שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ד

בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ד.

בלתי מוגה

א. בנוגע למנין בנ"י שבפרשתנו1, מפרש רש"י2: "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן (כמ"ש2 "ויהי אחרי המגפה"), והוא מונה אותם לידע מנין הנותרות. ד"א כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין".

וצריך להבין3:

רש"י פירש כבר בהתחלת ספר במדבר: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה", וא"כ, למה צריך רש"י לבאר טעמים נוספים למנין בנ"י שבפרשתנו?

ב. וכן צריך להבין בפירוש רש"י בהתחלת ספר במדבר4, שלאחרי שמפרש ש"מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה", מוסיף, "כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאם":

כיון שיש טעם למנין בנ"י "כל שעה" – "מתוך חיבתן לפניו", למה צריך לחפש טעמים נוספים להמנין בקשר למאורעות מסויימים, כמו "כשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים", ואדרבה, טעם זה סותר לכאורה להטעם ד"מתוך חיבתן לפניו"?

גם צריך להבין מ"ש רש"י ש"מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה":

בנוגע למנין בנ"י במשך כל הזמנים – איתא במדרשי חז"ל5: "בעשרה מקומות נמנו ישראל. אחד בירידתן למצרים, בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו'6, ואחד בעלייתן ("כשיצאו ממצרים"), ואחד אחר מעשה העגל ("כשנפלו בעגל"), ושנים בחומש הפקודים ("כשבא להשרות שכינתו עליהן" ע"י הקמת המשכן, והמנין שבפרשתנו קודם הכניסה לארץ), ושנים בימי שאול .. ואחד בימי דוד .. ואחד בימי עזרא .. ואחד לעתיד לבא" (ע"י הקב"ה7).

וכיון שמצינו שמנין בנ"י אינו אלא עשר פעמים – מהו הפירוש בדברי רש"י "מונה אותם כל שעה"?!

ויש להוסיף בגודל התמיהה שבדבר:

בין עשרה מקומות אלו גופא – הנה המנין של כל בנ"י הוא רק בחמשה פעמים הראשונים ולעתיד לבוא, משא"כ המנינים שבימי שאול, בימי דוד ובימי עזרא, שבהם נימנו רק חלק מבנ"י8. וחמשה מנינים אלו – הנה מלבד המנין שבירידתן למצרים, היו ד' מנינים בזמן היותם במדבר: ג' מנינים במשך שנה וחצי הראשונה, ומנין נוסף בשנת הארבעים!

וא"כ, מהו הפירוש ש"מונה אותם כל שעה"?!

ג. ויובן בהקדים מ"ש השל"ה9 (הובא ונתבאר בדרושי חסידות10) שמנין בנ"י הוא בכדי שיהי' בבחינת "דבר שבמנין" ש"לא בטל"11, והיינו, שאע"פ ש"אתם המעט מכל העמים"12 [ועד"ז אצל בנ"י גופא, ששומרי תומ"צ הם במיעוט לגבי כללות בנ"י, וכן הוא בכל אחד מישראל, שהשעות שבהם עוסק בעניני תומ"צ הם מועטות לגבי שאר שעות היום13], מ"מ, לא יתבטלו, כיון שנעשו דבר שבמנין שאינו בטל.

ובהקדמה – שיש לחקור בפירוש "דבר שבמנין לא בטל", אם שלילת הביטול היא מצד המנין, או שהמנין הוא רק סימן על חשיבות הדבר, ובגלל היותו דבר חשוב, אינו בטל.

ולכאורה, אם נאמר שהמנין הוא רק סימן על חשיבות הדבר, אינו מובן מהו הצורך במנין14 – דממה נפשך: בדבר שאינו חשוב – לא יועיל המנין, ובדבר חשוב – הרי גם ללא המנין לא יתבטל מצד חשיבותו?!

אך הענין הוא – שבנוגע לפס"ד ב"ד של מטה אם הדבר בטל אם לאו, הרי זה תלוי בהמנין בפועל, והיינו, שגם כאשר הדבר הוא חשוב מצד עצמו, אין ב"ד יכול לפסוק שאינו בטל, אא"כ תתגלה חשיבותו ע"י המנין.

ולכן, כדי שתהי' תוקף המציאות של בנ"י – שלא יתבטלו – בפועל ובגילוי, יש צורך למנותם בפועל, שעי"ז מתגלית החשיבות שלהם.

ד. והנה, בדין ד"דבר שבמנין לא בטל" יש פלוגתא15 אם "את שדרכו למנות שנינו", "דמשמע את המיוחד לכך, שאין אדם מוכרו באומד" (היינו, שתמיד מונים אותו), או "כל שדרכו למנות שנינו", ד"משמע כל דבר שיש בני אדם המקפידין עליו מפני חשיבותו למוכרו במנין" (והיינו, שדי בכך שיש פעמים שנמכר במנין, אף שיש גם פעמים שנמכר באומד ולא במנין).

ומזה מובן, שכדי שבנ"י יהיו בבחינת "דבר שבמנין" ש"לא בטל" לכל הדעות – הרי זה צריך להיות באופן ד"את שדרכו למנות", היינו, שתמיד (לא רק לפעמים) יהיו נמנים, ובלשון רש"י: "מונה אותם כל שעה".

אמנם, גם להדעה "את שדרכן למנות שנינו", הרי אין הכוונה שבעל החפץ מונה אותו תמיד, אלא רק בשעה שצריך לידע מספרו, בשעה שמוכרו וכיו"ב (שלעולם אינו מוכרו באומד, אלא בכל שעה שמוכרו מונה אותו).

וכן הוא גם בנוגע למנין בנ"י – שאין הכוונה שהקב"ה מונה אותם בכל רגע, "כל שעה" כפשוטו, אלא בכל עת שיש צורך בכך בגלל שינוי המצב כו' (כמו המנין בעת המכירה), ועפ"ז, הפירוש ד"כל שעה" הוא – מלשון הפנה16, כמו "וישע ה'"17, שפירושו "ויפן"18.

ולכן מוסיף רש"י (לאחרי שכותב "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה"), "כשיצאו ממצרים מנאן וכו'", ועד"ז בנוגע למנין שבפרשתנו: "לידע מנין הנותרות", או מפני "שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין" – שהמנין הוא בגלל שינוי המצב ב"כל שעה" מזמנים הנ"ל.

ה. ובפרטיות יותר – בנוגע להמנין בחמשה מקומות הנ"ל (ס"ב) – מצד העילוי והחשיבות המיוחדת שנפעלה בהם באותה שעה:

"אחד בירידתן למצרים ואחד בעלייתן" ("כשיצאו ממצרים") – התחלת ההכנה והענין דמתן-תורה (כמ"ש19 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"), שבו נעשו בנ"י לעם, ובלשון הכתוב20 "היום הזה נהיית לעם": בירידתן למצרים – התחלת ההכנה מצד המטה, כמבואר בארוכה בתורה אור פ' שמות21 ענין הזיכוך ד"כור הברזל"22 שנעשה במשך גלות מצרים; ובעלייתן – היציאה ממצרים והתחלת הענין דמ"ת מצד הבורא.

וכן "כשבא להשרות שכינתו עליהן" ע"י הקמת המשכן – כי, התכלית דמ"ת הו"ע המעשה (ולכן, כאשר המלאכים ביקשו שהתורה תינתן להם, הי' המענה "כלום כו' יצה"ר יש ביניכם"23, שלכן צריך להזהיר על גניבה וגזילה וכיו"ב), כמארז"ל24 "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", וענין זה נתחדש בעשיית המשכן, שלקחו י"ג (ט"ו)25 דברים גשמיים ועשו מהם משכן לו ית'.

ו"אחד אחר מעשה העגל" – שע"י מעשה העגל שהי' בינתיים (בין יצי"מ להשראת השכינה במשכן) ניתוסף אצל בנ"י עילוי חדש, באין ערוך לגבי העילוי דמ"ת ועשיית המשכן (שהם עליות שבסדר והדרגה), שזהו העילוי דבעלי תשובה לגבי צדיקים.

וכן קודם כניסתם לארץ – שאז נעשה עילוי חדש בענין המעשה, שהרי אינו דומה ענין המעשה כפי שהי' במדבר לכמו שהי' בכניסתם לארץ, וכמובן מזה שהמרגלים לא רצו להיכנס לארץ, באמרם ש"ארץ אוכלת יושבי' היא"26, ורצו שענין המעשה יהי' רק ברוחניות, אבל האמת היא ש"טובה הארץ מאד מאד"27, שדוקא ע"י המעשה בגשמיות כפי שהי' בכניסתם לארץ, נעשה עילוי שלמעלה מהגבלה ("מאד מאד"), כמבואר בלקו"ת פ' שלח28.

ו. ויש להוסיף ולבאר דיוק לשון רש"י בנוגע למנין בנ"י "כשנפלו בעגל" – "לידע מנין הנותרים" (אף שלכאורה אינו מתאים על זה הלשון "נותר", שהרי היו מרובים יותר מאלו שנחסרו):

ובהקדמה – שבתיבת "נותר" יש ב' פירושים: (א) מלשון מותרות, שיריים בלבד, (ב) מלשון "דים גו' והותר"29, שזהו יותר מהעיקר.

וב' פירושים אלו תלויים זב"ז – כי, השיריים והמותרות נמשכים מבחי' הבלי גבול, כמשל חבית המלאה על כל גדותי' עד שנשפך ממנה ויוצא לחוץ, שהסיבה לכך שיש שיריים ומותרות שנשפך ויוצא לחוץ היא בגלל מילוי החבית באופן שלמעלה ממדידת והגבלת הכלי.

וכפי שמצינו גם במ"ש30 "ואת ובניך תחיי בנותר" – שיש בזה ב' ענינים הנ"ל: בפועל ובגלוי הי' ה"נותר" רק מותרות ושיריים מהשמן הקודם; אבל דוקא ב"נותר" הי' תוספת כח יותר מאשר בשמן הקודם, שהרי השמן הקודם הי' בו רק בכדי לשלם להנושים ("מכרי את השמן ושלמי את נשייך"30), ואילו בנוגע ל"נותר" כתיב "תחיי בנותר", ודרשו רז"ל31 "עד שיחיו המתים".

וענינו בעבודה הרוחנית:

אמרו רז"ל32 "ארץ ישראל שותה מי גשמים, וכל העולם כולו מתמצית", "משיורי תמצית, מה שנשאר בעבים אחר שתייתה". וכן הוא בנוגע לזמן הגלות לגבי זמן הבית, שבגילוי הרי זה ענין של מותרות ושיריים בלבד. אבל לאידך גיסא, הנה דוקא ע"י הגלות מתעלים למדריגת בעלי תשובה שלמעלה מצדיקים.

וכללות הענין בזה – שהתשובה על החטא היא בחי' נותר, כי, ענין החטא והפגם שעל ידו, אינו בעצם הנשמה (שהיא תמיד באמנה אתו ית'33), אלא רק בהארת הנשמה, שהיא כמו בחי' מותרות ושיריים; אבל דוקא ע"י התשובה שבהארת הנשמה כו', מגיעים למעלה יותר מעצם הנשמה ("נותר" למעליותא).

וכן הוא מצד הענינים כפי שהם למעלה – שהעילוי שבזמן הגלות הוא מצד בירור הניצוצות שנפלו במקום הקליפות כו', וניצוצות אלו, הנה כפי שהם בגילוי ה"ה בחי' שיריים ומותרות בלבד; אבל דוקא ע"י בירור ניצוצות אלו מגיעים למעלה יותר כו'.

[וזהו גם הרמז במארז"ל הנ"ל על הפסוק "תחיי בנותר", "עד שיחיו המתים" – כי, הניצוצות שנפלו למטה במקום הקליפות נקראים מתים, ד"מאן דנפיל מדרגי' איקרי מית"34; ובירור והעלאת ניצוצות אלו הו"ע תחיית המתים].

ויש לומר, שענין זה מרומז בדיוק לשון רש"י: "לידע מנין הנותרים" – שבזה נרמזת העלי' שלאחרי התשובה על החטא, שזהו העילוי שבענין ה"נותר", כנ"ל.

ז. ועפ"ז יש לבאר גם בנוגע לב' הטעמים שבפירוש רש"י בנוגע להמנין שבפרשתנו, הקשורים עם העילוי והחשיבות המיוחדת שנפעלה אצל בנ"י "כל שעה" ש"מונה אותם":

בפירוש-טעם הא', "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותם לידע מנין הנותרות" – שמנין זה הי' לאחרי המגיפה שהיתה "על דבר פעור"35 (בדוגמת המנין שלאחרי חטא העגל), שעי"ז ניתוסף אצלם מעלת התשובה, שזהו העילוי שבענין ה"נותר", כנ"ל.

ובפירוש-טעם הב', "כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין" – שמנין זה קשור עם העילוי שבהכניסה לארץ (כנ"ל סוס"ה), שהוצרכה להיות ע"י יהושע דוקא, לאחרי ש"החזיר צאנו" קודם הסתלקותו.

ח. אמנם, העלי' היותר גדולה של בנ"י תהי' לעתיד לבוא, ואז יהי' המנין האחרון.

ומצד גודל מעלת העלי' דלעתיד לבוא, יהי' המנין האחרון (לא ע"י בשר ודם, אלא) ע"י הקב"ה בעצמו, כדאיתא במדרש7: "אמר הקב"ה, בעוה"ז היו בני אדם סופרים אתכם, אבל לעוה"ב אני אספור אתכם, ואין מי יספור אתכם, שנאמר36 והי' מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר"37.