בס"ד. ש"פ תבוא, כ"א אלול, ה'תשכ"ד

(הנחה* בלתי מוגה)

אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל1. ומביא רבינו הזקן במאמרו ד"ה זה (שיצא מהשבי')2, שכתוב בתיקונים3 אני ישנה4 בגלותא, ולבי ער דא קוב"ה5. ומבאר, אני נק' שכינה, השוכן בתוכם ומחי' אותם כולם, כמאמר ואתה מחי' את כולם6, שזוהי בחי' ממכ"ע, שהוא הממלא ומחי' את כולם, כל העולמות, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת7 וד' סטרין. ועז"נ אני ישנה בגלותא, כי, מבחי' ממכ"ע אפשר ליפרד כו', עי"ז שמדבק מחשבתו בעניני עוה"ז, כמו דאגת הפרנסה כו', כמארז"ל8 רצין אחר פרנסתם, והיינו, ששוכח מזה שאתה מחי' את כולם, דאיהו ממכ"ע, ובזה נפרד מבחי' ממכ"ע. אך לבי ער דא קוב"ה, שזהו בחי' סוכ"ע, שנקרא הקב"ה, שהוא למעלה מכל העולמות, ואין שום מחשבה יכולה להשיג ולקבל חיות מבחי' זו, דלית מחשבה תפיסא בי' כלל9, ולכן נק' קודשא, שהוא קדוש ומופרש, שהוא למעלה מן השכל, וזהו ולבי ער, שהוא רעותא דלבא. ובחי' זו יש בכאו"א מישראל, אפילו בקשב"ק, וממנה אי אפשר ליפרד בשום אופן. ועז"נ10 הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, שזהו השמירה של ישראל, שאם ח"ו לא יהי' לו רעותא דלבא, לא יוכל להתקיים ח"ו. וממשיך, שענין זה ישנו בכל אדם, אף שנראה לו שאין לו ואינו מרגיש בזה, זהו בודאי שקר11, כי אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי12, שהוא רעותא דלבא, וזהו מצד בחי' סוכ"ע, כי סובב הוא עד"מ כמו עיגול שהוא למעלה מן הכל ולמטה מן הכל, ואפילו שהוא בתכלית השפלות, הוא דבוק בבחי' סובב כו'. ומסיים, שמי שרוצה לידבק להקב"ה, העצה לזה שישיב אל לבו הענין דלבי ער, שהו"ע רעותא דלבא כו'.

ב) וממשיך לבאר המשך הפסוק אני ישנה גו' קול דודי וגו', קול דודי (דופק) הוא קול דברי אלקים חיים דהיינו תורה ומצוות, פתחי לי, כחודה של מחט13, את לב האבן הנסתם מעצבות ומרה שחורה ודאגת הפרנסה14, דהיינו, להסיר כל הדאגות ולומר לא חסר לי כלום, שכל זמן שלא יסיר כל הדאגות, יש לו עצבות, ואי אפשר להיות עוז וחדוה במקומו15, ואין מקום להשראת השכינה, שאינה שורה אלא מתוך שמחה16, ורק עי"ז שיסיר מלבו הדאגה פן יחסר לחמו17, ויתנהג ע"ד מ"ש גבי ירידת המן לקטו דבר יום ביומו18, ולא ידאג דאגת מחר כו', אזי יהי' מקום להשראת השכינה.

ג) וממשיך בכתוב, (פתחי לי) אחותי רעייתי יונתי תמתי. והענין בזה, כפי שמבאר במאמר, שאם יאמר הרי אני רחוק מאד מזה, ואיך יהי' לי דביקות בה', העצה לזה, אחותי, והוא לשון איחוי אלכסנדרי19, שהוא לשון התדבקות, כי הנה ישראל נק' בנים ועבדים, ומדריגת אחותי היא למעלה יותר20, עד"מ כמו אח עם אחות, אע"פ שהם רחוקים זה מזה, האהבה אינה נפסקת ביניהם. וכך הוא הנמשל, אע"פ שהוא רחוק מהש"י, אעפ"כ האהבה אינה נפסקת.

ואח"כ נאמר רעייתי, והיינו, שאם יאמר איך יהי' לי שמחה, ואני דבוק ברע, הנה העצה לזה, רעייתי, הוא לשון רועה ומפרנס, כמאמר21 ישראל מפרנסין וכו', דהיינו שלא תהי' השמחה מעצמו, רק מחמת שהש"י רוצה שיהי' לו דירה בתחתונים22, דאף שמלא כל הארץ כבודו23, אעפ"כ מבשרי אחזה אלקה24, כמו שהנשמה עיקר השראתה במוח ומשם מתפשטת לכל האברים, כך הקב"ה מלא כל הארץ כבודו, וקודם שחרב ביהמ"ק הי' עיקר מקום השראת השכינה בקדש הקדשים, ועכשיו אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה25, הליכות עולם לו כו'26. וזהו לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו27, לכבודי הוא לשון קארי למאני' מכבדותא28, דהיינו לבושין דמלכא, בראתיו הוא בריאה, דהיינו מחשבה, לחשוב מחשבות טובות, וזהו לבוש הבריאה, יצרתיו הוא יצירה, דהיינו דבור, לדבר דברי תורה, וזהו לבוש היצירה, אף עשיתיו, היינו, אף שעושה עשיות, מצוות גשמיות, צדקה ציצית ותפילין, אף בזה הוא עושה לבוש, וזהו ישמח ישראל בעושיו29, אף שאינו יכול לחשוב ולדבר, ישמח ישראל בעושיו, בעשיות שלו כו'.

ואח"כ נאמר יונתי, והיינו, שאם יאמר שאין לו דעת לזה [כי ב' הענינים דאחותי ורעייתי הם ע"י הדעת, היינו, לידע הענין דאחותי שהו"ע הדביקות בה', ולידע הענין דרעייתי, שעי"ז ישמח בעשיית המצוות], אזי העצה היא, יונתי, כמאמר המדרש30 כנס"י נמשלה ליונה, מה יונה אינה נזקקת אלא לבן זוגה כך ישראל כו', והיונה אין לה דעת כלל, ואעפ"כ אינה נזקקת אלא לבן זוגה, מחמת שטבעה כך, כך כנס"י, אפילו מי שאין לו דעת כלל, טבעו להיות דבוק בהש"י.

ועוד עצה, תמתי, אף שהוא בתכלית השפלות, אעפ"כ הוא דבוק בו ית', כי כנס"י הם אברין דמלכא31, ונק' תמתי, שמתאימות עמו32, עד"מ אם יכאוב לאדם אצבע א'33 מרגיש הראש והלב כמו אצבע ההוא, כך הנמשל, אף שהוא בתכלית השפלות, אעפ"כ הוא מקושר בשרשו, ומרגיש ג"כ השרש, ובודאי ירחם עליו וירפא אותו [ולהעיר מדיוק הלשון במאמר: ובודאי ירחם כו', בודאי דייקא, כמו בהתחלת המאמר בענין רעותא דלבא, ש"אף שנראה לו שאין לו ואינו מרגיש בזה, זהו בודאי שקר"]. ומסיים, שראשי נמלא טל34 וכו' (ולכאורה הכוונה שזהו הטעם לכך שבודאי ירחם עליו וירפא אותו, לפי שהראש מרגיש כל האברים), והמ"י35.

ד) ומכל זה מובן גם גודל מעלת ענין השמחה36 (ששייך לכל אחד מישראל, כנ"ל בפי' הכתוב ישמח ישראל בעושיו, שגם מי שאינו יכול לחשוב ולדבר, ישמח בעושיו, בעשיות שלו), וגודל ההכרח שבזה (ופשיטא שלילה בתכלית של ענין העצבות מצד דאגות הפרנסה וכיו"ב), שדוקא עי"ז נעשה מקום להשראת השכינה, ובאופן שתהי' בהתגלות כו', והיינו, לא רק מצד בחי' סוכ"ע, שזהו"ע לבי ער, אלא גם מצד בחי' ממכ"ע, בחי' שכינה כו'37.