בס"ד. משיחות ש"פ יתרו, כ"ף שבט ה'תשנ"ב.
– תרגום מאידית –
א. עשרת-הדברות כתובים בתורה פעמיים – פעם ראשונה בפרשתנו, פרשת יתרו1, והפעם השני' בספר משנה-תורה בפרשת ואתחנן2.
ויש להבין במיוחד את התוכן של ב' הפעמים: מכיון שעשרת-הדברות הם עיקר ויסוד בכל התורה, וכוללים כל התורה כולה3, צריך לומר שב' הפעמים – ה"דברות4 הראשונות" בפ' יתרו וה"דברות4 האחרונות"5 בפ' ואתחנן – מבטאים שני ענינים בתורה בכלל.
ובפרט שישנם כמה שינויים בין ה"דברות הראשונות" (בפ' יתרו) וה"דברות האחרונות" (בפ' ואתחנן), כמבואר במדרשי חז"ל6 ובמפרשים7. ומסתבר לומר שהשינויים הפרטיים דב' הפעמים הם תוצאה מהחילוק הכללי ביניהם, כדלקמן.
ב. חילוק כללי ועיקרי בין הדברות הראשונות והדברות האחרונות – גם בפשטות הענינים – הוא, שהדברות הראשונות (בפ' יתרו) הם כפי שהקב"ה עצמו אומרם8 (במתן-תורה) – "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"9, והדברות האחרונות הם חלק מדברי משה10, כפי שמשה חזר עליהם11 (בשנת הארבעים) בספר משנה תורה12 ("אלה13 הדברים אשר דיבר משה")14.
והיות שב' הדברות – הם חלק מהתורה הנצחית15, ותורה מלשון הוראה16 – מובן שב' האופנים באמירת עשרת-הדברות (דבר ה' עצמו, ודבר ה' כפי שנמסר ע"י משה) ישנם בכל עניני התורה, ובעבודת בנ"י בלימוד התורה וקיום המצוות בכלל, במשך כל הזמנים.
ובפרט ע"פ דברי חז"ל שלימוד התורה צריך להיות באופן שבכל יום יהיו בעיניך חדשים17, בדיוק כמו שהי' בפעם הראשונה (שלכן אומרים בברכת התורה "נותן התורה" – לשון הוה18), עד ש"מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע"19 – מובן, שב' האופנים באמירת עשרת– הדברות, צריכים להיות בעבודת האדם בכל יום ויום.
וצריך ביאור: מה מיתווסף ע"י הדברות האחרונות שאמר משה לגבי הדברות הראשונות שבנ"י שמעו מהקב"ה בעצמו?!
ג. ויש לומר הביאור בזה:
בתורה ישנם בכללות ב' דרגות:
א) תורה מצד עצמה היא "חמדה20 גנוזה שגנוזה לך .. קודם שנברא העולם"21, להיותה חכמתו ורצונו של הקב"ה22, עד שהתורה היא דבר אחד עם עצמותו ית' – "אורייתא וקוב"ה כולא חד"23.
ב) לאחר מכן התורה "נסעה וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה כו"24. ובמתן-תורה ניתנה התורה לבנ"י למטה בארץ דוקא (עד שהתורה "לא בשמים היא"25), שבנ"י נשמות בגופים צריכים ללמוד תורה ויפסקו שאלות ע"פ שכלם והבנתם הם (בשכל דלמטה). להשתמש בתורה ומצוות כדי להפוך את העולם הגשמי ולעשותו דירה לו יתברך בתחתונים26.
ד. מב' דרגות אלו בתורה באים גם ב' ענינים שצריכים להיות בלימוד התורה של יהודי:
א) הידיעה וההכרה שהתורה היא חכמתו ורצונו ית', למעלה מכל עניני העולם כולל שכל האדם – מבטאת את הרגש הביטול של האדם הלומד להקב"ה. ושלפני הלימוד עליו לברך ברכת התורה27 ("ברוך אתה ה' כו' ונתן לנו את תורתו"), "אע"פ שאינו מבין אפילו פירוש המלות" (בתושב"כ)28.
יתירה מזו: הביטול שלו צריך להיות עד כדי כך, שאינו מרגיש את עצמו כמציאות בפ"ע, אלא כדי לבטאות את דבר ה' שבתורה – כמ"ש29 "תען לשוני אמרתך", "שהתורה היא אמרתך אלא שלשוני תען כעונה אחר האומר מה שהוא אומר"30. היינו, שנוסף ע"ז ש"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"31 (שקריאתו ולימודו בתורה גורמת כביכול את קריאת ולימוד הקב"ה), הרי יתירה מזו: דיבור האדם עצמו הוא דיבורו של הקב"ה, באופן ד"אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך"32, "דברי אשר שמתי בפיך"33, ע"ד שכינה מדברת מתוך גרונו34!
ולכן אומרים חז"ל ש"מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע" ("שלכאורה אינו מובן דמיון זה מה להלן כו' אף כאן כו' שהרי במעמד הר סיני וכל העם רואים את הקולות35 ופנים בפנים דיבר ה'36 משא"כ בעסק התורה של כל אדם כשלומד בפני עצמו"30) – כי "גם עסק התורה שבכל א' ובכל זמן הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני ("וידבר אלקים את כל הדברים האלה"), ועל ידי זה תפול עליהם אימה ויראה כאלו קבלה היום מהר סיני"30.
ב) הידיעה שהתורה ניתנה למטה בארץ דוקא, ניתנה אליו כנשמה בגוף – מגלה אצל יהודי שצריכה להיות מציאות של אדם, ושהוא ילמד תורה ולהשתדל להבין בשכלו את התורה שלומד, עד לאופן שתורת ה' (שנקראת על שמו של הקב"ה) "נקראת על שמו"37 של האדם ("תורתו"38), "תורה דילי' היא"39 (ולכן "הרב שמחל על כבודו כבודו מחול"40), הוא נעשה בעה"ב (כביכול) על התורה.
וכתוצאה מזה ישנם ב' ענינים עד"ז בתכלית נתינת התורה והמצוות למטה – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, שנפעל ע"י תורה ומצוות:
א) שיהי' "דירה לו יתברך", שלכך יש צורך בתורה – ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד" – שתפעל המשכת וגילוי עצמותו ית'41.
ב) שתהי' מציאות של "תחתונים", ויהודי – נשמה בגוף – הנמצא יחד עם התורה שירדה למטה42, בתחתונים, ונוהג לפי גדרי ומנהגי ה"תחתונים", בכדי שיוכל לפעול שם (בתחתונים הנשארים בגדרם ומהותם) דירה לו יתברך, ע"י ניצול גדרים והנהגות אלו גופא, ע"פ הוראות התורה, לעשותם דירה להקב"ה.
כפשטות ענין הדירה: בכדי לעשות דירה במקום מסויים ועם דברים מסויימים (תחתונים), צריך להיות "אזלת לקרתא (ויתירה מזו –) הלך בנימוסי'"43: צריך ללכת ולהתיישב במקום הזה ("אזלת לקרתא"), ויתירה מזו – באופן דהתלבשות – "הלך בנימוסי'", לנהוג לפי מנהגי ונימוסי המקום, שדוקא כך שייך שיתיישב במקום הזה באופן שייעשה דירתו, ע"י ההנהגה במנהגי ונימוסי המקום לעשות את דירתו ולהרחיבה ולעשותה נאה וכו' (משא"כ אם נמצא במקום שני, או אפילו במקום זה אך באופן שאינו מ"הלך בנימוסי'", אין ביכלתו להיות לו שם דירה).
ועד"ז בנמשל: בכדי לפעול דירה בתחתונים לא יכול יהודי להשאר נשמה למעלה, אלא עליו, יחד עם התורה, לרדת למקום ומצב של התחתונים, ולהתנהג שם לפי מנהגי ונימוסי המקום (התחתונים) ע"פ הוראות התורה, ואותם גופא לנצל לעשות את הדירה לו יתברך.
ה. ויש לומר שהכח לב' הענינים – הן בלימוד התורה והן בהעבודה בדירה בתחתונים – בא מב' סוגי הדברות:
ה"דברות הראשונות" – ש"וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" – נותנים לבנ"י את הכח שבכל התורה יהי' אצלם ביטול "לדבר ה' המדבר בפיהם ולהיות רק כעונה אחר האומר"30.
כמבואר44 הפירוש בתיבת "(וידבר אלקים את כל הדברים האלה) לאמר" – "דלכאורה30 מלת לאמר אין לה הבנה ואינה כמו כל לאמר שבמקרא שפי' לאמר לזולתו, משא"כ בעשרת הדברות א"א לפרש כך שהרי כל ישראל שמעו פנים בפנים דבר ה'36 את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה"45 [במעמד הר סיני היו נשמות כל הדורות46, גם נשמות הגרים47]?!
אלא שהפירוש ב"לאמר" כאן הוא – שע"י "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" הוא נתן את הכח לבנ"י בכל הדורות שהלימוד שלהם בכל דברי התורה (שכולם נכללים ב"את כל הדברים האלה"48) יהי' באופן של "לאמר מה שכבר נאמרה"30, שהיהודי אומר (לא את המילים שלו אלא) "דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני"30, "תען לשוני אמרתך".
וה"דברות האחרונות" שמשה – הממוצע המחבר "בין ה' וביניכם"49 (בהיותו "איש האלקים"50, כנשמה בגוף למטה) – מסרם, נותנים ליהודי בהיותו נשמה בגוף את הכח (ובפרט ע"י בחי' משה שבקרבו51), שהוא יוכל ללמוד תורה בהבנה והשגה של שכל האדם למטה.
ועד"ז מקבלים מכך את הכח לעשות דירה לו יתברך בתחתונים, הן בנוגע לבנ"י עצמם [כידוע52 שעיקר הענין ד"דירה בתחתונים" הוא (ומתחיל) בנוגע לבנ"י, "לדור ולשכון בנש"י כו' שיהיו כנס"י מכון לשבתו ית' כו'"53 (שכן מכיון ש"ישראל וקוב"ה כולא חד", הרי בנ"י הם ה"דירה" האמיתית לעצמותו ית', בהיותו כביכול דבר אחד עם עצמות, אלא שזה מתגלה ע"י עבודתם בתחתונים)], עד שנמשך מזה הכח לעשות דירה בתחתונים בעולם:
א) בנוסח "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" בדברות הראשונות ניתן הכח לעשות "דירה לו יתברך", לו לעצמותו54, וב) אמירת עשרת הדברות ע"י משה רבינו נותנת את הכח לעשות זאת ב"תחתונים", בגדרם הם, כי משה נמצא למטה, "אזלת לקרתא הלך בנימוסי'".
ו. הטעם לכך שיש צורך בב' הדברות – הראשונות והאחרונות – הוא, כי בכל אחד מהם ישנה מעלה:
המעלה ד"וידבר אלקים גו'" היא – הגילוי והמשכת הדברות מעצמותו ומהותו יתברך בלי ממוצעים כלל, אפילו לא ע"י הממוצע דמשה רבינו ("איש האלקים").
דהגם שמשה הוא ממוצע המחבר שמעביר את דבר השם באופן ד"שכינה מדברת מתוך גרונו"34, "בלי שום הרגש כלל כ"א דבר ה' הי' מדבר"55, בדרך מעבר ולא בדרך התלבשות56 – אעפ"כ "המעבר פועל ג"כ", והיו זקוקים למשה, כי "מפי הקב"ה בעצמו לא הי' יכולים לקבל כו'", משא"כ ע"י משה, "עם היות שהוא בדרך מעבר לבד מ"מ ה"ז פועל שיוכל להתקבל בנשמות ישראל"55.
החידוש ד"וידבר אלקים את כל הדברים האלה" הוא, שכל בנ"י שמעו את הדברות "מפי הגבורה" עצמה בלי כל ממוצע!
אבל אעפ"כ, האופן שמקבלים את דבר ה' הוא ע"י ביטול המציאות – כפי שהי' אז, שעל כל דיבור ודיבור "פרחה57 נשמתן"58 (והוצרך ל"הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחי' אותם"59), ולכן נזקקו בנ"י (בנוגע לשאר הדברות לאחר אנכי ולא יהי' לך) ש"משה60 מדבר ומשמיע .. לישראל"61.
המעלה בדברות האחרונות שנאמרו ע"י משה היא, שהדבר ה' יורד לדרגא שבערך לבנ"י; מציאותם גופא יכולה לקבל בפנימיות (לא ע"י ביטול במציאות). אבל זהו משום שהגילוי ע"י משה בא לבנ"י ע"י שינוי כלשהו כו', לא כביכול כפי שהגילוי הוא מצד "וידבר אלקים גו'" בעצמו.
ובסגנון האמור ד"לעשות לו יתברך דירה בתחתונים": בדברות הראשונות נמצא בגלוי ה"דירה לו יתברך", ולא כל-כך ה"תחתונים"; בדברות האחרונות – נמצא יותר בהדגשה ה"תחתונים", ולא דרגא כ"כ גבוהה ד"לו יתברך".
ובפרטיות יותר – יש לומר שב"דירה לו יתברך" עצמה ישנם ב' אופנים ודרגות62, כפי שנפעל על ידי משה (בדברות האחרונות) וכפי שנפעל על ידי "וידבר אלקים גו'" (בדברות הראשונות):
א) אפילו כשעושים "דירה לו יתברך (בתחתונים)", ה"ז רק "(דירה) לו. יתברך", ולא הוא יתברך (הדייר) עצמו; לא "וידבר אלקים גו'" בעצמו, אלא כפי שדבר ה' יוצא ע"י משה (בדברות האחרונות).
כמו שרואים בדירה בפשטות: אע"פ שבדירה נמצא האדם הדר בה בגלוי בכל עצמותו63, הרי הדירה עצמה אינה חלק מהאדם הדר בה, הם שני דברים נפרדים. ועד"ז בנמשל: מכיון שהכוונה היא לעשות דירה בתחתונים במציאותם ודרגתם הם (עד שהדירה נעשית ע"י הגדרים והנימוסים של התחתונים, "אזלת לקרתא הלך בנימוסי'", כנ"ל), הרי אפילו כשנעשית "דירה לו יתברך בתחתונים" אפילו דירה לעצמותו ית', בה נמצא הקב"ה בגלוי, אבל ה"דירה בתחתונים" נשארת במצב ד"תחתונים" "בענין הסתר אור ית'"64 (שאלקות מתכסה מתעלם ומתלבש שם), זוהי "דירה לו. יתברך", אבל דבר "נפרד" כביכול מהדייר עצמו, עצמותו ית' [שהגם שהחידוש בזה הוא שאפילו התחתונים נעשים דירה לו יתברך, אבל אי"ז כפי שעצמות ומהות נמצא בעצמותו ממש].
וי"ל שזהו האופן דעשיית דירה בתחתונים כפי שנפעל ע"י משה (ממוצע המחבר) מצ"ע – ע"ד ה"דברות האחרונות" שהם דבר ה', אבל כפי שיוצאים ע"י משה רבינו, ובמילא זהו יותר בערך ה"תחתונים", אבל לא גילוי הדייר עצמו.
ב) נפעל נוסף על "דירה לו. יתברך", ועצמות ומהות יתברך עצמו נמצא בגלוי בכל עצמותו – "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" בדברות הראשונות.
ז. תכלית שלימות המעלה היא כשישנו החיבור דב' הענינים: הגילוי דעצמות ומהות א"ס ב"ה בעצמותו ומהותו (לא כפי שנמצא במשה בתור ממוצע המחבר) לבנ"י כפי שנמצאים כנשמות בגופים בתחתונים ומקבלים את הגילוי בפנימיות מציאותם (לא ע"י ביטול מציאותם).
היינו, שהדירה (בתחתונים) עצמה נעשית (לא בטלה במציאות, אלא) "צינור" לגילוי ד"דבר ה' ממש" מעצמותו ומהותו יתברך (ה"דייר") בעצמותו ומהותו; עי"ז שיהודי לומד תורה למטה באופן ד"תען לשוני אמרתך", הוא נעשה צינור לגילוי עצמותו ית', באופן כזה שהדירה עצמה (היינו היהודי כפי שנמצא בתחתונים) מבטאת ומגלה את הדבר ה' ממש – "תען לשוני אמרתך", עד כפי שהוא (היהודי) הוא כביכול דבר אחד עם הקב"ה – הגילוי למטה ד"ישראל וקוב"ה כולא חד"65.
ובכח זה – עושה יהודי עד"ז גם במציאות העולם, שמציאות התחתונים בעולם הם (לא דירה כמציאות בפ"ע מהדייר בתוכה, אלא כל מציאותם היא שהם) מגלים את דבר ה', עד לגילוי כח העצמות הנמצא בעולם (שהוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין כו'66).
הטעם על כך שיש צורך בב' הדברות – אע"פ שהדברות הראשונות (שהקב"ה עצמו אומר) הם למעלה שלא בערך מהדברות האחרונות (שנאמרו ע"י משה) – כי ע"י אמירת הדברות (האחרונות) ע"י משה רבינו (באופן של "לאמר", הוא חוזר על "דבר ה' ממש") נפעל שגם כפי שבנ"י נמצאים למטה בתחתונים – "אף כאן" – יכולים לקבל (בגדרי התחתונים), ולפעול ע"י לימוד התורה ועבודתם למטה, את הגילוי ד"וידבר אלקים גו'", דבר ה' ממש, שהי' "להלן" (במ"ת).
כלומר, שע"י הדברות האחרונות (בפ' ואתחנן), מתגלה שלימות המעלה דדברות הראשונות (בפ' יתרו) – הגילוי ד"וידבר אלקים" ב"לאמר" של כל יהודי (בתחתונים), שלימוד התורה של כל יהודי בכל זמן ובכל מקום ("כאן") הוא "דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני", ועי"ז נפעל הענין ד"מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע", כמו שהי' במ"ת ממש.
ח. ע"פ האמור לעיל יש לבאר גם-כן הקשר עם הזמן בו קוראים את פרשת יתרו (בשנה זו) – בעשרים בחודש האחד-עשר ("עשתי עשר חודש הוא חודש שבט"67), שהוא ג"כ עשרה ימים לאחרי יו"ד שבט, יום ההילולא דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו. ושבת מיני' מתברכין כולהו יומין68, הימים הבאים בשבט, כולל – כ"ב שבט, יום ההילולא דבתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר:
חודש האחד-עשר (שבט) קשור עם הגילוי ד"אחד עשר יום מחורב"69, שקאי על ה"מיוחד שבעשרה .. שהוא אחד שהוא ראש לכל הדברות, אנכי70 ה' אלקיך"71, היינו ש"אחד עשר יום מחורב" קאי על בחי' אחד-עשר שלמעלה מעשרת הדברות שניתנו בחורב, עד בחי' "אנת הוא חד ולא בחושבן"72, דרגת הכתר שלמעלה מעשר ספירות, עד לעצמותו ית' שלמעלה מכל סדר השתלשלות73.
בחודש האחד-עשר עצמו יום ההילולא דכ"ק מו"ח אדמו"ר הוא ביום עשירי שבו – היינו כפי שהגילוי דאחד עשר (בחודש) קשור ונמשך בבחי' עשר – סדר השתלשלות [נוסף ע"ז שאחד עשר מצ"ע כולל (כפשטות הענין) גם את העשר שלפני זה], ובכללות – המשכת כחות המקיפים (כתר) גם בעשר כחות פנימיים, ולמעלה יותר – המשכת עצמותו ית' גם למטה בתחתונים – ע"ד החיבור דדברות הראשונות ודברות האחרונות.
וזה מתגלה באופן נעלה יותר ביום אחד-עשר בחודש האחד-עשר, שאז ישנו הגילוי דאחד-עשר הן מצד מספר החדשים והן מצד ימי החודש (כמדובר לעיל74). ויש לומר שמכיון שזה בא לאחר הגילוי דיום עשירי בחודש, יש בזה גם המעלה דהמשכה פנימית (עשר), ועוד באופן דמעלין בקודש75, שמזה באים לאחד-עשר יום בחודש האחד-עשר.
ויש לומר, שזהו ע"ד המעלה והחידוש דאמירת דברות הראשונות ע"י אלקים (בחי' אחד-עשר), לאחרי שנאמרו גם הדברות האחרונות ע"י משה (בחי' עשר)76.
ובפרט כששבת פ' יתרו – כשקוראים את כל הפרשה בתורה כולל פרשת עשרת הדברות – "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" – בברכה לפני' ולאחרי' (שאז "הקב"ה קורא ושונה כנגדו" ביתר שאת וביתר עוז, במכ"ש מלימוד ענין זה בתורה בכל ימי השנה) – חל ביום עשרים בחודש האחד-עשר, עשרים בגימטריא כתר77, היינו דרגת אחד-עשר (כתר) שבאחד-עשר.
ומזה באים לאחר מכן ליום כ"א בחודש – "אך טוב לישראל"78, אחד-עשר יום מהעשירי בחודש האחד-עשר, וזהו הערב דכ"ב בחודש (כפליים של אחד עשר – "בך יברך ישראל"79), כנגד כ"ב אותיות התורה שע"י נמשכים80 כל הענינים וכל הברכות בפנימיות (בך)81.
ט. ויש להוסיף הקשר גם לפרשת משפטים (שמתחילין לקרוא בתפלת המנחה, והפרשה של הימים הבאים, כולל כ"ב שבט):
על "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"82 אומרים חז"ל83, "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני". היינו, שגם המצוות השכליות (משפטים84), הקשורים עם גדרי התחתונים, הם "מסיני", מעצמותו ומהותו ית' ("וידבר אלקים גו'"), בדיוק כמו "הראשונים מסיני" – ע"ד "מה להלן באימה כו' אף כאן כו'".
וזה מתגלה באופן ד"ואלה" (מראה באצבעו ואומר זה85, אלה), עד לאופן ד"תשים לפניהם", "אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים כו' ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו"86 – ובפרט כיון שהתורה היא בעצם למעלה מהבנה והשגה87 – "לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"86 שגם "טעמי הדבר" ("ופירושו") עליו לתת לבנ"י בפנימיות ("כשלחן הערוך ומוכן לאכול", שנעשה דם ובשר כבשרו88).
ולהוסיף ע"פ פירוש הירושלמי89 ב"תשים" – מלשון סימה ואוצר, שגם האוצרות שבתורה – פנימיות התורה, שמצ"ע סתומה וגנוזה, וקשורה עם סתים דקוב"ה65, צריך להיות באופן ד"(תשים) לפניהם", לפנימיותם90, בגילוי.
י. ע"פ הנ"ל יובן הלימוד מזה עתה, ובפרט – בזמננו זה, בעמדנו סמוך מיד לפני הגאולה האמיתית והשלימה, כמדובר כמ"פ:
מ"מה להלן כו' אף כאן כו'" למדים, שבכל דור ודור ובכל זמן ומקום בכחם של בנ"י לפעול את הענין ד"וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר", בדיוק כפי שהי' במתן-תורה בפעם הראשונה.
והכח לכך ניתן מהחיבור דדברות הראשונות (שהיו ע"י אלקים) והדברות האחרונות (שהיו ע"י משה), כמדובר לעיל בארוכה.
ועד"ז חוזר ונשנה תמיד – כידוע שהענין דמתן-תורה ישנו תמיד, כהנוסח בברכת התורה – "נותן התורה" לשון הוה. ועד"ז ישנו בכל דור ודור – משה שבדור91, שמוסר את דבר השם (תורה). שמזה מובן, שבכל דור ודור חוזר שוב – ועוד באופן נעלה יותר (לפי הכלל ד"מעלין בקודש") החיבור דדברות הראשונות ודברות האחרונות, הנותן את הכח ש"מה להלן כו' אף כאן" יהי' הגילוי ד"וידבר אלקים גו'".
על אחת כמה וכמה בדורנו – שרואים בגלוי שמשה שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, קשור עם הגילוי וחיבור דעשר ואחד-עשר, עד לאחד-עשר שבאחד-עשר (כנ"ל) – ה"ז מורה עוד יותר, על הקשר ד"אף כאן" ל"מה להלן" בדורו של משה רבינו.
ובהדגשה יתירה – מכיון שדורנו הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, ובפרט בזמן האחרון, כמדובר כמ"פ שסיימו כבר הכל וכעת צריך רק להתכונן לגאולה בפועל – הגילוי דבחי' עשירי (שירה העשירית92 וכו'), יחד עם הגילוי דבחי' אחד-עשר, "אנת הוא חד", גילוי עצמותו יתברך למטה, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, הקשור עם משה רבינו – "גואל ראשון הוא גואל אחרון"93.
ובפרט ע"פ המדובר כמ"פ הראשי-תיבות בדרך אפשר של "מיד" – משה, ישראל (הבעש"ט), דוד מלכא משיחא, היינו שהדור הראשון דמתן-תורה (דור משה) מתקשר עם הדור האחרון (דהגאולה ע"י דוד מלכא משיחא), ע"י גילוי החסידות דהבעש"ט ורבותינו נשיאינו ממלאי מקומו, אשר לכשיפוצו מעינותיך חוצה "אתי מר" דא מלכא משיחא94.
ויש לומר, שבהתאם לתוכן תיבת "מיד", צריך לומר שג' האותיות קשורים לא עם ג' זמנים שונים (משה בדורו, ישראל הבעש"ט בדורו, ודוד מלכא משיחא בדורו), אלא באים כולם יחד בסמיכות ממש95 ("מיד") בכל דור ודור ובכל זמן וזמן. כמרומז גם בזה ש"מיד" הוא גם ר"ת "משה, יהושע, דורם", ששלשתם היו בדור אחד.
וכן יש לומר בנוגע לדורנו זה – שבאותו הדור ישנו הגילוי דשלשתם – מ' (ר"ת משיח96), י (ר"ת דב' שמותיו דכ"ק מו"ח אדמו"ר) וד' (דורם); יחד עם המשה שבדורנו (כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו), בחי' עשר (עשירי בשבט), כולל גם הגילוי דתורת החסידות (מעינות הבעש"ט) על ידו, ישנו גם הגילוי דבחי' אחד-עשר, "גואל ראשון הוא גואל אחרון", דוד מלכא משיחא.
ויש לומר ששלשת אלו הם ע"ד ובדוגמת ג' ענינים הנ"ל דדברות הראשונות (ע"י הקב"ה. ודוגמתו ע"י גילוי סתים ופנימיות התורה, מתחיל ע"י ישראל הבעש"ט), דברות האחרונות (ע"י משה), והחיבור ביניהם – דעשר ואחד-עשר, כפי שיהי' בשלימות ע"י הגילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא"97 (בחי' אחד עשר יום מחורב, למעלה מעשרת הדברות שניתנו בחורב), מעצמות ומהות (שלמעלה ממשה ממוצע המחבר), בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
יא. הלימוד מזה בנוגע לפועל לכל אחד ואחת מישראל, אנשים נשים וטף ובפרט דדורנו זה:
בעמדנו בשבת פרשת יתרו, כשקוראים בתורה את פרשת מתן– תורה, ובבואנו מעשירי בשבט (חודש האחד-עשר), ובהכנה לכ"ב שבט (כפליים של אחד-עשר) – צריך כל יהודי ליטול הוראה מ"וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" שנאמר בלשון נוכח ובלשון יחיד98 ("אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך גו'"), בכדי ללמדנו שזהו ציווי ולימוד אליו, לכל יחיד:
כשם שהי' במתן-תורה, שיחד ע"ז שהי' מאורע חד-פעמי, יש לכך השפעה והמשך בכל הזמנים, באופן ד"מה להלן כו' אף כאן" – כך צריך להיות גם עתה, כשקוראים את הפרשה בתורה, שיש ללמוד מזה החלטות טובות בנוגע לפועל בכל הימים והשבועות והחדשים שלאחרי זה, ובמיוחד – בקשר עם ענין דעשירי ושל אחד-עשר (כנ"ל).
כשם שבמתן-תורה התכנסו כל בנ"י באופן ד"ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד"99 – כך צריך להיות גם בעבודתו של כל אחד מבנ"י, שעליו לכנס את עשר כחות נפשו, ולעשותם מציאות אחד של "צבור" לעבוד את הקב"ה הן בעשר כחותיו הפנימיים (ג' המוחין וז' מדות), והן בכחותיו המקיפים (בחי' אחד-עשר), רצון ותענוג – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"100.
ולכל לראש – להוסיף בלימוד התורה "באימה וביראה וברתת ובזיע", בידעו שבעת שלומד תורה ה"ז בהתאם לעשר כחות נפשו, והוא אומר גם "דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני"101!
ועוד ועיקר: שכ"א יקבל על-עצמו להשפיע (בימים הסמוכים הבאים) עכ"פ על עוד עשרה יהודים בכל עניני תורה ומצוות, ולפעול בזה גם – בכל הכחות, הכחות פנימיים והכחות מקיפים שלו.
וכאמור, שזוהי הוראה לכל אחד ואחת מישראל בדורנו, אנשים נשים וטף,
כולל ובמיוחד ומתחיל מאלו הנמצאים כאן בבית הכנסת ובית המדרש ובית מעשים טובים דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ה"מקדש מעט .. בית רבינו שבבבל"102, שהוא ה"בית חיינו" דכל בנ"י הנמצאים במקום זה וכל בנ"י בכל הדור כולו, שכן "הנשיא הוא הכל"103, ממנו נמשכת השפעת החיות לכל הדור כולו בכל קצוי תבל, ובמילא מובן שביהכ"נ וביהמ"ד ובית מעשים– טובים שלו הוא "בית חיינו.", ובפרט ע"י השפעתו מתורת חיים ומצוות (שעליהן נאמרו104 "וחי בהם"), ש"הם חיינו ואורך ימינו"105.
ועי"ז שבנ"י הנמצאים כאן מראים דוגמא חי' איך יש לנהוג לפי הוראות נשיא דורנו – נמשכת ההשפעה והחיות מבית זה [ובפרט שמוסיפים כעת שיפורים ושיפוצים בבית – עד כמה ששייך בעוה"ז התחתון] לבנ"י עד בכל קצוי תבל, עד – לכל העולם כולו.
ועוד והוא העיקר – שתיכף ומיד ממש, באה הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, והביהכנ"ס וביהמ"ד ובית מעשים טובים יחד עם כל הבתי כנסיות ובתי מדרשות ובתי מעשים– טובים עולים יחד עם כל בני ישראל, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"106, בארץ הקודש, בירושלים עיר הקודש, להר הקודש, ולבית המקדש השלישי והמשולש.
ותיכף ומיד ממש, עם כל הפירושים שבזה, מתחיל מהפירוש הפשוט – מיד עתה ממש.
הוסיפו תגובה