בס"ד. הדרן על מסכתות ברכות ומועד קטן*
א. בסיום מסכתות ברכות ומועד קטן הובא המאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו' שנאמר1 ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון", אבל בשינוי לשון: במסכת ברכות – "אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", ובמסכת מו"ק – "אין להם מנוחה אפילו לעולם2 הבא"3.
ונוסף על השינוי במאמר זה, ישנם עוד שינויים בהמשך המאמרים בסוגיא זו:
במאמר שלפניו – "היוצא מבית הכנסת לבית המדרש כו' זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון" – נאמר במסכת ברכות "היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה", ובמסכת מו"ק נאמר "היוצא מבית הכנסת לבית המדרש (ומוסיף) ומבית המדרש לבית הכנסת".
ובמאמר שלפני פניו – נאמר במסכת ברכות "הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום .. הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום" (הנפטר מחבירו תחילה ואח"כ הנפטר מן המת), ובמסכת מו"ק נאמר "הנפטר מן המת .. לך בשלום, הנפטר מן החי .. לך לשלום" (הנפטר מן המת תחילה ואח"כ הנפטר מן החי)4.
ועוד שינוי – שבמסכת ברכות מוסיף (לאחרי ג' הבבות הנ"ל) ומסיים במאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם .. ה'5 עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", משא"כ במסכת מו"ק שסיומה וחותמה במאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'".
ב. גם צריך להבין בתוכן המאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה .. בעוה"ב" – כקושיית המהרש"א6: "יש לדקדק בזה דהא עוה"ב שזוכין לו הת"ח הוא כולו מנוחה, כמ"ש (בסוף מסכת תמיד) ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"?
וכותב המהרש"א: "וי"ל ע"פ מ"ש7 ויכל אלקים ביום השביעי, מה הי' העולם חסר מנוחה באת שבת כלתה ונגמרה מלאכה .. דהמנוחה שם היא כילוי וסילוק מלאכה ופעולה, וקאמר הכא בת"ח שהוא פעולת השכל ועיון בעוה"ז ובעוה"ב דאין לו מנוחה וכילוי מזאת הפעולה של עיון השכלי אלא שתמיד פועל בה, והיא בעצמה פעולת המנוחה דלעוה"ב שהצדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה בעיון השכלי".
וצ"ע בביאור זה, כי:
מנוחה מפעולה של מלאכה כפשוטה שיוכלו לעסוק בפעולת השכל והעיון בתורה – אינה חידוש ד"יום שכולו שבת ומנוחה", כיון שישנה (עכ"פ מעין זה) גם לפנ"ז – כפי ש"הבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה .. יסיר ממנו כל הדברים המונעים .. וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה .. כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה"8, ואמרו חז"ל9 ש"בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים", ועד להשלימות בימות המשיח (לפני יום שכולו שבת ומנוחה) שיקויים היעוד10 "ועמדו זרים ורעו צאנכם גו'", "ימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה"11, "יהיו פנויין בתורה וחכמתה"12.
ולכאורה י"ל שהחידוש ד"יום שכולו שבת ומנוחה" הוא בהמנוחה (גם – ואדרבה – בעיקר) ביחס ללימוד התורה (חידוש לגבי המעמד ומצב ד"תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'").
וכן משמע בלקוטי הש"ס להאריז"ל13 בביאור המאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'", וז"ל: "בעולם שלאחר המיתה ת"ח עוסקים בתורה ועולין ממדריגה למדריגה ומישיבה לישיבה .. כי כמו שהשי"ת אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף .. (אבל) לעתיד אחר התחי' יהי' להם מנוחה ומלאה14 הארץ דעה כו'". כלומר: לאחרי המעמד ומצב ש"אין להם מנוחה .. בעוה"ב", ישנו מעמד ומצב נעלה יותר – "יום שכולו שבת ומנוחה", שאז תהי' להם מנוחה בלימוד התורה15.
אבל, עפ"ז נשאלת השאלה לאידך גיסא:
כיון שהתורה אין לה סוף ("כמו שהשי"ת אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף"), וככל שתגדל השלימות בלימוד התורה יכולים וצריכים להוסיף עוד יותר עד אין סוף – איך שייך מנוחה ביחס ללימוד התורה?!
ואולי י"ל, שגם "לעתיד אחר התחי' (ש)יהי' להם מנוחה" (לאחרי ש"אין להם מנוחה .. בעוה"ב") תהי' הוספה ועלי' בלימוד התורה16, אלא, שאז (ב"יום שכולו שבת ומנוחה") תהי' העלי' וההוספה עצמה באופן של מנוחה (ע"ד מ"ש המהרש"א: "היא בעצמה פעולת המנוחה"), כדלקמן.
ג. ויש לומר, שב' המאמרים ד"תלמידי חכמים אין להם מנוחה .. בעוה"ב", במסכת ברכות ובמסכת מו"ק, הם (לא כפל של אותו ענין, אלא) ב' דרגות בעוה"ב:
במסכת ברכות (שבסיומה הובא מאמר זה לראשונה), מדובר אודות דרגא ראשונה ב"אין להם מנוחה .. בעוה"ב" – עוה"ב (ג"ע) שלפני "יום שכולו שבת ומנוחה" (כפי' האריז"ל), ובמסכת מו"ק (שבסיומה הובא מאמר זה בפעם השני'), מדובר אודות דרגא שני' (ונעלית יותר) ב"אין להם מנוחה .. לעוה"ב" – עולם התחי', "יום שכולו שבת ומנוחה", והחידוש בזה – שגם אז יהיו עליות ("אפילו לעולם הבא"), אלא שיהיו באופן של מנוחה (ע"ד פי' המהרש"א).
וכדי לבאר פרטי הדרגות ד"אין להם מנוחה .. לעוה"ב" (לפני "יום שכולו שבת ומנוחה", ו"ליום שכולו שבת ומנוחה") שבברכות ובמו"ק, יש להקדים תחילה ביאור כללות החילוק שבין ב' המצבים דמנוחה ("יום שכולו שבת ומנוחה") והעדר המנוחה ("אין להם מנוחה") בלימוד התורה – ע"פ ביאור החילוק שבין תוכן המסכתות תמיד (ועד"ז ברכות) ומו"ק [מסכת תמיד שסיומה "ליום שכולו שבת ומנוחה" (ועד"ז מסכת ברכות שסיומה בשלום, ענין המנוחה), ומסכת מו"ק שסיומה "תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעוה"ב"17], דיש לומר, שב' מסכתות אלו מורים על ב' אופנים בלימוד התורה, לימוד באופן של מנוחה (תמיד), ולימוד באופן של העדר המנוחה (מו"ק), כדלקמן.
ד. והענין בזה:
התורה נחלקת לתורה שבכתב ותורה שבעל פה ("פירושה"18): תורה שבכתב – ניתנה באופן שלא שייך שינוי גרעון והוספה בתיבותי' ואותיותי', לא חסר ולא יתיר. ותורה שבעל פה, "פירושה" – נתגלתה ונתבארה ע"י החכמים שדורשים כל תיבה וכל אות שבתורה (ע"פ י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם) שעי"ז ניתוסף ריבוי גדול בתורה19, ועד שמוסיפים חידושים בתורה, כלשון חז"ל "תלמיד ותיק עתיד לחדש"20, "לאפשא לה"21 (חידוש שמיוסד על כללי התורה).
ובהתאם לכך ישנם ב' אופנים בלימוד התורה (גם בתושבע"פ עצמה22): (א) לימוד "כל התורה שבע"פ המסורה לנו ונגלית לעין כל"23, ו"לחזור .. פעמים רבות .. כדי שיזכור היטב"24, "עד שנחקק היטב בזכרונו כל התורה"25 – לימוד וקליטת וזכרון עניני התורה כפי שנמסרו ונתגלו, ללא שינוי והוספה, (ב) "לסבור סברות בהלכות ולפלפל בהן בקושיות ופירוקים לירד לעומק הסברות וטעמי ההלכות .. ולחדש חידושי הלכות רבות"25, ש"אין קץ ותכלית לעומק טעמי ההלכות והפלפול בטעמיהן ובדרשותיהן .. (ש)עי"ז יתחדשו ג"כ חידושי הלכות לאין קץ ותכלית"23.
ובלשון חז"ל – ב' האופנים ד"ליגמר .. (ו)ליסבר"26, "סיני ועוקר הרים", "מתון ומסיק חריף ומקשה"27, "בור סוד שאינו מאבד טיפה .. (ו)כמעין המתגבר"28.
ומהחילוקים שביניהם – מצב של מנוחה ומצב של העדר המנוחה:
לימוד עניני התורה שכבר נמסרו ונתגלו ללא שינוי והוספה הוא לימוד של מנוחה, כיון שאינו מתייגע לסבור ולפלפל בקושיות ופירוקים לירד לעומק הסברות ולחדש הלכות. כלומר: אף שבודאי יש צורך ביגיעה רבה וישנה יגיעה רבה ללמוד ולידע "כל התורה שבע"פ המסורה לנו ונגלית לעין כל", "עד שנחקק היטב בזכרונו כל התורה", מ"מ, דרך הלימוד דכל ענין וענין בפ"ע הוא באופן של מנוחה, ללא פלפול בקושיות ופירוקים, ולאחרי שלומד ויודע ענין זה, יש לו מנוחה מענין זה (ולאח"ז לומד ענין אחר).
משא"כ הלימוד לסבור ולפלפל ולחדש הלכות הוא לימוד של העדר המנוחה, כיון שבכל ענין וענין מפלפל בקושיות ופירוקים, שסותר סברא הקודמת ומחדש סברא חדשה, ולאח"ז סותר הסברא החדשה ומחדש סברא נעלית יותר, ולא בא למצב של מנוחה, כיון שהולכים ומתחדשים אצלו סברות חדשות, "כמעין המתגבר"29.
ה. ומרומז גם בהחילוק שבין (שמות ותוכן) המסכתות "תמיד" ו"מועד קטן"30:
"תמיד" – מצב תמידי ללא שינוי ("סדר התמיד לעבודת בית אלקינו"31) – מורה על לימוד התורה באופן שהעיקר הוא לימוד וקליטת וזכרון עניני התורה כפי שנמסרו ונתגלו, ללא שינוי והוספה ("בור סוד שאינו מאבד טיפה"), שלימוד זה הוא באופן של מנוחה (כמודגש בהסיום "ליום שכולו שבת ומנוחה").
[ועד"ז מסכת ברכות – שמדובר בה אודות הברכות שחיובן בסדר התמידי דהנהגת האדם, החל מברכות ק"ש ותפלה, ועד"ז הברכות על המזון ושאר ברכות הנהנין, ש"אלו התפלות והברכות הם קיומו של עולם תחת העבודה"32 (ע"ד ובדוגמת "סדר התמיד לעבודת בית אלקינו"), כמודגש בהסיום בשלום, ענין המנוחה].
ו"מועד קטן" – זמן (מועד מלשון זמן) שגדרו תנועה ושינוי (עבר הוה ועתיד), ובפרט זמן מיוחד ששונה מהזמן הרגיל, חולו של מועד (בהתחלת המסכת), ועד לשינוי לגריעותא (דיני אבילות בסוף המסכת) שהכוונה בזה היא להפכו לטוב (כסיום המסכת במשנה) – מורה על לימוד התורה באופן של עיון ופלפול בקושיות33 ופירוקים שעי"ז ניתוסף חידושי הלכות רבות ("כמעין המתגבר"), שלימוד זה הוא באופן של העדר המנוחה (כמודגש בהסיום "אין להם מנוחה").
ובהתאם לאופן לימוד התורה בעולם הזה בא השכר ("מדה כנגד מדה"34) דלימוד התורה בעולם הבא35 – כמודגש בתוכן הסיום דב' המסכתות:
הסיום דתמיד, "ליום שכולו שבת ומנוחה" – שכר על לימוד וידיעת התורה המסורה לנו כמו שהיא (ללא שינוי והוספה), לימוד באופן של מנוחה; והסיום דמו"ק, "תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעוה"ב"36 – שכר על לימוד התורה באופן של פלפול לירד לעומק הסברות ולחדש חידושים, לימוד באופן של העדר המנוחה.
ו. והנה, ע"פ האמור, הענין ד"אין להם מנוחה" הוא נעלה יותר מהענין ד"יום שכולו שבת ומנוחה" [כשם שהשלימות דלימוד התורה היא (לא רק לימוד התורה המסורה לנו, אלא גם) לירד לעומק טעמי ההלכות ולחדש חידושי הלכות רבות לאין קץ ותכלית] – היפך המובן ממדרשי חז"ל שתכלית השלימות היא "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". וכמפורש בלקוטי הש"ס להאריז"ל ש"אין להם מנוחה כו'" הוא "בעולם שלאחר המיתה", אבל "לעתיד אחר התחי' יהי' להם מנוחה" (כנ"ל ס"ב).
ועכצ"ל, שלאחרי השלימות דלימוד התורה באופן ש"אין להם מנוחה" (לירד לעומק הסברות כו') באים לשלימות נעלית יותר ד"יום שכולו שבת ומנוחה":
הטעם ש"תלמידי חכמים אין להם מנוחה (מצד לימוד התורה בעיון ופלפול בעומק הסברות) לא בעוה"ז ולא בעוה"ב", הוא, לפי ש"אין קץ ותכלית לעומק טעמי ההלכות כו'", "כמו שהשי"ת אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף", ולכן, לא מבעי שבעוה"ז אין ביכולת לעמוד על אמיתת התורה כמו שהיא לאמיתתה, מצד ההגבלה וההעלם וההסתר דהגוף, אלא גם בעוה"ב שאין בו ההגבלה וההעלם וההסתר דהגוף, אי אפשר לעמוד על אמיתת התורה כמו שהיא לאמיתתה (כשם שאי-אפשר לעמוד על אמיתתו ית'); ולאידך – לא מבעי שבעוה"ב (ללא הגבלת הגוף) יכולים להוסיף בלימוד התורה בעילוי אחר עילוי עד אין קץ, אלא גם בעוה"ז (בהגבלת הגוף) יכולים להוסיף בלימוד התורה בעילוי אחר עילוי עד אין קץ.
ויש לומר, שלעתיד לבוא (לאחרי שלימות העבודה בעוה"ז ובעוה"ב), יעמדו ישראל על אמיתת התורה כמו שהיא באמיתתו ית' (כיון שיתגלה בפועל ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"37), ולכן יתבטל המצב דהעדר המנוחה, כי, סיבת העדר המנוחה היא בגלל היגיעה וההשתדלות לעמוד על אמיתת התורה, וכשעומדים על אמיתת התורה בטל המצב דהעדר המנוחה (כשם שבתורה עצמה לא שייך מצב של העדר המנוחה), ואז תהי' השלימות האמיתית באופן של מנוחה – "יום שכולו שבת ומנוחה".
ז. וצריך עוד להבין:
מה עושים תלמידי חכמים "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" – באלף השביעי?
ובסגנון אחר: איך יתכן שדוקא באלף השביעי38, זמן הכי נעלה מכל שית אלפי שנין דהוי עלמא, לא תהי' הוספה בתורה אצל תלמידי חכמים?!
זאת ועוד: כיון שגדר הזמן הוא תנועה ושינוי (כנ"ל ס"ה), איך יתכן שיהיו אלף שנה – זמן ארוך – באותו מעמד ומצב ללא שינוי והוספה?!
ועכצ"ל, שגם באלף השביעי יתוסף בלימוד התורה דתלמידי חכמים בעילוי אחר עילוי (ואדרבה: ההוספה באלף השביעי תהי' באופן נעלה יותר מבכל הזמנים שלפנ"ז, בעוה"ז ובעוה"ב), אלא, שהעליות יהיו באופן של מנוחה, "יום שכולו שבת ומנוחה".
ח. ויובן בהקדם הביאור בכללות ענין החידוש בתורה – שעיקר הענין ד"אין להם מנוחה" הוא בעיון ופלפול בטעמי ההלכות שעי"ז יתחדשו חידושי הלכות לאין קץ ותכלית:
מהביאורים במארז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני"20 (דלכאורה: ענין שניתן למשה מסיני אינו חידוש של תלמיד ותיק) – שמשה קיבל בסיני ה"כללים" ("כללים למדוהו"39) שמהם באים כל ה"פרטים" שמתחדשים ע"י תלמיד ותיק בכל הדורות, וכיון שהפרטים הם בכח ובהעלם, והתגלותם נעשית ע"י תלמיד ותיק שמתייגע בתורה לגלות את הפרטים מן ההעלם והכח שבכלל, ה"ז "חידוש" של התלמיד ותיק40.
ועדיין צריך ביאור בדיוק הלשון "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני" לאמיתתו ובשלימותו, כי: בכלל ופרט – כיון שהכלל הוא באופן שיכולים להוציא ממנו הפרטים, ועד שאין בפרט אלא מה שבכלל41, הרי התגלות הפרטים מהכלל אינה חידוש אמיתי; ולאידך, כיון שהפרטים עצמם (הציור דהפרטים) לא נמצאים בהכלל42 (שאינו אלא כלל לפרטים שהם בהעלם לגמרי), אין זה באופן ש"הכל (גם הפרטים) ניתן למשה מסיני" לאמיתתו43.
זאת ועוד:
נוסף על הפרטים שנדרשים ומתגלים מהכלל ע"פ י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, ישנם "כמה ענינים (ש)נתחדשו ממש בתושבע"פ ורק אסמכוה אקרא"44, כולל ובמיוחד "הגזירות והתקנות והמנהגות"45, שענינים אלו לא היו (לכאורה) אפילו באופן של "כלל", ואעפ"כ נעשים חלק מהתורה (לא רק שיש חיוב לקיימם, אלא שהם חלק מהתורה)46, שניתנה למשה מסיני47. ולכאורה, איך יתכן שהענינים שנתחדשו ממש ע"י חכמי ישראל הם "תורה" שניתנה מסיני?!
ועוד ועיקר: איך יתכן שע"י חכמי ישראל יתוספו ענינים חדשים בתורה – ה"ז הוספה ושינוי בתורתו של הקב"ה?!
ט. ויש לומר הביאור בזה:
התורה – "לא בשמים היא", אלא ניתנה לבעלותם של ישראל שפוסקים דיני התורה ע"פ הכרעת שכלם (כדעת הרוב), ולכן "אין משגיחין בבת קול", ועד ש"קוב"ה .. קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני"48. ולא עוד אלא שגם הענינים שמתחדשים ע"י חכמי ישראל נעשים תורה.
וההסברה בזה – מצד גודל מעלתן של ישראל, ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"49, גם למחשבת התורה:
ובהקדם תורת הרב המגיד50 בפירוש מארז"ל51 "ישראל עלו במחשבה", כמשל האב שצורת בנו חקוקה במחשבתו [היינו, שציור זה במחשבתו ית' בא מהבן (צורת הבן), כי, מצד גודל אהבתו לישראל עלה ברצונו שהצורה שלהם תהי' חקוקה בו], אלא ש"אצל השם ית' שייך זה לומר אף קודם שנבראו ישראל הי' נחקק צורתם במחשבה .. כי אצלו ית' העבר והעתיד א'"52.
ומזה מובן גם בנוגע לחידושים שמחדשים ישראל בתורה – שמצד גודל מעלתם של ישראל (שחקוקים במחשבתו ית') נעשים גם החידושים שלהם חלק מהתורה כפי שהיא במחשבתו (חכמתו) של הקב"ה. כלומר, חידושים אלו באים מישראל53, ואעפ"כ ישנם במחשבתו (חכמתו) ית' אף קודם שנתחדשו ע"י ישראל, כיון שאצלו ית' העבר והעתיד א'54 (ולכן שייך לומר עליהם שניתנו בסיני, כיון שבסיני נתן הקב"ה התורה כפי שהיא במחשבתו ית'). אלא, שבמחשבתו ית' (קודם שנתחדשו ע"י ישראל) הם בדרגא שלמעלה מהזמן (העבר והעתיד אחד), ולכן הם בתכלית ההעלם, העלם שאינו במציאות55, וכשמתחדשים ע"י ישראל באים במציאות.
ובעומק יותר: לא זו בלבד שגם הענינים שמתחדשים ע"י ישראל הם חקוקים במחשבתו ית' ולכן הם חלק מתורתו של הקב"ה, אלא יתירה מזה, שיש עילוי בעניני התורה שמתחדשים ע"י ישראל (תלמיד ותיק עתיד לחדש) לגבי עניני התורה כפי שהיא מצד עצמה (תורתו של הקב"ה)56 – כי, התורה מצד עצמה היא בחינת חכמתו של הקב"ה, ועניני התורה שמחדשים ישראל (מצד שרשם בעצמותו ית') הם בדרגא נעלית יותר57 (ועד לעילוי שבאין-ערוך) לגבי דרגת החכמה58, ועד לעצמותו ית' שלמעלה מכל דרגא וגילוי, העלם העצמי59.
ועפ"ז יש לבאר נקודה בפירוש מארז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני" (שלע"ע לא מצאתי בספרים שבנגלה דתורה) – שב' הענינים "לחדש" ו"ניתן" הם לאמיתתם: (א) "לחדש" – חידוש של תלמיד ותיק שאמרו בזמן המשנה וכו' ואז חידשו, (ב) ו"ניתן" – כיון שחידוש זה (בהציור הפרטי שלו) ישנו במחשבתו ית' (שאצלו ית' העבר והעתיד א'), ובאופן כזה ניתן למשה בסיני (אלא שלהיותו בהעלם העצמי ה"ז חידוש גמור).
ומזה מובן שישנם ב' אופנים ב"חידושי תורה" שע"י העיון והיגיעה דתלמיד ותיק: (א) "חידוש" (בשם המושאל) שעל ידו מתגלה העומק שישנו בתורה מצד עצמה, כמו התגלות הפרטים שכלולים בהכלל, שאף שבהיותם בכלל הם בהעלם לגמרי (ועד שההתגלות מן הכלל נקראת בשם "חידוש"), מ"מ, להיותו הכלל של הפרטים (אין בכלל אלא מה שבפרט), נמצאים בו הפרטים בהעלם השייך אל הגילוי (העלם שישנו במציאות). (ב) ועיקר: "חידוש" (ממש) שהוא הוספה על העומק שבתורה כפי שהיא מצד עצמה (בחינת חכמתו של הקב"ה) שמתחדש ע"י ישראל (מצד שרשם בעצמותו ית' שלמעלה מבחי' החכמה), ולפנ"ז אינו במציאות, כי אם, בבחינת העלם העצמי שאינו שייך לגילוי.
י. עפ"ז יש לבאר תוכן ההוספה בתורה שתהי' "ליום שכולו שבת ומנוחה" (כנ"ל ס"ז), והחילוק שבינה לבין ההוספה בתורה בעוה"ז ובעוה"ב (לפני "יום שכולו שבת ומנוחה") באופן ש"אין להם מנוחה":
לימוד התורה בעוה"ז ובעוה"ב (לפני "יום שכולו שבת ומנוחה") באופן ש"אין להם מנוחה" הוא בעיקר בההשתדלות והיגיעה לגלות את העומק שישנו בתורה מצד עצמה [דאף שישנם גם חידושים שמחדשים ישראל בהוספה על העומק שיש בתורה מצד עצמה, מ"מ, עיקר הלימוד הוא לגלות את העומק שבתורה מצד עצמה], ולכן, כשעומדים על אמיתתה של התורה ומגלים כל העומק שבה, לא שייך להוסיף עוד, ובמילא נעשה מצב של מנוחה – "יום שכולו שבת ומנוחה" (כנ"ל ס"ו).
וכשעומדים על אמיתתה של תורה כפי שהיא מצד עצמה ("ליום שכולו שבת ומנוחה", לאחרי השלימות דלימוד התורה בעוה"ז ובעוה"ב) – נעשה עיקר הלימוד בתורה באופן שישראל מחדשים בתורה בהוספה על העומק שיש בה מצד עצמה, מצד שרשם בעצמותו ית' שלמעלה מהתורה שהיא בחי' החכמה60, ובענין זה לא יהי' הפסק, כי אם, הוספה ועלי' עד אין סוף ("אין להם מנוחה").
ויש לומר שמרומז בלשון הכתוב "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון" – שגם61 כש"יראה אל אלקים בציון", כשיתגלה ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", שאז יעמדו ישראל על אמיתת התורה, תהי' הוספה ועלי' עי"ז שישראל יחדשו ויוסיפו בתורה, "ילכו (בכח עצמם) מחיל אל חיל"62.
אבל, הוספה זו לא תהי' באופן ש"אין להם מנוחה" (כבעוה"ז ובעוה"ב), אלא באופן ד"יום שכולו שבת ומנוחה"63 – כי:
החילוק שבין גדר ה"מנוחה" לגדר ה"תנועה" (שינוי והוספה), הוא, ש"מנוחה" היא בעצמותו, ו"תנועה" היא יציאה כביכול מעצמותו64.
וכיון שהחידושים שמחדשים ישראל הם בדרגת התורה כפי שהיא בהעלם העצמי דעצמותו ית' (כנ"ל ס"ט), הרי, השינוי וההוספה (העדר המנוחה בחיצוניות ובפועל) אינם גדר של "תנועה" שהיא יציאה מעצמותו65, אלא גדר של "מנוחה" (כפי שהיא בפנימיותה ולאמיתתה) שהיא בעצמותו66.
יא. ע"פ האמור לעיל יש לבאר החילוק בין ב' המאמרים "תלמידי חכמים אין להם מנוחה" שבברכות ובמו"ק:
המאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'" שבסיום מסכת ברכות, קאי (בעיקר) על העלי' בלימוד וידיעת התורה כדי לעמוד על אמיתתה כפי שהיא מצד עצמה, שאף שגם לימוד זה הוא באופן שהולך וניתוסף עד אין סוף, "כי כמו שהשי"ת אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף", "אין להם מנוחה", הרי, לעתיד לבוא ("ליום שכולו שבת ומנוחה") שיעמדו על אמיתתה כמו שהיא מצד עצמה, יש להם מנוחה67, ולכן, לאחרי המאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'", מוסיף ומסיים בענין השלום ("תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם .. ה' יברך את עמו בשלום"), שהו"ע המנוחה.
והמאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'" שבסיום מסכת מו"ק, קאי (בעיקר) על ההוספה לגבי התורה כפי שהיא מצד עצמה עי"ז שישראל (תלמיד ותיק) מחדשים (עתיד לחדש) בתורה מצד שרשם בעצמותו ית' שלמעלה מדרגת התורה (חכמתו ית' כפי שהיא מצד עצמה), וכיון שגם לעתיד לבוא כשיעמדו על אמיתתה של תורה כפי שהיא מצד עצמה ("ליום שכולו שבת ומנוחה") יוסיפו ישראל לחדש בתורה עד אין סוף (כנ"ל ס"י), לכן, סיום וחותם המסכת הוא במעמד ומצב ד"תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו', שנאמר ילכו מחיל אל חיל (גם כשעומדים על אמיתתה, כש)יראה אל אלקים בציון".
בסגנון אחר קצת – בהתאם לתוכן המסכתות ברכות ומו"ק: מסכת ברכות היא ע"ד ובדוגמת מסכת תמיד שבה מדובר אודות העבודה התמידית בעניני התומ"צ, עבודה ע"ד הרגיל ("תמידים כסדרם"), שגם העליות שבה עיקרם בדרגת התורה כפי שהיא מצד עצמה; ובמסכת מו"ק מדובר אודות העבודה בזמנים מיוחדים באופן של הוספה על הרגיל ("מוספים כהלכתם"), כולל ובמיוחד העבודה במצב של העלם והסתר (הענינים הבלתי-רצויים שבמסכת מו"ק) בדרך "אור חוזר", כיון שעי"ז דוקא באים לבחי' העלם העצמי68, שבאין-ערוך לדרגת התורה כפי שהיא מצד עצמה.
ועפ"ז יש לבאר גם שינוי הלשון במאמר זה – שבמסכת ברכות נאמר "אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב", ובמסכת מו"ק נאמר "אין להם מנוחה אפילו לעוה"ב":
בנוגע להעדר המנוחה ("אין להם מנוחה") בלימוד וידיעת התורה כדי לעמוד על אמיתתה כפי שהיא מצד עצמה – במסכת ברכות – החידוש הוא הן בעוה"ז והן בעוה"ב, שגם בעוה"ז (בהגבלת הגוף) יכולים להוסיף בלימוד התורה בעילוי אחר עילוי עד אין קץ, וגם בעוה"ב (שלמעלה מהגבלת הגוף) צריכים להוסיף בלימוד התורה בעילוי אחר עילוי עד אין קץ, ולכן הלשון הוא "אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב".
אבל בנוגע להעדר המנוחה ("אין להם מנוחה") בהוספה לגבי התורה כפי שהיא מצד עצמה עי"ז שישראל מחדשים בתורה – במסכת מו"ק – עיקר החידוש הוא לעתיד לבוא, "ליום שכולו שבת ומנוחה" (שגם לאחרי שיעמדו על אמיתת התורה כפי שהיא מצד עצמה, יחדשו ויוסיפו בה עוד יותר), ולכן הלשון הוא "אין להם מנוחה אפילו לעוה"ב".
יב. עפ"ז יש לבאר גם החילוק בבבא שלפנ"ז (האמצעית) – שבמסכת ברכות נאמר "היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה", ובמסכת מו"ק נאמר "היוצא מבית הכנסת לבית המדרש (ומוסיף) ומבית המדרש לבית הכנסת":
תוכנה של ההוספה "ומבית המדרש לבית הכנסת" במסכת מו"ק – שגם לאחרי ש"נכנס לבית המדרש ועוסק בתורה", אינו מסתפק בכך, אלא ממשיך והולך "מבית המדרש לבית הכנסת" (מתורה לתפלה), כיון שע"י התפלה ("סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"69) מתעלה לדרגא נעלית יותר, ועי"ז נעשה גם לימוד התורה שלאח"ז ("מבית הכנסת לבית המדרש") באופן נעלה יותר, משא"כ במסכת ברכות מדובר אודות הלימוד והעסק בתורה באותה דרגא.
ויש לומר, שבמסכת ברכות מדובר אודות הלימוד והעסק בתורה כפי שהיא מצד עצמה, שלכן גם העלי' בלימוד התורה70 היא באופן שהת"ח הלומד נשאר ב"בית המדרש", מקומה (דרגתה) של התורה מצד עצמה; ובמסכת מו"ק מדובר גם (ובעיקר) אודות ההוספה לגבי התורה כפי שהיא מצד עצמה ע"י חידושו של תלמיד ותיק, כמודגש בהיציאה מ"בית המדרש", מקומה (דרגתה) של התורה מצד עצמה (כפי שניתנה מהקב"ה), "לבית הכנסת", מקום תפלתם של ישראל, כידוע שע"י התפלה פועלים שיומשך בתורה מבחי' אוא"ס שלמעלה מהתורה (כפי שהיא מצד עצמה)71.
ובהתאם לכך בא גם ההמשך והסיום במאמר שלאח"ז: "היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ועוסק בתורה", באותה דרגא, כפי שהיא מצד עצמה – ה"ז באופן ש"אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב" (לפני "יום שכולו שבת ומנוחה"), אבל כשעומדים על אמיתתה, יש להם מנוחה, כפי שמסיים בענין השלום (במסכת ברכות); ו"היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ומבית המדרש לבית הכנסת", להוסיף על התורה כפי שהיא מצד עצמה – ה"ז באופן ש"אין להם מנוחה אפילו לעוה"ב, שנאמר ילכו מחיל אל חיל (גם כשעומדים על אמיתתה, כש)יראה אל אלקים בציון" (במסכת מו"ק).
יג. ועפ"ז יש לבאר גם השינוי בבבא הראשונה – "הנפטר מן כו'":
ובהקדמה – שכיון שבהמשך לזה נאמרו ב' הבבות ע"ד ההליכה מחיל אל חיל ("היוצא מבית הכנסת כו'", ו"תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'"), יש לומר, שגם סדר ב' הבבות ד"הנפטר מן כו'" הוא בעילוי אחר עילוי (מחיל אל חיל), ש"הנפטר מן כו'" בבבא הב' הו"ע נעלה יותר שבא לאחרי "הנפטר מן כו'" שבבבא הראשונה. וגם, ב' המאמרים ד"הנפטר מן כו'" במסכת ברכות ובמסכת מו"ק הם בעילוי אחר עילוי (מחיל אל חיל), ש"הנפטר מן כו'" במסכת מו"ק הוא באופן נעלה יותר שבא לאחרי "הנפטר מן כו'" שבמסכת הקודמת ברכות, כדלקמן.
וההסברה בזה:
החילוק בין "לך ב.שלום" שאומרים ל"הנפטר מן המת" ובין "לך ל.שלום" שאומרים ל"הנפטר מן החי", הוא, ש"לך ב.שלום" פירושו "בשלום של עתה", "שילך בשלום שכבר דרש עד היום ולא יוסיף עוד", משא"כ "לך ל.שלום" פירושו "לסגל עוד שלומים וזכיות", "להוסיף על שלימותך"72.
ולכן:
במסכת ברכות הסדר הוא "הנפטר מחבירו .. יאמר לו .. לך לשלום .. (ואח"כ) הנפטר מן המת .. יאמר לו .. לך בשלום" – בהתאם לב' הבבות שבסיום המסכת, "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'", ע"ד "לך ל.שלום", ולאח"ז "תלמידי חכמים מרבים שלום", ענין המנוחה, ע"ד "לך ב.שלום" (שלא יוסיף עוד), כיון שבמסכת ברכות מדובר רק אודות השלימות בתורה כפי שהיא מצד עצמה, שלאחרי שעומדים על אמיתתה (ע"י ענין המיתה, ביטול מציאותו לאמיתתה של תורה), לא שייך להוסיף יותר ("מת .. בשלום").
ובמסכת מו"ק מתחיל במה שסיים במסכת ברכות – "הנפטר מן המת .. לך בשלום", ואח"כ מוסיף ענין נעלה יותר, "הנפטר מן החי73 .. לך לשלום" – שגם לאחרי המנוחה ("הנפטר מן המת") כשעומדים על אמיתתה של תורה ולא שייך להוסיף עוד ("ב.שלום" שבסיום ברכות), ישנו תוספת חיות ("הנפטר מן החי") בהליכה לשלום ("לך לשלום", להוסיף על שלימותך) דישראל שמחדשים ומוסיפים בתורה – בהתאם לסיום וחותם המסכת בתכלית השלימות ד"תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא74, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון".
ועפ"ז יש לומר, ש"הנפטר מן המת" (שלאחרי "הנפטר מחבירו") במסכת ברכות קאי על השלימות דגן עדן (נשמות בלא גופים), ו"הנפטר מן החי" (שלאחרי "הנפטר מן המת") במסכת מו"ק קאי על תכלית השלימות דעולם התחי', שאז יקויים היעוד (שבסיום מסכת מו"ק במשנה) "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים"75.
הוסיפו תגובה