בס"ד. משיחות ש"פ יתרו, כ"ף שבט
וליל ויום ב' פ' משפטים כ"ב שבט ה'תשנ"ב.
– בקשר עם יום היאָרצייט-הילולא הרביעי של הרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא נ"ע זי"ע –
– תרגום מאידית –
א. כ"ב בחודש קשור עם ברכה, כמרומז במספר כ"ב – אותיות "בך", שרומז על "בך יברך ישראל"1, ז.א. שזהו יום שממנו, על-ידו ואתו מתברכים בני ישראל בכל עניניהם.
יתירה מזו: ה(יום של) "בך" בעצמו מבורך הוא, כמובן מפשטות הפירוש (הכתוב) ב"בך יברך ישראל", ש"בברכתם" (של אפרים ומנשה) מתברכים כל בנ"י, ועד"ז בנדו"ד, שיום זה ("בך") גופא הוא מבורך, ועי"ז "יברך ישראל", כל בני ישראל. "בך" היא ברכה כזו שממנה באים ברכות נוספות, עוד ברכה ועוד ברכה, עד אין קץ ו"עד סוף כל העולם"2 (כולל – הסוף של (עולם מלשון) העלם והסתר3).
ב. וכמו"כ מובן בנוגע ליום היאָרצייט דכ"ב שבט, שזהו יום ברכה, שממנו מתברכים כל בנ"י – "בך יברך ישראל":
אצל בני ישראל, יאָרצייט קשור עם עלי'. כפי שמודגש בהמנהג דאמירת קדיש ביום היאָרצייט, בגלל עלי' חדשה ועלי' שלא בערך שניתוסף אז בהנשמה4.
הגם שיאָרצייט הוא היום שבו הי' הסתלקות הנשמה מן הגוף, העלם והסתר על הגילוי דנפש מישראל, "חלק אלוקה ממעל ממש"5, בהגוף – שזהו ההעלם הכי גדול שיכול להיות ר"ל – הרי, הכוונה בכך היא (כמו בכל ירידה) שזה יפעל אח"כ עלי' יותר גדולה, ובכל שנה (ביאָרצייט) ניתוסף אז עלי' גדולה יותר (שלא בערך להעליות שלפני זה), הן עלי' בהנשמה, והן באלה שנמצאים נשמות בגופים למטה (שהי' להם קשר עם הנשמה)6, שניתוסף להם באריכות ימים ושנים טובות, מלאים בתורה ומצוות ובמעשים טובים.
ועוד ועיקר – העלי' שנפעלת בגאולה האמיתית והשלימה, הן העלי' של הנשמה – ע"י "הקיצו ורננו שוכני עפר"7, כידוע8 שתכלית השלימות (גם של הנשמה) הוא דוקא נשמות בגופים בתחיית המתים, והן בבנ"י שהיתה להם שייכות עם הנשמה – כמ"ש9 "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים", ומובן, שכאשר "ומחה .. דמעה" נעשה ע"י הקב"ה עצמו ("ומחה ה' אלקים דמעה"), ה"ז לא רק מבטל את הדמעה שהיתה לפני זה (כפשטות ענין המחי'), אלא שעי"ז נפעלת הוספה בעלי', כמובן גם מהפירוש10, ש"דמעה" בגימטריא קי"ט, והכוונה בזה, שחסר אחד מהק"כ צירופי שם אלקים11; וע"י "ומחה ה' אלקים דמעה" נעשה השלימות דק"כ (הגימטריא של "דמעה" עם הכולל) – "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"12, כפי שהי' אצל משה רבינו – "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום"13, "היום מלאו ימי ושנותי"14, מילוי ושלימות דימים ושנים הן בגשמיות והן ברוחניות, וההמשך בזה עד – בחיים נצחיים15 בגאולה האמיתית והשלימה.
ג. ענין זה [העלי' שנפעלת ע"י ההסתלקות] מודגש במיוחד בהיאָרצייט של בתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בכ"ב שבט, אשר נוסף על זכותה היא, יש לה גם הזכות של אבי' [ובפרט שלבת ישנה שייכות מיוחדת עם האב16], והיא התחנכה על ידו וכו':
נשיא הדור – נשיא מלשון התנשאות – מגבי' ומנשא את כל הדור, שכן "הנשיא הוא הכל"17. מזה מובן בנוגע לבתו, שכל עניני' – כולל ובמיוחד הסתלקותה – פועלים עלי' בכולם.
ובפרט שהיאָרצייט שלה (בכ"ב שבט) חל באותו חודש (שבט) כהיאָרצייט של אבי' כ"ק מו"ח אדמו"ר (בעשירי בשבט), אשר העלי' וההתנשאות דנשיא דורנו נמצאים בגלוי יותר ביום ההילולא שלו, כידוע18 שאז עולים "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" וזה בא בגילוי למטה, עד ש"פועל ישועות בקרב הארץ"19.
עד לשלימות העלי' והתנשאות – בהנשמות למעלה ובכל בנ"י למטה – בגאולה האמיתית והשלימה, כנ"ל.
ובפרט שדורנו זה הוא דור האחרון בגלות והדור הראשון לגאולה – כפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא הכריז והודיע כמ"פ, שכבר סיימו הכל ועכשיו נותר רק לקבל את משיח צדקנו בפועל ממש – במילא מובן, שאם בינתיים הי' ענין של הסתלקות, כפי שזה הי' בכ"ב שבט בארבע שנים לפני זה (שנת ה'תשמ"ח), ה"ז אך ורק לפעול את העלי' היחידה שנותר – העלי' דגאולה האמיתית והשלימה.
עפ"ז מובנת הברכה ביום זה דכ"ב שבט – "בך יברך ישראל" – הברכות שנמשכים לבנ"י, לכל יהודי ולכל בנ"י. ובמיוחד – לנשי ובנות ישראל, ובפרט עי"ז שמתנהגות ע"פ הוראותי' ובדוגמתה. ברכות בכל הענינים – הן בגשמיות והן ברוחניות, ובגשמיות וברוחניות גם יחד, וברכות כאלה, שמכל ברכה נפעלת עוד ברכה ועוד ברכה עד אין קץ.
*
ד. מכיון שהיאָרצייט דכ"ב שבט קשור עם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (אבי הנפטרת), ובפרט (כנ"ל) שזה חל באותו חודש (שבט) של יום ההילולא שלו (כש"כל מעשיו ותורתו ועבודתו" עומדים בגלוי) – מובן שיום זה יש לו שייכות עם כללות עבודתו של נשיא דורנו (ובמילא) של כל הדור כולו (כי "הנשיא הוא הכל" ו"בתר רישא גופא אזיל"20).
ביחד עם זה מובן, היות שההסתלקות דכ"ב שבט היתה כו"כ שנים לאחר ההסתלקות של אבי', כ"ק מו"ח אדמו"ר, וזה חל ביום אחר בחודש, יותר מאוחר, מיום ההילולא דיו"ד שבט – יש בו איפוא ענין מיוחד, בהמשך ובהוספה ליום ההילולא שלו.
ויש לומר שזה מרומז גם במספר החודש (שבט) – חודש האחד עשר, ובמספר היום בחודש – כ"ב (שבט), שבא בהמשך ובהוספה לעשירי בחודש, יום ההילולא של נשיא דורנו, כדלקמן.
ומזה צריכים להפיק לימוד בעבודה של דורנו במיוחד – להיותו הדור של נשיא דורנו (ש"הנשיא הוא הכל"), ובמיוחד – לימוד בנוגע לעבודתן של נשי ובנות ישראל, להיותן קשורות עם היאָרצייט של בתו של נשיא דורנו,
ובפרט שבימים אלו – בסמיכות לכ"ב שבט – מתקיים כינוס השלוחות העולמי (וסיומו ביום כ"ב שבט). וכדלקמן.
ה. ויובן זה ע"פ האמור לעיל21 בפרשת השבוע (יתרו), פרשת מתן תורה, אודות שני האופנים בעשרת הדברות – ה"דברות הראשונות" שנאמרות ע"י הקב"ה ("וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"22) וה"דברות האחרונות" שנאמרו ע"י משה רבינו (במשנה תורה23):
"וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" במתן תורה נתן את הכח לבני ישראל לעשיית דירה לו יתברך בתחתונים24 – שבתחתונים יהי' הגילוי דעצמותו ית' בעצמותו ומהותו.
ולזה צריכים שתי ענינים: (א) הגילוי דעצמותו ית', וכן (ב) ההמשכה בתחתונים [ובפרטיות יותר: (א) דירה לו יתברך (אבל כביכול לא הוא יתברך עצמו), ו(ב) הגילוי דעצמות בעצמו, "וידבר אלקים גו'"]. ולכן היו בעשרת הדברות שתי המעלות: ה"דברות הראשונות" שנאמרו ע"י הקב"ה נותנים את הכח לפעול ההמשכה מעצמותו ית', וה"דברות האחרונות" שנאמרו ע"י משה נותנים את הכח להמשיך זאת בתחתונים מצד ענינם הם (לא ע"י ביטול מציאותם מצד תוקף הגילוי מלמעלה).
ועד"ז בה"דברות הראשונות" עצמן היו ע"ד ב' ענינים אלה: (א) הגילוי דאחד עשר ("מיוחד שבעשרה .. שהוא אחד שהוא ראש לכל הדברות, אנכי25 ה' אלקיך"26), בחי' "אנת הוא חד ולא בחושבן"27, בחינת פנימיות הכתר עד עצמותו ומהותו ית' שלמעלה מעשר ספירות, ו(ב) גילוי זה נמשך בעשרת הדברות (כולל כפי שאנכי אחד מהעשרה), כפי שהתורה קשורה עם סדר השתלשלות שמיוסד במספר עשרה (עשר ספירות, עשרה מאמרות28). עד שזה פעל גם בסדר השתלשלות עצמו, עד בעולם הזה התחתון (כדברי חז"ל29 שהקול ד"אנכי הוי'" הגיע מכל ד' רוחות העולם ומשמים וארץ, ו"צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה כו'"30).
אמנם, במתן תורה הי' הגילוי ד"וידבר אלקים גו'" מצד למעלה ("ואני המתחיל שנאמר31 וירד הוי' על הר סיני"32, "וידבר אלקים גו'"), ולכן הגילוי בתחתונים הי' רק לפי שעה [ו"במשוך היובל" (כאשר נסתלקה השכינה מהר סיני) אזי "המה יעלו בהר"33, כיון שהר סיני נשאר כמקודם], ובאופן שזה פעל ביטול מציאות התחתון ("פרחה נשמתן"34, ועד"ז צפור לא צווח כו') – כי התחתון (בחי' עשר) מצד ענינו הוא – לא יכול להכיל (בשלימות) את הגילוי ד"וידבר אלקים גו'" (בחי' אחד עשר);
קיבלו אז את הכח להמשיך אחד עשר גם בעשר, אבל בגלוי (למטה) נשאר (בעיקר) הגילוי דבחי' עשר (מסדר השתלשלות) – עשרת הדברות, משא"כ הגילוי דאחד עשר ("וידבר אלקים גו'") נתעלם לאחמ"כ (ושמעו דברי תורה מפי משה רבינו), בכדי שגם התחתונים מצד ענינם הם – יוכלו להכיל זאת.
שלימות הכוונה היא, שבני ישראל על ידי עבודתם בכח עצמם (לא באמצעות הגילוי מלמעלה ד"וידבר אלקים גו'") – בהיותם בהתלבשות בתחתונים ("אזלת לקרתא הלך בנימוסי'"35) – ימשיכו את הגילוי דאחד עשר בעשר, ע"י עשיית התחתונים (עשר) כלי מוכשר לקבלת הגילוי ד"אחד עשר", עי"ז שלומדים תורה עם כח הדיבור הגשמי שלהם באופן ד"תען לשוני אמרתך"36 ("לאמר" את דבר ה' ממש37) ויעשו את עבודתם בעולם באופן שהתחתונים עצמם נעשים כלי ודירה לו יתברך. ועי"ז נמשך הגילוי דאחד עשר בעשר באופן של קביעות ונצחיות – כפי שיהי' בשלימות הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה – כיון שזה בא (לא מצד כח למעלה, אלא) ע"י התחתונים מצד ענינם וגדרם הם.
ו. עפ"ז יובן חידושו של דורנו זה – הדור של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו:
כמדובר כמ"פ אודות העילוי והחידוש הנפלא של דורנו – הדור האחרון של הגלות והדור הראשון לגאולה (כנ"ל ס"ג) – שבו הוא גמר וסיום ד"מעשינו ועבודתינו"38 של בנ"י במשך כל הדורות שלפני זה, לסיים את הבירורים האחרונים בגלות, ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר39 – "לצחצח את הכפתורים" ("צופּוצען די קנעפּלעך"); עבודתינו מתבטאת בהבאת הגאולה בפועל עבור דורנו והדורות שלפני זה!
זאת אומרת, שבדור זה מסיימים את מעשינו ועבודתינו של בנ"י במשך כל הדורות להמשיך (ע"י עבודת התחתון) הגילוי דבחי' אחד עשר בעשר, שהתחתונים (בחי' עשר) מצד גדרם הם יהיו מוכנים ומוכשרים לקבלת הגילוי דעצמותו יתברך (אחד עשר).
ויש לומר, שזה נרמז ביום ההילולא דכ"ק מו"ח אדמו"ר (כאשר "כל מעשיו ותורתו ועבודתו" נמצאים בגלוי ובשלימות) – יום העשירי בחודש האחד עשר: הגילוי אור (יום40) דעשירי קשור ומתגלה יחד עם ה(חודש מלשון) חידוש41 דאחד עשר (שלמעלה מסדר השתלשלות), ה(חודש מלשון) חידוש דאחד עשר נמשך בהגילוי אור (יום) דעשירי.
ז. בדורו של נשיא דורנו גופא ישנם כמה שלבים ותקופות, ובכללות – ג' שלבים: (א) יום עשירי לחודש אחד עשר (יו"ד שבט ת"ש יו"ד) – סיום התקופה של עבודת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בחיים חיותו בעלמא דין. (ב) היום למחרתו – יום אחד עשר לחודש אחד עשר (היום הראשון בשלימותו לאחרי ההסתלקות), ובמיוחד בשנת עשתי עשר (תשי"א.)42 – כשהתחיל ההמשך והחידוש של תקופה חדשה ו"נתלו המאורות"43 של דור השביעי מאדה"ז (או דור התשיעי מהבעש"ט). (ג) התקופה לאחר הסתלקות בתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר ביום כ"ב לחודש אחד עשר (כ"ב שבט תשמ"ח).
ויש לומר, שג' התקופות מבטאים בכללות ג' דרגות בסיום העבודה של לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, המשכת בחי' אחד עשר בבחי' עשר (כי בכדי שזה יהי' בגדרי התחתונים, צ"ל העבודה דרגא אחר דרגא מלמטה למעלה):
(א) העבודה – עד לסיום ושלימות העבודה – בעולם, בדרגת "עשר", כדי להכין את העולם לקבל את הגילוי ד"אחד עשר" (אלקות שלמעלה מעולם), ושלא יתבטל ממציאותו (כפי שהי' במתן תורה). אבל בזה מודגש בעיקר ובגלוי הענין ד"עשר", אלא שב"עשר" גופא – כפי שנעשה כלי ל"אחד עשר". ובאופן שעדיין ניכר חילוק בין "עשר" ל"אחד עשר", מהאי טעמא גופא שצ"ל בגדרי התחתונים והתחתונים נמצאים עדיין בדרגת "עשר" (ולא "אחד עשר").
(ב) הגילוי ד"אחד עשר" עצמו, עד ש"עשר" מתעלה ל"אחד עשר". ז.א. ש"אחד עשר" פועל גם ב"עשר", אבל בעיקר מורגש הגילוי ד"אחד עשר" (ו"עשר" נכלל ונעשה חלק בלתי נפרד מ"אחד עשר").
(ג) שלימות החיבור והיחוד ד"עשר" (מצד ענינו הוא) ו"אחד עשר" (מצד ענינו הוא), שתחתונים מצד ענינם הם נעשים דירה לו יתברך, לעצמותו ית'44. ביחד עם זה שזוהי דירה לו יתברך (אבל הוא עדיין דבר נפרד כביכול מהדייר עצמו, בהיותו בדרגת עשר בנפרד מאחד עשר) – נעשית הדירה בתחתונים דבר אחד עם הדייר, ובלשון הידוע45: יש הנברא הוא (דבר אחד עם) יש האמיתי46.
ויש לומר, שב' הענינים האחרונים הם כנגד ב' הדרגות ב"אחד עשר" גופא: אחד עשר שבערך ושייכות לעשר (ולכן יש ל"אחד עשר" פעולה על דרגת עשר, אם באופן של ביטול (כפי שהי' במ"ת), או באופן שעשר מצ"ע נשאר סו"ס מציאות נפרדת מאחד עשר); ואחד עשר שרומז על עצמותו ית' – "אנת הוא חד ולא בחושבן" – שלא בערך לגמרי לעשר ולאחד עשר, ולכן יש בכחו לחבר ולאחד את שתיהם בשלימות.
ח. ועפ"ז יש לומר החילוק בין ג' תקופות הנ"ל:
יום העשירי בחודש האחד עשר קאי על סיום וגמר העבודה של בירור ה"שיריים" האחרונים של הגלות, "לצחצח את הכפתורים". ובסגנון האמור: גמר ושלימות העבודה במשך הדורות להמשיך "אחד עשר" ב"עשר", אבל באופן שעדיין ישנם ב' ענינים נפרדים (מצד גדרי התחתונים); עשירי מצד הימים ואחד עשר מצד החדשים – כי הדרגא דאחד עשר ("וידבר אלקים גו'" שלמעלה מעולם) עדיין לא חדרה לגמרי בעולם (עשר), במילא יש אמנם החידוש (חודש) דאחד עשר, אבל העבודה הגלוי' (מצד הימים, ענין האור והגילוי40) מתבטאת רק בדרגא של עשר [כמבואר במ"א47 שתוכן העבודה דכ"ק מו"ח אדמו"ר בחיים חיותו בעלמא דין התבטאה בגילוי דעשירי].
היום למחרתו – יום אחד עשר לחודש אחד עשר – מציין שנוסף ולאחרי העבודה דיום עשירי בחודש אחד עשר, משיגים ומתעלים (ע"פ הכלל ד"מעלין בקודש"48) גם להגילוי (יום) דאחד עשר, ובאופן כזה שזה מעלה גם את הגילוי דיום העשירי להדרגא ד"אחד עשר יום"49. אזי ישנו אחד עשר, הן מצד החודש (חודש אחד עשר) והן מצד היום והגילוי (יום אחד עשר)50, אחד עשר הן כפי שזה נמשך למקבל (לבנה, חודש) והן כפי שזה מצד המשפיע (חמה, יום)51. אבל כ"ז הוא בדרגא דאחד עשר ששייך ובערך לעשר.
בזה גופא מגיעים אח"כ לדרגא גבוהה יותר – שאוחזים כבר בסיום עבודת כל הבירורים, ואף כבר "צחצחו את הכפתורים" וכו', וצריכים רק להיות מוכנים לקבלת משיח צדקנו – השלימות דאחד עשר (לגמרי שלא בערך לעשר), שפועל חיבור ואיחוד דעשר (מצד ענינו הוא) – כמרומז בכ"ב שבט:
כ"ב הוא אחד עשר בכפליים (אחד עשר יום מיום האחד עשר בחודש האחד עשר). זאת אומרת שבימי החודש עצמם – יש ב' פעמים אחד עשר (נוסף לכך שזהו בחודש אחד עשר). ויש לומר שזה מבטא תכלית השלימות דאחד עשר (התאחדות עשר עם אחד עשר), שגם בדרגת הגילויים ובדרגת המשפיע (יום) יש הן אחד עשר כפי שזה מעלה את העשר (תחתונים), והן אחד עשר מצד עצמו, מצד עצם המשפיע – אחד עשר בטהרתו ממש, מצד עצמותו יתברך, וכן – חיבור שניהם יחד.
ז.א. שלאחרי שישנה השלימות דעשר ואחד עשר (בחודש האחד עשר), שלימות העבודה דבנ"י למטה להמשיך בחי' אחד עשר בעשרת הדברות (שניתנו מלמעלה במתן תורה), נוסף עוד פעם "אחד עשר יום מחורב"49 – הגילוי ד"בך" כנגד כ"ב אותיות התורה52.
ויש לומר שזה מורה על הדרגא עליונה שבתורה כפי שהיא קשורה עם אחד עשר, ואחד עשר בכפליים (שלמעלה גם מאחד עשר גופא), שלמעלה מתורה כפי שהיא מתבטאת בעשרה (עשרת הדברות) – תורה כפי שהיא חד עם עצמותו יתברך, "אורייתא וקוב"ה כולא חד"53, כמרומז במספר כ"ב אותיות "בך" – שקאי על הקב"ה ("בך בהקב"ה"54), עצמותו ית, בך בעצמותך55.
אשר ע"י כ"ב אותיות התורה נעשה יהודי מאוחד עם "בך", עצמות א"ס ב"ה56. וזה נמשך בכל עניניו ופרטיו (שבאים לידי ביטוי בבחי' עשר, עשר כחות הנפש וכו') באופן של "בך יברך ישראל", שישראל (כל יהודי וכל בנ"י) מתברכים בכל הברכות – מ"בך", בעצמותך.
ט. ויש לומר שזה מרומז גם בשם הנפטרת – "חי' מושקא":
"חי'" (מלשון חיים) מרמז וקאי על כללות חיי הנשמה (חלק אלקה ממעל ממש), שנמשך ממקור החיים בעצמותו ית'.
בחיות (הנשמה) גופא ישנם בכללות ב' דרגות57: (א) חיות פרטי (פנימי) – אור וחיות הנשמה אשר מתלבשת באופן פנימי ופרטי בהגוף (ובכחות הפנימיים), וכן (ב) חיות כללי (מקיף הנשמה) – שלמעלה מהתלבשות (באופן פנימי) בהגוף (ובכללות – ה"ז מתבטא בכחות המקיפים, רצון ותענוג).
ויש לומר שב' ענינים אלו מרומזים בב' השמות "חי' מושקא":
"חי'" קאי (בעיקר) על החיות פנימי, שמחי' את הגוף בדרך התלבשות פנימית, ו"מושקא" – שזהו מן ריח בשמים58 (ומברכין עליו בורא מיני בשמים59), ולכמה דיעות60 ה"ז א' מי"א סממני הקטורת (מור) – קאי על מקיף הנשמה, כידוע שריח הוא ענין של מקיף (לא כמאכל שטועמים אותו והוא נאכל בפנימיות ונעשה דם ובשר כבשרו61), וריח משיב את הנפש62 [שלכן מברכים "בורא מיני בשמים" במוצאי שבת, "כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת בשביל הנשמה יתירה שהלכה כו'"63], כי ריח (שמגיע למקיף הנשמה) יש בכחו להמשיך חיות חדשה בהגוף64. עד יתירה מזו – הנשמה נהנית מן הריח65.
ובכללות – בהחמשה66 שמות שנקראו לה (להנשמה), נפש רוח נשמה חי' יחידה67 – "חי'" קאי על חי' יחידה (מקיפים). ובפרטיות יש לומר – ש"חי'" קאי על חי' שבנשמה (מקיף הקרוב אל הפנימי), ו"מושקא" – יחידה68 (מקיף דמקיף, נשמה לנשמה), עד – לעצם הנשמה (שלמעלה מה(חמשה) שמות שנקראו לה.69), שמשם בעצם ממשיך הריח חיות חדשה (והנאה ותענוג) בנפש האדם70.
וכאשר ב' תיבות אלו ("חי' מושקא") באים ביחד כשם אחד של אדם אחד, ה"ז מורה על חיבור ואיחוד של ב' הענינים יחד – שהגילוי דמקיף ועצם הנשמה (אחד עשר, כנגד הי"א סממני הקטורת) נמשך ומתלבש (לא רק באופן מקיף, כפי שזה ע"י ריח בלבד, אלא גם) באופן פנימי בהגוף ובעשר כחות פנימיים.
ויש לומר, שזה בא מבחי' יחידה שבנשמה כפי שהיא מאוחדת עם היחיד שלמעלה – "יחידה לייחדך"71, ויתירה מזה – מעצם הנשמה ("לה") כפי שהיא מאוחדת עם עצמותו יתברך, "ישראל וקוב"ה כולא חד"72 – שהוא נעלה הן ממקיפים והן מפנימיים, ולכן יש בכחו לחברם ולאחדם, כל החמשה שמות יחד בגלוי.
וענין זה נפעל בגלוי ע"י התורה (כידוע73 שע"י אורייתא מתגלה איך ש"ישראל וקוב"ה כולא חד"), אשר גם בתורה ישנם ב' הדרגות וחיבור שניהם [ע"ד ב' הדרגות בתורה דעשרת הדיברות ואחד עשר (אנכי, "מיוחד שבעשרה"), וכ"ב אותיות התורה שמחברם]: נגלה דתורה – חיות (פנימי), ופנימיות התורה – ריח74 (מקיף), "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"75, שגליא דאורייתא מקשרת את גליא דנשמה עם גליא דקוב"ה וסתים דאורייתא מקשרת את סתים דנשמה עם סתים דקוב"ה76; וע"י חיבור שניהם יחד ("חי' מושקא") – בכח העצם (שלמעלה מסתים וגליא) – הם נעשים מציאות אחת בגלוי, שגם הסתים דתורה וסתים דנשמה וסתים דקוב"ה – עד עצמותו ומהותו ית' – באים בגלוי ממש, בגליא דקוב"ה, גליא דתורה וגליא דנשמה,
[ובלשון הכתוב בריש פ' משפטים – "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שגם "תשים" מלשון סימה (ואוצר)77 שבתורה – פנימיות התורה (שמצד עצמו הוא סתום וגנוז) נמצא באופן גלוי ("ואלה"), עד באופן של "לפניהם", לפנימיותם78, "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"79].
י. עפ"ז יובן הכח שמקבלים לפעול החידוש שניתוסף לאחר כ"ב שבט – שגם העולם (עשר) יהי' מוכן ומוכשר לקבל את הגילוי דאחד עשר (שלמעלה מעולם), דירה לו יתברך בתחתונים בתכלית השלימות, בגאולה האמיתית והשלימה:
עי"ז שעצם הנשמה דבנ"י (שהיא "כולא חד" עם עצמותו ית') נמצאת בגלוי בעשר כחות הנפש פנימיים שלו (כמרומז בשם הנפטרת, נוסף להרמז במספר היום – כ"ב לחודש אחד עשר, כנ"ל ס"ח), ה"ז נותן לו גם את הכח לפעול בעולם, עד בכל סדר ההשתלשלות (שמתבטא בעשר), את ההמשכה וגילוי דאחד עשר, "אנת הוא חד ולא בחושבן", כך שכל העולם – תחתונים מצד ענינם הם – יהי' דירה לו יתברך, לו לעצמותו44.
יא. ע"פ הנ"ל יובן מדוע החידוש (דכ"ב שבט) מתבטא דוקא בנוגע (הסתלקותה של) בתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו:
כשם שבגאולת מצרים, אמרו חז"ל80 ש"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", כמו"כ הוא גם בנוגע להגאולה העתידה לבוא (שעלי' כתוב81 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"), שתהי' בשכר ובזכות נשים צדקניות שבאותו הדור, כמארז"ל82 "אין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור". ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האר"י ז"ל83 שדור האחרון בגלות הוא גלגול של דור יוצאי מצרים.
שזהו א' מהטעמים84 להשתדלותו המיוחדת של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בחינוך והדרכה דנשי ובנות ישראל, בכל עניני היהדות, תורה ומצוותי', כולל – בלימוד תורת החסידות והפצת המעינות חוצה – כי להיותו דור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, נוגע אז ביותר עבודתן של נשי ובנות ישראל, שבזכותן תבוא הגאולה.
אם הדברים אמורים בנוגע לכל נשי ובנות ישראל, עאכו"כ בנוגע לבתו של נשיא דורנו עצמו, שנתחנכה על-ידי נשיא דורנו וכו'. ואף לאחרי הסתלקותה השפעתה ממשיכה, ובפרט שכו"כ מבנות ישראל, נקראות על שמה, וע"י הנהגתן משמשות דוגמא חי', כנשמות חיים בגופים חיים85, שהן התחנכו לפי רוחה וע"פ הוראותי', ובדוגמתה (כבתו של נשיא דורנו).
עפ"ז יש לומר הטעם לכך שאחרי כ"ב שבט (יום הסתלקותה של בתו) נפעל השלב האחרון בהכנת העולם (כדירה לו יתברך בתחתונים) להגאולה, כי שלימות ענין זה נעשה ע"י ובשכר נשי ובנות ישראל.
יב. מעלתן של נשי ובנות ישראל בהעבודה של עשיית דירה לו יתברך בתחתונים (ההתאחדות דעשר ואחד עשר) תובן בהקדים תוספת ביאור בהאמור לעיל אודות העבודה דעשיית דירה בתחתונים:
כיון שחז"ל24 משתמשים בלשון "דירה בתחתונים", מובן איפוא שניתן להבין את תוכן הדבר בהשוואתו לדירת האדם למטה [שנשתלשל מענין הדירה למעלה].
רואים בפשטות שאע"פ שדירה יכולה להיות רק ממקום מסויים שמוכשר לדירת האדם, הרי שלימות הדירה היא – כאשר זו דירה נאה עם כלים נאים, עד ש"שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן, דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים"86.
זאת אומרת, שבדירה בפשטות ישנם ב' ענינים: (א) דירה בטלה לגמרי לבעל הדירה שדר בה. כל פרטי הדירה (כדבעי) משמשים אותו, ובזה מתבטאת כל מציאותן. (ב) הדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם.
כמו"כ מובן בנוגע ל"דירה בתחתונים": שלימות הדירה הוא דווקא כשהיא "דירה נאה" עם "כלים נאים", נוסף לכך שהיהודי עצמו מתנהג באופן "נאה" (כראוי לכנסת ישראל – "אשה נאה"). זאת אומרת: בנוסף לכך שעושים מהתחתונים דירה להקב"ה באופן המוכרח ע"פ שורת הדין, עושים אותה גם "דירה נאה" – כפס"ד הלכה87: "בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהי' מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפילה יהי' נאה מבית ישיבתו וכו'". "זה א-לי ואנוהו"88, "התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה וכו'"89. ועד"ז מובן בנוגע לכללות העבודה דעשיית דירה בתחתונים, שצ"ל באופן של "(דירה) נאה". וזה נוגע לא רק לשלימות התחתון, אלא גם לבעל הדירה – דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם העליון כביכול.
יג. והביאור בזה:
שלימות החיבור והיחוד דעשר ואחד עשר שנעשה ע"י "מעשינו ועבודתינו" (כפי שזה בהדגשה ביום עשירי בחודש אחד עשר, ובשלימות הגילוי – בכ"ב שבט) פועלת חידוש שלא הי' לפני זה, [ולכן הגאולה האמיתית והשלימה – כשתהי' שלימות הענין דדירה לו יתברך בתחתונים ("גילוי אור א"ס ב"ה בעוה"ז הגשמי"38), שעשר נעשה מציאות אחת עם אחד עשר – "תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"38]:
מצד הגילוי ד"אחד עשר" מצ"ע – הדרך להכיל זאת הוא ע"י ביטול מציאותו ("פרחה נשמתן"); מצד הגילוי ד"עשר" מצ"ע התחתון מתאחד אמנם עם אלקות, אבל רק בדרגא שהיא בערך הבריאה, לא עם אלקות שלמעלה מהבריאה (אחד עשר).
ע"י עבודת האדם למטה בזיכוך ובירור התחתון, פועלים שגם התחתונים (עשר) מצד ענינם הם יהיו דירה לו יתברך, לא רק להדרגות באלקות שהם בערך לעולם, אלא גם לאלקות שלא בערך, עד לעצמות ומהות, ונוסף על "דירה לו. יתברך", גם – דבר אחד כביכול עם הוא יתברך (יש הנברא עצמו הוא יש האמיתי).
וחידוש זה אינו רק בבריאה – שע"י עבודת התחתונים הבריאה יכולה להכיל אלקות שאינו בערך לעולם – אלא גם באלקות כביכול. כמבואר בחסידות90, שע"י עבודת האדם בתומ"צ בתחתונים נפעלים שני ענינים: (א) האור אלקי שהוא שלא בערך לעולם ומצ"ע לא יכול להתקבל בעולם (שלכן הי' הצמצום), נמשך בעולמות באופן שמתבטלים ממציאותם ומקבלים את האור. יתירה מזו: (ב) נמשך ומתגלה אור חדש מעצמותו ומהותו ית', שלמעלה מהאור91 שהי' ממלא מקום החלל. ויש לומר יתירה מזו – שע"י העבודה דעשיית דירה בתחתונים, מתמלא התענוג ותשוקה לעצמותו ית' כביכול – ש"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" (ו"שוקיו עמודי שש", "זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו"92), שה"נתאוה" הוא דוקא בעצמותו יתברך93.
ויש לומר, שמב' ענינים אלו נובעים שתי נקודות שצ"ל באדם העובד ובאופן העבודה דעשיית דירה בתחתונים:
מצד הענין הראשון (החידוש לגבי הבריאה) – מתבטאת עיקר העבודה בהפיכת הדברים הגשמיים בתחתונים ("בענין הסתר אורו ית'"94) שיהיו כלים מוכשרים לגילוי אלקות (ע"י עשיית תפילין מקלף גשמי, ציצית מצמר גשמי וכו'), ובכללות – "דירה לו יתברך", מקום מוכשר לגילוי אלקות והשראת השכינה, עד – לעצמותו ית'.
[וע"ד הענין הראשון הנ"ל בדירה בפשטות, שהדירה בטלה לגמרי לבעל הדירה שגר בדירה].
מצד הענין השני (החידוש למעלה) – ניתוסף שהעבודה צ"ל לבנות "דירה נאה" ו"כלים נאים", אשר מרחיבין דעתו של אדם, כנ"ל.
[וע"ד הענין השני בדירה: נוסף לכך שכל עניני הדירה בטלים לבעל הדירה, הרי הדירה נאה וכלים נאים מרחיבין דעתו של אדם].
יד. ע"פ הנ"ל יובן השייכות דהנ"ל עם נשי ובנות ישראל:
רואים בפועל בדירה בפשטות, שעיקר הנוי ויופי הדירה והכלים – הן בגשמיות והן ברוחניות – תלוי באשה, "עקרת הבית"95. וכידוע שהענין של נאה (והכח לעשות נאה) ישנו במיוחד באשה – "אשה נאה"96, "כלה נאה וחסודה"97. עד ש"אין האשה אלא ליופי"98 – יופי ברוחניות שמזה נשתלשל ביופי בגשמיות99.
ויש לומר שזה נשתלשל מזה שכך הוא גם בעבודה דעשיית "דירה בתחתונים", אשר בנשי ובנות ישראל תלוי חלק עיקרי מהעבודה דעשיית דירה שתהי' "דירה נאה" עם "כלים נאים".
וכמודגש במיוחד בשלשת המצוות העיקריות שעליהן נשען כל בית ישראל – הדלקת נרות שבת קודש ויום טוב, כשרות האכילה ושתי' וטהרת המשפחה (ר"ת "החן"100, חן ויופי ונוי), שמצוות אלו פועלות שיהי' (נוסף לדירה לו יתברך בתחתונים בכלל) – "דירה נאה" ו"כלים נאים", חדורים ביופי (רוחני וגשמי) של כשרות, טהרה וקדושה101.
ועד"ז בענין חינוך הבנים והבנות – שזה מעמיד את יסוד החיים של כל אדם – רואים בפועל, שהחינוך שלהם תלוי בהאם102. ובפרט החינוך והדרכה של ילדים קטנים, וככל שקטן יותר, התלות באם גדולה יותר: היא מחדירה בהם מעת היותם קטנים חיות ורוח של יהדות, שעל יסוד זה גודלים בנים ובנות עוסקים בתורה ומצוותי', בשלימות ברוחניות ובגשמיות – באופן נאה ויפה וכו'.
זאת אומרת, שנוסף לכך שהילדים יהיו עוסקי תומ"צ ע"ד הרגיל, מחדירה בהם האם את התענוג והחום (עם העדינות והאהבה שישנן במיוחד בטבען של נשי ובנות ישראל) שהעסק בתומ"צ יהיו באופן נאה וטוב, כך שיכולים להצביע עליהם ולומר: "זה א-לי ואנוהו" (כנ"ל סי"ב).
כנראה – לדוגמא – בהמנהג טוב של אמהות יהודיות לנגן לילדיהם הקטנים עוד בהיותם מוטלים בעריסה – שהתורה היא הדבר הכי טוב, הכי מתוק, הכי יפה וכו'. שזה משפיע בילד – גם לאחר שמתגבר ("גם כי יזקין לא יסור ממנו"103) – אהבה פנימית ויוקר כלפי כל הענינים דתומ"צ.
טו. הענין של החדרת יופי ("נאה") בהדירה ובכל עניני יהדות – רואים בגלוי במצות הדלקת נרות שבת קודש ויו"ט:
עי"ז שאשה ובת מבנ"י מדליקות נר קדוש לכבוד שבת ויו"ט עם ברכה – היא מחדירה בבית אור של קדושה, חום ויופי (נאה), שמאיר ומייפה את כל הבית, וכל בני הבית – גם את הבעל והבנים – עם "נר מצוה ותורה אור"104, כל עניני תורה ומצוותי'105.
[מתחיל מכך שע"י הדלקת נרות שבת היא מכניסה את יום השבת קודש לכל בני הבית (ורק לאחמ"כ באה תפלת ערבית והקידוש של הבעל)].
והחידוש בנר שבת ויו"ט הוא – שזה פועל שיהי' "דירה נאה" באופן גלוי לעיני בשר – כאו"א יכול לראות איך שהדירה נעשית מוארת עם האור המאיר של הנרות.
ויש לומר, שזהו אחד מהטעמים מדוע רמ"ח מצוות עשה (רמ"ח אברין דמלכא106) עם ב' הידים (שתי הקוים הכלליים של אהבה ויראה, שמחדירים שלימות בקיום המצוות107) הם בגימטריא "נר"108 – כי בהדלקת נר מתבטאת בגלוי השלימות דקיום כל המצוות, לעשות להקב"ה "דירה נאה" בתחתונים.
טז. ולהוסיף שזה מרומז גם בשם הנפטרת – "חי' מושקא", שמורה על חיות וריח בשמים (כנ"ל ס"ט):
בכדי שתהי' "דירה נאה" צ"ל בדירה חיות, שתהי' דירה חי' ("אַ לעבעדיקע שטוב") (שחיות היא בהוספה לעצם מציאות הדבר). ויתירה מזו – שיורגש שם ריח בשמים – ריח טוב ונאה109, הן ברוחניות והן בגשמיות, שמוסיף יותר נוי בדירה (ע"ד ההוספה שבאה ע"י אור הנרות110). [ובהדגשה יתירה ביום השבת111, שענינו הוא עונג].
ועד"ז גם ברוחניות הענינים – ש"דירה נאה" תלוי בכך שתהי' הן העבודה ד"חי'" – חיות פנימי וכחות פנימיים, והן העבודה ד"מושקא" – כחות המקיפים, עד יחידה שבנפש, הענין דתענוג (נאה).
שזה פועל, שנוסף להיותה דירה בתחתונים בכלל (שהיא בטילה "לו יתברך"), נעשית "דירה נאה" (כפי שזה גם בפשטות הענין, שהריח נאה של "מושקא" פועלת שבכל הבית יהי' ריח ורוח נאה), נוי כזה אשר משיב את הנפש והנשמה נהנית ממנו, וזה מרחיב דעתו של אדם – ה"ז מחדיר (ובפרט ביחד עם נרות שבת קודש ויו"ט) אור חדש וחיות חדשה בכל בני הבית ובכל הדירה כולה, עד – בכל העולם כולו ובכל סדר ההשתלשלות,
כולל ומתחיל – מהנאה ותענוג בבעל הדירה האמיתי, הקב"ה (ש"נתאוה" שתהי' עבורו דירה בתחתונים112).
עד – השלימות של "אורו113 של משיח", ו"רוחו114 של מלך המשיח"115, בגאולה האמיתית והשלימה, שתבוא בשכר נשים צדקניות בישראל116, כנ"ל.
ועפ"ז יש לומר, שההוספה דכ"ב שבט (אחד עשר בכפליים) כוללת, שנוסף לכך שנעשה יחוד דעשר ואחד עשר (יום עשירי בחודש אחד עשר, עד יום אחד עשר בחודש אחד עשר) – דירה בתחתונים בכלל – נפעל ע"י האחד עשר השני, שהדירה נעשית "דירה נאה", שמרחיבה דעתו של אדם העליון. ויש לומר שעי"ז (שעושים "דירה נאה" שמרחיבה דעתו של אדם) מודגש עוד יותר ההתאחדות ד"עשר" ו"אחד עשר", כי נוסף לכך שזו "דירה (הבטלה וטפלה) לו יתברך", הרי הדירה בתחתונים מוסיפה ומחדשת התרחבות חדשה אפילו לגבי למעלה כביכול.
יז. מזה ישנו הלימוד לנשי ובנות ישראל בכלל, ובמיוחד – להשלוחות תחיינה דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – שהתאספו יחדיו מכל קצוי תבל בה"כינוס השלוחות העולמי":
נוסף לכך שלכל בנ"י יש שליחות מהקב"ה לעשות דירה לו יתברך בתחתונים (כמדובר כמ"פ בארוכה), יש לנשי ובנות ישראל שליחות מיוחדת לעשות שתהי' "דירה נאה" עם "כלים נאים",
החל ע"י קיום וחיזוק דג' מצוות הנ"ל שניתנו להן במיוחד בדירה הפרטית שלהן, כשרות האכילה ושתי', טהרת המשפחה, ונרות שבת קודש ויו"ט, כולל – ההשתדלות שגם ילדות קטנות (משהגיעו לידי הבנה) ידליקו הנרות (לפני האם, בכדי שהאם תוכל לסייע להן כו').
וכמו"כ גם – להשפיע על עוד נשי ובנות ישראל שאף הן יקיימו ויחזקו את המצוות האמורות.
ובכללות – מוטלת עליהן חלק עיקרי באחריות וזכות דעשיית דירה לו יתברך בתחתונים, דירה נאה עם כלים נאים – "ועשו117 לי מקדש ושכנתי בתוכם"118, בתוך כל אחד ואחת מישראל119, החל בעצמן ובבתיהן שלהן, לעשותן משכן ומקדש לה', בית תורה ותפלה וגמילות חסדים (כמדובר כמ"פ120), ע"י התנהגותן האישית – וכך גם לחנך את ילדיהן ובני הבית – כראוי ל"משכן" ו"מקדש" לה', ובפרט משכן ומקדש נאה,
כולל – עי"ז שמכניסים בבית, ובכל חדר בבית – ענינים של תורה, תפלה וגמילות חסדים, וכמו"כ לוודא שלכל ילד בבית יהי' ברשותו הפרטית: חומש (וספרי תורה אחרים), סידור, קופת-צדקה, ומה טוב – גם תניא קטן פרטי.
ובכללות – לקבל החלטות טובות להוסיף ולחזק את שטח החינוך של בני ובנות ישראל, החל מקטני קטנים (כנ"ל).
ועוד וגם זה עיקר – בפרט בדורנו זה, ובמיוחד – אצל השלוחות תחיינה – להשפיע על נשים ובנות נוספות, בכל עניני תורה ומצוות ויהדות, הפצת התורה והיהדות, בכל שלשת הקוים של תורה עבודה וגמילות-חסדים, והפצת המעינות חוצה.
ובפרט כשישנו הכח מכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ומבית הכנסת ובית המדרש ובית מעשים-טובים שלו (שבו אנו נמצאים כעת), ששם הוא עסק (בעשר שנים האחרונות בחיים חיותו בעלמא דין) בתורה עבודה וגמילות חסדים, ובהדגשה – בכל שלשת הענינים, ובהפצת המעינות חוצה, וזה נמשך אח"כ ע"י כל אחד ואחת, ובאופן דמעלין בקודש, גם לאחרי זה, ומוסיף והולך ואור121;
כולל ועיקר – בזמננו זה, הרגעים האחרונים לפני הגאולה – לעורר בעצמן ובכל נשי ובנות ישראל אודות גודל הזכות דנשי ובנות ישראל להבאת הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, שתבוא "בשכר נשים צדקניות שיש בדור", כנ"ל,
יח. ויהי רצון – והוא העיקר מכל העיקרים – שכן תהי' לנו בפועל, ותיכף ומיד ממש, ובפרט בבואנו מכ"ב שבט, "בך יברך ישראל" – שבזכות ובשכר נשים צדקניות, שכל בנ"י יגאלו כבר בגאולה האמיתית והשלימה,
והקיצו ורננו שוכני עפר7, ובתוכם – כ"ק מו"ח אדמו"ר ובתו הנפטרת, עם כל הצדיקים וצדקניות וכל הנשמות בכלל, וביחד עם כל בנ"י שנמצאים עכשיו נשמות בגופים – לאריכות ימים ושנים טובות, נשמה בריאה בגוף בריא – עוברים, בלי שום הפסק כלל, לחיים נצחיים, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ותיכף ומיד ממש, ולכל לראש – תיכף ומיד ממש בפשטות ממש122.
הוסיפו תגובה