בס"ד. משיחות חמשה עשר בשבט* ה'תשנ"ב.
א. ענינו המיוחד של חמשה עשר בשבט1 – שאין אומרים בו תחנון2, וגם לא במנחה שלפניו3 – שהוא "ראש השנה לאילן", כדאיתא במשנה4: "באחד בשבט ראש השנה לאילן, דברי ב"ש, ב"ה אומרים בחמשה עשר בו", והלכה כב"ה5.
ולכן מנהג ישראל6 לאכול ביום זה מיני פירות, ובפרט פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שבה מודגש ענינו של "ראש השנה לאילן" לדינא – "לענין מעשר"7.
ויש לבאר ענינו של היום בעבודתם של ישראל – כבכל עניני התורה מלשון הוראה8, לימוד והוראה בעבודת האדם, "אני נבראתי לשמש את קוני"9 – לכל לראש בנוגע ליום זה עצמו, ועוד ועיקר, להיותו "ראש השנה", יש להמשיכו על ובכל השנה כולה (עד ל"ראש השנה לאילן" בשנה שלאח"ז, שאז יתוסף חידוש נעלה יותר, עלי' למעלה מעלי').
ב. ובהקדמה:
"אילן" – קשור עם בנ"י, כמ"ש10 "כי האדם (שקאי בעיקר על בנ"י, "אתם קרויין אדם"11, ע"ש "אדמה לעליון"12) עץ השדה", ובפרט האילנות (שבארץ ישראל, וביניהם גופא האילנות) שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ששייכותם לארץ ישראל היא כתוצאה מזה שישנם תחילה בישראל עצמם.
ויומתק יותר – ע"פ הידוע13 שישראל נקראים בשם "ארץ", כמ"ש14 "כי תהיו אתם ארץ חפץ", וכמארז"ל15 "למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה", "רצתה" מלשון רצון16, וגם מלשון מרוצה17, שענין זה שייך בעיקר ב"ארץ חפץ" דישראל, שכאו"א מישראל "רוצה הוא לעשות כל המצוות"18, ועד ש"רץ (בזריזות הכי גדולה) למצוה"19, ועל ידם נמשך ונעשה גם בארץ ישראל20, ומזה מובן שכל פרטי הענינים שבארץ ישראל ישנם תחילה בישראל.
ובהתאם לכך יש לבאר תוכן הענין דשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"21 – כידוע ששבעת המינים הם כנגד שבעת המדות22, שבעת הקנים ד"מנורת זהב כולה"23, שקאי על כנסת ישראל שנחלקת לשבעה סוגים, שבעה אופנים בעבודת ה'24, שכל פרטי ענינים אלו ישנם בכאו"א מישראל25, האנשים והנשים והטף26.
ואף ש"ראש השנה לאילן" שייך רק לחמשה מהם – ב' המינים ד"ארץ" הב', "ארץ זית שמן ודבש", ורק ג' מינים מ"ארץ" הא', "ארץ (חטה ושעורה ו)גפן ותאנה ורמון", משא"כ חטה ושעורה שאינם אילנות (ור"ה שלהם אינו בחמשה עשר בשבט, אלא באחד בתשרי, שהוא "ראש השנה למעשרות תבואה קטניות וירקות"5) – מ"מ, כיון שהכתוב מקדים27 חטה ושעורה לגפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש, ו"כל28 המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה"29, יש להקדימם גם בהלימוד וההוראה בעבודת האדם.
ולא עוד אלא שיש להקדים לפניהם הלימוד וההוראה מתיבת "ארץ" שבהתחלת הכתוב30, שהיא המקור שממנה באים כל עניני צמיחה, הן תבואה (חטה ושעורה), והן פירות האילן (גפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש), דאף שמקום צמיחת האילנות הוא ב"גן"31 שלמעלה משדה (מקום צמיחת התבואה32) שבארץ סתם, הרי, גם ה"גן" הוא חלק מה"ארץ" (דרגא נעלית יותר ב"ארץ"), כדלקמן.
ג. "ארץ":
כתיב33 "ארץ ממנה יצא לחם" (שכולל כל עניני מאכל34, גם פירות האילן) – לאחרי וע"י עבודת ויגיעת האדם35, החל מחרישה וזריעה, ובלשון המשנה36 "הזורע החורש", "בארץ ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי"37, ש"קשה היא ואין יכול לכסות (הזריעה) בלא חרישה"38, היינו, שנוסף על החרישה שלפני הזריעה (בכל ארץ), יש גם (בארץ קשה) חרישה שלאחרי הזריעה, ועד"ז שאר המלאכות ד"סידורא דפת"39.
ודוגמתו בעבודת האדם לקונו40 – שהתחלת העבודה היא בבחינת חרישה להיות לב נשבר ונדכה41, כמ"ש42 "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה"43, ועי"ז תהי' הזריעה והצמיחה כו'.
ויש להוסיף בנוגע לענין החרישה בעבודת האדם – ע"פ תורת הבעש"ט44 על הפסוק "כי תהיו אתם ארץ חפץ", שבנ"י נמשלו לארץ שטמונים בה אבנים טובות ומרגליות, אלא שיש צורך לחפש אותם, ועד לחיפוש אחר חיפוש (כיון שנמצאים במקומות מיוחדים בארץ), ויש צורך בחפירה בעומק הארץ (כיון שברוב המקומות אינם על פני הארץ, אלא בעומק הארץ) – שדוגמתה עבודת החרישה, אלא שיש צורך ביגיעה גדולה יותר45.
ד. ובכללות יותר – נכללים בעבודת האדם ב"ארץ" כל הענינים שבהם נעשית העבודה בירידת הנשמה למטה (ב"ארץ"), שהם כל ל"ט מלאכות46, "הזורע החורש .. ארבעים חסר אחת":
הלשון "ארבעים חסר אחת"47 (ולא שלושים ותשע) הוא ע"ד מ"ש48 "ותחסרהו מעט מאלקים" [כמארז"ל49 "חמישים שערי בינה נבראו בעולם כולם ניתנו למשה חסר אחת, שנאמר ותחסרהו מעט מאלקים"] – שנוסף לכך שהחסרון מאלקים אינו אלא "מעט" בלבד, "חסר אחת", הרי, גם חסרון זה הוא פעולה מיוחדת של הקב"ה ("ותחסרהו"), ולפני פעולה זו לא הי' חסרון, כיון שכאו"א מישראל הוא בבחינת אלקים, כמ"ש50 "אני אמרתי אלקים אתם", ויתירה מזה, כיון ש"שמש ומגן הוי' אלקים"51, ששם אלקים הוא מגן ונרתק לשם הוי', נמצא, שכאו"א מישראל הוא גם בבחינת שם הוי'52, וכמ"ש53 "כי חלק הוי'54 עמו", אלא שבירידתו למטה ב"ארץ" נעשה אצלו חסרון זה ("ותחסרהו מעט מאלקים").
וחסרון זה ("ותחסרהו מעט מאלקים") שבירידה למטה לעסוק בכל פרטי המלאכות שבעבודת ה"ארץ" ("ארבעים חסר אחת") הוא לצורך עלי' (כידוע הכלל שכל ירידה היא לצורך עלי' למעמד ומצב נעלה יותר מכמו לפני הירידה) – שנשלם ה"חסר אחת" (ארבעים)55, ועד שנעשה יתרון גדול יותר, ביתר שאת וביתר עוז, שמתעלה לדרגא נעלית יותר מהדרגא ד"אלקים אתם", ולמעלה גם מהדרגא דשם הוי'.
ה. ויש להוסיף ולבאר פרטי הענינים דשבעת המינים בעבודת האדם56 (ע"ד (ומיוסד על) המבואר בלקוטי תורה להאריז"ל57 ע"פ קבלה) – "חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון (ולאח"ז גם) ארץ זית שמן ודבש":
"חטה" – מאכל אדם, שנעשה דם ובשר כבשרו – רומז על העבודה ששייכת לנפש האלקית שבכאו"א מישראל (ה"אדם" שבו).
"ושעורה" – מאכל בהמה58, וכמסופר בגמרא59 שכש"אמר להם שעורים נעשו יפות, אמרו לו צא ובשר לסוסים ולחמורים" – רומז על העבודה ששייכת לנפש הבהמית שבכאו"א מישראל (ה"בהמה" שבו).
"וגפן" – "תירושי המשמח אלקים ואנשים"60 – שרומז על הוספת השמחה בכל עניני העבודה ד"אלקים", נפש האלקית ("חטה"), ובכל עניני העבודה ד"אנשים", כמו "(יין ישמח לבב) אנוש"61, לשון חלישות62 (כמו "עקוב הלב מכל ואנוש הוא"63), שקאי על נפש הבהמית ("שעורה").
"ותאנה" – כמ"ש "ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות"64, וממשיך ש"ויעש גו' כתנות עור וילבישם"65 – מורה על העבודה דבירור הלבושים של האדם (לאחרי ובהוספה על העבודה בנוגע להאדם עצמו), ועד לשלימות הבירור באופן ד"כתנות אור" (באל"ף, כ"בתורתו של רבי מאיר"66) – ש"אור" רומז על אלופו של עולם (אל"ף ד"א.ור") כפי שנמשך (ע"י הוא"ו ד"או.ר") למטה (עד להרי"ש ד"אור"67), ודוגמתו בעבודת האדם, שה"אור" דכאו"א מישראל הוא גדול כל כך עד שפועל אפילו בהלבושים ("כתנות") שנעשים "כתנות אור"68.
"ורמון" – "מלאים69 מצוות כרמון"70 – מורה על העבודה דבירור עניני העולם (שלמטה גם מהלבושים של האדם) שבהם מקיימים המצוות. ויש להוסיף בביאור הדוגמא ד"רמון" דוקא – שכל גרעין מובדל ומופרש משאר הגרעינים (לא ע"י דבר זר, אלא) ע"י הרמון עצמו (בשר הרמון), ודוגמתו במצוות, ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות"71, היינו, שכל מצוה היא בפ"ע, מובדלת משאר המצוות, והבדלתה (לא ע"י דבר זר ח"ו, אלא) מצד ציווי התורה (ע"ד הבדלת גרעיני הרמון זמ"ז ע"י בשר הרמון). ועד"ז י"ל בנוגע לעניני העולם שבהם מקיימים המצוות, שגם הבדלתם מהמצוות72 היא מצד ציווי התורה.
ועפ"ז מובן שהסדר ד"חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון" (בעבודת האדם) הוא מן הקל אל הכבד: חטה ואח"כ שעורה – כיון שהעבודה דנפש האלקית (חטה) קלה מאשר העבודה עם נפש הבהמית (שעורה), ולאח"ז "גפן" – הוספת השמחה בעניני העבודה דנה"א ונה"ב, ולאח"ז העבודה דבירור הלבושים של האדם – תאנה, ולאח"ז גם הבירור דעניני העולם (שבהם מקיימים המצוות) – רמון.
ו. ולאח"ז מוסיף הכתוב וכופל תיבת "ארץ":
ע"פ האמור לעיל (ס"ג-ד) ש"ארץ" הוא המקום שבו נעשית עבודת ויגיעת האדם בירידתו למטה (במעמד ומצב ד"ותחסרהו מעט מאלקים") בחרישה וזריעה וכל ל"ט המלאכות ("ארבעים חסר אחת") – מובן, ש"ארץ" הב' מורה על העבודה והיגיעה גדולה יותר, שעי"ז נעשה עילוי גדול יותר. וע"ד החילוק שבין היגיעה דחרישה בשביל הצמיחה להיגיעה דחפירה בשביל למצוא אבנים טובות ומרגליות (כנ"ל ס"ג).
ויש לומר, ש"ארץ" הב' קאי על העבודה והיגיעה בזמן הגלות, שמצד גודל ירידת הגלות, יש צורך בעבודה ויגיעה גדולה יותר, ובמילא, נעשית גם העלי' (ירידה צורך עלי'73) באופן נעלה יותר, ביתר שאת וביתר עוז.
וענין זה מרומז בפרטי הענינים ד"ארץ" הב' – "זית שמן ודבש":
"זית" – מורה על מזון באופן של מרירות, כלשון חז"ל74 על הפסוק75 "עלה זית טרף בפי'", "יהיו מזונותי מרורין כזית".
[ובזה נרמז גם הפיכת דבר מר למזון – כמ"ש רבינו הזקן בספר התניא76 בפירוש הפסוק77 "ועשה לי מטעמים", לשון רבים, שנוסף על "מאכלים ערבים ומתוקים", ישנם גם "דברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש"].
וענינו בעבודת האדם – כללות העבודה בזמן הגלות באופן של מרירות, כמודגש גם בשמה של מרים78 (שבלידתה התחיל עיקר קושי השעבוד) "על שם המירור"79.
[ולהעיר ממש"נ80 "ותתצב אחותו מרחוק וגו'", ש"מרים" עמדה על יד משה (ועומדת על יד משה שבכאו"א מישראל81) לפעול להצלתו מן היאור, ועד כדי כך, שבבוא "בת פרעה .. על היאור"82 – בתו של פרעה מלך מצרים שהי' "מושל בכיפה"83, ובעמדה "על היאור", שמורה על התוקף דמלכות פרעה84 – פעלה אצלה בענין הצלתו של משה מן היאור.
ולהוסיף, שבסיום הפסוק ("ותתצב גו' לדעה מה יעשה לו") מרומז העילוי שנעשה ע"י ירידת הגלות: "לדעה" – "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"85, ויתירה מזה – גם בחינת "מה." (ביטול) שלמעלה מהדעת, ובאופן שגם בחינת "מה" נעשית ("יעשה") באופן ד"לו.", שנמשכת ומתגלה בכל פרטי המדות, ו' פעמים ו' (ששה מדות כפי שכלולים מששה – מספר ל"ו)].
ועי"ז נעשה "שמן" ("זית שמן") – כמארז"ל86 "זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה" – שרומז על פנימיות התורה, רזין דרזין שבתורה87, שעיקר ושלימות התגלותה תהי' לעתיד לבוא, לאחרי וע"י הקדמת מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות88.
"ודבש" (דבש תמרים89) – שצמיחת ה"תמרים" היא לאחרי שבעים שנה90, שמורה על ריבוי העבודה והיגיעה יותר משאר הפירות, ועי"ז דוקא נעשה ה"דבש", שרומז על שלימות הגילוי דפנימיות התורה (כדרשת חז"ל91 על הפסוק92 "דבש וחלב תחת לשונך") לעתיד לבוא93.
ז. ויש לקשר זה עם פרשת השבוע דיום הש"ק ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"94, כולל גם "ראש השנה לאילן" – פרשת בשלח:
"ויהי בשלח פרעה את העם וגו'" – שע"י ירידת הגלות בארץ מצרים (ע"ד "ארץ" הב') נעשה העילוי והשלימות ד"בשלח פרעה", "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"95, ועי"ז נעשית גם הכניסה אל ארץ טובה ורחבה, "ארץ חטה ושעורה וגו' ארץ זית שמן ודבש", בתכלית השלימות.
[ולהעיר, שלאחרי הפסוק "ארץ חטה ושעורה וגו' ודבש" (שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל) מדובר (בהמשך הפרשה96) גם ע"ד מעלתה של ארץ ישראל לגבי ארץ מצרים – "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם97 אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך (להביא מים מנילוס ברגלך) כגן הירק", "והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים98 תשתה מים"99, "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה100 ועד אחרית שנה"].
ומודגש גם בהפטרה (סיום וחותם הפרשה) – "ודבורה אשה נביאה גו' יושבת תחת תומר גו'"101, אילן תמרים, סיום וחותם (והכי מובחר מ)כל שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל (דבש תמרים), ורומז על גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא (כנ"ל ס"ו).
ויש להוסיף בהשייכות ד"תומר דבורה" למעמד ומצב דלעתיד לבוא – ע"פ מארז"ל102 "מאי שנא תחת תומר .. משום יחוד" (ש"תחת תומר" לא שייך יחוד), דיש לומר הרמז בזה, שה"יחוד" דכנסת ישראל (דבורה103) אינו אלא עם הקב"ה בלבד, ולכן צ"ל תכלית הזהירות מענין של יחוד ("תחת תומר"), ועי"ז זוכים104 להיחוד דכנסת ישראל עם הקב"ה לעתיד לבוא ("לימות המשיח יהיו נישואין"105).
ומודגש גם בסיום וחותם ההפטרה, "ותשקוט הארץ ארבעים שנה"106 – כידוע ש"ארבעים"107 (מ"ם) מורה על השלימות דלעתיד לבוא, כמ"ש108 "לםרבה המשרה" (מ"ם סתומה באמצע התיבה שרומז על הגאולה109).
ואז תהי' גם השלימות ד"בפרוע פרעות בישראל"110 – "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" (ע"ד "בשלח פרעה").
ח. הלימוד וההוראה מהאמור לעיל בנוגע לפועל:
יש לנצל את הזמן ד"ראש השנה לאילן" כדי להתחזק ולהוסיף בכל עניני העבודה ד"ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (האמורים לעיל), הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לפעולה על הזולת111, כולל ובמיוחד ע"י עריכת התוועדויות שבהם יעוררו איש את רעהו בכל הענינים האמורים.
ויש לעורר גם ע"ד השמירה על שלימותה של ארץ ישראל – לבטל לגמרי ("כעפרא דארעא") הקס"ד והדיבור ע"ד מסירת שטחים מארץ ישראל שבידינו לאוה"ע, אפילו לא שעל אחד, ואפילו לא חוט השערה, אלא לשמור על שלימות הארץ (שכבר ניתנה בפועל ע"י הקב"ה לבעלותם של ישראל בזמן הזה), ביחד עם שלימות העם ושלימות התורה – שלימות משולשת ונצחית112.
ויה"ר שההחלטה טובה בכהנ"ל (ש"ה' יראה ללבב"113) תביא תיכף ומיד את השכר114 – ש"בנערינו ובזקנינו נלך"115 (ונרוץ, "עם ענני שמיא"116) לארצנו הקדושה, ארץ ישראל בשלימותה (לא רק ארץ שבע אומות, אלא ארץ עשר אומות117), "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" ("לאכול מפרי' ולשבוע מטובה", ולברך "על הארץ ועל פירותי'"118), וארץ מלאה אבנים טובות ומרגליות, ובארץ ישראל עצמה – לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש ולקדש הקדשים (שבו נמצאת גם ה"אבן שתי'", ש"ממנה הושתת העולם"119).
ובלשון הכתוב בשירת הים (בפרשת השבוע דמינה אזלינן): "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך גו' מקדש אדנ-י כוננו ידיך"120, כש"ה' ימלוך לעולם ועד"121, "לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו"122 – גילוי מלכותו של הקב"ה בכל העולם, שענין זה קשור במיוחד עם ראש השנה (ששייך גם ל"ראש השנה לאילן"123), "מלכיות זכרונות ושופרות"124, כולל ובמיוחד "תקע בשופר גדול לחרותנו"125.
וע"י ההוספה במצות הצדקה126 ש"מקרבת את הגאולה"127, מקרבים ומזרזים וממהרים שכל זה יקויים בפועל ממש תיכף ומיד ממש.
הוסיפו תגובה