והמשכילים יזהירו, אחרון של פסח, ה'תש"כ

בס"ד. אחרון של פסח, ה'תש"כ

(הנחה בלתי מוגה)

והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד1, ואיתא בזהר2 על פסוק זה, בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר כו' ובגין דעתידין למטעם מאילנא דחיי כו' יפקון בי' מן גלותא ברחמים3 [וכן איתא באגה"ק של הבעש"ט4, ששאל את מלך המשיח אימתי קא אתי מר, וענה לו, לכשיפוצו מעינותיך חוצה]. ועפ"ז קאי הפסוק והמשכילים גו' על הזמן דעקבתא דמשיחא קודם ביאת המשיח. אמנם במדרש רבה5 ע"פ6 החודש הזה לכם איתא, משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא לקחתה כתב לה מתנות רבות כבעל, כך העולם הזה אירוסין היו כו', ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד כו', אבל לימות המשיח יהיו נישואין כו', באותה שעה מוסר להם את הכל, שנאמר והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ומזה מובן, שפסוק זה קאי על הזמן שלאחרי ביאת המשיח. ונמצא שבפסוק זה יש מדרשות חלוקות. אמנם, ע"פ הכלל הידוע7 שלא שייך מחלוקת במציאות, מובן, שב' הענינים הם אמת, שענין והמשכילים גו' ישנו לאחרי ביאת המשיח, וישנו גם קודם ביאת המשיח. ועד"ז מצינו ג"כ בענין יצי"מ (שעז"נ8 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות), ששלימות החירות דיצי"מ היתה בזמן קרי"ס, כמ"ש9 ויושע הוי' ביום ההוא גו', שיש ב' פירושים10 במ"ש11 אז ישיר משה, פירוש הא' שקאי על שירת הים12, ופירוש הב' שקאי על השירה שתהי' בגאולה העתידה, כמארז"ל13 שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה (ומ"ש אז ישיר משה, הרי זה לפי שגואל ראשון (משה) הוא גואל אחרון14). ועד"ז מצינו גם במ"ש15 ואני אשיר עוזך וארנן לבוקר חסדך, שיש בזה ב' פירושים, פירוש הא' דקאי על לעתיד לבוא, ופירוש הב' דקאי על קריעת ים סוף, כדאיתא במדרש16 ואני אשיר עוזך, לעתיד לבא, שנאמר17 הנה א-ל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת י-ה, וארנן לבוקר חסדך, אותו בוקר של יום הדין, שנאמר18 אמר שומר אתא בוקר וגם לילה. ד"א ואני אשיר עוזך, אימתי, בשעה שעמדו ישראל על הים ואומרים שירה, שנאמר אז ישיר משה, ומה אמרו, עזי וזמרת י-ה19, וארנן לבוקר חסדך, אותו בוקר שהשקפת על מחנה מצרים, שנאמר20 ויהי באשמורת הבוקר. והרי דוגמת החילוק שבין יצי"מ לגאולה העתידה (הן בעצם ענין הגאולה והן בענין השירה) כפי שהוא בגאולה העתידה גופא, הרי זה החילוק שבין ב' פירושים הנ"ל בפסוק והמשכילים יזהירו גו'.

ב) והנה בענין הגילויים דלעתיד לבוא כתיב21 הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד22, ויש בזה ב' פירושים, פירוש הא', שכל עילויים אלו הם במשיח עצמו23, ופירוש הב', כמ"ש ראשוני מפרשי התנ"ך24 דקאי על כל ישראל, שלעתיד לבוא יהיו כולם בבחינה זו. ונתבאר במאמרים דשנים הקודמות25, שב' פירושים אלו מתאימים הם, כי, הא גופא שהמעלות דישכיל גו' וגבה מאד יהיו בכל ישראל, הרי זה ע"י שמלך המשיח יהי' במעלות אלו, והוא יתן מעלות אלו לכל ישראל. וענין זה יהי' ע"י הלימוד שמשיח ילמד עם כל ישראל26 פנימיות התורה27, שהרי כל ההמשכות הן ע"י התורה, כמאמר28 תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה, סתים וגליא, ולכן, עי"ז שמשיח ילמד עם כל ישראל פנימיות התורה, אזי יפעול בכל ישראל העילויים דישכיל ירום ונשא וגבה מאד.

והענין בזה, דהנה, בהכרח לומר שהתורה שילמד משיח עם ישראל היא פנימיות התורה, שהרי אמרו רז"ל29 שכל התורה דעכשיו הבל היא לגבי תורתו של משיח, וא"כ, אי אפשר לומר שהלימוד דלעת"ל יהי' גליא דתורה. ועוד ראי', שהרי משיח ילמד עם כל ישראל, כולל גם משה רבינו והאבות (ובמ"א נזכרו גם הצדיקים שלפני האבות30) שיקומו בתחה"מ, וכיון שביניהם ישנם כאלו שלמדו את כל התורה כולה (כדאיתא בגמרא31), א"כ, מה ילמד עמהם מלך המשיח. ועכצ"ל, שהלימוד דמשיח יהי' שיגלה להם פנימיות התורה, ועז"נ32 ישקני מנשיקות פיהו, שהו"ע טעמי תורה שיתגלו לעתיד. ועוד זאת, שגילוי זה יהי' באופן של ראי' שלמעלה מהשגה, דענין הראי' הוא הנחה היותר עמוקה שבנפש. וזהו גם שהלימוד דמשיח יהי' באופן של מלך [כידוע שמשיח נקרא רב וגם מלך33, וכיון שעיקר ענינו הוא היותו מלך, הנה גם עיקר הלימוד שילמד עם ישראל יהי' באופן של מלך], כי, ענין המלכות הוא למעלה מהשגה, כמאמר34 קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזירותי, ולכן, הנה הלימוד באופן של מלך הו"ע הראי' שלמעלה מהשגה. ובזה יובן גם שהענין שמשיח ילמד תורה את כל העם אינו בסתירה למ"ש35 ולא ילמדו עוד איש את רעהו, כי, מ"ש ולא ילמדו גו' הו"ע אולפנא ולימוד בהבנה והשגה, ואילו מה שמשיח ילמד עם ישראל הו"ע של ראי' שלמעלה מהשגה.

וזהו גם ענין בקיעת הנהר לעתיד לבוא, דכשם שקי"ס היתה הכנה למ"ת, שכדי שיוכל להיות הענין דמ"ת הי' צריך להיות תחילה קריעת הים, כמו"כ גם לגילוי פנימיות התורה שיתגלה ע"י מלכא משיחא יצטרך להיות תחילה בקיעת הנהר, שזוהי ההכנה לגילוי פנימיות התורה דלעתיד. וזהו מ"ש36 בנהר יעברו ברגל, ועי"ז יהי' גילוי פנימיות התורה, עד אשר שם נשמחה בו37, בו בעצמותו.

ג) ולהבין בעומק יותר מעלת גילוי פנימיות התורה דלעת"ל שהוא ע"י הקדמת בקיעת הנהר, דלכאורה אינו מובן מה שאומרים שטעמי תורה לא נתגלו, ויתגלו לעת"ל דוקא, הרי גם עכשיו ישנו גילוי פנימיות התורה ע"י הרשב"י והאריז"ל והנשיאים שלאחריהם, וביותר אינו מובן ע"פ המבואר בזהר בכ"מ38 בענין לימוד התורה בג"ע שכל הלימוד שם הוא בסודות ורזין דאורייתא, וא"כ מהו החידוש בגילוי פנימיות התורה שיתגלה לעתיד דוקא. ויובן בהקדם ביאור ענין הנהר, שבקיעתו היא ההכנה לגילוי פנימיות התורה דלעתיד.

והענין בזה, דהנה, בחי' הנהר בכחות הנפש הוא כח הבינה, דכשם שהנהר ראשיתו מהמעיין, כך גם האורך ורוחב דבינה ראשיתו מנקודת החכמה, ומשם נמשך ומתפשט אורך ורוחב ההשגה דבינה. ובמ"א39 מבואר שנהר הו"ע המחשבה, והיינו לפי שההשגה דבינה היא ע"י אותיות המחשבה דוקא. ומזה מובן, שהתפשטות והמשכת החכמה לנהר דבינה אינה באופן שנקודת החכמה עצמה כמו שהיא נמשכת ומתפשטת בבינה, אלא שהיא מתלבשת ומתעלמת בלבוש נפרד, כידוע שהמחשבה היא לבוש נפרד, שהרי לבוש המחשבה הוא באופן שאפשר ללבוש ולהפשיט מענין זה לענין אחר, וכמו"כ הוא גם בענין התלבשות הבינה באותיות המחשבה, שהשגה זו עצמה אפשר לחשוב גם באותיות אחרים, וא"כ מובן שהמשכת ההשגה באותיות המחשבה היא כפי שההשגה באה ונתלבשה בלבושים. ויתירה מזה, שגם הבינה עצמה היא לבוש בלבד לנקודת החכמה, שהרי נקודה זו אפשר לבאר גם בסברות אחרות, ומאחר שאפשר להפשיט את הנקודה מסברות אלו ולבארה בסברות אחרות, הרי מובן שההסברים דבינה הם מהות נפרד מנקודת החכמה, ועד שע"י ריבוי ההסברים יכול לומר סברות כאלו שאינם שייכים כלל אל הנקודה, שלכן צריך להיות נקודה בהיכלא40, שע"י הנקודה נשמרת ההשגה שלא ילך בדרך עקלתון, ומזה מובן, שגם כאשר ישנה הנקודה השומרת את השגת הבינה, הרי הבינה היא מהות אחר מהחכמה, שהיא לבוש להחכמה ומעלמת עלי'.

ובזה יובן ג"כ מה שאנו רואים בענין המשכת המדות מהשכל, שאין המדות נמשכות מהשכל עצמו אלא ע"י ההתבוננות דוקא, דככל שיתבונן יותר בריבוי הסברים ובריבוי אותיות המחשבה, הנה עי"ז יתעוררו המדות. והענין בזה, דלכאורה אינו מובן למה לא יתעוררו המדות מהשכל עצמו, דמאחר שהשכל הוא עילה למדות, היתה צריכה להיות התעוררות המדות מהשכל עצמו, דכאשר מבין בשכלו שהדבר הוא טוב אזי צריך להתעורר במדת האהבה והחסד לדבר זה, וכאשר מבין שהדבר לא טוב, אזי צריך להתעורר במדת הגבורה והפחד, ולמה צריך להתבוננות דוקא. אך הענין הוא, לפי ששכל ומדות הם ב' מהותים הפכיים זמ"ז, שהמוחין הם בקרירות והתיישבות, והמדות הם בהתפעלות התלהבות ורגש, ולהיותם ב' הפכים, הנה כל זמן שמאיר השכל אי אפשר להיות המדות, ורק ע"י ההתבוננות דבינה שהיא לבוש המעלים על נקודת החכמה, הנה אז דוקא אפשר שיהי' מציאות המדות. ולכן, הנה ככל שיתבונן יותר בריבוי ההסברים והאותיות אזי תהי' מציאות המדות יותר, כי, ככל שיתבונן יותר יהיו יותר העלמות על השכל, וככל שהשכל יתעלם יותר אזי תהי' מציאות המדות יותר.

ויובן ענין זה (שהבינה מעלמת על החכמה) מהמשל דמעיין ונהר, שאף שמציאות הנהר הוא מהמעיין, מ"מ, נביעת המעיין עצמו מוסתר ונעלם ע"י הנהר, וככל שהנהר יתפשט יותר לאורך ורוחב, יתעלם יותר המעיין. וכן הוא גם בהמשל דאב ואם (כידוע שחו"ב נקראים בשם אב ואם שמולידים את המדות), שטיפת מוח האב, עם היותה כח המוליד וכח ההיולי לכל רמ"ח האברים, וכדאיתא בתניא41 שגם התהוות הצפרנים ויניקתם היא מהטיפה, מ"מ, בציור רמ"ח אברי הגוף אין הטיפה ניכרת כלל, אלא היא בהעלם בהם, וכמו"כ הוא גם בהנמשל דחכמה ובינה, שהבינה מעלמת על החכמה.

ועוד זאת, שלא זו בלבד שהחכמה היא בהעלם בבינה, אלא שיש גם בחי' פנימית ועצמית בחכמה שלא נמשך כלל בבינה, והיינו, שההמשכה בבינה היא רק גילוי החכמה בלבד, אבל עצם החכמה הרי היא למעלה מהבינה ונשארת בהעלם, והוא בחי' סתימא דכל סתימין ושכל הנעלם מרעיון המחשבה. ועפ"ז צריך לומר שכן הוא גם במשל המשכת הנהר מהמעיין, שאין זה כמו שמובן בהשקפה ראשונה שכל מה שבמעיין יוצא ונובע בהנהר, אלא יש מה שנשאר במעיין בהעלם שלא בא לידי המשכה בנהר, והוא הנקרא מעיין חתום, והוא שרש נביעת המעיין עצמו שהוא בבחי' ההעלם ממש. וכן הוא גם בהמשל דטיפת האב, שאין זה כמו שמובן בהשקפה ראשונה שכל מה שבטיפה נמשך ומתגשם ונצטייר בציור הולד בבטן האם, אלא נשאר אור וחיות רוחני שאינו בא בהגשמה בציור אברי הגוף, והוא בחי' המקיף דחי' יחידה כו'. ומזה מובן, שבכדי להגיע לעצם החכמה הרי זה דוקא ע"י הסרת העלם הנהר דבינה, שאז יכולים להגיע לעצם נקודת החכמה. וכן הוא בהמשל דמעיין, שבהסרת העלם הנהר יכולים להגיע עד בחינת מעיין חתום, וגם כשמגיעים בהמעיין הגלוי, הרי מצד עצמו (טרם שנמשך בנהר) הוא בחי' מים חיים.

ד) ולהבין זה בתוספת ביאור, הנה ידוע שחו"ב נקראים ראי' ושמיעה42, והרי אינו דומה שמיעה לראי'43, והיינו, שגם כאשר שומע איזה דבר בכל פרטיו והדבר מצטייר אצלו, מ"מ, אין זה בדומה לראי', ולכן הנה כאשר שומע איזה דבר ומצטייר אצלו בכל פרטיו ואח"כ רואה את הדבר, הרי גם כאשר לא נתחדש אצלו מאומה בראיית הדבר, כי כל הפרטים מתאימים עם מה ששמע כו', מ"מ הרי הוא מתפעל ביותר ע"י הראי', והיינו לפי שאינו דומה שמיעה לראי'. וההפרש ביניהם, שבשמיעה הסדר הוא שבתחילה שומע את הפרטים, פרט אחרי פרט, ומזה יודע את הכלל. וכיון שהכלל בא אצלו ע"י הפרטים, לכן אינו תופס בעצם הכלל, כי אם כמו שהכלל נבנה מהפרטים, שאין זה הכלל עצמו. משא"כ בראי', הנה מיד בסקירה ראשונה הרי הוא תופס בכל הפרטים, והיינו שתופס בהכלל עצמו (לא כמו שנבנה מפרטים), ועד שתופס גם בעצם הדבר שלמעלה גם מבחינת כלל לפרטים. וזהו טעם ההתפעלות שנעשה ע"י הראי', דעם היות שגם מקודם ידע את כל הפרטים ע"י השמיעה, הנה ע"י הראי' נתחדש אצלו ידיעת העצם, שענין זה לא הי' אצלו בתחילה, ומזה היא ההתפעלות כו'.

ובזה יובן ג"כ מה שמצינו בלקו"ת44 שהאריז"ל הי' מנמנם ומרחשין שפתיו וראה בפ' בלק ובלעם מה שהי' צריך לדבר ס' או פ' שנה45. ולכאורה תמוה איך יכול לתפוס במחשבתו בשעה א' מה שצריך לדבר ס' או פ' שנה, דעם היות שהמחשבה היא נעלית מהדיבור, ומה שבא במחשבה בסקירה אחת הנה בדיבור הרי זה מתפרט לכמה פרטים, אבל אעפ"כ, הרי המחשבה והדיבור הם בערך זל"ז, וכמו כלל ופרט, דעם היות שהכלל הוא נקודה אחת ואח"כ מתפרט לריבוי פרטים, מ"מ, הכלל והפרט הם בערך זה לזה, וככל שהפרטים יתרבו יותר, הרי זה ניכר גם בהכלל, שהכלל הוא יותר גדול, וכמו"כ הוא גם בענין המחו"ד שהם בערך זל"ז, אבל שיתפוס במחשבה בשעה א' מה שצריך לדבר ס' או פ' שנה הרי אין זה בערך כלל. אך הענין הוא, לפי שאצל האריז"ל הי' הגילוי בבחינת ראי', והיינו, דעם היות שלא היתה אצלו ראי' דנבואה, שהרי הראי' דנבואה היא רק בבחי' נו"ה46, והאריז"ל השיג למעלה יותר, שזהו שחכם עדיף מנביא47, ומזה מוכח שהיתה אצלו רק ראי' דהשגה בלבד, אך מ"מ הנה גם בראי' שמצד השגה יש ב' בחי'. בחי' הא' היא ראיית עין השכל שבאה לאחר נקודת התמצית, וכיון שבחי' זו באה מצד ההשגה, הרי היא שייכת לפרטי ההשגה, והיא כמעלת הכלל על הפרט. אך בחי' הב' היא הראי' דחכמה, שהו"ע ראיית העצם שלמעלה מבחי' הכלל. ואצל האריז"ל היתה בחי' ראי' דחכמה שהיא ראיית העצם, שבאין ערוך להשגה כלל.

וזהו ההפרש שבין ראי' לשמיעה שיש ביניהם בכללות ב' חילוקים. חילוק הא', שבשמיעה תופס את הדבר פרט אחרי פרט, ובראי' רואה הכל בסקירה אחת. וחילוק הב', שבראי' יש תוקף ההתפעלות בהדבר עד שיכול לבוא לידי כליון הנפש, משא"כ בשמיעה. וב' חילוקים אלו תלויים זה בזה, דכיון שבראי' הרי הוא תופס את העצם (שלכן תופס את הכל בסקירה אחת), לכן הנה עצם הדבר פועל גם על עצם נפשו, שעצם נפשו מתקשרת בעצם הדבר, עד שנכלה נפשו כו', משא"כ בשמיעה.

ה) ובזה יובן מה שמשיח יגלה פנימיות התורה, אף שלכאורה יש גם עכשיו גילוי פנימיות התורה. דהנה, כללות ההפרש בין גליא דתורה לפנימיות התורה הוא, שגליא דתורה היא בהגבלה, וכנ"ל שהיו כאלו שלמדו את כל התורה כולה, להיותה בהגבלה, משא"כ בפנימיות התורה כתיב48 ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, שהיא בלי גבול. ולכן, הנה כאשר פנימיות התורה באה ומתצמצמת בלבושי השגה, שאז היא בהגבלה, אזי אינה אמיתית ענין פנימיות התורה, כי אם בכלל גליא דתורה, אלא שהיא הפנימיות של הגליא. וזהו ענין פנימיות התורה, שהלשון פנימיות מורה שהיא פנימיות של החיצוניות, ולכן ישנה גם כמו שהיא בהחיצוניות, ובכללות הו"ע התגלות פנימיות התורה כמו שהיא בהשגה. אך ההתחדשות דמשיח היא שיגלה אמיתית פנימיות התורה כמו שהיא בל"ג, בבחי' ראי' דחכמה, ולמעלה יותר, בבחי' ראי' מוחשית. וגילוי זה יהי' ע"י בקיעת הנהר, וכנ"ל דכשם שההכנה למ"ת היתה ע"י בקיעת הים, הנה כמו"כ ההכנה לגילוי פנימיות התורה שיתגלה לעתיד, תהי' ע"י בקיעת הנהר, שהו"ע ההעלם דבינה. והיינו, שעכשיו שהיתה רק בקיעת הים, והנהר נשאר עומד במקומו, הרי ישנו העלם הנהר שהוא הגבלת ההשגה. והגם שאצל האריז"ל הי' הגילוי בבחי' ראי' דחכמה כנ"ל, הרי גילוי זה לא הי' אצל כל ישראל, כי אם רק אצל האריז"ל כו', וגם אצלו לא הי' זה סדר קבוע, אך לעת"ל, הנה ע"י בקיעת הנהר, יהי' הגילוי אצל כל ישראל בבחי' ראי' עד לראי' מוחשית. וזהו ג"כ מה שעכשיו הוא בחי' אירוסין ולעתיד יהי' בחי' נישואין, כי, ענין נישואין הוא המשכת הטיפה, היינו המשכת הפנימיות והעצם, שזהו שמשיח יגלה פנימיות אבא שהיא פנימיות עתיק49, ועד לבחי' פנימיות עתיק כמו שהוא במקומו50. וזהו בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו, שע"י בקיעת הנהר יהי' נשמחה בו, בו בעצמותו.

ו) והנה ידוע בענין כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שכל הגילויים דלעתיד התחילו כבר בשעת יצי"מ51. ומזה מובן, שבשעת קי"ס היתה כבר בהעלם גם בקיעת הנהר דלעתיד, וכדאיתא במכילתא52 שבשעת קי"ס נבקעו כל המימות שבעולם. וטעם הדבר, לפי שכל המדריגות דסדר ההשתלשלות קשורים זה בזה, שזהו"ע השתלשלות מלשון שלשלת53, שגם טבעת התחתונה יש לה שייכות עם טבעת היותר עליונה, ולכן, כשנעשה שינוי בבחינה היותר תחתונה, הנה מצד זה נעשה שינוי בכל סדר ההשתלשלות עד לבחינה היותר עליונה. ומזה מובן, שכאשר נעשה ענין של בקיעה, הסרת ההעלם, בבחי' היותר תחתונה (בקיעת הים), הרי זה קשור גם עם הסרת ההעלם בבחי' היותר עליונה (בקיעת הנהר).

והענין בזה, דהנה, כללות סדר ההשתלשלות ממדריגה למדריגה הוא ע"י צמצום. ויובן זה ע"ד דוגמא מכחות הנפש, החל מהכח היותר עליון שהוא כח הרצון, שבא ע"י צמצום. דהנה, אף שגדלה מעלת הרצון, מ"מ, אין זה באופן שהרצון הוא העצם ואין למעלה ממנו, שהרי אנו רואים שיש שינויים ברצון, שלפעמים רוצה בדבר זה ולפעמים רוצה דבר הפכי, ועד שגם ברצון עצמי ורצון טבעי יש ג"כ שינויים, וכמו באהבת האב אל הבן, שלפעמים כובש רצונו ואהבתו, וכמו באברהם אבינו שכבש את רחמיו מעל בן יחידו לעשות רצונך54, ומזה מובן שהרצון אינו עצם הנפש. אך לאידך גיסא, הרי ידוע55 (ונתבאר ג"כ במאמרים הקודמים56) שהרצון אינו מציאות לעצמו כמו שאר הכחות, אלא הוא מרוצת והמשכת הנפש. ולכן הנה לאחרי סילוק הנפש מהרצון לא נשאר ממנו מאומה, לפי שכל מציאותו הוא מרוצת הנפש. אך מ"מ אין הכוונה שהנפש עצמו נמשך בהרצון, שהרי הרצון אינו העצם כנ"ל, כי אם, שבחינה היותר תחתונה שבנפש מתצמצמת ומתלבשת בהרצון. וכמו"כ גם ההמשכה מרצון לשכל היא ע"י צמצום, שהרי אנו רואים דכאשר הרצון הוא בתקפו אינו שייך לשכל כלל, ולאידך גיסא הרי אמרו57 לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ, שע"י הרצון יצליח יותר בהשגת השכל, ומזה מובן שאופן ההמשכה מרצון לשכל הוא ג"כ ע"י צמצום. וכן הוא גם אופן ההמשכה משכל למדות, שלהיותם ב' מהותים הפכים, שהשכל הוא בקרירות ומנוחה והמדות הם בהתפעלות ותנועה (כנ"ל), הנה המשכת השכל למדות הוא ע"י צמצום. וכן הוא גם אופן המשכת המדות לדיבור (שהרי המחשבה ודיבור הם לבושי השכל והמדות, ובפרטיות הנה הדיבור הוא לבוש להמדות), שכאשר המדות הם בתקפם אזי אינו יכול לדבר כלל, ומכ"ש שאינו יכול לדבר דיבור מסודר (וגם אינו יכול לחשוב מחשבה מסודרה), ומזה מובן שהמשכת המדות לדיבור היא ע"י צמצום. וכמו"כ יובן גם למעלה, שההמשכות דסדר השתלשלות ממדריגה למדריגה הם ע"י צמצום. ובכללות ישנם ג' פרסאות, הפרסא שבין הכתר לחכמה, שהו"ע הקרום שעל המוח, הפרסא שבין המוחין להמדות, שהו"ע מיצר הגרון, והפרסא שבין ז"א למלכות, שהו"ע מיצר החזה.

והנה ענין קי"ס הוא בקיעת מיצר החזה, שהרי ים הו"ע המלכות כידוע, וקי"ס הוא בקיעת ההעלם דמלכות, ומצד בקיעה הלזו האיר עלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא, ועלמא דאתגליא נתעלה בעלמא דאתכסיא. אמנם, להיות שכל המדריגות דהשתלשלות קשורים זה בזה, וע"י השינוי בבחינה היותר תחתונה נעשה שינוי גם בבחינה היותר עליונה, לכן הנה בקי"ס הי' בהעלם גם בקיעת הפרסאות היותר עליונות, דזהו שנבקעו כל המימות שבעולם, אלא שכל זה הי' בהעלם, ומה שהי' בגילוי הרי זה רק בקיעת ההעלם דמלכות, ואילו העלם הנהר נשאר במקומו, ולכן הי' אז גילוי הארה בלבד, וגם זה גופא הי' רק לפי שעה, אמנם בפנימיות ובהעלם הי' בזה גם בקיעת הנהר דלעתיד, אלא שעכשיו הוא בהעלם עדיין, ולעתיד יהי' זה בגילוי.

ז) והנה ידוע שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו עכשיו58. ולכן, גם גילוי פנימיות התורה שיתגלה ע"י מלך המשיח, הנה ההתחלה בזה צריכה להיות עכשיו. וזהו ענין ב' הפירושים במ"ש והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע גו', פירוש המדרש שקאי על גילוי פנימיות התורה שיהי' לעתיד, ופירוש הזהר דקאי על גילוי פנימיות התורה עכשיו שהיא הכנה לגילוי פנימיות התורה דלעתיד. וזהו ג"כ ענין ב' הפירושים במ"ש ואני אשיר עוזך גו', פירוש הא' דקאי על שירת הים מצד הגילוי דקי"ס59, ופירוש הב' דקאי על השירה שמצד הגילוי דלעת"ל. ומ"מ יש חילוק ביניהם, וכנ"ל שגילוי פנימיות התורה עכשיו ה"ז עדיין כמו שהוא בכלל נגלה דתורה, ועיקר גילוי פנימיות התורה ממש יהי' לעת"ל. וענין זה מרומז בפסוק עזי וזמרת י-ה (שהובא במדרש בפירוש הפסוק ואני אשיר עוזך גו'). דהנה, עזי קאי על התורה שנקראת עוז ותושי'60, עוז לנפש האלקית ותושי' לנפש הבהמית61, שקאי בעיקר על נגלה דתורה, וי-ה, שהו"ע הנסתרות62, קאי על פנימיות התורה, נסתרות שבתורה. וזהו תוכן פירוש המדרש בפסוק ואני אשיר עוזך גו', שזהו"ע דעזי וזמרת י-ה, היינו, שבזה נכלל לא רק ענין העוז (עוזך) שבנגלה דתורה, אלא גם הענין די-ה שבנסתר דתורה. אמנם, בשירת הים הי' גם הנסתר דתורה (י-ה) כמו שהוא בכלל נגלה דתורה (עוזך). ועיקר ושלימות הגילוי דנסתר דתורה ממש הוא בהשירה דלעתיד לבוא, שאף שגם אז יהי' הגילוי דנגלה דתורה, שזהו"ע שתשבי יתרץ קושיות ואיבעיות63 (נוסף על הלימוד דנגלה דתורה לכל אלה שעדיין לא השלימו זאת), מ"מ, עיקר הלימוד שילמד משיח את כל העם יהי' פנימיות התורה, שזהו"ע די-ה, בחי' הנסתרות, ולא כמו שהוא בכלל נגלה דתורה, בהגבלת לבושי ההשגה דבינה, אלא באופן של ראי' דחכמה, שזהו אמיתית הבל"ג שבפנימיות התורה. ויש לומר בדרך אפשר, שהגילוי דראי' שהי' אצל האריז"ל (כנ"ל ס"ד) הוא אותו הגילוי שיהי' לעתיד, אלא שאז הי' רק אצל האריז"ל ולפי שעה בלבד, וההתחדשות דלעתיד היא שכל ישראל יהיו בבחינה זו בסדר קבוע, שזהו מ"ש והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.