בס"ד. ש"פ בשלח, ט"ו בשבט, ה'תשכ"ב

(הנחה בלתי מוגה)

כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות1. וצריך להבין אומרו תחילה צאתך לשון נוכח, ואח"כ מסיים אראנו לשון נסתר. אך הענין הוא, כפי שמבאר בד"ה תפול עליהם הארוך2 מ"ש בזהר3 מאי אראנו אלא אראנו לההוא סבא דחזא בקדמיתא, דכתיב4 וירא ישראל את היד הגדולה. והיינו, שמ"ש לעתיד לבוא אראנו נפלאות, הרי זה קאי על ההוא סבא, ישראל סבא, עליו נאמר בקריעת ים סוף וירא ישראל את היד הגדולה גו', ישראל ממש5, ועז"נ אראנו נפלאות, שלישראל זה עצמו כשיהי' לעתיד לבוא בבחינת הגדלות דזקנה ויהי' נקרא ישראל סבא, אזי אראנו נפלאות (לשון רבים), שיראה נפלאות גדולות ורבות יותר, והו"ע עליית המדות דז"א (שנקראים בשם ישראל) עד לבחינת הכתר כו'. וזהו שביציאת מצרים הי' הענין דקריעת ים סוף, ולעתיד לבוא יהי' בקיעת הנהר, כמ"ש6 והניף ידו על הנהר גו' והכהו לשבעה נחלים, שזהו"ע נעלה יותר מקריעת ים סוף, כי7, קריעת ים סוף (שהוא בחינת מלכות דאצילות) ענינו בקיעת הפרסא המפסקת בין אצילות לבי"ע, משא"כ בקיעת הנהר (בחינת בינה) הוא בקיעת הפרסא המפסקת בין המוחין למדות (וזהו מש"נ והכהו לשבעה נחלים, כנגד ז' המדות), שעי"ז יתעלו המדות בתכלית העילוי.

ב) וביאור הענין8, דהנה, בענין המדות (בחינת ז"א) יש בכללות ג' מדריגות. מדריגה הא', כפי שנמשכים בבי"ע, שזהו ע"ד המדות שבאדם כפי שנמשכים במחשבה דיבור ומעשה, שכנגדם הם ג' העולמות בי"ע (בריאה בחינת מחשבה, יצירה בחינת דיבור, ועשי' בחינת מעשה)9. מדריגה הב', כפי שהם במקומם באצילות, ואז הם בבחינת זעיר אנפין (ז"א דאצילות), וזהו בחינת ישראל זוטא. ומדריגה הג', כפי שהם בבחינת הרצון, ואז הם בבחינת אריך אנפין, וזהו בחינת ישראל סבא.

ויובן החילוק שבין מדריגה הב' (המדות כפי שהם במקומם, ישראל זוטא) למדריגה הג' (המדות כפי שהם בבחינת הרצון, ישראל סבא) מענין המדות שבאדם, שמהותם הו"ע הרצון, שיש בהם ב' אופנים, ובלשון הזהר10 אית רצון ואית רצון כו'. דהנה, יש מדות שנולדים מן השכל, והו"ע רצון התחתון שלמטה מן השכל, היינו, שע"י השכל נתעורר הרצון של מדה זו, ולכן יש שינויים במדות אלה, שפעם ירצה כך ופעם ירצה באופן אחר, שזהו מצד השינוי בשכל וטעם הדבר, שעפ"ז ישתנה גם הרצון שבמדות לחסד או לגבורה. ויש מדות שלמעלה מהשכל, והו"ע רצון הפשוט שלמעלה מהשכל, שרצון זה לא נולד מן השכל, אלא הוא בטבע בנפש האדם, והוא המנהיג ושולט על השכל, להטות את השכל כפי הרצון.

ג) אך עדיין צריך להבין הטעם שהמדות כפי שהם בבחינת הרצון נקראים בשם ישראל סבא, דלכאורה, כיון שמדות אלו הם בבחינת הרצון שלמעלה מהשכל, למה נקראים בשם סבא שמורה על ענין המוחין, כמאמר11 סבא דעתוהי סתים כו'. והענין בזה, שגם המדות כפי שהם בבחינת הרצון יש להם שייכות לענין המוחין. דהנה12, גם בהמדות שמצד עצם הרצון שלמעלה מהשכל מצינו שיש התחלקות ושינויים, שאין כל העתים שוים באופן גילוי הרצון, שלפעמים יהי' גילוי הרצון בקו של חסד ולפעמים בקו של גבורה, וכיו"ב. ובהכרח לומר שיש איזה טעם שהוא הסיבה שיהי' גילוי הרצון באופן כך או באופן כך, כמו בהמדות שלמטה מהשכל שסיבת נטייתם לחסד או לגבורה הוא מצד השכל. והיינו, שאע"פ שמדות אלו הם מצד הרצון שלמעלה מהשכל, שאין שכל וטעם לרצון, מ"מ, גם לרצון זה יש טעם כמוס, היינו, שהטעם אינו בגלוי אפילו לעצמו, שאינו מרגיש בעצמו שיש טעם לרצון, כי הטעם הוא בהעלם בנפשו כו'. וטעם כמוס זה הוא הסיבה להשינויים באופן גילוי הרצון שמתחלק לחסד או לגבורה כו'. וזהו שהמדות שבבחינת הרצון נקראים בשם ישראל סבא, שסבא מורה על ענין המוחין, לפי שגם בבחינת הרצון שלמעלה מהשכל ישנו טעם הכמוס, והוא בחינת חכמה סתימאה דאריך אנפין.

ד) וזהו גם מה שאמרו חז"ל13 בים נדמה להם כבחור ובמ"ת נדמה להם כזקן. והענין בזה, דהנה, כללות החילוק שבין בחור לזקן הוא שבחור עיקרו ענין המדות, וזקן עיקרו ענין המוחין. וזהו מ"ש14 תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה, והיינו, שתפארת בחורים הוא בתוקף כח המדות שמצד הרצון שלמעלה מהשכל, שלפי רצון זה יהי' גם נטיית השכל (כנ"ל). והדר זקנים שיבה, איזהו זקן זה שקנה חכמה15, שמעלתם היא בענין המוחין שברצון, שזהו הטעם הכמוס להרצון, שמצד זה נעשה נטיית המדות שברצון (כנ"ל). וזהו בים נדמה להם כבחור ובמ"ת נדמה להם כזקן, היינו, שבקרי"ס נמשך ונתגלה אהבת הקב"ה לישראל מצד הרצון שלמעלה מהטעם (שלכן נקרע הים לישראל אע"פ שהי' מקום לטענה מה נשתנו אלו מאלו, הללו כו' והללו כו'16), כבחור שאצלו מתגלה תוקף המדות מצד הרצון שלמעלה מהשכל. ובמ"ת נמשך ונתגלה גם בחינת הטעם הכמוס להרצון, כזקן שמעלתו בענין החכמה.

ה) אמנם עדיין צריך להבין, מהו הענין שההכנה למ"ת היתה ע"י קרי"ס דוקא, דכיון שקרי"ס שייך לבחינת המדות והרצון, איך נעשה עי"ז ההכנה למ"ת שענינו בחינת המוחין והטעם הכמוס להרצון שלמעלה מבחינת המדות והרצון.

אך הענין הוא, ששרשן האמיתי של המדות והרצון הוא למעלה גם מהטעם הכמוס לרצון. דהנה, שרש המדות הוא למעלה מהשכל, ולמעלה גם משרש השכל, כידוע17 שאו"א במזלא אתכלילו, וז"א בעתיקא אחיד ותליא. ואף שלפעמים מבואר18 שז"א בעתיקא אחיד ותליא הוא בבחינת אריך אנפין, מ"מ, הלשון הוא ז"א בעתיקא אחיד ותליא, דהיינו בבחינת עתיק ממש. והיינו, ששרש המדות שמצד הרצון שלמעלה מהשכל הוא למעלה גם מהטעם הכמוס לרצון, כי הטעם הכמוס הוא בחינת חכמה סתימאה דאריך, ועצם הרצון הוא בחינת גלגלתא דחפיא על מוחא דאריך, והוא בחינת כתר שבכתר, ועד לעצמות התענוג הפשוט שהוא בחינת עתיק, ונקרא עתיקא סתימאה. ודוגמתו בנפש הו"ע המדות שבעצם הנפש שהם למעלה מהתחלקות, דהנה, כשם שהנפש עצמה היא למעלה מהתחלקות קוין ימין ושמאל, ולכן נקראת יחידה19, יחידה דייקא, כמו יחיד שלמעלה מאחד (כידוע20 החילוק שבין אחד ליחיד, שאחד הו"ע של התאחדות פרטים, משא"כ יחיד הוא יחיד בעצם), כמו כן גם המדות שבעצם הנפש הם למעלה מהתחלקות חסד וגבורה (דלא כמו המדות שבבחינת הרצון שיש בהם התחלקות חסד וגבורה מצד הטעם הכמוס לרצון, כנ"ל). והיינו, שהחסד והגבורה כפי שכלולים בעצם הנפש הם ענין אחד ממש, כמו אהבת חיי נפשו שחפץ בחיים ולא ירצה למות, שהם ענין אחד ממש. וענינו בעבודה הוא ההתקשרות העצמית דבחינת היחידה שבנפש, שכוללת ומאחדת ב' הקוין דחסד וגבורה, לחפוץ בחיי החיים ולסור מרע, באופן ששניהם הם ענין אחד ממש, והו"ע הדם שהי' על שתי המזוזות ועל המשקוף21, שב' המזוזות הם ב' הקוין דימין ושמאל, והמשקוף הוא הכוללם ומחברם יחד שנעשים ענין אחד.

ועפ"ז יובן שהענין דקרי"ס נעשה הכנה למ"ת, דאף שהגילוי דקרי"ס הוא רק בחינת המדות והרצון שלמטה מהטעם הכמוס להרצון, מ"מ, שרש המדות והרצון הוא למעלה גם מהטעם הכמוס לרצון, שזהו"ע ז"א בעתיקא אחיד ותליא, בעתיקא ממש. וזהו גם מש"נ בקרי"ס מה תצעק אלי22, בעתיקא תליא מילתא23. ומצד שרש המדות והרצון בבחינת עתיק, הי' גילוי המדות והרצון שבקרי"ס הכנה למ"ת, היינו, שנוסף על גילוי הרצון יתגלה גם הטעם הכמוס להרצון.

ו) וזהו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. דהנה, ביצי"מ הי' הענין דקרי"ס שנבקעה רק הפרסא המפסקת בין אצילות לבי"ע, שגם בבי"ע יאיר הגילוי כמו באצילות. וענין זה נעשה ע"י תוספת וגילוי אור מלמעלה מבחינת אריך אנפין, שזהו"ע וירא ישראל את היד הגדולה, שעי"ז נבקעה הפרסא שבין אצילות לבי"ע. אמנם, גילוי זה הי' רק בבחינת מלכות דאצילות שהיא שרש הנבראים דבי"ע, והו"ע המדות כפי שהם במדריגה היותר תחתונה, דהיינו כפי שנמשכים בבי"ע (כנ"ל ס"ב). אבל לעתיד לבוא תהי' בקיעת הפרסא שבין המוחין למדות, שאז יתעלו המדות עצמם, כפי שהם במקומם, בחינת ישראל זוטא, לבחינת המוחין, ועד לבחינת המוחין שברצון, שהו"ע הטעם הכמוס שברצון, בחינת חכמה סתימאה דאריך אנפין, בחינת ישראל סבא. ועז"נ אראנו נפלאות, אראנו לההוא סבא דחזא בקדמיתא דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה, היינו, שישראל סבא יראה נפלאות גדולות ורבות יותר, שיהי' גילוי עצם הרצון, בחינת גלגלתא שלמעלה מבחינת חכמה סתימאה דאריך, ועד לגילוי עצמות התענוג הפשוט שהוא בחינת עתיקא סתימאה.