בס"ד. משיחות לילות ד' ה' ו' ושבת קודש תרומה ה'תשנ"ב.
– תרגום מאידית –
א. פותחין בברכה1. ובפרט בעמדנו בתחילת ובהכניסה לחודש אדר, כשישנו הציווי והדין2 ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה", ובחודש זה "בריא מזלי'"3 דישראל. במילא מובן שבנ"י מתברכים אז במיוחד בברכות.
יתירה מזו: איתא בגמרא4 "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה", "הלכך בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי לישתמיט מיני' באב דריע מזלי' ולימצי נפשי' באדר דבריא מזלי'". ולכאורה: מהו תוכן ההשוואה בגמרא "כשם שמשנכנס אב ממעטין כו' כך משנכנס אדר מרבין כו'", לכאורה ה"ז ממעיט את גודל השמחה בחודש אדר!
וי"ל, דאדרבה: לשון חז"ל "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" בא ללמד, שמיעוט השמחה בחודש אב הוא באותו תוכן של ריבוי השמחה בחודש אדר ("כשם .. כך"). שכן כוונת ותכלית מיעוט השמחה בחודש אב היא רק בכדי להפכו מחשוכא לנהורא וממרירו למיתקו5.
ומכיון שזה נפעל ע"י "מרבין בשמחה" ו"בריא מזלי'" בחודש אדר, שמהפך גם את ה"ממעטין בשמחה" ו"ריע מזלי'" בחודש אב – מובן, שעי"ז מיתווסף עוד יותר שמחה באדר – נוסף להשמחה מצ"ע בטוב הנראה והנגלה, גם השמחה מזה שמהפכים אז את הענינים הבלתי רצויים (שגורמים ל"ממעטין בשמחה"), באופן שנעשה "ועשה לי מטעמים"6 לשון רבים7, הן "ממאכלים ערבים ומתוקים" (מרבין בשמחה באדר מצ"ע) והן "מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש"7 (האתהפכא דעניני אב לנהורא ולמיתקו).
[ועפ"ז יומתק זה שהציווי להרבות בשמחה מובא דוקא במס' תענית, בסוגיא המדברת אודות הירידה דחודש אב, כולל מיעוט השמחה שבו].
ועי"ז מיתווסף עוד יותר בהפתיחה בברכה – ברכה בכל הענינים, גם בהפיכת כל הענינים של היפך, לברכה ושמחה.
עד לברכה הכי עיקרית – בענין שהזמן גרמא – ברכת הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כשתהי' שלימות השמחה – "אז ימלא שחוק פינו"8, ושלימות ד"בריא מזלי'" דבנ"י, ושלימות דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו.
ב. התחלת חודש אדר חלה (– בכו"כ שנים) בשבוע דפרשת תרומה.
וע"פ הידוע9 שלמועדי השנה יש שייכות לפרשיות התורה בהם הם חלים, צריך להבין השייכות דחודש אדר – "משנכנס אדר מרבין בשמחה", וכ"שבריא מזלי'" של ישראל – לפרשת תרומה.
ונוסף להשייכות לכללות חודש אדר, צ"ל לזה שייכות גם להחידוש בקביעות דחודש אדר בשנה זו:
א) להיותה שנה מעוברת ישנם בשנה זו שני אדרים. וכעת – כשקורין בתורה פ' תרומה – נמצאים בתחילת חודש אדר ראשון.
ב) ב' הימים דראש-חודש אדר ראשון (שהראש כולל בתוכו ומנהיג את כל ימי החודש10), חלו בימי ג' וד' בשבוע.
ג. ויובן בהקדים דיוק בפרשתנו:
בציווי הקב"ה שבהתחלת פרשתנו – "ויקחו לי תרומה גו' וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת גו'"11 – ידועה השאלה: מדוע מתחילה תרומת המשכן דוקא ב"זהב"12?
נוסף לכללות השאלה, שהדברים היו צריכים להכתב בסדר מן הקל אל הכבד, לא זו אף זו13 – הרי בנדו"ד לכאורה מתאים סדר זה עוד יותר: מכיון שכאן מדובר אודות נדבת המשכן – שהיא חובת כל בנ"י כל אחד לפי נדבת לבו ("ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו גו'"11), ובפשטות היו בבנ"י חילוקים בין דל ועשיר14, ובנדבת המשכן "לא היתה יד כולם שוה בה"15 – הרי לכאורה הי' מתאים להתחיל בדברים – כסף או נחושת – שהם מצויים יותר אצל כל בנ"י, דברים שבהם הם משתווים יותר, ולאחר מכן למנות זהב ששייך בעיקר אצל יהודים עשירים יותר.
ע"ד שמצינו בסדר הנדבות שלאח"ז – שכל הענינים (מלבד זהב בתחלה) הם בהתאם למצב המנדבים: בתחילה באים זהב כסף ונחושת, ששלשתם היו אצל (רוב16) בנ"י, וכל ישראל ("כל איש") נדבו מזה למשכן. לאחר מכן בא "תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים"17 – שע"ז כתוב18 שרק "כל איש אשר נמצא אתו תכלת .. הביאו" – "כי לא נמצאו מאלה רק למקצתם"19. לאחר מכן20 – "עצי שטים" ("כל איש אשר נמצא אתו") – "כי היו יותר מעטים שבידם עצי שטים"21. והדברים האחרונים – "שמן למאור וגו'", ו"אבני שוהם ואבני מילואים"22 שרק "הנשיאים הביאו"23 (כי ליהודים אחרים לא הי' זאת). [ובפרט לפי הפירוש24 ב"והנשיאים הביאו את אבני שוהם" – עננים הביאום].
ועפ"ז לכאורה, הי' צריך זהב לבוא לאחר כסף ונחושת שכן מספר מועט יותר מבנ"י הביאו זהב מאשר כסף ונחושת.
דהגם שלבנ"י הי' ריבוי זהב וכסף25 מביזת מצרים וביזת הים – כמאמר חז"ל26 "אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים" – הרי בפשטות הי' אצל (המצריים, ובמילא אצל) בנ"י יותר כסף (ונחושת) מזהב, כי דבר יקר יותר (זהב) ישנו מעט בכמות (ואדרבה: משום כך הוא יקר). ובזה גופא (בעשירות) היו חילוקים בבנ"י גופא, כנ"ל.
יתירה מזו: נוסף לכך שלבנ"י הי' יותר נחושת מכסף ויותר כסף מזהב – הרי גם למשכן נדבו בנ"י כסף ונחושת יותר מזהב, כמפורש ברמב"ן27 "וכל איש אשר הניף תנופת זהב לא היו רבים כמרימי הכסף והנחושת ולא היתה הרמת הזהב מרובה ככסף והנחושת". והטעם בפשטות ע"ז הוא גם, כי לעשיית המשכן וכליו הוצרכו ליותר כסף ונחושת מזהב (כמסופר בפרטיות בפ' פקודי28).
שעפ"ז מתחזקת השאלה הנ"ל: מדוע תרומת המשכן מתחילה דוקא ב"זהב"?
אאפ"ל שהתורה מונה את י"ג29 (ט"ו30) הדברים בהתאם לסדר חשיבותם, וזהב הוא החשוב ביניהם (חשוב יותר מכסף ונחושת) – כי א) "אבני שוהם ואבני מילואים" שהם דברים יותר חשובים מהדברים הכתובים לפנ"ז, נמנים רק בסוף31. ב) ועיקר32: בציווי לנדבת המשכן ע"י ישראל הרי לא נוגע חשיבות הדבר, אלא המצב בפועל של בנ"י שהתנדבו והצורך במשכן, ובב' הענינים הי' כסף ונחושת יותר מזהב, כנ"ל.
גם צריך להבין: מהי ההוראה לדורות הנלמדת מכך ש"זהב" הוא הראשון מנדבות המשכן?
ד. ויש לומר הביאור בזה, ובהקדים שאלה בנוגע לכללות המשכן:
עשיית והקמת המשכן לה' היתה תלוי' בכל בנ"י – הן הציווי על נדבת המשכן הי' לכל יהודי ("ויקחו לי תרומה גו' מאת כל איש"), גם לנשים ("ויבואו הנשים על האנשים"27), עד שגם טף השתתפו בנדבת המשכן33; וגם הציווי לעשיית המשכן ("ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"34) הוא חיוב על כל יהודי – כמ"ש הרמב"ם35: "הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן, ובממונם, אנשים ונשים כמקדש המדבר".
וצריך להבין:
ע"י המשכן הרי נפעל חידוש נפלא – שעד אז לא הי' – שבבית גשמי למטה יהי' "ושכנתי בתוכם". כפי שהנביא מפליא36 – "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", ודוקא ב"בית הזה" היא השראת השכינה, "ונועדתי שמה לבני ישראל גו'"37!
לפ"ז הי' צ"ל לכאורה, שבכדי לבנות משכן לה' (בו יהי' "ושכנתי בתוכם") זקוקים לאנשים נעלים ביותר בין בנ"י, שיש בכחם לעשות בית כזה שהשכינה תשרה ותתגלה בו,
[כפי שהי' בנוגע לעצם עשיית המשכן, שנעשה ע"י בצלאל "וימלא אותו רוח אלקים גו'"38, ע"פ הוראות משה רבינו ששמע מהקב"ה עצמו, ועוד יותר – "ככל אשר אני מראה אותך גו' כן תעשו"39]
אעפ"כ אומרת התורה, שהמשכן תלוי דוקא בנדבתו ופעולתו של כל יהודי – הן אנשים והן נשים, וגם טף! והיאך יש לאיש פשוט, אשה פשוטה, ואפילו ילד קטן, את הכח לפעול חידוש כזה שהשכינה תשרה בבית גשמי בעולם הזה הגשמי (עד לאופן ד"ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחת מישראל40) – דבר שלא יכול להיות אפילו ב"שמים ושמי השמים"?!
ובפרט שה"ויקחו לי תרומה" צריך להיות "לי לשמי"41, כשם שה"ועשו לי מקדש" צריך להיות "לשמי"41, היינו, שנוסף להנתינה ועשי' בפועל, צריכה להיות גם כוונה לשמה42. אשר עבודה לשמה (ובפרט בתכלית השלימות) איננה בכל בנ"י, אנשים נשים וטף, כמ"ש הרמב"ם (בהל' תשובה)43, עד ששלימות העבודה לשמה מתוך אהבה ("לא מפני דבר בעולם כו' אלא עושה האמת מפני שהוא אמת") "היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה"44.
ה. והביאור בזה:
הציווי לעשיית המשכן בא דוקא לאחר מתן תורה, וכהמשך למתן תורה – שאז נפעל "ובנו בחרת מכל עם ולשון"45, בחירת הקב"ה בכל אחד מישראל, ודוקא בגוף היהודי46, שגם בהיותו נשמה בגוף גשמי בעולם הזה הגשמי יהי' "ממלכת כהנים וגוי קדוש"47.
וכידוע48 שעד מתן תורה היתה הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, ובמתן תורה נעשה ביטול הגזירה, ובנ"י, כפי שנמצאים בתחתונים – הם (באמת) תמיד ב(מצב ד)עליונים, מצד ה"חלק אלוקה ממעל ממש"49 שלהם, שהעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו50, "ישראל וקוב"ה כולא חד"51.
ממתן תורה ואילך – מציאותו של כל יהודי היא, שמבלי הבט על חיצוניותו, הרי "אע"פ שחטא ישראל הוא"52, יש לו "נקודת היהדות", שמצד זה איננו רוצה ואיננו יכול להתנתק ח"ו מאלקות53, וכפס"ד הרמב"ם54 – שרצונו האמיתי של כל יהודי הוא לקיים את רצון ה', ומה שלפעמים נראה אחרת, ה"ז רק בחיצוניות מצד זה ש"יצרו הוא שתקפו".
יתירה מזו: אפילו יהודי כזה שאוחז עדיין בעבודה שלא לשמה – מביא הרמב"ם55 (מחז"ל56), ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ואומר "לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה כו' עד שתרבה דעתן ויתחכמו כו' ומרגילין אותן כו' עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה", והטעם ע"ז הוא – כי "מתוך שלא לשמה", התוך והפנימיות57 של העבודה (עבודתו של יהודי אפילו) "שלא לשמה" (תחתונים) היא – "לשמה" (עליונים).
עפ"ז מובן היאך יש לכל יהודי – אנשים נשים וטף – את הציווי והכח לעשות את המשכן לה', שצריך להיות "לשמי" – כי ע"י מתן תורה נעשה יהודי למציאות חדשה, מציאות כזו שגם בהיותה נשמה בגוף למטה, ומבלי הבט על דרגתו בעבודה (אפילו אם היא שלא לשמה), הרי ה"תוך" ופנימיות ה"לשמה" שלו, לשם ה', מבלי שום טעם וענין אחר, "לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת". ולכן בכחו לפעול שגם מציאות העולם (תחתונים) תוכל להעשות קדושה (עליונים), עד – "דירה לו יתברך בתחתונים"58, משכן ומקדש לה', עליו אומר הקב"ה "ושכנתי בתוכם".
ו. עפ"ז יש לומר הטעם לכך ש"זהב" הוא הראשון מנדבות המשכן:
כשהקב"ה (בתורה) מונה את הנדבות שיהודי צריך להביא – הוא מתחיל ב"זהב" כי בזה מתבטא (לא חשיבותו של הזהב מצ"ע (בלי כל שייכות לנדבת המשכן ע"י ישראל), אלא זה מבטא את) חשיבותו ומעלתו של יהודי, שהראשון – ראשון במעלה – מנכסיו (ובמילא מנדבותיו) הוא "זהב", הדבר החשוב והיקר ביותר.
שכן מציאותו של יהודי – לאחר מתן תורה – היא כזו שאפילו בהיותו למטה בגשמיות העולם, שיש צורך (בבניית המשכן) גם לכסף ונחושת וכו' (ובכמות – יותר מזהב), אזי לכל לראש הוא עשיר בעצם59, "בן מלך"60, ויתירה מזו "מלך" עצמו61, שמציאותו היא (ואליו שייך) הדבר הכי יקר – "זהב", ר"ת "זה הנותן בריא"62 – הנותן (היהודי) גם כפי שנמצא למטה, הוא בתכלית השלימות דבריאות, בגשמיות וברוחניות.
יתירה מזו: נוסף לכך שהקדמת הזהב מבטאת את מעלתו וחשיבותו של יהודי בכלל – ה"ז נוגע במיוחד להענין ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" גופא, שכן הכח לפעול "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בא ע"י יהודי, שגם בהיותו למטה הוא "עליונים", בדרגת "זהב".
כשמדובר רק ביחס למשכן ולאופן שבנ"י נדבו למשכן – אז יש לכסף ונחושת קדימה לגבי זהב (כי הם מצויים יותר אצל בנ"י, והיו בריבוי יותר במשכן, כנ"ל); אבל כשמדובר אודות בנ"י, שעושים את כל המשכן – לכל לראש בא ענין הזהב, מכיון שיהודי, גם בהיותו מציאות למטה, הוא שייך לכל לראש ל"זהב", שלכן בכחו לעשות את המשכן לה'.
ויש לומר, שזהו גם הטעם לכך שלבנ"י הי' אז ריבוי זהב וכסף גם בפשטות – כי זה משתלשל ממעלתם, שמצד עצם ענינם הם עשירים (ברוחניות) בדרגת "זהב", ובמילא משתלשל מזה גם עשירות בגשמיות, ריבוי זהב.
ועפ"ז יומתק גם זה שבפ' ויקהל (בה מדובר אודות נדבת ישראל בפועל) מחלקת התורה את נדבת הזהב ונדבת הכסף ונחושת בב' פסוקים נפרדים: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח גו' כל כלי זהב, וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'"27, וב' פסוקים לאח"ז (בהפסק הנדבות של תכלת גו') – "כל מרים תרומת כסף ונחושת גו'" כפי שהרמב"ן מבאר19 "בעבור שהזכיר שם הנשים ואין להם כסף ונחושת רק הזהב בתכשיטין כו'" – כי זהב הוא סוג אחר באיכות מכסף ונחושת ושאר הנדבות – זהב מורה על שלימותו של כל יהודי, אנשים ונשים (ולכן י"ל הי' הזהב אצל שניהם אפילו אצל אלה (נשים) שלא הי' להם כסף ונחושת).
ז. עפ"ז יובן ג"כ השייכות לחודש אדר (שבתחילת החודש קורין פ' תרומה), ובהקדים:
על דברי הגמרא שבחודש אדר "בריא מזלי'" של יהודי – נשאלת השאלה: חז"ל הרי אומרים63 "אין מזל לישראל"64?
לכאורה הי' אפ"ל ע"פ דברי רש"י על "אין מזל לישראל" – "דעל ידי תפלה וזכות משתנה מזלו לטובה"65. היינו, שלבנ"י יש מזל, אך ע"י כח חזק יותר (תפלה וזכות) יכול מזלם להשתנות לטובה. אבל אי"ז ביאור מספיק בנוגע לחודש אדר – כי "בריא מזלי'" פירושו בפשטות הוא לא שע"י כח שני (תפלה וזכות) משתנה המזל, אלא שהמזל מצד עצמו (בחודש אדר) הוא "בריא".
ויש לומר הביאור בזה:
בעצם, מצד שרשם למעלה, בנ"י אינם כלל תחת שליטת המזלות ח"ו, כמ"ש66 "אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה".
חידושו של יהודי הוא יותר מזה, שאפילו כפי שיורד למטה כנשמה בגוף בעולם הטבע, וגופו "נדמה בחומריותו לגופי אוה"ע"46 (שמונהגים ע"י מזלות), גם כאן הוא במצב ד"אין מזל לישראל". ומשום כך בכחו – על ידי תפלה וזכות – לשנות את מזלו לטובה. אבל כ"ז הוא מצד כח עליון יותר (תפלה וזכות), לא המזל מצ"ע.
החידוש דחודש אדר הוא יותר מזה: אפילו כפי שיהודי, יחיד67, כאן למטה קשור לענין המזל, ונמצא בעולם בו "אית לי' דינא בהדי נכרי" (עד שבחודש אב עליו להשתמט מכך כי "ריע מזלי'") – בחודש אדר ד"בריא מזלי'", מיד בכניסה לחודש (אפילו בלי שום עבודה מצדו), המזל מצ"ע הוא "בריא", עד שאפילו אינו-יהודי רואה ומרגיש זאת.
ויש להוסיף ע"פ פירושו הפנימי68 ד"אין מזל לישראל", ש"מזל ישראל" הוא בחי' אין (ביטול). והחידוש בדבר הוא, שכך הוא לא רק למעלה, אלא המזל (בחי' אין) הוא נוזל69 ונמשך למטה, שגם כפי שיהודי נמצא למטה בעולם המזלות, ו"אית לי' דינא בהדי נכרי", מזלו – בחי' אין (ביטול לה'), כמדובר לעיל (ס"ה) שרצונו הפנימי של יהודי הוא לקיים את רצון ה', עד שזה מתבטא בכך ש"בריא מזלי'", מזלו הוא בריא וחזק גם לעיני בשר (אפילו לאוה"ע).
ח. עפ"ז מובנת השייכות דחודש אדר לפ' תרומה:
בנדבת ועשיית המשכן בא לידי ביטוי בגלוי (הכח שקיבלו במ"ת) שיהודי כפי שהוא למעלה (בעליונים) כך הוא גם למטה בתחתונים, שמציאותו (גם בעולם בו נכסים תופסים מקום) הוא בדרגת "זהב", "זה הנותן בריא". וזה נותן את הכח שבחודש אדר – כשנסתיימה עשיית המשכן (ולאח"ז הקמת המשכן בז' ימי המילואים – בסיום חודש אדר, כ"ג אדר עד ר"ח ניסן) – יהי' "בריא מזלי'" של יהודי, שגם כפי שהוא קשור עם דרגת ה"מזל" (תחתונים), הוא נמצא באופן "בריא", "זה הנותן בריא".
ט. ויש לומר שזוהי גם השייכות ל"משנכנס אדר מרבין בשמחה" (שבא בגמרא בהמשך אחד ל"בריא מזלי'"):
השמחה הכי גדולה שיכולה להיות אצל יהודי היא, בשעה שיודע שבכל מצב בו הוא נמצא – אפילו למטה מטה, בעולם שבחיצוניותו נראה כהעלם והסתר על אלקות, הוא קשור להקב"ה70, שכן אפילו כפי שנמצא למטה נשמה בגוף, הוא בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, והקב"ה אומר שראשון נכסיו של יהודי הוא – "זהב", שגם בעולם בו נכסים גשמיים תופסים מקום, כל יהודי הוא עשיר, ברוחניות ובגשמיות!
לפ"ז מובן עוד יותר השוואת הגמרא "משנכנס אדר מרבין בשמחה" ל"משנכנס אב ממעטין בשמחה" – כי החידוש בזה הוא, שאפילו בדרגת החושך למטה (שלכן "ממעטין בשמחה"), יש בכח חודש אדר להפוך זאת כנ"ל (ס"א).
ובשעה שיהודי מתבונן בכך ה"ז מביא אותו לשמחה גדולה ביותר, ושמחה כזו שמשנה את חייו הגשמיים שחי בעולם-הזה בהתאם לגדרי טבע העולם:
תכונת השמחה היא, שפועלת וחודרת בכל עניני האדם. כשאדם שמח – הוא חי חיים שמחים, שמחה שפועלת על כל מעשיו, ועל כל מה שבא איתו במגע, והוא משמח גם אחרים בסביבתו. ושמחה זו מכניסה הצלחה בכל פעולותיו וכל חייו – כנראה במוחש.
כלומר, נוסף לכך שע"י שמחה נעשים "בן עולם הבא" (כמאחז"ל71 "הנך בדחי – ששמחים ומשמחים בני אדם – בני עלמא דאתי נינהו") – הוא נעשה גם "בן עולם-הזה" אמיתי, שחייו בעולם-הזה הם חיים אמיתיים שמחים ומוצלחים.
י. ענין זה מודגש יותר בקביעות ראש-חודש אדר בשנה זו – בימים ג' וד':
איתא בגמרא72 "גימ"ל דל"ת – גמול דלים". היינו, שאפילו כפי שנמצאים במצב ד"דלים", נמשך גמול והשפעה מלמעלה, כך שנעשה חיבור דג' וד' יחד – "גד", שפירושו הוא מזל73 – "בריא מזלי'", עד לאופן ד"זהב", "זה הנותן בריא".
ובפרטיות יותר יש לומר – שגם הענין ד"(גמול) דלים" מורה על העילוי של יהודי, שנפעל במתן תורה.
ובהקדים דיוק הלשון "גמול דלים" דוקא ולא "גמול רשים"74. דלכאורה: "רשים" זקוקים ל"גמול" יותר מ"דלים" – כידוע75 שאע"פ שדלי"ת ורי"ש שניהם קשורים לענין הדלות ועניות, הרי רי"ש (ולרש אין כל76) הוא ענין דדלי דלות, למטה מדלות?
ויש לומר הביאור בזה77: החילוק בין דלי"ת ורי"ש מרומז גם בצורת האות: צורת אות דלי"ת דומה לצורת אות רי"ש (רגל ימיני וגג מעליו), אבל – בהוספת העוקץ (נקודה) מאחורי הגג. שהנקודה – מורה על ענין הביטול – שמקשרת את המקבל (מלכות, דלית לה מגרמה כלום78) למשפיע (יסוד), כך שיהי' "גמול דלים".
ובעבודה – הנקודה היא נקודת היהדות שישנה בכל יהודי, בכל מצב שהוא, שמקשרת אותו ל"גמול" (השפעה) מלמעלה.
ויש לומר שהענין ד"(גמול) דלים" – שאפילו כפי שיהודי נמצא במצב ד"דל", יש לו את הנקודה מאחוריו בתכלית השלימות – נפעל במתן תורה, כמדובר לעיל שאז נתבטלה הגזירה בין עליונים ותחתונים, "ובנו בחרת" בבנ"י כנשמות בגופים למטה, ומאז לא שייך בבנ"י הענין דרי"ש, "רשים"79.
כלומר: גם קודם מתן תורה הי' הענין דהמשכת אלקות למטה, אבל אז ה"ז באופן ד"גמול רשים", שהתחתונים (רשים) נשארו דבר נפרד מהעליונים (גמול), משא"כ במ"ת נפעל הענין ד"גמול דלים", חיבור עליונים ותחתונים.
ויש לומר שזה מרומז גם בתיבת "גר" ר"ת "גמול רשים": קודם מתן תורה אמר משה80 "גר הייתי בארץ נכרי'". היינו, שהי' שם רק "גר" בגלל הקשר שלו להקב"ה, אבל – "הייתי בארץ נכרי'". משא"כ לאחר מ"ת לא שייך כל המציאות ד"הייתי בארץ נכרי'", שתהי' לו שייכות (אפילו כגר) אל (ארץ מלשון) רצון של נכרי ח"ו, כפס"ד הרמב"ם הנ"ל שרצונו האמיתי של יהודי הוא לקיים את רצון ה' ("רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות") – כי נקודת היהדות שבו (הנקודה מאחורי הדלי"ת) היא בשלימות.
יא. הלימוד מכל האמור:
לכל לראש נלמד מכך – שהקב"ה פוסק בתורתו הקדושה, התורה הנצחית לכל הדורות ובכל המקומות – שכל יהודי שייך לכל לראש ל"זהב". ובפשטות – שכל יהודי צריך להיות בעשירות, הן ברוחניות והן בגשמיות – עשירות בפשטות ממש!
יתירה מזו: לא רק שהוא צריך עשירות – אלא שלכל יהודי ישנה עשירות בפועל. ואפילו אם זה לא נמצא בגלוי ובגשמיות – אי"ז משום שהיא לא קיימת ח"ו, אלא שיהודי צריך לגלות זאת ע"י עבודתו. ואדרבה: עי"ז שמגלים זאת מתוך החושך – ה"ז נעשה באופן דיתרון האור מן החושך81, תוספת ריבוי של שפע רב דגשמי ברכה, באופן של תגבורת החיות82, שנעשה שטפון של גשמי ברכה אך ורק למעליותא, עד שזה מהפך את השטפונות שלא למעליותא לשטפונות דטוב וקדושה (עד להכנה ד"מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים"83).
ועאכו"כ בדורנו זה – הדור האחרון בגלות והדור הראשון בגאולה – לאחרי שסיימו הכל, וצריכה להיות רק קבלת פני משיח צדקנו בפועל – ודאי שהקב"ה מברך כל אחד בעשירות בזהב בגשמיות וברוחניות, עד לאופן (כשם שהי' ב"ימי צאתך מארץ מצרים" כך גם עתה "אראנו נפלאות"84) ש"אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים85 חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים".
מכך ישנה מיד הוראה ברורה – שיהודי צריך להשתדל להיות עשיר בפועל בכל הענינים, מתחיל מעשירות ברוחניות, אין עשיר אלא בדעת86, להיות עשיר בתורה ומצוות, ועד גם – עשירות בגשמיות, בכדי שיוכל לקיים תורה ומצוות במנוחת הנפש ומנוחת הגוף (כפס"ד הרמב"ם87), ויוכל להרבות בנתינת הצדקה וקיום המצוות בהידור, והידור לפנים מהידור וכו', ובכלל – לנצל את העשירות ("זהב כסף ונחושת וגו'") כדי לעשות מביתו הפרטי משכן ומקדש לה' (ושכנתי בתוכם בתוך כל א' וא'), כולל – גם ע"י נתינה לצדקה לבנות בית הכנסת ובית המדרש כפשוטו, "מקדש מעט"88.
יב. ועוד והוא העיקר – בענין שהזמן גרמא – בניית בית המקדש השלישי בפשטות ממש: לאחרי כל הפירושים בפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" כולל הפירוש "בתוך כל א' וא'" – הרי אין מקרא יוצא מדי פשוטו89, לכל לראש הפירוש בזה בנוגע להלכה למעשה – שעל בנ"י מוטל החיוב לבנות את בית המקדש.
ובנוגע אלינו הכוונה – לבנות את בית המקדש השלישי, בפשטות ממש, כפס"ד הרמב"ם90 שיבנה ע"י משיח צדקנו, "ובנה מקדש במקומו"91, וע"פ דברי הרמב"ם "הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים כמקדש המדבר" (כנ"ל), מובן שכך הוא גם בנוגע לבית השלישי, שכל יהודי ישתתף בזה ע"י נדבותיו, אנשים ונשים, ויש לומר – גם טף – (כפי שהי' בנדבת המשכן).
ובפרט שבדורנו זה כבר חינכו והרגילו ילדים יהודיים קטנים – וממשיכים בזה – לתת צדקה: נוסף לכך שעושים אותם שלוחים לתת לצדקה, נותנים להם גם כסף שנעשה ממונם הפרטי, בכדי שהם יתנו מכספם הפרטי לצדקה.
יג. נוסף לכך ישנו הלימוד בפשטות מכך ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה" (שבא בהוספה על הציווי וחיוב כללי בכל ימי השנה ד"עבדו את ה' בשמחה"92, "עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב"93, ופס"ד הרמ"א (בסוף חלק או"ח): "טוב לב משתה תמיד"):
בעמדנו בפתיחת חודש אדר, ובשנה זו – דב' חדשי אדר, אדר ראשון ושני – וע"פ הידוע94 שלפתיחת הדבר כח מיוחד, הפותח את הצינור לשמחה במשך כל ימי חדשי אדר בשנה זו – צריך לשאוב מיד כחות מהפתיחה והכניסה ("משנכנס אדר") להרבות בכל עניני שמחה,
עי"ז שכל אחד ואחת מקבל החלטות טובות ומביאם לפועל – להשתדל בכל האופנים להוסיף ולהרבות בדברים המשמחים, החל עוד ביום זה באופן המותר בשבת [ובפרט ש"ביום שמחתכם אלו השבתות"95], ולאח"ז – באופן דמוסיף והולך ואור ושמח בכל יום ויום מב' חדשי אדר, להוסיף בכל יום בעניני שמחה [כידוע96 שבשמחה צ"ל חידוש בכל יום – "פנים חדשות"].
וע"פ הכלל בכל עניני טוב וקדושה, שכל המקדים ה"ז משובח וכל המרבה ה"ז משובח – עאכו"כ שכן צ"ל בנוגע לעניני שמחה, שמצ"ע הם באופן דפורץ גדר97, ועאכו"כ "מרבין בשמחה" בחודש אדר, ועאכו"כ – באופן שבכל יום מיתווסף בשמחה לגבי הימים שלפנ"ז.
ובפשטות:
שכל יהודי יוסיף בכל עניני שמחה, הן בנוגע אליו בעצמו, והן בנוגע לשמח את הזולת (כידוע98 ששלימות ענין השמחה היא דוקא ביחד עם הזולת),
ולכל לראש – ע"י ההוספה ב"פקודי ה' ישרים משמחי לב"99, לימוד התורה, נגלה דתורה ובפרט פנימיות התורה, ותלמוד גדול שמביא לידי מעשה100 – קיום המצוות בהידור.
ועוד וג"ז עיקר – שע"י מרבין בשמחה בתומ"צ יתווסף בשמחה גם בפשטות, גם ע"י ובענינים גשמיים [כמדובר לעיל, שהחידוש דאדר הוא שגם בעולם יהי' "בריא מזלי'"] – ע"פ הוראת השולחן ערוך. וגם בזה הן בנוגע לשמח עצמו, והן את הזולת, החל מבני ביתו – הבעל יוסיף לשמח את אשתו, והורים יוסיפו לשמח את ילדיהם, בענינים המשמחים אותם (בטבעם), כפס"ד השו"ע101,
[ובפרט כאשר האב ישמח את הילדים, כפי שרואים בפועל שעי"ז שמשמח את ילדיו, מיתווספת לפעמים אצלם שמחה יתירה, מכיון שרואים שלפעמים יכול לומר להם "מלה קשה" (בגלל חינוך), אבל באופן שלאחר מכן ה"ז מביא להוספה יתירה בחביבותו אליהם].
וכן – להוסיף בלשמח את הזולת בסביבתו (כמדובר לעיל, שעי"ז נעשה בן עוה"ב ובן עוה"ז).
יד. ויהי רצון, שההוספה וריבוי בשמחה – תפרוץ כבר את כל הגדרים, החל מהגדרים האחרונים שנותרו בגלות, ולהפכם לטוב וקדושה,
ובעיקר – לפרוץ את הגדרים של הרגע האחרון בגלות, שזה ייעשה הרגע הראשון של הגאולה, שבאה ע"י מעשינו ועבודתינו בכלל, ובפרט מתוך שמחה, ובמיוחד – ע"י עבודתם של נשים צדקניות בישראל, שבזכותן תבוא הגאולה (כשם שהי' בגאולת מצרים)102,
ובפרט הנשים צדקניות שנספו – ל"ע – על קידוש השם, "פאַר קיין אידן געדאַכט" ויהי רצון שזה יהי' המקרה האחרון כגון זה, ושל ענין הפטירה בכלל. ומכאן ולהבא יהי' רק אריכות ימים ושנים טובות לכל א' מבנ"י ולכל בנ"י אנשים נשים וטף, מתוך בריאות – ובפרט ש"בריא מזלי'" – בחודש אדר – בריאות בגשמיות וברוחניות,
עד שעוברים, בלי הפסק כלל, לחיים נצחיים, בגאולה האמיתית והשלימה.
וזכותה תעמוד לכאו"א מישראל, ובודאי לה בעצמה, החל מכך שכבר יהי' "הקיצו ורננו שוכני עפר"103, וצדיקים וצדקניות קמים מיד104.
ותמורת כל זה – "ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה" – ובפרט עי"ז שעשו הכנה וכלי לזה ע"י השמחה בזמן הזה מעין ד"ימלא שחוק פינו" [ע"י קיום המצוות בכלל, ובפרט ע"י מצות תפילין, שעי"ז105 "בדח טובא"106 מעין ד"ימלא שחוק פינו"107], ובפרט בהיותנו בדורו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ששמו "יוסף יצחק" מרמז על הוספה ב(יצחק מלשון) צחוק ושחוק ושמחה.
וכל בנ"י, בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו108, יחד עם כספם וזהבם אתם109, יחד עם כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ110 – הולכים לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי והמשולש, ותיכף ומיד ממש.
הוסיפו תגובה