בס"ד. שיחת* ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשכ"א.
בלתי מוגה
א. המצוה הראשונה שנאמרה בהתחלת פרשתנו (פ' בהר) היא מצות השמיטה: "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שבת לה' וגו'".
ועז"נ1 "וידבר ה' אל משה בהר סיני", ופירש רש"י, "מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותי' ופרטותי' ודקדוקי' מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".
ב. והענין בזה:
ענינה של מצות שמיטה הוא – "ושבתה הארץ שבת לה'", והיינו, שהכוונה בזה היא לשלול את דברי האומרים2 שמצות שמיטה נועדה כדי להשביח את טיב הארץ, שעי"ז שלא יעבדו את הארץ במשך שנת השמיטה, תנוח הארץ, ולאח"ז תוכל להצמיח תבואה ופירות משובחים יותר,
– שהרי אם הכוונה היא להשביח את טיב הארץ, צריך להיות הסדר באופן ששנה אחת מעבדים את הארץ ושנה אחת משביתים אותה, "כאמרם ז"ל3 זורע שנה אחת ומובירה שנה אחת וכו'"4, ולא באופן ש"שש שנים תזרע שדך .. ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ" –
וכמו"כ לשלול את דברי האומרים5 שהצורך במצות השמיטה הי' רק בדורות הקודמים, משא"כ בזמן הזה שיש כל מיני אמצעים שעל ידם יכולים להשביח את טיב הארץ גם מבלי להשביתה במשך שנה שלימה;
וכדי לשלול זאת אומרת התורה "ושבתה הארץ שבת לה'", שאין זה בשביל להשביח את הארץ, אלא כדי שהארץ תשבות "שבת לה'", "לשם ה'"6.
ג. וממשיך בכתוב7: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו", וכמ"ש הרמב"ן שהשאלה "מה נאכל" היא לא בנוגע לשנה השביעית, ד"כיון שתחילת שנת השמיטה והיובל מתשרי, מפירות הששית יאכלו בשביעית, כמנהג בכל השנים לאכול עד אחרי הקציר וכו'", אלא כוונת הכתוב היא "וכי תאמרו בשנה השביעית, מה נאכל, כי הדאגה להם בעבור השמינית וכו'".
והמענה על זה8: "וציויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים", והיינו, שכיון שהקב"ה יודע עתידות, הנה בידעו שיהודי ישבית את ארצו בשנה השביעית, אזי ב"מדה כנגד מדה"9 ממשיך לו הקב"ה את ברכתו בשנה הששית באופן שלמעלה מדרך הטבע – "לשלש השנים"; ובאופן שכולם רואים זאת בגלוי – שהרי גם לגוי יש שדה בשכנותו של היהודי, ושתי השדות מקבלות אותה כמות של גשמים, ואעפ"כ, בשדהו של היהודי שמקיים מצות השמיטה צומחת בשנה הששית ריבוי תבואה, "לשלש השנים".
והחידוש בזה – שהברכה שלמעלה מדרך הטבע היא באופן שנמשכת בטבע, והיינו, שאין זה כמו נס ה"מן", "לחם מן השמים"10, שהי' למעלה מדרך הטבע לגמרי, אלא באופן שישנה עשיית האדם בדרך הטבע, כמ"ש11 "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה", ובעשי' זו נמשכת ברכה שלמעלה מדרך הטבע – "ועשת את התבואה לשלש השנים", שזהו ענין המשכת הבלי גבול (למעלה מדרך הטבע) בגבול (דרך הטבע).
ד. ועוד ענין בזה – בנוגע לכל שש השנים:
ובהקדים הדיוק בלשון הכתוב "כי תבואו אל הארץ וגו' ושבתה הארץ שבת לה'", ולאח"ז נאמר "שש שנים תזרע שדך וגו'" (אף שהסדר הוא "שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית גו' שבת לה'")12 – שכבר בהתחלת השש שנים צריך לידע שהתכלית היא "ושבתה הארץ שבת לה'", וענין זה מהוה נתינת-כח על כללות העבודה במשך השש שנים שתהי' באופן המתאים לתכלית המכוון ד"שבת לה'".
ונמצא, שכללות ענין השמיטה הוא לקשר רוחניות ("שבת לה'") עם גשמיות ("שש שנים תזרע שדך"), בדוגמת כללות ענין התורה – "מה שמיטה .. מסיני אף כולם .. מסיני" – שענינה לבטל הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה13, ולפעול הקישור והחיבור בין רוחניות לגשמיות (ולכן קורין פרשת בהר לפני חג השבועות, "זמן מתן תורתנו").
וכללות הענין בזה – שתכלית המכוון בכל עניני תורה ומצותי' הוא לקשר את האדם עם הקב"ה, ולא רק בשעת התפלה והתורה, אלא גם במשך כל היום כולו ובכל הפרטים שבו ("כללותיהן ודקדוקיהן"), וכמ"ש14 "בכל דרכיך דעהו", היינו, ש"בכל דרכיך" צריך להיות הענין ד"דעהו" – "דע את אלקי אביך"15, וכמבואר בתניא16 ש"דעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה17, והוא לשון התקשרות והתחברות, שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת א"ס ב"ה וכו'",
ועי"ז ממשיכים אלקות גם בעניני העולם, שזוהי תכלית העבודה, וזוהי המעלה של איש ישראל לגבי מלאך, שכאשר מלאך יורד למטה, אזי נופל למדריגה הכי תחתונה, כידוע בענין "הנפילים היו בארץ"18, ואילו איש ישראל, בכחו להמשיך אלקות בעולם למטה, ועד שעושה מזהב וכסף גשמיים משכן ומקדש לה', ובאופן ד"אותי אתם לוקחים"19.
ה. והנה, אע"פ שלכמה דעות20 שמיטה בזמן הזה היא רק מדרבנן (ומובן שמצד זה נעשית חלישות בהענין גם לפי הדעות20 ששמיטה היא מדאורייתא גם בזמן הזה) – הרי החסרון הוא רק בענין השמיטה בגשמיות, אבל ענין השמיטה ברוחניות הוא בתקפו ובשלימותו בכל הזמנים (גם בזמן הזה) ובכל המקומות (גם בחוץ לארץ).
ולהעיר גם מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר21 אשר רק גופותינו נמסרו בגלות ושעבוד מלכיות, אבל לא נשמותינו וכו'.
וכיון שכן, הרי גם בזמן הזה ישנה המשכת ברכתו של הקב"ה שלמעלה מדרך הטבע באופן שנמשכת בטבע – גם בענינים גשמיים, ובטוב הנראה והנגלה, כמו כל הברכות שבפרשת בחוקותי22: "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'".
ו. ויש להוסיף בזה, שענין השמיטה משתקף בתורה בענין השבת – "שבת לה', כשם שנאמר בשבת בראשית"6, והרי ענין השבת ישנו בזמן הזה (לא רק ברוחניות, אלא) גם בגשמיות.
וכשם שנתבאר לעיל (ס"ד) ששנת השמיטה מהוה נתינת-כח על כל ששת השנים, כך מהוה יום השבת נתינת-כח על כל ימי השבוע, כמודגש בכך ש"מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום" (כמ"ש הרמב"ן23), כך, שכל ימי השבוע קשורים עם יום השבת.
וענין זה פועל ומשפיע על אופן ההנהגה בכל ימי השבוע:
בנוגע ליום השבת – איתא בירושלמי24 שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת, ומשמעות הדברים, שהכוונה היא לכללות ההנהגה באופן המתאים ל"אמת ה' לעולם"25.
וענין זה פועל גם על ההנהגה במשך כל ימי השבוע – שאע"פ שעוסק בענינים הקשורים עם ישובו של עולם, שיש לו חוקים טובים ומשפטים ישרים אלא שהם רק ע"פ שכל אנושי, ומתוך הכרה ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"26, מ"מ, תהי' הנהגתו באופן שאינו משקר, שזוהי ההנהגה שהיא בהתאם ל"אמת ה' לעולם".
ובפרטיות יותר הנה ענין השבת שבכל יום הו"ע עבודת התפלה27, שמהוה נתינת-כח לעבודת כל היום כולו, שתהי' באופן המתאים ל"אמת ה' לעולם", שכן, ענין זה נפעל ע"י התפלה יותר מאשר ע"י התורה, שהרי בלימוד התורה יכול להיות מעמד ומצב שישאר "מציאות", ואילו עבודת התפלה היא באופן של ביטול המציאות, כמודגש מיד בהתחלת היום באמירת "מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי", שזוהי ההכרה שכל מציאותו אינה אלא ע"י ובשביל הקב"ה, ובהמשך לזה באה גם אמירתו "מלך העולם", להחדיר את הביטול להקב"ה בכל העולם – שזהו התוכן דכללות ענין השמיטה וכללות ענין התורה ומצוותי', לקשר את הרוחניות עם הגשמיות (כנ"ל ס"ד)28.
* * *
ז. ע"פ האמור לעיל יובן גם מה שמצינו שהתורה מבטיחה שכר גשמי על קיום התומ"צ, כמ"ש בפ' בחוקותי29: "אם בחוקותי תלכו (שתהיו עמלים בתורה) ואת מצוותי תשמרו .. ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", ככל הברכות המנויות בפרשה – דלכאורה אינו מובן30:
כיון שתורה ומצוות הם חכמתו ורצונו של הקב"ה, הרי הם בעילוי שלא בערך כלל לעניני העולם, שהרי בנוגע לכללות התהוות העולם אמרו רז"ל31 "ביו"ד נברא העולם הבא בה"א נברא העולם הזה", שזהו כללות הענין דעלמא דאתכסיא ("עולם הבא") ועלמא דאתגליא ("עולם הזה") שנבראו ע"י ב' אותיות בלבד, שאין להם ערך כלל לגבי הקב"ה, ובפרט אות ה' שהיא "אתא קלילא דלית בה מששא"32, הרי בודאי שאין לה ערך כלל קמי' מרא.
ומצד ריחוק הערך שביניהם, אינו מובן, מהו ענין הבטחת שכר גשמי בעולם עבור קיום התומ"צ שהם בעילוי שבאין ערוך כלל למציאות העולם?!
משל למה הדבר דומה33 – שיאמרו לאדם לעבוד עבודה שערכה אלפי אלפים וריבוא רבבות אבנים טובות ומרגליות, כדי לקבל שכר של פרוטה אחת!
ויתירה מזה – שהרי במשל הנ"ל, יש ערך לפרוטה אחת לגבי אלפי אלפים וריבוא רבבות אבנים טובות ומרגליות, ואילו בנמשל הרי זה באופן שבאין ערוך כלל!
ונקודת הביאור בזה – ע"פ האמור לעיל (ס"ד) שתכלית המכוון הוא להמשיך ענין שלמעלה מהטבע בטבע, להמשיך בלי גבול בגבול, ולהמשיך אלקות למטה בעולם הגשמי.
ח. ועפ"ז יש לבאר גם פירוש הכתוב "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" – ברוחניות הענינים:
"הארץ" – קאי על ספירת המלכות (עליית המלכות), ו"עץ השדה" – קאי על (ההמשכה מ)בחי' ז"א. והו"ע האתערותא דלתתא כו'34
* * *
ט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה רפאני הוי' וארפא.
* * *
י. עומדים35 אנו לקרוא תיכף בפרשת במדבר, שבפרשה זו מדובר אודות האופן של מנין בנ"י, שבמנין זה היו הכל שוים, מהגדול שבגדולים עד הפשוט שבפשוטים. הגדול שבגדולים לא נמנה יותר מאחד, והפשוט שבפשוטים לא פחות מאחד36.
וענין זה הי' גם הכנה למתן-תורה, וכמאמר רז"ל37 שאילו היו ששים ריבוא פחות אחד, לא היתה ניתנת התורה ח"ו אפילו למשה רבינו.
וענין זה קשור עם פשיטות הנשמה, שבזה הכל שוים. וכמאמר הבעש"ט38, אדמו"ר הזקן וכל רבותינו נשיאינו עד כ"ק מו"ח אדמו"ר39, שכולם אמרו שפשיטות העצמות מתקשרת עם הפשיטות של יהודי, שבזה הכל שוים.
יא. אמנם, אף שכולם נימנו בשוה, מ"מ, נכללו במנין זה רק "מבן עשרים"40. זהו בנוגע לכל ישראל. אבל בנוגע שבט לוי, הי' המנין "מבן חודש"41, שגם תינוק מבן חודש נמנה בשוה עם הגדול שבגדולים, ולפי הדעה שגם אהרן נכלל במנין (משה לא נכלל במנין, אבל בנוגע לאהרן ישנם ב' דיעות42) – הרי תינוק מבן חודש הי' שוה במנין כמו אהרן.
ענינו של שבט לוי הוא, כמבואר בכתוב43, שענינם הוא לשרת את הוי'. וכך איתא ברמב"ם44, שכל מי שנדב לבו לשרת את הוי' הרי הוא כשבט לוי. ובמילא, אצל אותם מישראל שמתמסרים לשרת את השי"ת – שפירוש "לשרת את השי"ת" הוא כאמור לעיל (ס"ד), לא רק בשעת התורה והתפלה, אלא "בכל דרכיך דעהו"14 – אין בהם חילוקים, וגם תינוק מבן חודש שוה במנין כמו גדול שבגדולים.
ולכן, התלמידים שמחנכים אותם על טהרת הקודש, שמחנכים אותם שתהי' אצלם העבודה ד"בכל דרכיך דעהו" – הרי הם כמו משבט לוי, שאין בו שום התחלקות, כנ"ל, החל מבן חודש.
יב. על שבט לוי נאמר45 "נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל", שבט לוי הוא שליח ופועל עבור כל ישראל. ומ"ש46 "הבדיל ה' את שבט הלוי" – אין הפירוש שהם מובדלים ואינם שייכים לכל ישראל, אלא שעבודה זו, באופן של "הבדיל", עושים הם ופועלים אותה בכל ישראל. וכמו כן בנוגע לתלמידים – שהם פועלים בכל בנ"י העדר ההתחלקות, מצד גילוי פשיטות הנשמה, שבכולם בשוה.
יג. ובנוגע למתן-תורה בפרט, הרי אמרו47 "בנינו ערבים בעדנו", שהם – הבנים – הביאו את הגילוי דמתן-תורה לכל ישראל.
וזהו גם מהטעמים שרבותינו נשיאינו השקיעו השתדלות גדולה ביותר בחינוך הכשר על טהרת הקודש48, שילמדו עם ילדים "קמץ אל"ף אָ" דוקא, להסביר את קדושת האותיות וקדושת הנקודות49, כיון שחינוך הבנים נוגע לכלל ישראל.
וזוהי ההוראה לכל אחד מאתנו, שכאשר מתקרבים ימי מתן-תורה,
– החל משבת מברכים שאז מתחילה כבר ההכנה לזה, ובפרט מראש-חודש סיון, כמ"ש50 "ביום הזה באו מדבר סיני", ואיתא בגמרא51 הזה הזה גזירה שוה, שהי' זה בראש-חודש, ובפרט שלושת ימי הגבלה, וביחוד בחג השבועות –
יש לעורר את התלמיד שבעצמו, וגם "ושננתם לבניך אלו התלמידים"52 כפשוטו, לעורר ולגלות את פשיטות הנשמה שבהם, וזה פועל גם גילוי פשיטות הנשמה בכל ישראל כנ"ל, שבזה אין התחלקות כנ"ל.
וזוהי הכנה למתן-תורה, שבמתן-תורה נאמר53 "ויחן" לשון יחיד, שכולם עמדו יחד לתכלית אחת וכוונה אחת, לקבל "תורה אחת" מ"הוי' אחד".
ועי"ז נזכה – כלשון ברכת כ"ק מו"ח אדמו"ר – לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
הוסיפו תגובה