בס"ד. משיחות ליל ועש"ק וש"ק פ' ויקהל,
פ' שקלים, כ"ה אדר-ראשון ה'תשנ"ב.
בלתי מוגה
א. הנקודה המשותפת והצד השוה שבפרשת ויקהל ובפרשת שקלים (כבקביעות שנה זו שקורין פרשת שקלים בשבת פרשת ויקהל) – שבשתיהן מודגשת אחדותם של ישראל בקשר ובשייכות להמשכן:
בפרשת ויקהל – "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל גו' ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל גו' קחו מאתכם תרומה לה' וגו'"1 – הקהלת כל בנ"י לצורך נדבת ומלאכת המשכן.
ובפרשת שקלים – "כי תשא את ראש בני ישראל גו' זה יתנו גו' מחצית השקל גו' תרומה לה'"2 – השתתפותם של כל בנ"י בנתינת תרומה לה' עבור3 האדנים, שהם היסוד שעליו עומד המשכן, ועבור3 קרבנות ציבור של כל שנה ושנה4, שהם עיקר ענינו של המשכן (וביהמ"ק)5.
ויש להוסיף ביאור בשייכותה של פרשת שקלים לפרשת ויקהל (לא ויקהל-פקודי כשהן מחוברין6, אלא ויקהל) בפ"ע – דלכאורה, תוכנה של פרשת שקלים שייך לפרשת פקודי7 (יותר מאשר לפרשת ויקהל), כי:
בפרשת שקלים מדובר אודות מנין בנ"י – "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם גו' בפקוד אותם זה יתנו כל העובר על הפקודים גו' מבן עשרים שנה ומעלה גו'", "כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם .. יתן כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם .. דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה כו'"8.
וענין זה שייך לפרשת פקודי – "אלה פקודי המשכן", "בפרשה זו נימנו כל משקלי נדבת המשכן"9, כולל גם "כסף פקודי העדה מאת ככר גו' מחצית השקל גו' לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה לשש מאות אלף וגו'", "כך היו ישראל וכך עלה מנינם כו'"10, כפירוש רש"י בפ' תשא3 (פ' שקלים) שהתרומה הראשונה (מג' התרומות) שבפרשה היא "תרומת אדנים שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן, ונתנו כל אחד מחצית השקל, ועלה למאת הככר, שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר, ומהם נעשו האדנים כו'".
משא"כ פרשת ויקהל שבה מודגשת הקהלת כל עדת ישראל, מציאות אחת של "קהל", כלשון הכתוב11 "קהל גדול", לשון יחיד (ולא "פקודי העדה", ע"י המנין דכל אחד ואחד) – צריך להבין שייכותה לפרשת שקלים שבה מדובר אודות מנין בנ"י?
ב. ויש לבאר תחילה תוכן החילוק שבין "ויקהל" ל"פקודי" בכללות עבודת האדם לקונו ("יתן אל לבו"12) – ובהקדמה:
נוסף על הפירוש ד"ויקהל" ו"פקודי" בתוכן הכתובים, ש"ויקהל" קאי על ההקהלה דבנ"י ("ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"), ו"פקודי" קאי על מנין נדבת המשכן ("אלה פקודי המשכן"), ישנו גם הפירוש, הלימוד וההוראה מהשמות "ויקהל" ו"פקודי" כשלעצמם בנוגע לכללות עבודת האדם לקונו, שבענין זה קאי "ויקהל" (נוסף על ההקהלה דבנ"י) גם על ההקהלה דעניני המשכן, ו"פקודי" קאי (נוסף על מנין נדבת המשכן) גם על המנין דבנ"י.
ונקודת הענין – שב(נדבת ו)מלאכת המשכן בפועל13 (תוכן הפרשיות ויקהל פקודי14) נכללים כל הענינים שבעבודת האדם לקונו, הן העבודה עם עצמו, בהמשכן שבו (כמ"ש15 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כאו"א"16), והן העבודה בחלקו בעולם, לעשות מהענינים הגשמיים שבחלקו בעולם (י"ג וט"ו דברים) משכן לה'17, ועוד ועיקר, שעבודתו של כאו"א מישראל היא באופן שמתאחד עם כלל ישראל (כהציווי "ואהבת לרעך כמוך"18, שהוא "כלל גדול בתורה"19, ועד ש"זהו כל התורה כולה"20), ובפרט עי"ז שפועל על כו"כ מישראל לשמש את קונם (הן בנוגע לעצמם והן בנוגע לחלקם בעולם) – שבזה תלוי' שלימות הפעולה ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", הן בנוגע לבנ"י עצמם, "בתוכם" לשון רבים21, והן בנוגע לעבודתם בעולם, שבצירוף העבודה של כל בנ"י בעולם (כאו"א בחלקו הפרטי) נעשה העולם כולו דירה (משכן) לו ית'.
וכללות העבודה היא בב' האופנים ד"ויקהל" ו"פקודי": "ויקהל" – ההקהלה22 של כל עניני האדם (עשר כחות נפשו וג' לבושיהם מחשבה דיבור ומעשה), כל בנ"י, וכל עניני העולם (שבהם נעשית עבודתם של בנ"י) למשכן, ו"פקודי" – החשבון דכל פרט ופרט מכל עניני האדם, כאו"א מבנ"י, וכל פרט ופרט שבעניני העולם, כיצד מנצלים פרט זה בהמשכן.
ובזה גופא ישנם ב' אופנים – (א) "ויקהל-פקודי" כפי שנעשים פרשה אחת23, עבודה אחת, (ב) "ויקהל" ו"פקודי" כפי שהן ב' פרשיות (כבשנה זו), ש"ויקהל" היא פרשה ועבודה בפ"ע, ו"פקודי" היא פרשה ועבודה בפ"ע24:
בהשקפה ראשונה נראה לומר ש"ויקהל" ו"פקודי" הם כמו כלל ופרט, היינו, ש"ויקהל" הוא הכלל של כל פרטי העבודה ד"פקודי", כמודגש בהחיבור שלהם שנעשים פרשה אחת וענין אחד, כשם שאין בכלל אלא מה שבפרט (ואין בפרט אלא מה שבכלל)25.
אבל, כיון שבכמה שנים קורין בשבת ושבוע26 זה פ' ויקהל בפ"ע (ורק בשבוע שלאח"ז קורין פ' פקודי), עכצ"ל, שישנו אופן עבודה ד"ויקהל" שאינו כלל של פרטים, אלא עבודה וענין בפ"ע (וגם לא בתור הכנה לעבודה אחרת)27, ואז קורין בפ' ויקהל גם פ' שקלים, כדלקמן.
ג. וביאור הענין:
עשיית משכן לו ית' יכולה להיות בב' אופנים: (א) ע"י גישה כללית שצריכים להקהיל את הכל לעשיית המשכן – "ויקהל .. תרומה לה'", ובאופן ש"מרבים העם להביא גו' והותר"28, (ב) ע"י ההתבוננות במציאותו של כל פרט ופרט, חשיבותו המיוחדת, מעלותיו ותכונותיו המיוחדות, כדי לנצל כל פרט ופרט, כל מעלה ותכונה כו', באופן המתאים להשימוש לקונו, להיות חלק מסויים בהמשכן – "פקודי המשכן", "כל משקלי נדבת המשכן לכסף ולזהב ולנחושת .. לכל עבודתו"9, פירוט הסכום המדוייק של כל דבר ודבר ואופן ניצולו במלאכת המשכן.
והחילוק שביניהם הוא (לא רק בסדר הדברים, אם מתחילים מהכלל (ויקהל) או שמתחילים מהפרטים (פקודי), אלא גם ובעיקר) בתוכן העבודה עצמה:
כשמתחילים מההתבוננות במציאותו של כל פרט ופרט (פקודי) – נרגשת לכל לראש ובעיקר המציאות שבעולם, מציאות בעלת חשיבות, מעלה ותכונה מיוחדת, והעבודה היא לפעול שמציאות זו (מציאות שבעולם) תנוצל לעשיית המשכן (וע"ד "אני נבראתי לשמש את קוני"29 – שנרגשת תחילה המציאות ד"אני", והחידוש הוא ש"נבראתי לשמש את קוני"; מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות30).
וכשמתחילים מהגישה הכללית להקהיל את הכל לעשיית המשכן (ויקהל) – נרגשת לכל לראש ובעיקר מציאותו ית', "ועשו לי מקדש", "לשמי"31, ובמילא, גם בעניני העולם (שאוספים ומקהילים לצורך עשיית המשכן) נרגש בעיקר (לא המציאות שלהם, שנוצלה לעשיית המשכן, אלא שכל מציאותם אינה אלא) המשכן לו ית' (וע"ד "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"32 – שנרגשת תחילה מציאותו ית', והחידוש הוא במציאות הנברא, שכל מציאותו אינה אלא לשמש את קונו; אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות30).
בסגנון אחר קצת – החילוק שבין המשכה להעלאה33:
העבודה ד"פקודי" היא באופן של המשכה – להמשיך ולגלות האלקות שבמציאות העולם (בכל פרט ופרט לפי ענינו, מעלתו ותכונתו) – דרגת האלקות השייכת לעולם; והעבודה ד"ויקהל" היא באופן של העלאה – להקהיל ולהעלות את כל הענינים שבעולם ע"י היציאה ממציאותם (גדרי העולם34) וההתעלות לדרגת האלקות שלמעלה מהעולם.
ונמצא, שב"פקודי" נרגשת יותר עשיית הדירה בתחתונים, בגדרי העולם, בכל פרט, מעלה ותכונה כו' שבעניני העולם; וב"ויקהל" נרגשת יותר עשיית הדירה לו ית', שבכל הענינים כולם צריך להיות הגילוי דעצמותו ית'. כלומר: בנוגע להפעולה בעולם (בתחתונים) יש מעלה בהעבודה ד"פקודי", להיותה מצד גדרי העולם (החשיבות המעלה והתכונה שבכל פרט ופרט), אבל, בנוגע לגילוי אלקות (דירה לו ית') המעלה היא בהעבודה ד"ויקהל", להיותה מצד ההתגלות דעצמותו ית'.
ועפ"ז יש לבאר תוכן הענין ד"ויקהל" בפ"ע – שהקהלת כל הענינים אליו ית' היא עבודה בפ"ע שהיא למעלה משייכות לגדר מציאותם של כל הענינים ופרטי מעלותיהם ותכונותיהם כו', שיוצאים ממציאותם ומתקהלים אליו ית'35.
ד. ענינו של "ויקהל" בפ"ע מודגש עוד יותר בקביעות שנה זו – שלאחרי הקריאה ד"ויקהל" בפ"ע קורין פרשת שקלים36.
ובהקדם הביאור בפרשת שקלים – "זה יתנו גו' מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל גו' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל"37 – דלכאורה צריך להבין:
א) כלל הוא בעניני קדושה שצ"ל באופן של שלימות דוקא, כמודגש בעבודת הקרבנות: "מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין"38, ו"כלי שרת .. אין מקדשין אלא שלימים .. ואין מקדשין אלא מליאין"39, וכן הכהן המקריב צ"ל תמים40 – ואילו בפרשת שקלים (שמהם נעשו אדני המשכן, היסוד דכל המשכן, ומהם באו קרבנות ציבור של כל השנה) מודגש הציווי דנתינת "מחצית השקל" דוקא?
ב) כיון שהנתינה היא רק "מחצית השקל", למה נתפרש בכתוב סכום השקל השלם, "עשרים גרה השקל" (ולאח"ז צריך הכתוב להוסיף ולכפול "מחצית השקל"), ולא נאמר בפירוש (ובקיצור) "עשר41 גרה"?
ולהוסיף, ששאלה זו מודגשת יותר בהמשך הכתובים בפרשת תשא (לאחרי ובסמיכות לפרשת שקלים), "ואתה קח לך בשמים ראש גו' קנמן בשם מחציתו חמשים ומאתיים"42 – שנתפרש סכום המחצית (חמשים ומאתיים), ולא הסכום השלם (חמש מאות43) שמביאים מחציתו.
ויתירה מזה – במכ"ש וק"ו: הפירוש ד"מחציתו חמשים ומאתיים" הוא "מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתיים נמצא כולו חמש מאות .. א"כ למה נאמר חצאין .. להביאו לחצאין"44, "ששוקלים אותו בב' פעמים חמשים ומאתיים בכל פעם"45, כלומר, אף ש"כולו חמש מאות", מ"מ, כיון שצריכים "להביאו לחצאין", נתפרש בכתוב רק (סכום) "מחציתו (מחצית הבאתו) חמשים ומאתיים"; ואילו בנדו"ד שהנתינה כולה אינה אלא מחצית השקל, לא נתפרש סכום המחצה (עשר גרה), אלא סכום השקל השלם, "עשרים גרה השקל"?!
ג) מהו הדיוק "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל", ולא (בקיצור) "לא יותר ולא פחות", וכיו"ב?
ויש לומר נקודת הביאור בזה בעבודת האדם – שנתינת מחצית השקל הו"ע בפ"ע (שלמעלה מכל פרטי עניני העבודה) שמורה על העלאת כל הענינים אליו ית', ע"ד העבודה ד"ויקהל" בפ"ע, כדלקמן.
ה. ובהקדם הרמז הלימוד וההוראה מנתינת "מחצית השקל" – שישנם בזה שני ביאורים:
א) הדגשת אחדותם של ישראל ("ויקהל" ד"כל עדת בני ישראל") – שכל אחד ואחד מישראל צריך לידע ולהרגיש שהוא לבדו אינו אלא "מחצית", ושלימותו תלוי' בההתאחדות עם רעהו ("ואהבת לרעך כמוך"), שע"י צירופם והתאחדותם נעשה "שקל הקודש", "שקל השלם".
ב) הדגשת אחדותם של כאו"א מישראל וכלל ישראל עם הקב"ה ("ויקהל" ד"כל עדת בני ישראל" עם הקב"ה) – שישראל הם "מחצית" והקב"ה הוא "מחצית"46 (כביכול), ו"ישראל וקוב"ה כולא חד"47, מציאות אחת שלימה, כידוע תורת המגיד48 על הפסוק49 "עשה לך שתי חצוצרות"50, ש"חצוצרות" הם "חצאי צורות", ו"שתי חצוצרות" רומזים על הקב"ה וישראל, שהם "חצאי צורות"51, ו"שניהם ביחד הוי צורה שלימה"52.
ושני הביאורים קשורים זב"ז – כי, כשנרגש הענין ד"ישראל וקוב"ה כולא חד", כמו "חצאי צורות", ש"שניהם ביחד הוי צורה שלימה", נעשית אהבת ישראל ואחדות ישראל בשלימות, כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא פרק ל"ב53 ש"כולן מתאימות ואב א' לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד", וכמ"ש לפנ"ז (בהתחלת ספר התניא54) שנשמת כאו"א מישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש", "חלק" מן העצם, שעל ידו "תופסים" בהעצם כולו55, שזהו"ע ד"ישראל וקוב"ה כולא חד".
ותוכן הענין דנתינת "מחצית השקל" בעבודת האדם – שנרגש אצלו שמציאותו היא "חלק אלקה ממעל ממש", ועד שהוא והקב"ה הם כמו "חצאי צורות", ש"שניהם ביחד הוי צורה שלימה", "ישראל וקוב"ה כולא חד".
ו. עפ"ז מובן החילוק שבין העבודה ד"מחצית השקל" לכל שאר עניני העבודה שצ"ל באופן של שלימות דוקא:
השלימות שבכל פרטי עניני העבודה (השלימות דהכהן, השלימות דהקרבן והשלימות דכלי שרת) מדגישה שכל פרט ופרט (מעלותיו ותכונותיו כו') בעבודת המשכן לה' הוא בשלימות, כלומר, עם היותו ענין פרטי בעבודת המשכן (ומלבדו ישנם עוד ריבוי ענינים), הרי, פרט זה הוא בשלימות, שממלא תפקידו הפרטי (בהתאם למעלותיו ותכונותיו) בהמשכן בשלימות. ולא עוד אלא שגם דבר שצריכים "להביאו לחצאין", נחשבת "מחצית הבאתו" לשיעור חשוב ושלם שנתפרש בתורה, "מחציתו חמשים ומאתיים".
אבל, השלימות דכל פרט ודכל הפרטים היא שלימות המציאות שלהם – שכל פרטי הענינים דהאדם ודהעולם מנוצלים לעבודת המשכן.
וישנו ענין נעלה יותר – הרגש המציאות דאלקות שפועל היציאה מגדרי המציאות דהאדם (ודהעולם) להעלות ולהתאחד עם עצמותו ית', שלכן, גם כשישנה שלימות עבודתו בכל הפרטים (לא רק שלימות פרט אחד), נרגש אצלו הענין ד"מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל" (ולא "עשר גרה"), שאין זו "שלימות" אלא "חצי צורה", כי, השלימות האמיתית היא בהתקשרות והתאחדות ד"ישראל וקוב"ה כולא חד", שעי"ז נעשה "שקל הקודש", שקל השלם, "עשרים גרה", שרומז56 על ההתאחדות דעשר כחות הנפש (עשר דישראל) עם עשר ספירות (עשר דקוב"ה), ובצירוף שניהם יחד נעשה "עשרים", בחינת הכתר57, העצם דישראל שלמעלה מעשר כחות הנפש, והעצם דקוב"ה שלמעלה מעשר ספירות, כידוע58 שה"כתר" קשור עם עצמותו של המלך ("מלך59 ביפיו תחזינה עיניך")60.
ועי"ז נעשה גם בעולם (לא רק המשכת וגילוי דרגת האלקות ששייכת לעולם, אלא גם ובעיקר) היציאה ממציאותו וההעלאה להיות דירה לעצמותו ית', שעי"ז שמתגלה בו העצם ד"ישראל וקוב"ה (כפי שהם) כולא חד" – "חד" דייקא, ולא "א.חד" (באל"ף), שרומז על העצם ד(ישראל וד)קוב"ה שלמעלה מאל"ף שרומז על "אלופו של עולם".
ועפ"ז מובן גם הדיוק "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" – כי, בכל פרטי עניני העבודה מצד המציאות שלהם, צריכה להיות וישנה ההתחלקות ד"העשיר" ו"הדל" כל חד לפום שיעורא דילי', הדל ימעיט והעשיר ירבה (לנצל העשירות למלאכת המשכן), משא"כ "מחצית השקל" היא באופן של יציאה מגדרי מציאותו, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", מצד בחינת העצם שלמעלה מההתחלקות ד"עשיר" ו"דל"61.
ז. ויש לבאר תוכן הענין דנתינת "מחצית השקל" ביחס לעבודת הקרבנות – שממחצית השקל הביאו קרבנות ציבור של כל השנה – בעבודת האדם:
כתיב62 "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – שרומז63 על כללות הקירוב (קרבן מלשון קירוב64) דהאדם להקב"ה ("יקריב מכם קרבן", מכם ממש), ולאח"ז באים פרטי הענינים ד"מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", שרומז על חילוקי הדרגות דנה"ב (יש מי שהוא בבחי' בקר ויש מי שהוא בבחי' צאן) שצריכים להקריבם לה'.
כלומר: בהמשך הכתוב מדובר אודות פרטי העבודה "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", שבהם מודגשת תחילה מציאות האדם בכל פרטיו ("מן הבהמה וגו'"), ובהם צריכים לפעול הקרבן לה', בכל אחד ואחד לפי ענינו, שלכן נאמר "תקריבו את קרבנכם" לשון רבים (אף שהתחלת הכתוב בלשון יחיד). אבל בהתחלת הכתוב מדובר אודות הקירוב שמצד העצם – שמודגש תחילה (לא המציאות שלו, אלא שכל מציאותו אינה אלא) הקירוב לה' ("יקריב" ואח"כ "מכם"), ולא נזכר חילוקי דרגות בהקרבן, כי אם, "קרבן לה'" סתם, הקירוב שמצד העצם שהוא בכל ישראל בשוה, "ישראל וקוב"ה כולא חד"65.
וענין זה מודגש בחילוק שבין קרבנות יחיד לקרבנות ציבור – שקרבנות יחיד באים מממונו של כל יחיד ויחיד, ויש בהם חילוקי דרגות דקרבן עשיר וקרבן עני, משא"כ קרבנות ציבור שבאים ממחצית השקל דכל בנ"י, ואין בהם חילוקי דרגות דעשירים ועניים, כיון שבהם מודגש הקירוב והאחדות ד"ישראל וקוב"ה כולא חד".
ועד"ז בזמן שאין ביהמ"ק קיים – שעושין זכר למחצית השקל ע"י מצות הצדקה66:
בנתינת הצדקה יש חילוקי דרגות: מעשר, חומש (מצוה מן המובחר)67 – ש"לא היתה יד כולם שוה בה אלא איש איש מה שנדבו לבו"3.
ויש דרגא נעלית יותר בנתינת הצדקה שעז"נ "ונתנו איש כופר נפשו לה'" – "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו"68, שמוסר ונותן לה' כל מציאותו, שבענין זה שוים "העשיר" ו"הדל" ("הושוו בה עניים ועשירים"), שכל אחד מהם נותן לה' כל אשר לו69, כיון שנרגש אצלו שמציאותו אינה אלא "מחצית השקל", ושלימותו נעשית עי"ז שמתאחד עם הקב"ה, כפי שמתבטא גם (ובעיקר) עי"ז שמתאחד עם עוד יהודי (כמודגש בתוכנה של מצות הצדקה70), "ישראל וקוב"ה כולא חד".
ולהוסיף, שכיון שבקרבנות (שבאים ממחצית השקל) ובצדקה (שעושין זכר למחצית השקל) מודגשת גם העבודה דבירור העולם [כידוע71 ש"בקרבנות הי' כל החי עולה לה' ע"י בהמה אחת וכל הצומח ע"י עשרון סולת אחד בלול בשמן כו'"72, ועד"ז בצדקה ש"שקולה73 כנגד כל הקרבנות"74, ש"החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה' להיות מכון לשבתו ית'"] – יש לומר, שבשייכותם ל"מחצית השקל" מרומז שגם בעבודה דבירור העולם מודגשת היציאה מגדרי העולם לעלות ולהתקרב למעמד ומצב של דירה לעצמותו ית', היינו, לא (כ"כ) הפעולה בתחתונים בהגדרים שלהם, אלא בעיקר עשיית הדירה לו ית', בהתאם לעבודתם של ישראל בנתינת "מחצית השקל", שאינה מצד גדרי מציאותם בעולם (ההתחלקות ד"העשיר" ו"הדל"), אלא מצד העצם דישראל וקוב"ה שכולא חד.
ח. עפ"ז יש לבאר שייכותה של פרשת שקלים לפ' ויקהל דוקא (כבשנה זו), ולא לפ' פקודי75:
בפרשת פקודי, "פקודי המשכן", "נימנו כל משקלי נדבת המשכן לכסף ולזהב ולנחושת ונימנו כל כליו לכל עבודתו" – שבזה מודגשת העבודה דכל פרטי הענינים דמלאכת המשכן, שכל פרט ופרט (דהאדם ודהעולם) מנוצל בהתאם למעלתו ותכונתו המיוחדת ("לכסף ולזהב ולנחושת"). ולא עוד אלא שגם "כסף פקודי העדה גו'", "שמנאן .. ונתנו כל אחד מחצית השקל", הוא פרט בהמנין ד"משקלי נדבת המשכן", "וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' לצקת את אדני הקודש וגו'".
משא"כ בפרשת שקלים מדובר אודות נתינת מחצית השקל (לא כפרט במנין משקלי נדבת המשכן, אלא כענין בפ"ע) בשביל מנין בנ"י, ועוד ועיקר, שמנין זה אינו "למשפחותם", לידע "מנין כל שבט ושבט" בפ"ע (כ"המנין האמור בתחלת חומש הפקודים", שבו נתפרט ובארוכה המנין דכל שבט בפ"ע), אלא המנין דכלל ישראל שלמעלה מהתחלקות לפרטי העבודה דכל שבט ושבט שבמסילתו יעלה, מצד העצם שבכל ישראל בשוה76.
ולהוסיף, שהמנין מדגיש תוקף המציאות דישראל ש"אפילו באלף לא בטיל"77 – דיש לומר ע"ד הרמז ש"אלף" קאי על "אלופו של עולם", ותוקף מציאותם של ישראל הוא למעלה מ"אלופו של עולם" ("באלף לא בטיל"), מצד העצם דישראל שהוא חד (למעלה מ"א.חד" באל"ף, אלופו של עולם) עם העצם דקוב"ה.
ולכן, פרשת שקלים שבה מדובר אודות העבודה ד"מחצית השקל", שהיא למעלה מכל פרטי עניני האדם והעולם, להיותה מצד העצם דישראל וקוב"ה – שייכת לפרשת ויקהל, שתוכנה הקהלת כל הענינים (לא מצד פרטי עניניהם, אלא אדרבה, ע"י היציאה מגדרי מציאותם) לעצמותו ית'.
ויש לומר, שבקביעות שנה זו שקורין פרשת שקלים בשבת פרשת ויקהל, מודגשת העבודה שמצד העצם דישראל בכפלים78, הן מצד פרשת ויקהל והן מצד פרשת שקלים79 (ומזה נמשך גם בשאר השנים שקביעותם באופן שונה).
ט. ומפרשת שקלים (ובפרט כשבאה ביחד עם פרשת ויקהל) נמשך על כל השנה (כמודגש בכך שממחצית השקל לוקחים קרבנות ציבור של כל השנה) – בעבודה דכל יום ויום, הן בנוגע לעצמו, הן בנוגע להתאחדות עם כלל ישראל, והן בנוגע לעבודה בעניני העולם.
התחלת העבודה דכל יום ויום (כשנעשה "ברי' חדשה"80) היא באמירת "מודה אני לפניך" – "טוב לומר מיד כשניעור משנתו מודה אני לפניך"81:
אמירת "מודה אני לפניך" אינה לאחר הקדמת התבוננות ומחשבה, ואפילו לא התבוננות ומחשבה קלה82, אלא "מיד כשניעור משנתו" – כי, ההכרה וההרגש ש"מלא כל הארץ כבודו"83 הוא בפשיטות (גם בעת השינה84) אצל כאו"א מישראל מצד עצם נפשו שהיא בכל התוקף והשלימות תמיד85, גם בעת השינה (ואדרבה, בעת השינה לא נרגשים הענינים שמעלימים על עצם נפשו), ולכן, כשנעשה "ברי' חדשה" ומתחדש הרגש מציאותו ("אני"), אומר מיד "מודה אני לפניך", שמקדים ה"מודה" ל"אני", ומציאות ה"אני" היא "לפניך" – מסירה ונתינה דכל מציאותו להקב"ה, ע"ד ובדוגמת העבודה ד"מחצית השקל", לחבר ולאחד ה"חצאי צורות" לצורה אחת שלימה, "ישראל וקוב"ה ("אני לפניך") כולא חד".
ולאח"ז באה העבודה בהשימוש לקונו בכל פרט ופרט דהאדם (ודהעולם) (ע"ד "פקודי המשכן") – מתחיל מברכות השחר שנתקנו "על סדר העולם והנהגתו מה שהבריות נהנין בכל יום, שיברכו להקב"ה על זה בפעם ראשונה שנהנין הנאה זו בכל יום ויום"86, שעי"ז פועל על עצמו לנצל הנאות אלו במשך כל היום לשמש את קונו, ועד"ז בנוגע להשימוש לקונו בכל פרטי אופני העבודה דבנ"י – כמודגש בהתחלת התפלה בפסוק87 "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", שקאי על פרטי העבודה דבנ"י כפי שמחולקים לשבטים ("שוכן לשבטיו", "כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין"88), וכל שבט מחולק לאהלים (ש"פתחיהם אינן מכוונין זה מול זה"88).
ועוד ועיקר – שלפני התחלת העבודה בפרטי ההתחלקות דבני ישראל לשבטים ואהלים חוזרים ומדגישים האחדות דכלל ישראל מצד העצם ("ישראל וקוב"ה כולא חד"), כמ"ש רבינו הזקן בסידורו "נכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך"89, שזהו תוכן האחדות שב"מחצית השקל", שכל אחד מרגיש שבפ"ע90 אינו אלא "מחצית", "חצי צורה", ובצירוף עם עוד יהודי נעשה "צורה אחת שלימה", "שקל הקודש"91.
ויש להוסיף, שענין זה מודגש גם בסיום וחותם התפלה – שלאחרי כל פרטי הענינים דעבודת התפלה, פסוקי דזמרה, ברכות ק"ש וק"ש, וי"ח ברכות דתפלת העמידה, מסיימים וחותמים בהודאה הכללית (התוכן ד"מודה אני") ד"אך צדיקים יודו לשמך"92; ועד"ז בסיום וחותם עבודת כל היום כולו93 (לאחרי התפלה ולימוד התורה, "מבית הכנסת לבית המדרש"94, ואח"כ "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"95) – כמודגש בהחשבון-צדק דעבודת כל היום בקשעהמ"ט שסיומו וחותמו בתיבת "אמת", "אל"ף רישי' דאלפא ביתא מ"ם באמצעיתה תי"ו בסופה, לומר אני96 ראשון .. ומבלעדי אין אלקים .. ואת אחרונים אני הוא"97, שבכל עניני העולם (שנבראו בכ"ב אותיות מאל"ף ועד תי"ו) מתגלה ה"אמת הוי' לעולם"98 (לא רק דרגת האלקות שבערך ובשייכות לגדרי העולם ובכל פרט ופרט לפי ענינו, אלא גם ובעיקר ה"אמת הוי'"), ובלשון הרמב"ם בהתחלת ספרו שב"כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם" מתגלה (לא רק האלקות שבהם, בפרטי תכונותיהם ומעלותיהם, אלא גם ובעיקר) "אמתת המצאו", ובאופן ש"לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" (ע"ד "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני" (כנ"ל ס"ג)), "הוא שהנביא אומר וה'99 אלקים אמת .. והוא שהתורה אומרת אין100 עוד מלבדו".
י. והדגשה יתירה בכהנ"ל בשבת פרשת ויקהל ושקלים בשנה זו – "הי' תהא שנת נפלאות בכל":
ב"נפלאות בכל", שבכל הענינים101 רואים נפלאות, מודגשת העלי' דכל הענינים (ע"י היציאה מגדרי מציאותם) למעמד ומצב ד"נפלאות", ובאופן שלא נרגש (כ"כ) ענינם הפרטי, מעלתם ותכונתם כו', אלא הענין הכללי ד"נפלאות", ולכל לראש ה"נפלאות" דהגאולה האמיתית והשלימה, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"102.
ובשבת פרשת ויקהל ושקלים דשנת נפלאות בכל – מודגשת ההקהלה דכל עניני האדם, כל בנ"י, וכל עניני העולם אליו ית', ע"י עבודתם של ישראל מצד העצם שהם חד עם עצמותו ית', שעיקרה ושלימותה בהגאולה האמיתית והשלימה שאז יהי' הגילוי ד"ישראל וקוב"ה כולא חד" בכל העולם כולו, שנעשה דירה לו ית'.
ועוד ועיקר:
רואים במוחש שכבר התחיל (משך זמן לפנ"ז) בפועל ובפשטות קיום ההבטחה ד"יוסיף אדנ-י שנית ידו גו' ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ"103 – בהקיבוץ גלויות דרבים מבנ"י ממדינות שונות בעולם לארצנו הקדושה בחסד וברחמים [ולא באופן של סכנה, כמו פעם שהיו צריכים לברוח משם בהחבא, אלא כהמצב עתה ברוב מדינות העולם104], והתקוה חזקה שבסיומו של השבוע דפרשת ויקהל מתקרבים ועד שעומדים כבר בגמר ושלימות ד"ויקהל משה ("גואל ראשון הוא גואל אחרון"105) את כל עדת בני ישראל", גמר ושלימות קיבוץ גלויות דכל בנ"י106 מכל ארבע כנפות הארץ, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
ותוספת נתינת-כח בזה כשפרשת ויקהל היא בפ"ע – שאין פנאי (ולא צריכים) להמתין להשלימות דהפרטים ("פקודי"), אלא תיכף ומיד ממש נעשית השלימות ד"ויקהל" בהגאולה האמיתית והשלימה.
יא. וכדי למהר ולזרז ולהביא בפועל תיכף ומיד ממש – יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז באהבת ישראל ואחדות ישראל (ביטול סיבת הגלות107), ע"י הדגשת מעלתו של כאו"א מישראל שהוא "חלק אלקה ממעל ממש".
[ופשיטא – שלילת הפכו, ואפילו לא ע"י אמירת דברי-מוסר – כפי שרואים במוחש שכדי להשפיע על יהודים בעניני יהדות צריכים לדבר אליהם (ועליהם) בדרכי נועם ובדרכי שלום, ובדברי אהבה וחיבה.
וזה שמצינו שלפעמים צ"ל הנהגה הפכית, ע"ד מ"ש108 "חושך שבטו שונא בנו" – ה"ז דוקא באב ובן, שבדרך כלל היחס שביניהם הוא באופן של אהבה וחיבה, ועד לאהבה עצמית כו', ואז גם ההכאה (בזמן ומצב מיוחד כשיש הכרח בדבר) היא מתוך אהבה109.
ועוד ועיקר: היחס לבנ"י הוא לא רק יחס של אב ובנים ("בנים אתם לה' אלקיכם"110), אלא יתירה מזה ובאין-ערוך – "ישראל וקוב"ה כולא חד"].
וכן יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז במצות הצדקה – "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"111.
ויה"ר – והוא העיקר – שההחלטה בזה תביא בפועל ממש ותיכף ומיד ממש את השכר112, שתמורת ה"צדקה (ש)עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות"113, תהי' הצדקה האמיתית דקיבוץ גלויות, "תקע בשופר גדול לחרותנו .. וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו"114, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"115, "קהל גדול ("ויקהל משה את כל עדת בני ישראל") ישובו הנה"11, לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי (והמשולש, שכולל גם בית ראשון ובית שני116) ולקדש הקדשים117 (מקום הארון, שבו נמצאים לוחות ראשונות118 ולוחות שניות119).
ובלשון הכתוב בהתחלת פ' פקודי שקורין במנחת שבת פ' ויקהל: "אלה פקודי המשכן משכן", "שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן120 בשני חורבנין"9, כמו משכון שחוזר לבעליו בשלימות – בביהמ"ק השלישי (שכולל גם בית ראשון ובית שני (והמשכן)), שיבנה במהרה בימינו, ותיכף ומיד ממש.
הוסיפו תגובה