בס"ד. משיחות לילות ג', ד', ה' ועש"ק ויום ש"ק פ' כי תשא,

י"ד-י"ח אדר ראשון ה'תשנ"ב.

– תרגום מאידית –

א. בפרשת כי תשא מצינו דבר חידוש:

בפרשה זו מדובר אודות ענינים מן הקצה אל הקצה – הלוחות הראשונות1, חטא העגל ושבירת הלוחות2, תיקון וכפרה על החטא ע"י תפלת משה3, ראיית משה כבודו של הקב"ה4, י"ג מדות הרחמים5, נתינת לוחות האחרונות6, עד להסיום אודות "קרן עור פני משה"7. דאע"פ שענינים אלו הם מאורעות שאירעו בהמשך אחד, הרי נוסף לכך שיש להבין מדוע התורה (מלשון הוראה8) מספרת לנו באריכות אודות הענינים הבלתי רצויים (ובפרט דלכאורה: מאי דהוה הוה9, ואפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב"10) ה"ה ענינים שונים לגמרי, מן הקצה אל הקצה, בריחוק הערך הכי גדול ביניהם:

הלוחות הראשונות הם ענין הכי נעלה שניתנו מלמעלה, "הלוחות מעשה אלקים והמכתב מכתב אלקים"11, שבירת הלוחות (בגלל מעשה העגל) הוא ירידה שאין כמותה, י"ג מדות הרחמים וראיית משה בכבודו של ה' – ענין הכי נעלה, ולאחר מכן נתינת לוחות האחרונות – סוג לוחות אחר לגמרי ("פסל לך"12, מעשה ידי משה), שבאו בגלל החטא ושבירת הלוחות הראשונות, וניתנו בזמן שונה [נתינת לוחות הראשונות בסוף ארבעים יום הראשונים, ונתינת לוחות האחרונות – בסוף ארבעים יום האחרונים, ביום הכפורים13], ואעפ"כ באים כאן כולם בפרשה אחת, בהמשך אחד. שמזה מובן שנוגע לידע שכולם הם חלק מהמשך ענינים אחד.

יתירה מזו:

בפרשתנו מדובר אודות הפרטים במעלת הלוחות הראשונות ("לוחות אבן כתובים באצבע אלקים"14, "לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה גו' והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות"15, עד שגם בלוחות האחרונות מדגישים את מעלת הלוחות הראשונות – "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים גו'"12, בכ"ף הדמיון, כי אינם מגיעים למעלת ה"ראשונים" שהם "מעשה אלקים").

ולכאורה: פרטי מעלת הלוחות הראשונות היו צריכים להכתב בסוף פ' משפטים, שם הוא מקום העיקרי המדבר אודות לוחות הראשונות ("עלה אלי ההרה גו' ואתנה לך את לחת האבן גו'"16). וכאן, בפרשתנו, הי' מספיק שיהי' כתוב בקיצור (כהקדמה למעשה העגל ושבירת הלוחות) "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות לוחות אבן"14, ולאח"ז "וירא העם כי בושש משה גו'"2.

איך מתאים שבמקום המדבר אודות (החטא שהביא ל)שבירת הלוחות הראשונות יוסיפו ענינים חדשים במעלת הלוחות הראשונות – ה"ז ע"ד לועג לרש17 ח"ו?!

– אלא עכצ"ל, שכאן באים הלוחות הראשונות (לא כטפל והקדמה למעשה העגל ושבירת הלוחות, אלא) כחלק מכל הענין ודהמשך אחד – של הלוחות הראשונות, שבירת הלוחות ולוחות האחרונות.

אפילו לפי פירש"י18, ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה, מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים הי', שהרי בי"ז תמוז נשתברו הלוחות וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן כו'" – הרי א) לכאורה אי"ז ביאור בנוגע להפרטים המסופרים כאן אודות הלוחות הראשונות, שמקומו הוא בס"פ משפטים, כנ"ל19. ב) ועיקר: ע"פ הידוע20 שגם במקום שאומרים "אין מוקדם ומאוחר בתורה" ישנו טעם לסדר זה (כל דבר בתורה – גם סדר בתורה – הוא בתכלית הדיוק) – צריך להבין מדוע הענינים הנ"ל מסופרים כאן בפ' כי תשא21.

נוסף לכך, מובא קרוב לסיום הפרשה עוד ענין שלכאורה אין לו שייכות כלל לכאן – הציווי על שלש רגלים22!

ב. השאלה מתחזקת עוד יותר מצד שם הפרשה – "כי תשא"23:

ידוע24 ששם הפרשה מורה על תוכן כל הפרשה. ועפ"ז צריך ביאור בנוגע לפרשתנו: שם הפרשה ("כי תשא") קאי בפשטות רק על הציווי בתחלת הפרשה לתת מחצית השקל, ואין לו שייכות כלל לרוב הפרשה – כמדובר לעיל, שרוב הפרשה מדברת אודות ענינים אחרים לגמרי, שלכאורה אין להם כל שייכות להתחלת הפרשה!

יתירה מזו: מעשה העגל – שתופס חלק חשוב מהפרשה – ה"ה ירידה שאין כמותה, עי"ז "חזרה זוהמתן"25 מחטא עץ הדעת26 (לאחרי ש"פסקה זוהמתן" במ"ת27), עד שזהו ראש ושרש דכל החטאים, כמ"ש28 "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם", "תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון העגל" – בדיוק להיפך מתוכן (שם הפרשה –) "כי תשא את ראש בני ישראל", הנשיאת ראש ועליית בנ"י29!

וכן בסוף הפרשה – בענין קרני ההוד – דרוש ביאור: מדוע נוספה במשה המעלה ד"קרן עור פניו" דוקא לאחר שקיבל את הלוחות האחרונות, ולא בקבלת לוחות הראשונות30, "והלא31 כבר נהנה מזיו השכינה בארבעים יום הראשונים כמו בארבעים יום השלישיים"32? ואדרבה: הגילוי אלקות בלוחות הראשונות (בהיותם "מעשה אלקים") ה"ה נעלה יותר מהלוחות האחרונות (שהיו מעשה ידי משה), נוסף לכך שנתינת לוחות הראשונות באה לאחר הגילוי הנעלה והקולות וברקים דמתן תורה (משא"כ הלוחות האחרונות ניתנו בחשאי)33 – וא"כ, היתכן שדוקא בקבלת לוחות האחרונות ניתווסף במשה "קרן עור פניו"?!

ג. הביאור בכל זה יובן בהקדים שבכל פרשה (מג"ן פרשיות34) בתורה יש ענין מיוחד ובפ"ע בה היא נחלקת משאר הפרשיות. כמובן גם מזה שקורין כל פרשה (מתחלתה ועד סופה35) רק פעם אחת בשנה.

ועד"ז בנוגע לפרשת כי תשא: יחד ע"ז שכי תשא היא פרשה בפ"ע, ה"ה פרשה נפלאה שיש בה חידוש (לגבי כל שאר הפרשיות) שהיא כוללת בתוכה את כל סדר ההשתלשלות, מתחלתו ועד סופו. החל כפי שהוא בתורה (שממנה הוא סדר השתלשלות העולמות36) – כל התורה כולה מהתחלת התורה עד לסיום התורה. ובמילא כוללת הפרשה את כל הענינים כולם.

– בכל ענין בתורה אפשר למצוא את כל הענינים, כמאחז"ל37 "הפך בה והפך בה דכולא בה", די"ל שקאי לא רק על כללות התורה, אלא גם על כל ענין פרטי בתורה, ועאכו"כ פרשה שלימה – אבל ברוב הענינים ה"כולא בה" נמצא רק ברמז וכיו"ב וצריך למצוא ולגלות זאת (ע"י יגיעה "הפך בה והפך בה"); משא"כ בפרשת כי תשא החידוש הוא, שה"כולא בה" נמצא שם בגלוי, באופן דתורה שבכתב – בכתב בגלוי.

ד. והענין:

הקב"ה קבע שכל הענינים נחלקים בכללות לשלשה: ראש, תוך (אמצע) וסוף38. לכל לראש בא הראש והתחלת הכל – שכולל בתוכו (כוונת ותכלית) כל הדבר. לאחר מכן – בא הדבר עצמו, התוך והאמצע, שעל-ידו נעשה התכלית (כי "סוף מעשה במחשבה תחלה"39).

ובכללות ה"ז נחלק בג' הענינים של א) תורה – היסוד והתחלת כל הענינים, כדברי חז"ל40 ש"תורה נקראת41 ראשית דרכו", כי היא קדמה לעולם42, וזהו התכלית והכוונה דכל הענינים, "בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית"40. ב) בריאת העולם (וסדר השתלשלות בכלל) והעבודה בבריאה כדי למלאות את תכליתה (בשביל התורה), ג) גמר ושלימות הכל – בגאולה האמיתית והשלימה, כשמתמלא "תכלית ושלימות בריאת עולם הזה שלכך נברא מתחלתו"43.

ויש לומר, שג' ענינים אלו מרומזים בשלשת האותיות הראשונות א' ב' ג': כל התורה כלולה בעשרת הדברות44 הכלולים בתיבה הראשונה "אנכי"45 הנכללת ומתחילה באל"ף46. בריאת העולם – "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"47 – מתחיל בבי"ת48, כי ב"בי"ת נברא העולם", כמבואר בחז"ל49. וראש התיבה דגאולה – האות גימ"ל.

ובפרטיות יותר ישנם ג' ענינים אלו בסדר השתלשלות הבריאה עצמה: א) קודם כל – עלה ברצונו יתברך לברוא את העולם. ב) הבריאה בפועל. ג) שלימות הבריאה – בגאולה העתידה – ע"י "מעשינו ועבודתינו" להמשיך ולגלות אלקות בעולם50. ובלשון הקבלה והחסידות51: א) לכל לראש, אור אין סוף ממלא כל המציאות – אוא"ס לפני הצמצום. ב) לאח"ז – צמצום האור כך שנשאר חלל ומקום פנוי. וכוונת הצמצום היא בשביל הגילוי – שיהי' גילוי אלקות בעולם, עד שמגיעים אל ג) שלימות הגילוי, שממשיכים בתוך החלל ומקום פנוי – אוא"ס, עד לאוא"ס הבלי גבול שלפני הצמצום, עד שנעשה – דירה52 לו יתברך – לו לעצמותו53 – בתחתונים.

ה. ויש לומר שמכיון שכל הענינים נמשכים ע"י התורה (ה"דיפתראות ופינקסאות" של העולם, ואסתכל באורייתא וברא עלמא36) – לכן נחלקת התורה עצמה בהתאם לג' ענינים אלו:

א) התחלת התורה היא "בראשית" שזה כולל – לא רק התחלת הבריאה, אלא לכל לראש האל"ף (ראשית) של התורה שקדמה לעולם, שכן "בראשית" פירושו "בשביל התורה שנקראת ראשית" (כנ"ל). וכמודגש גם בבי"ת (ד"בראשית") עצמו, שבי"ת "מכריז" שהוא בא כשני לאחר האל"ף – האל"ף (אנכי) דתורה.

ב) "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" – בריאת העולם [ובפרטיות – ישנם בזה גופא ג' דרגות, כנ"ל], ולאח"ז המשך כל הפרשיות שבתורה, בם מדובר אודות המשך סיפור המאורעות בעולם והעבודה למלאות את הכוונה דבריאת העולם (בשביל התורה) – כמסופר ומצווה בארוכה בכל הפרשיות דחמשה חומשי תורה.

עד ג) סיום התורה, בה מדובר על כך שה' מראה למשה "עד היום האחרון"54, עד להסיום ממש – "לכל האותות והמופתים גו' ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל"55 – סיום ושלימות התורה, שקשורה לשלימות דהגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו (שמשה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון56), כשיהי' השלימות דגילוי אלקות ("האותות והמופתים") "לעיני כל ישראל", כמ"ש57 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

כמרומז גם בפרקי אבות: א) התחלת פרקי אבות היא "משה קיבל תורה מסיני" – כללות ענין התורה (כמאחז"ל58 "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני"). ב) "ומסרה וכו' והעמידו תלמידים הרבה וכו'"59, הסדר דמסורת התורה מדור לדור – אופן התגלות התורה בפרטיות (ע"י "תלמיד ותיק עתיד לחדש"). ג) סיום כל הפרקי אבות – "ה' ימלוך לעולם ועד"60, שכולל כל המשך הזמן עד סוף כל הזמנים – הגאולה האמיתית והשלימה, כש"ה' ימלוך לעולם ועד", "לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו"61 – שלימות מילוי הכוונה דקבלת התורה ומסירת ולימוד התורה במשך כל הדורות.

ויש לומר, שזהו אחד הטעמים לכך מדוע (מתן) תורה קשורה לענין ד"תליתאי" – כדברי חז"ל62 "(בריך רחמנא דיהיב) אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי" (ור"נ גאון שם מבאר עוד ענינים של שלשה בקשר למתן תורה), כי היות שע"י (מתן) תורה מתמלא תכלית כל סדר השתלשלות – הנחלקת לשלשה (ראש תוך וסוף), לכן נחלקת התורה ל"תליתאי", א' ב' ג'63.

ו. ויש לומר שג' ענינים אלו – נמצאים בגלוי בפרשתנו:

א) הלוחות הראשונות – שעליהם חקוק עשרת הדברות הראשונות64 שנאמרו במתן תורה (החל מהאל"ף ד"אנכי"), הם האל"ף (ההתחלה ויסוד) דכל הענינים, כולל כל בריאת העולם, שנברא "בשביל התורה שנקראת ראשית".

ב) הירידה דחטא העגל שהביאה לשבירת הלוחות – רומזת על ענין הבי"ת, הירידה הכללית בעולם ("בראשית ברא גו'"), שנותנת מקום לענין החטא והשבירה כו', כידוע65 שחטא העגל (שקשור לחטא הראשון, כנ"ל) בא כתוצאה מצמצום הראשון ושבירת הכלים ולאח"ז קטרוג ומיעוט הלבנה, ולאחרי ריבוי השתלשלות וצמצומים ופרסאות כו' – ה"ז נותן מקום לענין של חטא בפועל ר"ל.

והכוונה בזה היא, שע"י העבודה למטה, אפילו במצב של ירידה, ימלאו את כוונת הבריאה, "בשביל התורה" (כדלקמן).

ג) הלוחות האחרונות מבטאים את ענין הגימ"ל – העלי' שבאה ע"י הירידה ושבירת הלוחות:

מבואר בחז"ל66 על "לעיני כל ישראל" (בסיום התורה) דקאי על שבירת הלוחות שמשה "נשאו67 לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר68 ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר69 אשר שברת, יישר כחך ששברת". ולכאורה: מהו העילוי משבירת הלוחות עד שהקב"ה יאמר על כך "יישר כחך"?!

וי"ל הביאור בזה70: כשם שע"י חטא העגל ניתווסף בבנ"י המעלה דבעלי תשובה71 [ובגלל זה הי' החטא, כדלקמן], שלמעלה מעבודת הצדיקים ("מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אינם עומדין"72, עד שאין "יכולין לעמוד בו"73) – כך גם בנוגע לשבירת הלוחות (המסובב דחטא העגל), שהטעם (פנימי) על כך הוא בכדי שעי"ז יתווסף עילוי בתורה – הלוחות האחרונות שיש בהם מעלה לגבי הלוחות הראשונות, כדברי חז"ל74 שהקב"ה אמר למשה רבינו (ע"ז שהצטער על שבירת הלוחות) "אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות .. כפלים75 לתושי'". וכדברי הגמרא76 "אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שנאמר77 כי ברוב חכמה רוב כעס", "לפי שבעטו וחטאו נוסף להם רוב חכמה להטריחן יותר"78.

וזהו גם העילוי בכך שהלוחות האחרונות היו מעשה ידי משה ("פסל לך"), לא "מעשה אלקים" כמו הלוחות הראשונות:

מעלת הלוחות הראשונות (האל"ף) הוא כפי שהתורה ניתנת מלמעלה וזה נותן כח לעבודה גם למטה (הבי"ת וגימ"ל), כפשטות הענין שאל"ף הוא ראש כל האותיות וזה מוליך לבי"ת וגימ"ל. אבל היות שאל"ף מצ"ע (הגילוי מלמעלה) הוא לא בערך ואינו חודר בגדרי התחתונים (הבי"ת ד"בראשית"), שייך בזה ענין השבירה כו', כי מצד הבריאה לא מוכנים לכך [ולכן התחלת התורה היא אכן בבי"ת ולא באל"ף, כי הכוונה היא שיומשך ויחדור בעולם, שההכנות לזה נפעלו ע"י העבודה בכ"ו הדורות עד מתן תורה79].

משא"כ ע"י לוחות האחרונות, שבאים ע"י עבודת האדם (תשובה), והלוחות עצמן הם מעשה ידי משה – מתמלאת תכלית וכוונת הבריאה, שיגלו בעולם איך שהוא "בשביל התורה". ולכן נפעל עי"ז העילוי בתורה דלוחות האחרונות – ואין בזה שבירה כלל, ואדרבה – מיתווסף בתורה "כפלים לתושי'", ובאופן שהתורה (הלוחות) נשארת בשלימות למטה באופן נצחי לעד ולעולמי עולמים80.

עד – שזה מביא לשלימות ענין הגימ"ל – הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יתגלה בשלימות81 מעלת התשובה דבנ"י על חטא העגל82 ומעלת הלוחות האחרונות83 (שבאו ע"י שבירת לוחות הראשונות) – המעלה שבאה ע"י עבודת האדם למטה (ובפרט ע"י עבודת התשובה) למלאות תכלית הבריאה – "בשביל התורה".

נמצא שבפ' כי תשא נמצאים בגלוי כל ג' הענינים – האל"ף ("ראשית") דתורה, הבי"ת ד"בראשית ברא גו'", והגימ"ל – סיום התורה, "לעיני כל ישראל", "יישר כחך ששברת".

ז. וכל ג' ענינים אלו בפ' כי תשא באים בהמשך אחד. ולכאורה: כיצד אפשר להשוות את הלוחות הראשונות (שניתנו מלמעלה) לחטא ושבירת הלוחות שבאה בגלל חסרון למטה (דאע"פ שזה מביא לאח"ז לעלי' נעלית יותר, ה"ז בא ע"י חטא האדם)?

וי"ל הביאור בזה:

ג' הענינים ושלבים הנ"ל הם סדר שהקב"ה קבע, שכל הענינים יתחלקו לשלש – אל"ף, בי"ת וגימ"ל (ראש תוך וסוף): שלאחר ראשית הענין (אל"ף) יבוא אמצע הענין (בי"ת) שעל-ידו מתמלאת התכלית, ודוקא זה מביא לגמר ושלימות הענין (גימ"ל), כמדובר לעיל.

ויש לומר שדרגת הבי"ת היא לא רק בנוגע לכללות הבריאה (הצמצום), אלא גם בנוגע לתוצאות שבאים מזה, עד לענין החטא ושבירה כו' (שנעשה ע"י הצמצום כו', כנ"ל ס"ו),

כפי שחסידות84 מבארת את מאחז"ל85 עה"פ86 "נורא עלילה על בני אדם", שחטא עה"ד בא עי"ז ש"עלילה נתלה בו" (באדם הראשון) – שזה ש"לפעמים גובר הרע דיצה"ר על האדם ויחטא" ה"ז משום ש"מלמעלה הסיתו עליו היצה"ר להביאו לחטא זה"87.

שכן בנ"י מצד עצמם אינם שייכים כלל וכלל לענין החטא ח"ו88, וכל הענין בא רק בגלל זה שהקב"ה בחסדו הגדול רצה להביא את בנ"י לעלי' הכי גדולה (למעלה ממצבם מצ"ע), לכן "עלילה נתלה בו" ונעשית ירידה לפי שעה (ע"ד מש"נ "ברגע קטן עזבתיך"89) ובחיצוניות (רק למראה עינים), בכדי להביא את העלי' שלא בערך, ולא רק עלי' לרגע קטן (כנגד "רגע קטן עזבתיך"), אלא עלי' נצחית שאין אחרי' הפסק כלל. כפי שיהי' בגאולה האמיתית והשלימה – שבאה ע"י הירידה הגדולה בגלות – גאולה נצחית שאין אחרי' גלות90, ואדרבה – מיתווספים עוד עליות, עלי' אחר עלי' עד אין קץ, "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון"91.

נוסף להכלל שכל ירידה היא צורך עלי', הרי בנוגע לבנ"י – הירידה עצמה לאמיתתה היא אינה ירידה, אלא הדרך לעלי' נעלית יותר שלא בערך.

ועד"ז בנוגע לחטא העגל (שבדוגמת חטא עה"ד) – כמפורש בגמרא92, ש"לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה", "לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה", אלא "גזירת המלך היתה כו' כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה"93.

כמודגש גם בכך שהבי"ת (ד"בראשית") – שכולל את הירידה והחטא – מצד עצם ענינו מבטא שקודם לזה בא האל"ף (דאנכי), היינו שהבי"ת (הירידה בחיצוניות) היא באמת רק שלב שני שבא לאחר האל"ף ומוליך לגימ"ל (הגאולה).

ח. עפ"ז מובן שכל ג' הענינים בפרשה – לוחות הראשונות, לוחות האחרונות ואפילו חטא העגל ושבירת הלוחות שבינתיים – הם חלק מסדר ופרשה אחת "כי תשא", ויתירה מזו – ענין אחד ממש, שתוכנו – "כי תשא", הנשיאת ראש ועלי' דבנ"י94. אלא שהענין נחלק לג' שלבים ודרגות: אל"ף, בי"ת וגימ"ל, ג' ענינים ואופנים בביטוי נשיאת ראש בנ"י:

(אל"ף) לוחות הראשונות, שפעלו בפשטות עליית בנ"י במ"ת. (בי"ת) החטא ושבירת הלוחות ("יישר כחך ששברת"), שפעל את ענין התשובה ("פתחון פה לבעלי תשובה"), החל מהתשובה דבנ"י אז, כולל גם – הענין הכי נעלה דגילוי כבודו של הקב"ה למשה וגילוי י"ג מדות הרחמים ("סדר בקשת רחמים"95), וזה הביא לאח"ז (גימ"ל) – העלי' הכי גדולה דלוחות האחרונות, כולל – הגילוי הכי נעלה ד"קרן עור פני משה" (כדלקמן), עד לשלימות הגילוי שלהם בגאולה האמיתית והשלימה.

ועפ"ז יש לומר גם הטעם לכך שענין הלוחות וכו' מסופר כאן בפ' תשא – לאחר הציווי על מעשה המשכן (אע"פ ששבירת הלוחות היתה מקודם, כפרש"י הנ"ל) – כי, עשיית המשכן ("ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"96) היא הכוונה דכל סדר ההשתלשלות, למלאות את ה"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"97, עי"ז שמגלים בעולם שתכליתו הוא "בשביל התורה ובשביל ישראל"40, כפי שיהי' בשלימות בבית המקדש השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך"98.

ומשום כך: לאחרי שהתורה מסיימת לספר אודות ציווי ה' למשה על מעשה המשכן (בפ' תרומה, תצוה ותחלת פ' תשא), לפני שמשה מוסר זאת לבנ"י (בפ' ויקהל) – מספרת התורה ג' שלבים כלליים שישנם במילוי הכוונה: אל"ף – הלוחות הראשונות, בי"ת – הירידה ושבירת הלוחות שענינה הוא – להביא עלי' נעלית יותר, ענין הגימ"ל – הלוחות האחרונות.

ט. ובכללות יותר יש לומר, שגם בכללות פ' כי תשא – מתחלתה עד סופה – מרומזים ג' ענינים אלו:

א) "כי תשא את ראש בני ישראל" (בתחלת הפרשה) קאי על ה"ראש" (אל"ף) דכל הענינים, שהם ישראל ותורה, שבשבילם נברא העולם, בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו99 ראשית40. ועאכו"כ "ראש בני ישראל", וכפי שה"ראש" נמצא במצב ד"תשא".

[ובפרטיות נכללים בזה גופא ב' הענינים האחרים (שכן בראש ואל"ף נכלל גם הבי"ת וגימ"ל, האמצע וסוף): הירידה – "העובר על הפקודים"100, והעלי' שבאה מזה – "לכפר על נפשותיכם"101, ע"י "כופר102 נפשו"]103.

ב) המשך הפרשה – מעשה העגל ושבירת הלוחות, ענין הבי"ת.

ג) סיום הפרשה – לוחות האחרונות (ענין הגימ"ל), עד להסיום ממש – ירידת משה מן ההר עם הלוחות האחרונות עם המעלה ד"קרן עור פניו ויראו מגשת אליו"104, שזהו ע"ד הענין (בסיום חמשה חומשי תורה) ד"לכל האותות והמופתים גו' ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל"105 [נוסף על "אעשה נפלאות" המדובר לפנ"ז בפרשה106].

ועד"ז מרומזים ג' ענינים אלו בשלש רגלים (קרוב לסוף הפרשה): חג הפסח הוא הראשון לרגלים107, וקשור ל"חודש האביב"108 (ר"ת אל"ף ולאח"ז בא הבי"ת109), גילוי מלמעלה למטה110 ("שהתבואה מתבכרת בבישולה"111). חג השבועות – השני לרגלים, וקשור ל"בכורי קציר חטים"112 – עבודת האדם מלמטה למעלה110 ו"חג האסיף תקופת השנה"112 – "בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לבית", "שהוא בחזרת השנה"113 – השלישי ברגלים, קשור להאסיפה ושלימות דכל העבודה, ששלימותה הוא בגאולה האמיתית והשלימה, כשיהי' אסיפת כל בנ"י (כמ"ש114 "אסף אסיפם נאום ה'"), ושל כל ניצוצי קדושה שבכל העולם כולו.

י. ע"פ הנ"ל יובן ג"כ החידוש דקרני ההוד של משה שניתוספו ע"י לוחות האחרונות115 [שזהו ע"ד העילוי דגימ"ל, שבא ע"י העבודה דבי"ת, חטא העגל ושבירת הלוחות]:

דוקא הלוחות האחרונות – שבאו ע"י הירידה למטה לפעול עבודת הבירורים (שזה נפעל ע"י הלוחות האחרונות) – פועלים את הגילוי ד"תעלומות חכמה כפלים לתושי'"75 בתורה, בחי' פנימית ועצמית החכמה, למעלה מחכמה הגלוי' בלוחות הראשונות. שלכן ניתווסף עי"ז במשה רבינו (מקבל הלוחות האחרונות) "קרן עור פניו" (ע"ד "חכמת116 אדם תאיר פניו"117) – שזהו אור עצמי שלמעלה מהתלבשות.

ולאידך: היות שהמעלה דלוחות האחרונות באה דוקא ע"י הירידה והתלבשות למטה בעולם (הבי"ת ד"בראשית"), "פסל לך" דאבנים בעולם (לא כמו הלוחות הראשונות שהם "מעשה אלקים"), עד שמהפכים גם את הענינים הבלתי רצויים – לכן ה"קרן עור פניו" פעל "וייראו מגשת אליו", ולכן "ויתן על פניו מסוה"118, בכדי להסתיר119 גילוי אלקות שבתורה מה"התלבשות בענין הבירורים"120;

אבל הסתר המסוה הוא לא בנוגע לבנ"י מצד עצמם – שכן "פנים בפנים דיבר ה' עמכם"121 (בלי הסתר כלל). ולכן, בשעה שמשה "דיבר אל בני ישראל את אשר יצוה"122 הוא הסיר את המסוה "וראו בנ"י את פני משה כי קרן עור פני משה"123. ורק בשעה שלמשה ובנ"י יש שייכות לעניני העולם (בכדי לפעול שם את הבירור בדרך התלבשות) – אז "והשיב משה את המסוה"124, בכדי שהעולם יוכל לקבל את הגילוי ולא להתבטל ממציאותו. כלומר, שגם המסוה כוונתו – לא העלם, אלא בכדי שהגילוי יוכל להתקבל בעולם.

וע"י עבודתו של יהודי בבירור וזיכוך העולם הוא פועל, שגם כפי שיהודי נמצא בעולם הוא יוכל לקבל את הגילוי ד"קרן עור פניו", כפי שיהי' בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה (גימ"ל) – "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"125 בבנ"י גם כפי שנמצאים ומתעסקים עם העולם, עד שעד"ז יהי' גם בעולם עצמו – "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו"126, "אבן מקיר תזעק"127, הגילוי דכח הפועל בנפעל.

יא. מג' ענינים אלו בפ' תשא ישנו לימוד בעבודת האדם בכל הזמנים, כאמור לעיל, שבהיותה פרשה שקוראין אותה פעם אחת בשנה, ישנו מזה לימוד לכל השנה כולה, ועאכו"כ בעמדנו בשבת פ' תשא עצמו כשקוראין – וצריך לחיות עם128 – כל הפרשה:

ליהודי ניתן הכח לפעול את כל הענינים כולם – מתחלתם ועד סופם וכל מה שבינתיים, מ"אל"ף עד תי"ו", ובכללות – כפי שנחלקים בשלשת האותיות הראשונות, אל"ף בי"ת גימ"ל.

החל כפי שכל ג' ענינים אלו נמצאים בעבודתו בכל יום ויום:

מיד כשניעור משנתו (כשנעשה "ברי' חדשה"129) הוא אומר "מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי"130.

האל"ף – היסוד והתחלה – של עבודתו של יהודי הוא: הביטול וההודאה להקב"ה (האל"ף ד"אנכי").

עד שכל מציאותו, האל"ף ד"אני" – "מודה .. לפניך", שכן ה"אני" של יהודי (גם כפי שנמצא למטה) הוא דבר אחד עם ה"אני" ד"אנכי" שלמעלה (ישראל וקוב"ה כולא חד131) – וכמרומז בצורת אות א': יו"ד (יהודי) למטה ויו"ד (הקב"ה) למעלה וקו המחברם132. וכידוע שפשיטות של יהודי היא דבר אחד עם פשיטות העצמות133. וענין הפשיטות בא לידי ביטוי בגלוי באמירת "מודה אני" (ענין ההודאה, למעלה מכל ענין השמות)134. שלכן מנהג ישראל שכל בנ"י – אפילו ילדים קטנים וקטני קטנים – אומרים "מודה אני".

יתירה מזו: אפילו תיבת "מודה" טפלה ובטלה אל (האל"ף של) "אני", שכן העיקר כאן (לכאורה) הוא תיבת "אני" – כי מיד כשניעור משנתו ישנו לכל לראש מציאותו של האדם (עם רמ"ח אברים ושס"ה גידים), ורק לאח"ז הוא (ה"אני") עושה פעולה, החל מהאמירה והפעולה ד"מודה .. לפניך". ואעפ"כ אומרים "מודה אני" ולא "אני מודה" – כי עד כדי כך ה"אני" של יהודי קשור עם הקב"ה, שהגם שבזמן קודמת מציאות ה"אני", אעפ"כ ה"אני" תיכף במצב דהודאה לפניך.

ולאחרי זה באים ברכות השחר ותפלת שחרית, ומביהכנ"ס לביהמ"ד135 – כללות האל"ף דעבודת היום.

לאח"ז בא הבי"ת בעבודתו היומית של יהודי – "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב"136, הוא יוצא (מביהכנ"ס וביהמ"ד) לעולם (הבי"ת ד"בראשית ברא גו'") לעשות את העבודה במשך כל היום כולו, "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"137, התלבשותו והתעסקותו בעניני העולם באופן דמשאו ומתנו באמונה138.

לאח"ז, בסיום וחותם היום בא הגימ"ל – גמר ושלימות עבודת היום, כשעושה חשבון הנפש וסך-הכל דכל עניניו ומעשיו במשך היום, ובכללות – הוא עושה זאת בתפלת ערבית, עד לסיומה – "אך צדיקים יודו לשמך גו'"139, הודאה לה' (כמו "מודה אני" בבוקר), אבל בתור גמר ושלימות העבודה, עד – קריאת שמע שעל המטה, ומוסר עצמו לגמרי להקב"ה – "בידך אפקיד רוחי"140.

ועד"ז ישנם ג' ענינים אלו בכללות עבודתו של יהודי במשך ימי חייו – לאריכות ימים ושנים טובות – תחלת העבודה, אמצע העבודה, עד סיום ושלימות העבודה. ועאכו"כ בדורנו זה – הדור האחרון בגלות והדור הראשון דהגאולה – לאחרי שישנו כבר הריבוי הכי גדול ד"מעשינו ועבודתינו" דבנ"י במשך כל הדורות והשנים שלפני זה, וכעת סיימו גם את הבירורים האחרונים – הרי כעת ההדגשה בעיקר ולכל לראש על סיום ושלימות וגמר העבודה – להביא את הגימ"ל דגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש!

יב. והכח לכך שכל יהודי יכול לפעול את כל הענינים (מתחלתם ועד סופם) בא מהאל"ף הראשון – שה"אני" של כל יהודי קשור ודבר אחד עם "אנכי" שלמעלה, עד שאפילו כפי שיהודי יורד למטה בעולם – הרי כל העולם נברא "בשביל ישראל שנקראו ראשית", הראש וראשית דכל הבריאה כולה.

ויש לומר שהכח לגלות זאת בכל יהודי בא ממשה רבינו, ועד"ז אתפשטותא דמשה שבכל דור141, ובדורנו זה – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שעל-ידו נפעלים כל הג' ענינים דלוחות הראשונות, שבירת הלוחות ולוחות האחרונות, יחד עם קרני ההוד.

ועאכו"כ כשנמצאים בשבת שקוראין את כל הפרשה ד"כי תשא את ראש בני ישראל" (תשא – משה רבינו) – שנוסף לכך שבנ"י הם ראש בכלל, נעשה גם – בכחו של משה רבינו – הנשיאת ראש דבנ"י, שזה נותן את הכח לאח"ז לפעול את תוכן המשך הפרשה – הענין דאל"ף (לוחות הראשונות), הענין דבי"ת – העבודה בעולם, עד אפילו במצב דתחתון שאין תחתון למטה ממנו, ולהפכו ולהעלותו להדרגא דלוחות האחרונות, עם הגילוי דקרני ההוד, שבכחו של כל יהודי לקבל, עד שע"י העבודה בעולם הוא פועל שגם בהיותו בעולם יוכל לקבל זאת.

יתירה מזו: נוסף לכך שכל יהודי מקבל את הגילוי דקרני ההוד, נפעל הענין דקרני ההוד ביהודי עצמו142 – מצד בחי' משה שבקרבו:

אדמו"ר הזקן מבאר בתניא143 במאחז"ל144 עה"פ145 "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך", "אטו יראה מילתא זוטרתא היא? אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא" – שמצד בחי' משה שבכל אחד "יראה מילתא זוטרתא" אצלו.

לפי"ז צריך להבין לאידך גיסא: איך מתאים לומר שאצל משה (ומשה שבכל א') ישנו ענין ד"זוטרתא" (קטנות)?

ויש לומר, שבמשה גופא ישנם כמה וכמה דרגות: רגלו של משה, גופו של משה, עד לראשו וכתרו של משה. ובנוגע ליראה תתאה146, הקשור עם רגלו של משה (ע"ד "רגלי העם אשר אנכי בקרבו"147), נאמר הלשון "מילתא זוטרתא". אבל למעלה מזה ישנם במשה ענינים שהם בדרגת בינוני, עד בדרגת רבתי, דרגת הראש ולמעלה מזה – כתר שלמעלה מהראש, שזהו הענין דקרני ההוד של משה – דרגת הכתר148, כתר מלכות, כידוע149.

ועד"ז מובן ג"כ בנוגע לבחי' משה שבכל ישראל – שמצד זה יהודי כולל בתוכו כל הדרגות, מ"זוטרתא", "בינוני", עד "רבתי", עד – לענין הכתר (קרני ההוד). והחידוש בדבר הוא150 – שענין הכתר (אמיתי) לא שייך בלעו"ז וניתן דוקא ליהודי (שכן הם "בני מלכים"151 ויתירה מזו – "מלכים"152), שבכל הזמנים ובכל המצבים – אפילו בזמן ומצב הגלות – יש ליהודי את הכתר מלכות דקרני ההוד.

ובכחות הנפש – כתר קאי על כח הרצון עד למסירת נפש153. שהרצון לה' של יהודי נמצא בתוקף בכל הזמנים, שלכן הי' ויש תמיד לבנ"י הכח לעמוד בגלות – כי אפילו כשרצונו בעניני קדושה ותומ"צ לא ניכר – גם אז רצונו האמיתי הוא לקיים את רצון ה', כפס"ד הרמב"ם הידוע154.

ולא מיבעי בתחלת זמן הגלות, כשעוד הי' הענין ד"ותותר בימי רבי"155, ובמשך זמן המשיכו לקדש ע"פ הראי'156, אלא גם לאחרי זה157 – אפילו בעומק הגלות – מאיר בכל התוקף והגילוי הכתר דקרני ההוד בבנ"י.

וזה נמצא בגלוי יותר ב"מאן מלכי רבנן"158, ה"שופטיך" ו"יועציך" בכל דור ודור, עד לדורנו זה, החל מכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, כהכנה ל"ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה"159, ובראשם – מלך המשיח, "וירם קרן משיחו"160, והוא יחזיר "מלכות בית דוד ליושנה ולממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות וכו'"161.

יג. ויהי רצון, שבעמדנו בחודש אדר-ראשון, המהוה הכנה לאדר שני – ו"מיסמך גאולה לגאולה"162, גאולת פורים (באדר שני) לגאולת פסח בחודש ניסן, חודש הגאולה – שתיכף ומיד ממש תבוא הגאולה האמיתית והשלימה, ובדרך ממילא יהיו חודש אדר שני וחודש ניסן חדשי הגאולה, באופן ד"מיסמך גאולה לגאולה".

ובפרט עי"ז שמוסיפים בקיום הוראת חז"ל163 "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ובפרט שנמצאים כבר כו"כ ימים לאחר הכניסה דחודש אדר ראשון, ולאחר פורים קטן, ושושן פורים קטן, המהוים הכנה לפורים גדול ושושן פורים גדול – באופן ד"זה הקטן גדול יהי'"164, ולא רק "יהי'" לשון עתיד, אלא "הי'" לשון עבר והוה, עי"ז שחגגו את פורים קטן ושושן פורים קטן בשמחה גדולה, ומוסיף והולך ואור ושמחה מיום ליום באופן ד"מעלין בקודש"165, שאז ה"גדול יהי'" דפורים גדול ושושן פורים גדול יהיו עוד יותר, גדול למעלה מגדול166.

וע"י שמחה פורצים כל הגדרים167, עד לעיקר – שמהרגע האחרון דהגלות נעשה הרגע הראשון דהגאולה, ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד ממש.