בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, י"ד תמוז, ה'תשי"ז.
בלתי מוגה
א. ידוע מ"ש בכתבי האריז"ל1 על הפסוק2 "והימים האלה נזכרים ונעשים", שכל ענין וענין, בבוא זמנו, ומזכירים אותו, כפי שצריכה להיות הזכירה ע"פ תורה, שאז הרי זה נקרא "נזכרים", הנה עי"ז "ונעשים", שחוזרים ונפעלים עוד הפעם אותם ענינים.
ולדוגמא: בבוא הזמן דיציאת מצרים, "זמן חרותנו", או "זמן מתן תורתנו" או "זמן שמחתנו", ומזכירים כל ענין כפי שצריך להזכירו ע"פ תורה – אזי נעשה עוד הפעם הענין ד"יציאת מצרים", הענין ד"מתן-תורה", או הענין ד"בסוכות הושבתי"3, ועד"ז בשאר מועדי השנה.
אבל אעפ"כ, אין זה אלא חידוש הישנות בלבד, והיינו, שאין זה דומה להפעם הראשונה, שאז הי' זה חידוש בעיקרו, משא"כ בשנים שלאח"ז הרי זה רק חידוש הישנות בלבד.
ואף שבכל שנה נמשך אור חדש שלא הי' מעולם4,
– ומובן גם בפשיטות, שהרי כאשר עושים פעולה מסויימת, ובפרט פעולה ע"פ תורה, בהכרח שנפעל איזה דבר חדש, ובמילא מובן בפשיטות שכאשר ישנה הפעולה ד"נזכרים" בכל שנה ושנה, נפעל איזה ענין חדש בה"נעשים" –
הרי אפילו ה"אור חדש" הוא רק בהענין דחידוש הישנות. והיינו, שעכשיו אין דבר חדש בעיקרו, ואין זה אלא שב"ישנות" גופא נעשה בכל שנה דבר חדש.
והיינו, שהמשכת האור חדש בכל שנה ושנה ע"י עבודתינו היא – לא בכחנו, אלא בכח הענין שנעשה בפעם הראשונה, שאז היו כלולים כבר כל הענינים שיומשכו בשנים שלאח"ז, וע"י עבודת הזכירה בכל שנה ושנה הרי זה נמשך מהכח אל הפועל ומההעלם אל הגילוי.
וע"ד המשל הידוע מננס שעל גבי הענק5, שהננס מצד עצמו הוא נמוך הרבה מהענק, אלא שכיון שעומד ע"ג הענק, יכול להגיע ולראות למרחוק יותר, במקום שהענק עצמו אינו יכול להגיע ולראות.
ועד"ז בנדו"ד, שכיון שעומדים אנו ע"ג הענק, והיינו, שנמצאים אנו לאחרי שכבר אירע הענין בפעם הראשונה, ולאחרי כל השנים שבינתיים, שבכל שנה ושנה נמשך אור חדש, לכן יכולים אנו להמשיך ע"י עבודתינו אור חדש שלא הי' עד עתה, אבל כל זה אינו אלא בכח הענין שאירע בפעם הראשונה.
וכנ"ל שאין זה אלא חידוש הישנות, כי, אפילו האור חדש שממשיכים הי' כלול לפנ"ז, וההמשכה אינה אלא מההעלם אל הגילוי.
ב. בנוגע לעניננו:
עומדים אנו בתקופה ד"ויהי בשלושים שנה"6 מהגאולה די"ב תמוז7.
מחד גיסא, הרי זה רק חידוש הישנות בלבד. וכנראה במוחש, שהשמחה עתה (במשך כל השנים שלאחרי שנת תרפ"ז), אין לה ערך כלל להשמחה שהיתה בשעתה, כיון שאז הי' הדבר חידוש מעיקרו, משא"כ עתה.
ובפרט בשנים האחרונות, לאחרי שהי' הענין ד"צדיקא דאתפטר"8.
אמנם, כל זה אינו אלא בהרגש האדם, שאצלו לא נרגשת השמחה; אבל באמיתית הענין – אם רק האדם אינו מתחשב עם עצמו, אם זוהי המשכה בכח עצמו, או רק כננס ע"ג הענק, אלא הוא מתחשב עם הענין עצמו, עם הכוונה העליונה – צריכים להיות בשמחה גדולה ביותר, מצד זה שעכשיו נמשך בעולם אור חדש שלא הי' מעולם.
והגם שענין זה גופא הי' כלול תחילה בהעלם – הרי הכוונה העליונה היא שכל ענין יבוא בגילוי, שהרי זהו הטעם דהאצלת עולם האצילות, ראשית והתחלת העולמות, כדי שיהי' גילוי ההעלם9, כיון שהכוונה היא שיהי' הגילוי דוקא.
וכיון שכן, צריכים להיות בשמחה גדולה מהתגלות תוספת אור שפועל שלימוד התורה וקיום המצוות יהי' בנקל יותר, וכמשנת"ל10 שזהו כללות ענין הגאולה, ויש להמשיך זאת בפועל ממש במחשבה דיבור ומעשה בחיי היום-יומיים, לפעול גילוי אלקות בעולם, ולעשות לו ית' דירה בתחתונים11.
ג. והנה, אף שהאמור לעיל הוא אמיתית הענין כפי שהוא מצד עצמו, אבל אעפ"כ, בנוגע להרגש האדם, הרי בכל זאת לא מרגישים זאת (כנ"ל).
והיינו, שלאחרי כל הביאורים, וכן לאחרי הביאור שבאגה"ק12 ש"צדיקא דאתפטר" בטלו אצלו הגבלות הגוף כו' – הרי בנוגע להרגש האדם, הנה הן אמת שקודם לכן היו הגבלות הגוף, אבל דוקא ע"י הגבלות אלו היו רואים בעיני בשר, משא"כ עכשיו, נתבטלו אמנם הגבלות הגוף, אבל לא רואים בעיני בשר, כי אם בראיית עין השכל בלבד, שאין זה בערך לראי' מוחשית בעיני בשר.
ולהעיר, שאפילו אצל חכמים גדולים ביותר אינה דומה ההתאמתות שמצד ראיית עין השכל להתאמתות שע"י ראי' מוחשית – כפי שמצינו בנוגע לסנהדרין, שאינה דומה ידיעת הענין ע"י קבלת עדות לראיית הדבר בעיני בשר, שכאשר רואים בעיני בשר, אזי "אין עד נעשה דיין", ד"כיון דחזיוהו .. לא מצו חזו לי' זכותא"13, משא"כ כאשר יודע את הדבר ע"י קבלת עדות, הרי אף שזוהי ידיעה גמורה, שבאה לאחרי כל השקו"ט בהענין עד שבא למסקנת השכל, מ"מ, כיון שהוא בעצמו לא ראה את הדבר, יכול עדיין למצוא לו זכות, והיינו לפי שראיית עין השכל אינה דומה לראיית עין בשר הגשמי.
וכל זה – אפילו כאשר מדובר אודות סנהדרין שגדלה מעלתם ביותר, שצריכים להיות מופלגין בחכמת התורה, בדוגמת המופלא שבסנהדרין, שנאמר14 "והתייצבו שם עמך", "בדומין לך"15, דקאי על סנהדרין שבדור הראשון שהוצרכו להיות בדומין למשה רבינו שהי' המופלא שבהם, ועד"ז בנוגע לסנהדרין שבכל דור ודור, שצריכים להיות דומין להמופלא שבסנהדרין – הנה גם אצל הסנהדרין כולל גם המופלא שבהם, אינה דומה ראיית השכל לראי' בעיני בשר.
ועאכו"כ בנוגע אלינו, שעומדים אנו בדרגא שלמטה מהם באין ערוך.
אמנם, כל זה הוא בנוגע להרגש הלב, אבל בנוגע להענין כשלעצמו – הרי הענין הוא בכל זאת באופן כזה ("דער ענין איז דאָך פאָרט אַזוי"), שבכל שנה נמשך אור חדש, ובשנים האחרונות ניתוסף עוד יותר בכל עניני הגאולה די"ב תמוז מפני שנתבטלו הגבלות הגוף, וכיון שכן, לא נוגע אם מרגישים זאת אם לאו, שהרי הענין הוא בכל זאת באופן כזה.
וזוהי הדרישה והתביעה – שלא לחשוב על עצמו ועל ההרגש שלו, אלא שיהי' נוגע הענין, ויהי' נוגע הרצון העליון (כנ"ל),
וכיון שכן, הרי בבוא חג הגאולה בכל שנה ושנה, ובפרט בהתקופה ד"ויהי בשלושים שנה", צריכים להיות בשמחה גדולה ביותר מצד הנתינת-כח בעניני התומ"צ ובהפצת המעיינות, בכל הענינים שבהם הי' רצונו של הרבי, שבגללם הי' כללות הענין די"ב תמוז, וצריכים להתחזק ולהוסיף בכל ענינים אלו,
ועד שפועלים שבמהרה ובעגלא דידן יראו בעיני בשר, בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו.
* * *
ד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה שאו ידיכם קודש.
* * *
ה. בבית הרב הי' הרבה פעמים המצב הגשמי דחוק ביותר, ולפעמים גרוע יותר מדחוק, אבל העולם לא ידעו מזה, ובחיצוניות היתה ההנהגה בהתרחבות ובהתפשטות, מבלי הבט על המצב הדחוק שבבית.
סיבת הדבר – לא שמעתי, וגם לא שאלתי, אבל כך הי'.
בין הענינים שבחיצוניות התנהלו בהתרחבות, אפילו בהזמנים שבהם הי' המצב דחוק – הי' גם ענין הנסיעות, שלעתים קרובות היו נוסעים לחוץ-לארץ. ע"פ רוב היתה הסיבה בגלוי מצד טעמי בריאות הגוף, אבל בפנימיות היו טעמים אחרים.
פעם16 אחת17 – בהזמנים שהמצב בבית הי' דחוק ביותר – נסע כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע עם הרבנית (שטערנא שרה) לחוץ-לארץ. – מאורע זה הי' במאַרינבאַד או בהומבורג. הרבי נ"ע נכנס הביתה עם מקל יפה ומהודר עם ראש של כסף. כשהרבנית ראתה את המקל, שאלה אותו: מה זה? והשיב, שזוהי מתנה עבור הבן, כ"ק מו"ח אדמו"ר. שאלה הרבנית – בידעה היטב את דוחק המצב – אמת הדבר, בן יחיד הוא עם כל המעלות, אבל, במצב הדחוק ביותר דעתה, כיצד מוציאים את הפרוטה האחרונה (ואולי הי' המקל יקר יותר מהסכום שהי' בידו, והוצרך לשלם אח"כ), וכאשר נבוא הביתה יצטרכו להשיג גמילות-חסד?! וענה הרבי נ"ע: הנני חוזר עתה מטיול, ובדרך פגשתי אחד ("אַ גוטער איד") ביחד עם בנו (על ה"גוטער איד" בעצמו לא רצה אדנ"ע לומר מאומה, אבל בנוגע לבנו, אמר:) וכאשר ראיתי את החילוק שבין בננו כו', נתעוררתי לתת מתנה הנ"ל.
סיפור זה שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר, וגם מזקנתי הרבנית שהיתה מספרת זאת גם ברבים. כ"ק מו"ח אדמו"ר לא הי' מספר סיפורים כאלו ברבים.
ו. סיפור שאירע עם נשיא בישראל, ובפרט שהרבי סיפר זאת – צריכים ללמדו18:
לכאורה אינו מובן: כיצד יתכן אמנם להוציא את מספר הפרנקים (שם המטבעות במדינה ההיא) האחרונים בשביל לקנות מתנה עבור הבן? – הרי לא הי' בכך ענין הנוגע להנהגת המלוכה שהבן ישתמש במקל שכזה, והראי', שעד אז לא הי' צריך לכך, וא"כ, מה הי' נוגע כל כך לקנות עבורו מתנה זו, אף שהוצרך להיות בעל-חוב בגלל זה?
אך הענין הוא – ע"ד שמצינו בענין אהבת בנו יחידו, בעת שמחת נישואי בנו יחידו, או כאשר בנו יחידו יוצא מן השבי', שכאשר מדובר אודות ענין שנוגע לבנו יחידו, הרי זה נוגע בעצם הנפש, שלמעלה מטעם ודעת, ובמילא לא שייך לשאול שאלות מצד חשבונות של טו"ד, כיון שבעצם הנפש אין הגבלות כלל.
אבל עדיין אינו מובן: הרי בשעה שהמצב אצל בנו יחידו הוא ע"ד הרגיל, אין זה נוגע בעצם הנפש, היינו, שבאותה שעה אין זה בהתגלות, כי אם רק כאשר ישנו איזה ענין בלתי רגיל, כמו ענין החתונה, או ענין היציאה מן השבי'. וגם בהלשון "אהבת בנו יחידו" – המכוון הוא בכגון-דא. וא"כ, מהי ההסברה בנוגע לעניננו?
אך הענין הוא – שכאשר פגש "אַ גוטן איד", שגם הוא "ממקום קדוש יהלך"19, ואעפ"כ ראה את החילוק שביניהם, "ראו מה בין בני כו'"20, הנה גם ענין זה עורר את האהבה עד עצם הנפש, באופן שאין מקום לכל ההגבלות והחשבונות שמצד טו"ד.
ז. ביאור הנ"ל הוא בנוגע לכללות ענין המתנה. ונוסף לזה, כיון שכל ענין הוא בהשגחה פרטית, ובפרט אצל נשיא ישראל – יש לבאר גם תוכנה של מתנה זו, מקל יפה ומהודר עם ראש של כסף:
מקל – הו"ע הרדי' והנשיאות שרודה במקל, וכדמוכח במשנה21, אלא דבלעו"ז הרדי' והממשלה הוא בהכרח, ובקדושה הנשיאות והמלוכה היא ברצון, כמ"ש22 "ומלכותו – ברצון קבלו". וע"ד מטה משה, שעל ידו עשה כל האותות והמופתים כו'.
וי"ל שזהו ג"כ מה שכ"ק אדמו"ר נ"ע נתן מתנה לבנו מקל, רמז רמז בזה ענין הנשיאות.
והנה, בענין המקל יש: א) מקל חובלים. ב) מקל נועם23. וכמבואר בד"ה וככה הגדול24 בענין "ומקלכם בידכם"25 שהי' ביציאת מצרים, שהוא כדי לרדות את הרע, כמארז"ל26 "כשם שדרכו של כלב ללקות במקל, כך כו'", והיינו, דכיון שביצי"מ הי' הרע בתקפו (כמבואר בתניא27 בפירוש הכתוב28 "כי ברח העם"), לכן הי' צריך להמקל כדי לרדות את הרע.
אמנם המקל שיהי' לע"ל – מבואר בהמשך מאמר הנ"ל – אינו בשביל לרדות את הרע, שהרי לעתיד כתיב29 "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", וענין המקל דלעתיד, הו"ע מקל נועם, "ניט ברעכן (לא לשבור) נאָר אויפהייבן און צוציעהן", לרומם ולקרב30.
ועפ"ז יש לומר רמז – ולימוד – נוסף בזה שקנה לו מקל יפה ומהודר עם ראש של כסף – רמז עוד רמז לו, נשיאות בדרכי נועם ואהבה. כסף – מלשון "נכסוף נכספתה"31.
וכידוע הפתגם שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר32 אודות שני רביים, שהחילוק ביניהם הוא ע"ד החילוק שבין ענין הרצון וענין התענוג: רצון ותענוג – שניהם בתוקף, אלא שהתוקף דרצון פועל שבירה ("רצון ברעכט"), ואילו התוקף דתענוג פועל המשכה וקירוב ("תענוג ציהט צו").
וכידוע גם מה שאמר כ"ק אדנ"ע33 לבנו כ"ק מו"ח אדמו"ר בילדותו, במענה לשאלתו, לשם מה ברא ה' באדם שתי עינים ושתי אזנים – שעל עצמו צריך להביט בעין השמאלית, לבקר את עצמו ולהשתדל להיות כדבעי, ואילו על הזולת צריך להביט בעין הימנית, לראות את המעלות שבו, וכמו"כ לשמוע אודותיו באוזן הימנית, היינו, שכל דבר ששומעים על הזולת, יש לשמוע את ה"שמועה טובה" שבדבר.
וכמו שראינו אופן הנהגת נשיאות כ"ק מו"ח אדמו"ר, שדרכו הי' לקרב את כל ישראל, אויפהייבן זיי און צוציעהן זיי, לרוממם ולקרבם. והיינו, שמבלי הבט על מצבו הרוחני, השפיע לו ללא תנאים, ובזה גופא רומם וקירב אותו כו'.
וזוהי ג"כ ההוראה לכל תלמידיו ומקושריו וההולכים באורחותיו, אשר אופן העבודה צריך להיות בדרכי נועם, מתוך תוקף דתענוג, והיינו, שצריך אמנם לעמוד בתוקף ולא לוותר מאומה, אבל, "ניט ברעכן יענעם", אלא אדרבה, לרוממו ולקרבו לתומ"צ בכלל, ולתורת החסידות בפרט.
* * *
ח. הענין דהפצת המעיינות חוצה צריך ג"כ להיות באופן של נועם. ומהתנאים שבזה – לא להמתין עד שיבואו אליו, אלא לילך אל הזולת.
ולכן, מהאופנים34 בהפצת המעיינות חוצה שהנהיג כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל השמחה35, הוא – שבכל שנה ושנה, בזמני הקיץ, נוסעים תלמידים, בחורים ואברכים, לבקר בערי השדה להפיץ שם את המעיינות.
אמנם, להיות אשר אופן הנסיעות לערי השדה הוא שנוסעים מעיר לעיר וממקום למקום, היינו שמשתהים במקום אחד זמן קצר בלבד, לזאת אין פעולת הפצת המעיינות בהתיישבות כל כך.
עוד אופן בהפצת המעיינות – והוא נסיעת אברכים לערי השדה להתיישב שם באופן קבוע, שעי"ז אפשר להם להפיץ שם את המעיינות באופן דהתיישבות, ע"י יסוד ישיבות וכדומה.
אמנם, להיות שהם נמצאים במקום אחד משך זמן ארוך לפי ערך – הרי אפשר שישכחו מטרת בואם לשם, וידמו שהם מתושבי המקום ההוא. או שיחשבו, מאחרי שאני נמצא במקום פלוני משך זמן והפצתי שם את המעיינות, הרי מקום זה אינו כבר בכלל חוצה, ובמילא איני צריך כעת להשתדל בטרחא יתירה בהפצת המעיינות יותר, כי כבר עשיתי חובתי.
אבל עליהם לידע, שחובת (וזכות) ההפצה היא עד שיהיו כל הענינים כמו שהם במקום המעין – כמו בליובאוויטש. עד אז המקום הוא בכלל חוצה עדיין, וצריכים להפיץ שם את המעיינות.
כן יש לזכור, שאין הם כמו שאר תושבי המקום. שלוחי רבינו בעל השמחה הם להפיץ שם את המעיינות. והרי הם כמו הנוסעים בזמן הקיץ מעיר לעיר, אלא שבכדי להשלים מטרת שליחותם, שוהים הם במקום אחד זמן רב, אבל בכלל נוסעים הם.
וע"ד שמצינו בענין המ"ב מסעות, אשר גם המסעות שחנו ישראל בהם זמן רב, ואפילו המסע שנשתהו שיהוי זמן כנגד כל המסעות36, גם הוא בכלל מסע הי', דכתיב בי' "ויחנו ויסעו"37.
וטעם הדבר הוא, לפי שכל זמן שלא הגיעו להמטרה, לארץ נושבת, ישוב דאדם העליון, ה"ה בבחינת נוסעים, אלא שמצד איזה כוונה, צריכים לשהות במסע זה זמן רב בערך שאר המסעות.
וזהו שכתוב בענין המסעות, "וארון ברית הוי' נוסע לפניהם גו' לתור להם מנוחה"38: עם היות שהולכים ממסע למסע, אשר כל מסע הוא בחי' נעלית מהמסע הקודם, מ"מ, לא זוהי המטרה הסופית. המטרה הפנימית היא לתור להם מנוחה, היא הכניסה לארץ, "אל המנוחה ואל הנחלה"39. וזהו "וארון ברית הוי' נוסע לפניהם" – לפנימיותם, והכוונה היא – "לתור להם מנוחה", כי פנימיות הלב שם היא המנוחה40.
וכמו"כ בנדו"ד: בלי הבט אשר פעלו הרבה בהפצת המעיינות במשך הזמן ששהו בערי השדה, צריכים לזכור שעדיין – לא זוהי המטרה. המטרה היא לייסד ישיבה כמו בליובאוויטש, ושיהיו כל עניני המקום כמו בליובאוויטש – מקום המעין.
ואף אשר סדר העבודה הוא שאי אפשר להגיע מיד למטרה, אלא צריכים ללכת ממסע למסע ומדרגא לדרגא, בכ"ז הנה גם בתחילת העבודה צריכים לזכור בפנימיות את המטרה והתכלית ולהסביר זאת גם לתלמידיהם, לבאר להם:
רק לעת-עתה אין אנו נותנים לפניכם את הכל, כי עדיין אין אתם כלי קיבול41, אבל מטרתינו היא להסיע אתכם ממסע למסע עד אשר נבוא בארץ נושבת, למים חיים כמו שהם במקורם.
* * *
ט. בתפלת מנחה מתחילים לקרוא פרשת מטות – שהתחלתה היא פרשת נדרים.
בענין הנדרים42 – יש חילוק בין הפרת האב להתרת החכם, שהאב מיפר רק מכאן ולהבא, ואילו החכם עוקר את הנדר למפרע, שנחשב כאילו לא הי' נדר מעולם, ולא נשאר רושם כלל.
ונפק"מ לדינא – כפי שמצינו שהמקדש את האשה על מנת שאין עלי' מומין, והיו בה מומין, והלכה אצל רופא וריפא אותה, אינה מקודשת, משא"כ המקדש את האשה על מנת שאין עלי' נדרים, והיו עלי' נדרים, והלכה אצל חכם והתירה, מקודשת, כי, "חכם עוקר את הנדר מעיקרו, ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא"43.
וענינו בעבודה – הרי זה ההפרש בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה, שתשובה מיראה היא באופן ד"ארפא משובתיכם"44, "משמע מכאן ואילך, כבעל מום שנתרפא שמקצת שמו עליו"45, משא"כ תשובה מאהבה היא באופן ש"נעקר עוונו מתחילתו"45, כאילו לא חטא כלל, והיינו לפי ש"זדונות נעשו לו כזכיות"46.
ובנוגע לעניננו:
יש לדעת שצריכה להיות העבודה דתשובה מאהבה. יש לשנות את המהות, ובמילא לא נשאר רושם מהמצב הקודם, כיון שכל מהותו נעשית מהות אחרת.
י. ובפרטיות יותר:
כיון ש"הנני נותן לו את בריתי שלום"47, ותמיד ישנם עליות, וכאשר עולים לדרגא נעלית יותר, הנה גם הענינים שלא היו מבלבלים עד עתה, מבלבלים הם ביחס להדרגא היותר נעלית, וכידוע שכאשר צריכים להתעלות לעולם נעלה יותר, אזי דנים את הנשמה עוד הפעם (כידוע הסיפור בזה48) – הרי כיון שצריכים להסיר ולבטל את הענינים המבלבלים, מוטב שתהי' תשובה מאהבה.
וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר49 בשם א' החסידים, שאמר, שרצונו שיהי' טוב, ולא שיהי' צודק, כדי לחסוך את הצורך לעמוד בדין.
ועד"ז בנדו"ד – כאשר נשאר רושם מהחטא (כיון שהתשובה היא רק מיראה), הרי אפילו אם יצא זכאי בדינו, הרי בינתיים חבל אפילו על הזמן המועט עבור העמידה בדין, והרי למעלה יקר מאד כל רגע, משא"כ בתשובה מאהבה שלא נשאר רושם כלל.
יא. מטה (פרשת מטות) כפשוטו הוא מלשון מקל, וכמשנת"ל (ס"ז) בענין "מקל נועם".
יתן איפוא השי"ת שיהי' זה באופן של נועם, בחסד וברחמים.
יב. דובר פעם50 שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' נוהג להוסיף כף מרק, ועוד כף מרק, ועי"ז הי' נחשב לשלשה פעמים.
ובנוגע לעניננו: בינתיים תהי' הפסקה, ואי"ה מחר יהי' המשך ההתוועדות במחנה-קיץ "גן ישראל", כך, שיהיו שלשה התוועדויות.
הוסיפו תגובה