספרים – צריך לקבוע מזוזה בדלתו.

– כוונתו של קרח להסיק מדבריו: כיון שכל ישראל קדושים, מה הצורך ב"מזוזה" – שתהי' קדושה נוספת של אהרן הכהן וכהנים בכלל. –

ג. והלימוד מזה לכל אחד מאתנו:

"בית מלא ספרים" – יכול להיות שיהי' מלא כולו ("פול אָנגעפילט"), ואעפ"כ לא יהי' חדור בזכרונו, להשפיע על חיי היום-יום.

וזהו ענינה של מצות מזוזה: המזוזה נקבעת בדלת, בין הבית לרחוב, ובכך מעיד איש ישראל (על הבית), ומבקש שהקב"ה ישמור אותו ואת כל עניניו הנמצאים בבית, כיון שהבית – יחד עמו ועם בני ביתו ועם החפצים שבבית – שייך ל"ה' אלקינו ה' אחד"5 (שזהו מה שכתוב במזוזה).

כלומר: הוא לא מסתפק בכך שלומד את הפסוקים "שמע ישראל גו'", אלא הוא גם מתנהג כך בחייו היום-יומיים – שבצאתו מן הבית אל הרחוב, ובהכנסו מן הרחוב אל הבית, מזכיר6 לעצמו, ומזכיר לכל סביבתו, ש"ה' אלקינו ה' אחד" – שזהו אלקה שלנו7, ושהוא אחד ויחיד בכל העולם; ולא זו בלבד, אלא – כמ"ש תיכף בפרשה השני' – "והי' אם שמוע תשמעו אל מצוותי", כל מצוות ה', שמקבל על עצמו לקיים את כל מצוותיו6.

וכן הוא גם בנוגע לענין התורה: לא מספיק לדעת מה שכתוב בתורה ולהיזכר בזה לפעמים, בבוא שבת או יום-טוב, או בשעת התפלה או בשעת קיום מצוה. אלא צריך להיות אצלו בזכרון תמיד8 ש"ה' אלקינו ה' אחד", שהוא וכל השייך לו – שייכים להקב"ה; והוא מבקש שהקב"ה ישמור אותו ואת כל הנמצא בביתו9. הוא מקבל על עצמו לקיים את המצוות שהקב"ה ציוה אותו, ולכן בטוח הוא שהקב"ה ימלא את בקשתו לשמור על כל הנמצא בביתו.

זוהי ההוראה לכאו"א מאתנו:

כוונת החינוך והלימוד (בבית רבקה, או במוסד חינוך כשר אחר) שלומדים מה שכתוב בתורה ועד למ"ש בשולחן ערוך, היא – לא רק שילמדו זאת ויזכירו זאת לפעמים ויקיימו זאת מפעם לפעם;

אלא אפילו "בית שכולו מלא ספרים" – אפילו אם הצליח בלימודו, והוא ממולא בלימוד התורה ובענינים המדוברים בתורה – אין זה מספיק, אלא עליו גם "לקבוע מזוזה" בדלתו, בדלת שבלבו ובדלת שבמוחו, כדי שיהי' ניכר הן בשכל והן ברגשות הלב (שהם משפיעים על כל האיברים), שיוכלו להכיר מיד שזהו אדם שזוכר תמיד ש"ה' אלקינו ה' אחד", וממשיך זאת בדרך כזו שמקיים מצוות "ה' אלקינו".

ואז מברך הקב"ה שמצליחים בכל, כמ"ש "ונתתי עשב בשדך לבהמתך"10, וכן "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך"11; כאו"א מקבל את ברכותיו של הקב"ה בכל המצטרך לו.

ד. יעזור השי"ת לכל אחת ואחת מכן, אשר בהיותכן מאלו שמסיימות את הכתה, תדעו שאין זה אלא סיום של כתה אחת, כדי ללמוד תורה ולקיים מצוותי' באופן (כתה) נעלה יותר,

וגם שתלמדו הוראה מסיפור המדרש על פרשתנו – שענין זה יהי' חרות תמיד בזכרונכן, וגם – שהקב"ה נמצא עם כל אחת מכן בתוככי כלל ישראל, בכל מקום ובכל זמן,

וכאשר תתנהגו כפי שבנות ישראל צריכות להתנהג – יברך אתכן השי"ת שיהי' קיץ שמח וקיץ של הצלחה, וברכה והצלחה זו תומשך על כל השנה, שתהי' שנה בריאה ושנה שמחה, בגשמיות וברוחניות.

______ l ______